פורום הריון ולידה (עמוד 1962)

לא זוכרת ככ מהלידות הקודמות..

כל הרשימות באנטרנט- מרגיש לי שיש מלא דברים מיותרים..

תכלס, מה לשים בתיק לידה?? ובאיזה שבוע להכין??

כרגע אני בשבוע 34

ניק מוכר...
פתחתי פצלש לשאלה.
צריכה ללדת סוף אלול- תחילת תשרי
מחפשת שם לבת קשור ולא קשור

שעה אחרי הטיפול התחילו לי דקירות ברחם סוג של כאבי מחזור אבל יותר חזקים כל כמה דק למשך שניות ושאני שוכבת במיטה זה נרגע. רק בעמידה והליכה זה קרה.
זה הפסיק שהלכתי לישון. מה זה אומר ? יש סיכוי שהלידה קרבה?

ההתקן

אני אנמית

בעברי שני ניתוחים  ברחם

זה היה הכרח ההתקן הזה

וגם יש שוב שרירנים

מייאש

ביום ראשון אני אמורה לקבל מחזור ואנחנו יוצאים אז לחופשה.
מאוד מקווים ומחכים להריון.
כדאי לקחת פרימולוט נור כדי שלא נאסר בתחילת החופשה, או שאם יש הריון זה יכול לפגוע בו ח''ו?

שעה אחרי הטיפול התחילו לי דקירות ברחם סוג של כאבי מחזור אבל יותר חזקים כל כמה דק למשך שניות ושאני שוכבת במיטה זה נרגע. רק בעמידה והליכה זה קרה.
זה הפסיק שהלכתי לישון. מה זה אומר ? יש סיכוי שהלידה קרבה?

מי שמבינה- ורוצה לשתף אשמח ממש!
אז מסתבר שיש לי בקע טבורי, אמרו לי שצריך ניתוח.
האם משהי עשתה ניתוח לתיקון הבקע?
יש עוד דרכים כדי לטפל בזה ולהימנע מניתוח?

איך ההתאוששות מהניתוח?
האם יפגע לי בהנקה?
ושאלת בונוס- האם אחרי הריונות נוספים הבקע חזר?
תודה לכל העונות

סיפור לידה עם וסטיבוליטיס (אזהרת אורך)



את סיפורי הלידה הקודמים שלי שלי אהבתי לכתוב. אבל הפעם קשה לי. בכל זאת זה חשוב לי משתי סיבות. האחת, חשוב לי שתישאר מזכרת. והשנייה, היא שכאשר אני חיפשתי בגוגל "סיפור לידה עם וסטיבוליטיס" לא מצאתי כמעט שום דבר. זו הכותרת של הסיפור שלי.



סיפור לידה עם וסטיבוליטיס


אקדים ואומר שאני יודעת שמבחינה רפואית אובייקטיבית הלידה שלי הייתה נהדרת. לא היו שום סיבוכים והכל היה לפי הספר: צירים, פתיחה, אפידורל, חצי שעה לחיצות, ובכי. תודה לאל תינוק ואמא בריאים ושלמים. אבל מבחינה נפשית.... עדיין קשה לי.

הבן המתוק והמהמם שלי נולד לפני כמה שבועות. חיכיתי לו ורציתי אותו הרבה זמן. בגלל ביוץ לא סדיר וקושי בתפקוד המיני, לאחר שנה פלוס שלא הצלחנו להרות עם מעקב זקיקים בלבד, קיבלתי איקקלומין וב"ה הצלחנו להרות. ההריון היה קשה על כל המשפחה. בחילות קשות, תשישות, ומעל לכל סגרים והילדים בבית, קורונה שהפילה אותי למיטה, יאוש. ובסוף גם שמירת הריון בגלל כאבים חזקים. הגיע החודש התשיעי והלידה לא הגיעה. לא רוצה לצאת!! הרגשתי שעוד שנייה אני מאבדת את זה. בשבוע 40+1 בעצה אחת עם הרופאה שלי וכשלא יכולתי לסבול את הכאבים יותר, הגעתי לבית החולים להשראת לידה. יום קודם הייתי אצלה והיא ניסתה לבצע סטריפינג אך לא היה אפשר – הצואר סגור לחלוטין.

