קודם כל לוקחת בחשבון שאפשר יהיה לזהות אותי על סמך הסיפור כי חברות שמעו אותו, אז אם מישהי זיהתה- אשמח לשמוע.
ועכשיו, זה הולך להיות קצת ארוך, אז תתכוננו
נתחיל ביום שני שעבר- אני בשבוע 40+4, כבר אחרי 2 בדיקות מעקב היריון עודף בבי"ח. בבדיקה האחרונה אני עם פתיחה 2 ומחיקה 60, בלי צירים משמעותיים.
בשלב הזה אני כבר מרגישה מיואשת, לא חושבת שזה הולך לקרות ובגדול מבלה את רוב הזמן מכורבלת על הספה מדוכדכת.
בהחלטה של רגע שלחתי הודעה לבעלי (שנמצא בעבודה וגם הוא בעצמו לא בשיא) שאנחנו משנים דיסקט ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת בערב לאיזה מסעדה טובה, במקום לבכות שלא ילדתי עדיין- לחגוג שלא ילדתי עדיין. הוא עונה לי שזה רעיון מצויין ושנצא למקום טוב.
אני מיד מתעודדת וזה משמח אותי מאוד, ומחליטה ממש כבר לצחוק על המצב ועושה מקבץ ממים על היריון עודף, שולחת לכל העולם ואישתו והמצב שלי ממש משתפר.
בעלי חוזר הביתה, אנחנו מתארגנים בשמחה יוצאים למסעדה. כבר כשהגענו התחלתי להרגיש צירים קלים, אבל חושבת לעצמי שכבר היו לי כאלה בעבר שנעלמו כלא היו ואין מה להתרגש.
מגיעים למסעדה מזמינים מנות בשריות שוות ממש. אני הזמנתי נקניקיות ביתיות (תזכרו את הפרט הזה, לצערי הוא יחזור בהמשך 😅). עם הזמן הצירים מתגברים ואני כבר מרגישה צורך להעמד מידי פעם ולטייל לאורך הרחוב של המסעדה.
מסיימים את הבילוי ומחליטים לטייל קצת ליד המסעדה, מזג האוויר ממש טוב והחלטנו שאם אלו צירים אמיתיים- טיול רגלי רק יעשה טוב. הצירים באמת מתגברים קצת יותר, אבל עדיין לא סדירים.
עולים לרכב ונוסעים חזרה הביתה שמחים ומרוצים מהבילוי.
מגיעים הביתה, אני נכנסת להתקלח ומתארגנת לשינה ומתחילה להרגיש את הצירים בגב. כל ציר כבר מתחיל להיות כואב מאוד ומורגש בכל הגוף. מתחילה לתזמן וצוחקת על זה עם בעלי שבטח אני ארדם ואקום מחר בבוקר שוב בלי כלום.
הוא נרדם תוך שניה (כרגיל) ואני לא מצליחה לעצום עין, לקראת 3 וחצי מגיע ציר שמקפיץ אותי לגמרי מהמיטה ובעלי מתעורר, אני מספרת לו מה המצב והוא נשאר ער, עד שב4 וחצי אני כבר לא מסוגלת יותר, אמנם הצירים לא הכי סדירים, אבל מגיעים הרבה, הם ארוכים ובעיקר כואבים ממש בכל הגוף, כאלה שגורמים לי ממש לרעוד בלי שליטה (צירי גב...), ואני אומרת לבעלי שאני רוצה לנסוע לבי"ח. תוך שניה מתארגנים על עצמנו ועולים לרכב, כשכל תזוזה שלי מביאה ציר, וכשאני במנוחה זה קצת יותר נסבל.
אחרי חצי שעה (בערך ב5) מגיעים לבי"ח ומתקבלים למוניטור והאחות כבר רואה שאני כאובה בטירוף. במוניטור רואים קצת האטות בדופק של העוברית, ואני עם פתיחה 2.5 ומחיקה 90. מחליטים שבגלל ההאטות, הכאבים והשבוע המתקדם מכניסים אותי לחדר לידה לקבל אפידורל ובהמשך פיטוצין.
בעלי מיד מתקשר לאמא שלי שתגיע והיא מגיעה תוך 20 דק' בדיוק כשמכניסים אותי לחדר לידה, בערך ב6 בבוקר.
