בהריונות קודמים ככה..
זה לא נותן לי לישון, להרגיש סביר
פשוט כאילו עומדת להקיא כל הזמן
והכל מריח לי זוועה
אשמח לשאול כמה שאלות..
1. שמעתי על בונג׳סטה, יש לה סיכונים?
2. יכול להיות שקשור לעומס?
3. יש משהו שעוזר אלטרנטיבי? תהיתי אם נגיד הליכות יכולות להרגיע את ההורמונים...
תודה רבה לכן!!!
סיכונים - זה נחשב תרופה שפותחה במיוחד לנשים בהריון והיא נחשבת לבטוחה
לגבי עומס אני לא חושבת אבל אולי
יש דיקור סיני אני לא ניסיתי, פעילות גופנית בד"כ במהלך הפעילות מרגישים פחות את הבחילות אבל אח"כ זה חוזר בגדוך
כך היה אצלי
בהצלחה ותרגישי טוב
מעולם לא עבדתי בבינה מלאכותית אבל מוכנה להתנסות וללמוד
המלצות לאתר או אפליקציה מומלצים וקלים
החיסרון בכלים האלו הוא שקשה ליצור דמות עקבית - אם את רוצה איורים לסיפור, וכל פעם הדמות הראשית בסיפור תיראה אחרת, זה עשוי להיות קצת פחות מוצלח...
אם חשוב לך דמות עקבית ואת מוכנה לשלם על זה, אז קראתי על דרך מוצלחת לעשות את זה עם צ'אט gpt בתשלום.
אם את מעדיפה באופן חינמי, ומוותרת על שמירה על דמות עקבית - אז אני אוהבת להשתמש בבינג (תכתבי בגוגל - 'בינג מחולל תמונות', צריך רישום קצר ואז את יכולה להתחיל להתנסות). יכול להיות שכן אפשר לשמור על דמות יחסית עקבית, אם תבחרי כמה מאפיינים חיצוניים (למשל - שיער שחור, עיניים כחולות, וכדו'), ותכתבי אותם בכל פעם בתיאור של מה שאת מבקשת ליצור. כדאי גם לבחור סגנון ציור עקבי ולציין אותו בכל פעם.
בהצלחה!
בקשתי את אותו ילד בכמה פעולות והיא כן הבינה
לא מספיק מנוסה בשמירה על עקביות
ולא יודעת איך זה עובד עם הקנווה החינמי. יודעת שיש שם אפשרות לai אבל היא מוגבלת
אבל היא מוגבלת מבחינת משך ההרשאות שלה.
התנסיתי גם בבינה המלאכותית של אדובי וגם ברובי בוט (להרגשתי הן פחות טובות).
בקשר לייצור דמות עקבית - יש באתר פרוג מאמר על זה (אבל הוא די מסובך להבנה, נראה לי):
מה שכולם מחפשים: איך ליצור דמות עקבית ב־AI?
בכל אופן, יש שם פורום לבינה מלאכותית, את יכולה להציץ שם ולקבל טיפים.
בדיוק ראיתי משהי שהסביר. איך היא עושה דברים כאלה.
היא נותנת הוראה ראשונית, מחכה לראות שהבינה הבינה, אם לא מסבירה עוד ואז מבצעת שלב אחרי שלב.
אבל זה רק למי שיש מינוי בתשלום
ניסיתי להשתעשע בעניין וראיתי שזה ממש מורכב להוציא משהו עקבי וברמה
מה שכן זה מאוד עזר לי להסביר לציירת מה אני רוצה
עשיתי הדמיות בבינה המלאכותית של הציור שנמצא לי בראש ואז לה הרבה יותר קל להבין את הכיוון
אבל ה"גיבור" היה צדף, ואת תווי הפנים שלו הוספתי בעצמי...
@סבב ולא סבבה - יש לי הצעה אחרת בשבילך: במקום איורים להכין צילומים לספרון, של הילדים שלך מחופשים או של בובות/פליימוביל. מישהי יקרה מהפורום כאן עשתה את זה פעם בשביל ספרון שערכתי לה... זה גם יכול לצאת מתוק!
