הבוקר רפרפתי פה וקראתי את השרשור המקסים שפתחה @חדשה ישנה על ההתמכרות לפלאפון. בהשגחה פרטית קראתי ממש אחר-כך בספר "תנופת העומר" על ספירת העומר, ונאמר שם שספירת הוד שביסוד, שזה היום, קשורה לעבודה על התמכרויות.
אז בהשראת אלה, וגם בהשראתי עצמי לצערי, החלטתי לכתוב את הסיפור היומי שלי על ספירת העומר בנושא הזה...
והנה הוא לפניכן (ואני שולחת אותו מהמחשב! 
):
הם חזרו הביתה, פניהם חמות, רגליהם כואבות, ידיהם מזיעות.
"שבו, שבו כבר," היא אמרה להם. "הנה האוכל, תאכלו."
"למה רק אטריות?" התלוננה בת החמש.
"אני לא אוהב שניצל טבעול!" הכריז בן הארבע, ודחה את הצלחת.
"לא 'הֶבֶת!" החרתה בת השנתיים והעוותה את פניה במתיקות.
היא לא הייתה פנויה לשים לב למתיקות, וגם לא לתלונות. היא הייתה עייפה, מותשת, כמו תמיד אחרי סיבוב החזרת הילדים מהגנים, והיא הייתה עצבנית – כמה תכננה לעשות היום, כמה תכננה להספיק ביום החופשי שלה, וכלום. אפילו לארוחת צהריים נורמלית לא הגיעה.
"זה האוכל שיש, וזהו," פלטה בעצבנות ויצאה מהמטבח.
הספה קרצה לה. גם הפלאפון שמתוך התיק. הפלאפון שבילתה עמו לא מעט היום, בזכות היום החופשי. מה התחדש בחצי השעה האחרונה שבה אספה את הילדים? היא הייתה מוכרחה לבדוק.
לא הרבה. כמה הודעות לא מעניינות בקבוצה השכונתית. שתי תמונות של יצירה משפחתית בקבוצה הענקית של החברות. היא הסתכלה בהן לרגע קט, חשה בצביטת הקנאה, ואז מיד מחקה אותן. מיילים – כמה מהעבודה, גם ביום חופשי לא עוזבים אותה, עוד כמה ניוזלטרים מעניינים שנרשמה אליהם פעם ומעולם לא היה לה חשק ממש לקרוא. ומה חדש ברחבי האינטרנט? אוהו! הרבה. נשאבה, רפרפה, נפלטה מאתר למשנהו, נחתה בסוף באפליקציית המשחק הממכרת והטיפשית. נו כבר, שתצליח לעבור את השלב הזה!
"אמא!" ילדה שחוטי אטריות זולגים מזוויות פיה התייצבה לידה.
"אמא!" פירורי השניצל ניקדו את פיו של הילד שנעמד גם הוא ליד הספה.
"אמא-אמא!" קראה אחריהם בת השנתיים במתיקות שלא הצליחה לסחוף את ראשה מעם המסך.
"לכו לשחק, ילדים, אמא עכשיו נחה," שוב פלטה.
"אין לי כוח לשחק!" הכריזה הבכורה.
"אני רוצה שאת תשחקי איתי!" קרא האמצעי.
"אמא – לשחק!" פקדה הקטנה.
היא נאנחה, התחפרה עמוק יותר בספה ובסלולרי. די כבר! מה הם רוצים ממנה! אפילו דקה מנוחה הם לא נותנים לה!
הם נתנו לה בסוף. זלגו מצד הספה אחד-אחד, מצאו להם מקום במשחקים סוערים ומגוונים. כמה רעש שהם עושים.
ומה עכשיו?
לכאורה כבר אין מה לעשות בפלאפון, אחרי שסוף-סוף עברה את השלב הקשה ואין לה כוח להתחיל את השלב הבא. רגע! הודעה חדשה נכנסה.
"תוכנית ייחודית לטיפול בהתמכרות!" קראה הכותרת המוקפת באימוג'ים. עוד בלה-בלה-בלה ארוך, ואז "הפיצו בכל הקבוצות שלכם!"
לרגע התלבטה בין מחיקה לבין הישמעות להוראה, ואז לפתע צנח הפלאפון מידה.
וכשצנח, היא הרימה את מבטה.
הם היו עסוקים כעת במשחק שקט יותר. היא האמא, הוא האבא והקטנה התינוקת. כמה שהם מטפלים בה יפה בתור הורים!
"טוב, עכשיו אני צריכה לנוח! תביא לי את הפלאפון הזה, אבא!" הכריזה הבכורה פתאום, לקחה את פלאפון המשחק שקנתה להם פעם ב"הכול בשקל" ונשכבה על הכרית שעל הרצפה.
או שלא?
המראה המוצבת מול פניה חבטה בהן, התנפצה לאלפי רסיסים. זו אני, וכך הם רואים אותי. וכך הם חושבים שמנהגה של אמא בעולם. ואני – לולא הייתי מניחה לרגע את המכשיר, עם ההבנה החדשה שהכתה בי פתאום – הייתי מפסידה את המשחק המתוק שלהם. הייתי מפסידה את המראה.
ומה עוד הפסדתי במהלך הזמן האחרון, כמה מחיי ילדיי אני מפסידה בגלל הפלאפון הזה שאני – כן! – מכורה אליו?
תוכנית ייחודית לטיפול בהתמכרות... כמעט הרימה שוב את הפלאפון, כדי לקרוא פרטים על התוכנית, אבל אז, בכוח איתנים, הסיטה את ידיה לתמיכה בספה, והתרוממה.
"שלום, ילדים, אני סבתא!" הכריזה כשהתקרבה אליהם. "מישהו רוצה לתת חיבוק לסבתא שבאה לבקר?"
לרגע הביטו בה עיניהם, גדולות, מופתעות, וברגע השני הם הסתערו עליה בחיבוקים.
ובזמן הזה, שבו עמדה כך מוקפת בידיים קטנות, היא ידעה שרגע השינוי הגיע. נכון, זה לא יהיה קל. נכון, מן הסתם היא תיפול בזה עוד לא מעט פעמים. אבל את הצעד הראשון היא עשתה: היא הודתה בבעיה. וההודאה הזו תעזור להולדת תכונת היסוד החדשה שבתוכה, תעזור לה, סוף-סוף, לפרוש את כנפיה ולעוף.
אל מעבר לעולם הווירטואלי, אל העולם של כאן ועכשיו, אל הזמן שלעולם לא יחזור.