למי שאינה יודעת, וסטיבוליטיס פירושו כאבים חזקים בפתח הנרתיק. הם באים לידי ביטוי בחדירה לנרתיק וכמובן גם בבדיקות פנימיות, בבדיקות טהרה ובכל מה שקשור. על הקושי הפיזי נבנה קושי נפשי של חרדה מהכאב ותפיסה שלילית של האזור. את הניסיון לבצע סטריפינג צלחתי בגבורה מכיון שאני באמת אוהבת את הרופאה שלי, מכירה אותה תקופה ארוכה והיא עדינה ומתחשבת. באותו לילה הייתה הפחתה משמעותית בתנועות התינוק, הוא זז כשדפקתי על הבטן אבל זה ממש לא היה כהרגלו. זה הוביל אותי להחלטה הסופית לבקש השראת לידה.

למחרת בבוקר הגעתי למיון יולדות, בכל הבדיקות והמדדים התינוק מצטיין. אפשר לחכות אבל אני מבקשת להתקדם. הוסבר לי שיש שתי אפשרויות: בלון או פרופס. הרופאה אמרה שהיא ממליצה על בלון, שפרופס גורם לכאבים... הזכרתי לה שיהיה קשה מאוד להכניס את הבלון אבל היא ככ בטוחה בעצמה שהביטחון שלי מתערער ואני מסכימה עם דעתה. למזלי באותו רגע נכנסה רופאה בכירה יותר שאמרה מיד שבלון זה לא בשבילי, ורק פרופס. בהקלה אני מקבלת כמובן את דעתה. יש לציין שהיא עדינה יחסית, אפילו שאלה אם אני רוצה להכניס בעצמי. נדרשו לה שני ניסיונות והפרופס בפנים. הללויה. כמובן שאי אפשר לדלג על שלב השאלה הקבועה "את יודעת למה את סובלת מהכאבים הללו?" משהו בי אוטומטית נאטם כי אני יודעת למה היא מתכוונת. והשאלה לחלוטין לא במקום. אני עונה שלא למרות שזה לא לגמרי נכון.

אני עולה למחלקה, מתחילים די מיד צירים חלשים, מוניטור כל שלוש שעות... קשה לי לשבת בגלל הכאבים ברגל אבל חוץ מזה מצב הרוח בסדר. בעלי חוזר הביתה לילדים מתוך כוונה לחזור כשיתחילו צירים משמעותיים.
ב12 בלילה אני מתעוררת מצירים חזקים. כמו בלידה הראשונה שלי (שהתחילה באופן טבעי) הצירים מהתחלה מגיעים כל שלוש דקות, תחילה לחצי דקה ואחר כך לזמן הולך ועולה. אבל כמעט אין הפסקה ביניהם. אני מזעיקה את בעלי ואת הדולה, וכאן מתחיל החלק הקשה.