מקבלת אותנו מיילדת מהממת שעושה לי בכל ציר גב עיסוי שיאצו וממש עוזרת לי להתגבר על הכאבים (היא מנסה להראות לאמא שלי ובעלי איך לעשות את זה, אבל הם בעיקר מכאיבים אז ויתרנו על זה). מגיע המרדים ומכניס לי את האפידורל, הבעיה היא שהוא לא העריך נכון כמה אני גבוהה (מאוד...) והוא הכניס אותו (ממש בצורה טובה ולא כואבת יש לציין) קצת נמוך מידי ולכן במשך כל הלידה המשכתי להרגיש את הצירים. מה שכן- בלחיצות עצמן הוא מאוד עזר ולא הרגשתי כלום...
קצת אחרי הכנסת האפידורל נגמרת משמרת בוקר ומתחלפת המיילדת, מגיעה אחת אחרת מהממת לא פחות. לפני שהמיילדת שקיבלה אותי הולכת היא מכינה אותי שזה יכול לקחת זמן ולדעתה במקרה הטוב אני אלד לקראת סוף המשמרת הנוכחית, אבל סביר יותר שאלד לקראת שעות אחה"צ, בכל זאת לידה ראשונה.
בערך אחרי חצי שעה-ארבעים דקות אני כבר בפתיחה 4 והמים פוקעים לי ספונטנית, אבל הם מקוניאלים, ומכניסים לי את הפיטוצין, תוך כדי מעקב רציף על המוניטור.
חצי שעה אחרי הכנסת הפיטוצין אני אומרת לאמא שלי שהאפידורל ממש כבר לא משפיע (מה שכבר כן השפיע קודם) ושכואב לי נורא. אמא שלי קוראת למיילדת והיא אומרת שזה הגיוני ובטח התקדמנו עם הפתיחה, אז היא בודקת ובקול מאוד מופתע ומרוצה מכריזה שאני כבר בפתיחה מלאה. עכשיו רק צריך לחכות להתברגות טובה יותר של העוברית בתעלת הלידה. ממשיכים עם הפיטוצין והצירים הכואבים. השעה כבר 10 בערך והמיילדת אומרת שמהרגע הזה יש לנו 3 שעות בערך להוציא את התינוקת בלי לסכן אותה.
בסביבות 11 אני מרגישה לחץ חזק ואומרת את זה לאמא שלי, המיילדת בודקת שוב ומכריזה שזה הזמן להתחיל ללחוץ.
הצירים חזקים נורא וכואבים וממש מתישים את הגוף שלי. כל ציר אני ממש צריכה לנשום דרכו ולעבור ציר- ציר בלי לחשוב על הבא אחריו.
בשלב הזה עולה לי בחילה נוראית כי העוברית לוחצת ממש על הקיבה. מהר מביאים לי כלי ואני מקיאה (היי לנקניקיה מהערב הקודם. המלצה שלי- בלי אוכל כבד לפני לידה ובטח בלי אוכל עם הרבה שום 😅) אבל מיד מרגישה הקלה והמיילדת אומרת לי לא להתרגש ושזה קורה הרבה.
המיילדת עכשיו מסבירה לי איך ללחוץ כשמגיע ציר ואני מבצעת את מה שהיא אומרת. אמא שלי מצד אחד ובעלי מהצד השני נרגש ממש עם דמעות בעיניים מעודדים אותי וממש שולחים לי כוחות כל לחיצה ולחיצה. המיילדת אומרת לי שאני לוחצת נהדר ואני מרגישה שזה מחזק אותי למרות שאין לי באמת מושג מה כל כך נהדר בלחיצות שלי.
חצי שעה מהרגע שהתחלתי ללחוץ והיא בחוץ, שוכבת עלי עם הפרצוף החייזרי המתוק שלה ואני לא מאמינה שזהו, היא פה. בעלי עומד ליד המיטה ממש בוכה מהתרגשות ואנחנו משמיעים לה את "שיר לשירה" ואת "מודה אני" של מאיר אריאל וכולנו בוכים (רק היא לא), בגלל שאני בוחרת באפס הפרדה לוקחים אותנו ביחד לחדר התאוששות ואני מניקה אותה ומצליחה להתחבר ב"ה יחסית מהר. אנחנו עולות למחלקה ביחד ואחרי כמה זמן בעלי לוקח אותה לחיסונים ולבדיקות הראשוניות שלה. אנחנו כולנו מותשים ושמחים מתחילים לעכל שאנחנו משפחה.
אבל באמת משמח שאנשים מרוצים. אני רוצה אחוזים על כל פירסום 
)
תודה!