מכתב לילד/ה שיש בי.
כותבת בלשון זכר סתם כי זה נח לחשוב במונח עובר ולא "עוברית", אבל זה באמת לא משנה. מה שיבוא- מבורך.
מכתב לך, ילד שלי.
שתדע שההריון שלך קשה, לפעמים ממש קשה מנשוא. קשה קשה קשה. סיוט סיוט סיוט. ההריון מקסים, התופעות לוואי שלו נוראיות. לא אתה, זה הוא.
קשה שהבית הפוך, קשה שמסריח כל דבר, קשה ההקאות, והבחילות, והכאבי ראש, והבטן הנפוחה, ושחייבים לשירותים כל הזמן. קשה בזוגיות, קשה לתחזק זוגיות עם אישה לא מתפקדת , קשה שלא היינו ביחד חודשיים, קשה. קשה הכל . לכל דבר יש ריח, לכל דבר יש עצבים, לכל דבר יש בחילה .
קשה שככה ההריון שלך מגיע, חלמנו אחרת. התאכזבנו קשות. דמיינו שההריון השני יהיה חלק.
אבל הוא לא.
קשה החלומות שהתנפצו, חלמנו על תקופה רגועה, שנצבור כוחות, שנעשה תמונות יפות של בטן שגדלה וחיוך כזה. קשה החלום ושברו. קשה שזה בא ככה. למה דברים לא יכולים לבוא פשוט? קשה הבדיקות, הלחץ שלפני, אחרי ותוך כדי. קשה הפרצוף של הרופא אחרי כל בדיקה. קשה הסטטיסטיקות , קשה הצער גידול בנים.
קשה וסיוט.
מחכה לך ילד שלי, מחכה שתצא כבר, הבחילות נעלמות בשנייה שיוצאת השלייה, ההקאות מפסיקות- אבל רק בחדר לידה. עד אז כנראה שלא יפסקו. זה חלק מהחבילה. -השלמה.
ילד שלי, שתדע שאתה יקר לנו עד מאד. ככל שההריון יותר קשה אני מבינה ,וגם אבא, כמה אתה שווה את זה, כמה הנשמה שלך גדולה, כמה להביא לעולם כזה אור גדול זה לא יכול לבוא בנחת. הרבה מחסומים לגאולה הפרטית שלנו, כנראה אתה שווה את זה, אנחנו מאמינים בגודל שלך, חייבים להאמין בה, ככה נשרוד וככה גם אתה תהיה, כמה שנאמין בך ככה תגיע רחוק.
שתדע שעוד כשהיית בגודל פומלית קטנה ויפה, עטוף במים שמגינים עליך מכל הבלגן בחוץ, חמים לך ונעים, שתדע שהאמנו בך, ביכולת שלך להתמודד עם התכווצויות שלא לומר צירים מוקדמים בגלל התייבשות, ביכולת שלך להתמודד עם בכי בלתי פוסק שלי, מחשבות קשות על רבונו של עולם ועל הקושי בהריון הזה, ביכולת שלך לשרוד עם כמות התרופות הפסיכית שאני לוקחת כדי איכשהו להתמודד- דיקלקטין, פראמין, אומפרדקס, זופרן ועוד כל מיני תוספים שגורמים להקאות נוראיות בטעם לא נשכח.
אנחנו שמחים בך, מאמינים בך, מאמינים בגודל של הנשמה שתביא לעולם, מתפללים עלייך כל הזמן, מתפללים שתבוא אלינו גם בנחת, לא חייבים לעבור את כל הסבל הזה. אבל כנראה שזה בלתי נפרד. ככה היה וככה יהיה.
הרבה תפילות קדמו להריון שלך והרבה תפילות עכשיו . מרגישים שכמו שחנה אמרה על שמואל- כי מה' שאלתיו. הנשמה שלך קרובה כ"כ אל ה' , קשה להוריד אותה. אתה ילד של ה'. הוא ידאג לך ולנו. מאמינים בזה, עובדים על האמונה הזו.
ילד שלי, יגיעו ימים שלא תאמין שיש משהו שאוהב אותך בעולם הזה, ימים רחוקים, אבל הם יגיעו. רצוני הגדול שתדע, שעוד כשהיית קטן, בגודל גרגר אורז ודופק מרגש, אהבנו אותך. אהבנו ועודנו אוהבים. מחכים לך, מחכים שיגיע הזמן שלך לצאת, אבל זה קשה. זה ייקח עוד הרבה זמן של הקאות, כאבים ובחילות. בעיקר כאב לב.
וכשתצא, תדע שרק חיכינו לך. ותדע לכל החיים, תמיד נחכה לך, גם כשתהיה מתבגר קשוח עם זיפים. אתה ילד שלי. סחבתי אותך, סבלתי בשבילך-בשבילי. האמנתי בך ובנפש שלך. איך אפשר שלא לאהוב אותך?
️
.
ויוצא שמעירים לו, מתעצבנים עליו, מלחיצים אותו) והילד כבר שנה וחצי כך. עצוב.
.