עברו 12 שעות מהכנסת הפרופס. אני אמורה להיבדק ע"י הרופאה. אני מחכה ומחכה לה והיא לא מגיעה. בינתיים הצירים הולכים ונעשים בלתי נסבלים... האחות מתקשרת אליה מיליון פעם שתגיע... ובסוף ברגע שבעלי מגיע מחליטה לשלוח אותנו למטה אליה לחדרי לידה. אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.
אנחנו מגיעים למטה, וזה לא שיש תור ארוך או משהו. נכנסים. אני מזכירה לה שיהיה קשה לבדוק והיא מחייכת בחוסר סבלנות. אני עולה למיטה, מזכירה שכל זה תוך כדי צירים חזקים כל שתיים שלוש דקות. היא מנסה לבדוק ואני אחרי עשר שניות קופצת למעלה. לא יכולה לסבול את זה. "אני חושבת שיכול להיות שיש פתיחה, אבל את חייבת לאפשר לי לעזור לך" מנסים שוב. לא מסוגלת. "מה את רוצה שאני אעשה? אם אי אפשר לבדוק אותך הפרופס לא יוצא" כאילו שזה מן עונש.... מנסים שוב. אי אפשר!! ואני יודעת, יודעת שאני חייבת להרגע ולתת לה לעשות את זה אבל פשוט לא מצליחה. חוסר אונים מטורף. אני בוכה מכאב וחוסר אונים. בעלי בוכה כי אני בוכה. אני שואלת "אולי אפשר לתת לי טישטוש או משהו כדי שיהיה אפשר לבדוק?" "לא נותנים טשטוש רק לבדיקה..." בטון מזלזל כזה... למזלי נכנסת מיילדת חמודה שמגיבה באמפתיה ואומרת לרופאה "אולי באמת ניתן לה טישטוש?" "ואז אתם תשגיחו עליה במוניטור כאן?" "כן" אומרת המיילדת... ולנו "בואי אלי מתי שתרצי ואני אתן לך" התגובה הנעימה עוזרת לי קצת להתאפס. מתלבשת, ומכיון שאני לא באמת יודעת מה זה טשטוש מחליטה לעלות בחזרה למחלקה ולנסות להמשיך להתמודד עם הצירים. אני עולה ונכנסת למקלחת אבל המים לא עוזרים בכלל, ואני לא מצליחה בכלל לנשום בצירים מרוב הלחץ. כולי מכווצת. בינתיים הדולה מגיעה ואומרת שלדעתה כדאי טשטוש כי הגוף צריך להרפות. זה מפתיע אותי כי עד היום הדולות שהיו איתי דיברו נגד התערבויות. אני מבינה שאם גם היא אומרת ככה כנראה היא צודקת. מכיוון שהמים לא עוזרים אני נשברת מהר ומחליטה לצאת, בינתיים האחות קוראת לי למוניטור כי עברו שלוש שעות. איך מוניטור? איך אני אצליח לשבת עם צירים כאלה? אין ברירה. אני מנסה אבל זה פשוט בלתי אפשרי! בחדר מוניטורים יש עוד אישה עם דולה שכל הזמן מביעה דעה גם על אחרות ומתערבת. "למה לא מורידים אותך? את נראית ממש בלידה! שיתנו לך אפידורל. "כי אי אפשר לבדוק אותי..."

אי אפשר לבדוק אותי!!!

אבל בכל זאת מורידים אותי למיון יולדות, כדי שהם יתמודדו עם בעיית המוניטור וינסו לבדוק שוב. בשלב הזה בעלי מעלה רעיון: אולי ינסו לבדוק עם עזרקאין? (משחה של הרדמה מקומית) הוא הולך לשאול את הרופאה, שעושה לו פרצופים ובסוף מאשרת. המיילדת החמודה מקודם פותחת לי וריד ועושה לי מוניטור בעמידה כהכנה לטשטוש. בהוראתה אני מושכת את הפרופס החוצה, אבל הצירים לא נחלשים. היא מבקשת לנסות לבדוק שוב לפני הטשטוש, מפני שאם יש פתיחה אוכל לקבל אפידורל, ואז בא לציון גואל.
מנסה, לא הולך. אני קופצת מיד. מנסה פעם שנייה, זה כאב בלתי אפשרי. אני אומרת לה (יותר נכון בוכה) "תעשי את זה בכוח וגמרנו" היא מזדעזעת ולא מסכימה. אני מבינה את הזעזוע אבל באמת שבמבט לאחור לא יודעת אם זה לא היה רחום יותר. בסוף אני אומרת לה לנסות עם המשחה המרדימה. כמו הרופאה היא לא אוהבת את זה (למה????) אבל עושה את זה. "אני מורחת קודם בחוץ" (את מיילדת. את לא יודעת מה זה אומר ווסטיבוליטיס? ברור שתמרחי גם בחוץ) זה מעמעם את התחושה, "פתיחה שלוש!" ואני מרגישה כאילו צלחתי את כל האוקיינוס בשחייה. הללויה! מכאן מתחיל החלק המשעמם:

מעבירים אותי מיד לחדר לידה, המרדים כבר מחכה לי שם. קשה לשבת עם הצירים אבל מחזיקה מעמד וההרדמה משפיעה מיד. הצירים ממשיכים חזק ולא צריך פיטוצין. עכשיו- תבדקו אותי כמה שתרצו.... תוך שלוש שעות פתיחה מלאה, חצי שעה לחיצות (שגם בהן יש למיילדת הערות מעצבנות כמו את יכולה יותר, תתאמצי יותר...) והנסיך מחליק החוצה, בכי וחיבוק... הוא בוכה ואני מחזיקה אותו חזק.

"אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו"

קרעים קטנים, מעט תפרים, הילד הראשון שלי שאשכרה מצליח לינוק בחדר לידה!! איכשהו מצליחים להעביר אותי למיטה, כי הרגליים לגמרי רדומות, ויאללה למעלה. עשינו את זה. אחסוך מכן את עלילות האישפוז שגם הוא מתיש נפשית ורצוף אחיות לא נעימות.

והיום, כמעט חודש אחרי. אני מסתכלת על הנסיך המהמם שלי ומודה עליו בכל רגע. ובכל זאת נשארתי מהלידה עם מועקה וטעם מר בפה.
הסטטיסטיקה שאני מכירה אומרת אחת משמונה נשים מתמודדת עם כאבים. בכל יום יש בחדרי לידה יותר משמונה נשים. עצוב לי על חוסר הידע והתמיכה מצד הצוות. כשרופא משפחה חיפש לי מול העיניים בויקיפדיה מה זה ווסטיבוליטיס, שתקתי. כשגיליתי שטיפול סקסולוגי או מיני אינו בסל הבריאות, בכיתי. עד היום האבסורד שבזה זועק לי.
אבל אתם רופאי נשים! רובכן נשים בעצמכן. איך אין פרוטוקול? למה צריך להתחנן לשימוש בעזרקאין או טשטוש? כואב לי על זה.
הדולה אמרה לי אחר כך משפט שנשאר לי בלב. "הם לא חושבים על זה, כי רובן שותקות. לא מדברים על זה"
ולכן היה לי חשוב לפרסם את הסיפור שלי. אני לא רוצה לשתוק. ולכן אני גם קצת מתביישת שאני מפרסמת את הסיפור מהאנונימי. הייתי צריכה לפרסם בגאווה. אני *** ואני מתמודדת עם ווסטיבוליטיס וקשיים בתפקוד המיני. אבל לצערי אני עדיין לא במקום הזה...

אסיים בשיר שליווה אותי במשך כל ההריון, מכוון לבני יקירי

אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי
הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך זה לשלם בכאב
אהוב יקר

הלואי שיהיה לך טוב =]

תודה לכל מי שקראה

יש למישהי המלצה לרופאה\ רופא שעובדים עם כללית לסקירה מוקדמת באיזור המרכז\ ירושלים?

 

מישהי יודע אם אפשר לעשו את הבדיקה ב14+0 בדיוק?

תעזרו לי לא להתעצבן על בעלי...

היינו לצערנו בלוויה של קרובת משפחה די קרובה. נגיד משהו ברמת דודה..

אני ממש חזרתי עצובה ורציתי כזה לדבר עם בעלי על מה שהיה אבל זה היה נראה שיש לו מצב רוח ממש מצויין וכל פעם שניסיתי להגיד איזה משפט על מה שהיה או איזה עצוב שהיא נפטרה וכו הוא התעלם.

ואחכ גם סיפר לי בחיוך (!) על שסחב את המיטה (אימאלהההה) וכיסה בעפר. אותי זה מזעזע שהוא דיבר על זה ככה וגם התעצבנתי שאין לי עם מי לפרוק את החוויות שעברתי ואת מה שאני מרגישה.

א מה התשובה הנכונה לשאלה שבכותרת? למה הוא הגיב ככה?

בד"כ הוא דווקא כן עם רגישות והוא יחסית נותן לי לפרוק רגשות וכד'. אולי זה היה לו קשה מידי ולכן הדחיק והגיב ככה מוזר?

ואוף, ממש עצוב שהיא נפטרה!!! (לפחות אני אפרוק אצלכן...)

אותו ולא מצליחה למצוא ..
מישהי יכולה לעזור לי?

אז, תסבירו לי.

נניח נותנת פירות באיזור 10-11 (חטיףטף) אחד שזה 120 גרם. לכמה זמן זה אמור להשביע? כי אחרי שעה וחצי אני נותנת שוב בקבוק. לא נראה לי שהפירות האלו כל כך ממלאים. ובכלל מספיק חטיףטף אחד או לעלות לשניים?

 

וירקות, טוחנת עם עוף מרק ירקות וזה גם מחזיק בגג שעתיים. ונותנת בקבוק. אוכלים 4-5 כפות גג.

 

האם זה נכון?

האם זה מה שאוכלים בגיל הזה סה"כ? כי זה עדיין יוצא מלא בקבוקים וגג שעתיים דחייה של בקבוק. 

אז מתי זה אמור יהיה להחליף בקבוק?

 

כי כשמתעוררים ב-7:00 לפנות בוקר ברור שבקבוק

ובעשר פירות שמחזיקים גג לשעה וחצי שעתיים

אז ב12 שוב בקבוק

ואז ב3 ירקות אבל אוכלים גג כמה כפות

אז ב5 שוב בקבוק

ולפני השינה נניח 20:00\21:00 שוב בקבוק

ובאמצע הלילה שלפעמים זה 2 או 3 לפנות בוקר שוב בקבוק.

 

לצערי המטפלת שלי פחדנית וגם אני והיא נצמדת למוכר וטוענת שזה בסדר להמשיך עם פירות טחונים וטחינה וכו ומרק ירקות.

מתי נותנים ביסקיויט בפירות? מתי קוסקוס או בורגול או פסטה? אמורים, או שזה סתם משמין?

 

ואפילו חטיף כזה של אורז לתינוקות אני לא נותנת כי מפחדת בגלל שכאב להם הגרון שלא יתקע אז גם זה אני לא נותנת.

 

האם זה בסדר?

 

 

הבן שלי מתוק סקרן ורגוע יחסית . הבעיה היא שהוא לא מצליח להירדם לבד רק במנשא על כדור פיזיו..
לעיתים גם בהנקה.. וברוב הפעמים במהלך היום הוא מסוגל להמשיך לישון רק במנשא. כלומר אם מורידים אותו לעדלה הוא מתעורר אחרי כמה דקות.
זה ממש מתסכל! לא מצליחה לעשות כלום בבית כי רוב היום הולך על לנסות להרדים אותו.
כואב לי הלב כאני רואה שהוא עייף עיניים  אדומות, מפהק ונהיה כבר עצבני אבל הוא פשוט לא מצליח להירדם. אפילו לא בידיים...
בנוסף אחרי החגים הוא אמור להיכנס למעון ואני באמת לא יודעת איך הוא יסתדר שם.
אולי יש למישהי עצה טובה ??

וצריכות לעשות הפסק / בדיקה
ומגלות שצריך להראות את העד לרב? (או להסתכל שוב באור ברור יותר)?

השאלה שלי
איך גורמים לזה להגיע ליעד בשלום
כשזה עדיין רטוב (סליחה על התיאור..) ואני לא יכולה לחכות רבע שעה בשירותים עד שזה יתייבש...
ניסיתי לעטוף בטישו
בשקית ניילון
להכניס למין ארנק כזה
זה יוצא מסורבל וכמעט תמיד נדבק למה שזה לא יהיה שאני שמה בתוכו...
רעיונות?

התחלנו גמילה לא מחייבת:
לאחרונה היא היתה מדווחת כל פעם כמעט כשעשתה לא משנה מה עשתה.
ראינו שהיא קמה בבוקר עם טיטול ריק אז הצענו שרותים בבוקר וכבר כמה בקרים זה הולך מצוין.
ואז היא התחילה לבקש גם במשך היום שרותים, אז פשוט הולכים לשרותים, מורידים טיטול, עושה או לא עושה וחוזרים לטיטול.

מה הבעיה? שאת הפיפי היא עושה יפה וכנראה גם מצליחה להתאפק עד שמגיעה לאסלה. היום היתה כל היום (חוץ משנ"צ) בלי טיטול ועשתה יפה מאוד בלי שום פספוס.
אבל- אתמול חכתה עם הצואה עד לערב ואז עשתה בטיטול בכמה שלבים: עשתה, החלפנו, אחרי דקה עשתה שוב, שוב החלפנו וכו'...
היום גם חכתה עד הערב, ובערב בקשה כל כמה דקות לעשות קקי, אבל לא יצא לה כלום ודי היה ברור שהיא צריכה. הצעתי טיטול והיא לא כל כך רצתה. בסוף שמנו טיטול ואיך שהתחילה לעשות צואה, התחילה לצרוח בהיסטריה, אז הורדתי לה את הטיטול ואפשרתי לה לעשות בשרותים וגם לא רצתה, הצעתי באמבטיה, בסיר... כלום. הכל תוך כדי בכי עם מילה לא מובנת ואז קקי. ומחזיקה את הבטן. אחרי זה שוב חזרנו לטיטול כדי לעזור לה להוציא ושוב כשהתחילה לעשות בטיטול עצרה את עצמה והתחילה לבכות בגלל הקקי... ממש ממש הפריע לה. הפריע לה לעשות בטיטול ובקשה שאשטוף אותה במקלחת, לא היתה מוכנה לעשות בשום מקום, אבל היה נראה שכואבת לה הבטן. היינו ככה כשעתיים, עד שהרוב יצא בטיטול וגם כשבכתה השארתי לה את הטיטול כדי שתסיים ותוציא הכל.

בקיצור, אשמח לעצותכן המחכימות איך להקל עליה?

גיליתי שאני בהריון ואני עם התקן..צריך לרוץ להוציא את ההתקן או שתור עוד שבוע הוא גם טוב?

מחפשת דרך לדוג דגים ממעינות , כמובן בלי חוט וכו' , אלא מקל עם רשת כזו. או כל פתרון יצירתי אחר אשמח לרעיונות
תודה רבה ושבת שלום

מספיק בטוח ונעים לתינוקת בת שלושה חודשים?
קצת חוששת אבל יש דברים מהממים😍😍😍

לא אוהבת לישון בעריסה אני לא יודעת מה לעשות.. מה לתת לה לישון בעגלה כל הזמן או לקנות לה בייבי נסט ?

ילדתי בשעה טובה תינוקת ראשונה מתוקה לפני שבועיים. היא נולדה בלי עין הרע במשקל 3.600, יש לה תיאבון בריא מאוד והיא אוכלת המון. כל הזמן. בינתיים אני מניקה הנקה מלאה ודי קרובה להתמוטטות. אני רוצה שתהיה לי את האופציה שמישהו אחר חוץ ממני ייתן לה בקבוק - אפילו רק פעם ביממה באמצע הלילה...

אני ממש מעדיפה להמנע מתמ"ל, אז חשבתי כבר לקנות משאבה ולתת לה שאוב (אני בכל מקרה אצטרך לקנות משאבה כשאני אחזור לעבודה בעוד כמה חודשים).

אז אני ממש אשמח להמלצות של בעלות ניסיון - 

אני מחפשת משאבה חשמלית דו צדדית קטנה יחסית וקומפקטית, שיהיה לי נוח לקחת לעבודה, לא מרעישה מאוד, לא צריכה חיבור לחשמל, וכמובן יעילה. מכירות משאבה שעונה על התנאים?

אני מבוטחת בכללית פלטינום. יודעות איזה הנחה זה נותן לי בתחום המשאבות?

תודה מראש על העזרה....