לא הבנתי מהפותחת אם זה משהו חובבני או מקצועי
אם זה להוצאה לאור ממליצה כן על צייר/ת
א. לא טובה בלצלם
זה מלא התעסקות שרק תגרום למריבות
וגם הם לא פוטוגנים..בקושי צילום אחד נורמלי מצליחה להוציא
וגם מחפשת איורים..לא תמונות
הז לחובבני בעקרון אבל אם כבר עושה בא לי שיראה יפה
נסי קודם בכלל לקלוט את הרעיון של העבודה בזה.
אחר כך נסי להתמקצע בעזרת המאמר ששלחתי לך או אחרים...
בהצלחה!
ב"ה יש 5 ילדים, הקטן בן שנתיים
מצד אחד אני בשאיפה לעוד 5 לפחות בעז"ה, ויש לי זמן ללדת עוד חמישה בנחת בעז"ה מבחינת השעון הביולוגי, אבל לא ממממש הרבה.
מצד שני, כרגע עוד קשה לי. אני עובדת במשרה מלאה, בעלי עוזר אבל לא מספיק ונעדר הרבה מהבית בערבים.
מרגישה שאני כל היום סביב הבית וסביב הילדים ואני עושה את מטלות הבית ממש בחוסר חשק.
אנחנו רותמים את הילדים לעזרה, אבל זה לא מספיק, וגם על זה הם עושים פרצופים, או מתחילים מריבות למה אני וכו'...
השבת חלק מהילדים היו אצל סבתא והיה לי כ"כ כיף, שאמרתי לבעלי שמצדי יישארו עוד כמה ימים 🙈 אני ממש מתביישת שזה מה שהרגשתי...
מצד שני גם בפסח היה לי ממש כיף, בעלי היה הרבה יותר נוכח בבית. הכל היה בנחת, לא מיהרנו לשום מקום. אני הייתי רגועה והילדים היו רגועים. לרגע היצה לי ברגשה שהנה הגיע הזמן להריון הבא.
ניסיתי למשוך את האווירה המדהימה הזו גם אחרי החג, אבל מהר מאוד זה נעלם... חזרנו ללחץ ולמריבות הקבועות של הילדים ולבלגן והתסכול שלי ממטלות הבית.
בקיצור לא יודעת מה אני רוצה מכן. בעיקר אולי לפרוק את הקושי...
מה הכוונה? איך אפשר להחליט לעשור הקרוב מה יתאים?
ולמה להלחץ מזה כעת.
אני תמיד מרגישה ששואלת את עצמי. האם מוכנה להריון הבא.
וכשמוכנה בעז"ה מפסיקה למנוע...
ומתפללת לה' שיהיו לי כמה שיותר ילדים לפי הכוחות...
אולי שווה לדון לעשות שינוי בלוז המשפחתי?
אולי לעבוד פחות אולי להעזר יותר בעזרה בתשלום או הילדים
אי אפשר להחליט מה בטוח יתאים
אבל כמו אם מישהי רוצה להיות רופאה או אחות או עורכת דין, היא צריכה להסתכל על הטווח הארוך ולא רק על הכאן והעכשיו, כי אם היא תסתכל רק על הכאן ועכשיו לא בטוח שהיא תצליח להגשים את החלומות שלה
אז כן אם יש למישהי חלום ל10 ילדים הגיוני שהיא תחשוב קדימה ותנסה לראות איך היא מגשימה את החלום הזה
זה לא אומר שצריך להיות ראש בקיר וללכת על החלום בלי לחשוב על הכוחות ועל הילדים שכבר קיימים
ולפעמים צריך לחשב מסלול מחדש ולשנות חלומות
וילדים זה לא רק חלום אלא בני אדם שזקוקים להורים עם כוחות ואם אין כוחות לא
אבל להתעלם ורק לחשוב על ההריון הבא בלי פרספקטיבה של חיים שלמים זה יכול להיות הרבה פעמים פספוס
ביעד משפחתי הדרך חשובה יותר מהתוצאה הסופית.
אנחנו צריכים להשתדל שהגדילה שלהם תעשה במקסימום נחת, כוחות ותשומת לב שאפשר.
כמובן שתמיד יש תקופות, אבל מלכתחילה להיכנס להרבה תקופות קשות ומורכבות רק כדי שבסוף סביב השולחן ישבו ככה וככה ילדים, לדעתי זה לא נכון.
זאת הבחירה שלי בחיים, אני מאוד רגישה לכוחות שלי ופחות למספר וליעד הסופי.
מבחינתי בקריירה, אין לי חלום שאליו אני רוצה להגיע, יותר חשוב לי לעבוד בנחת, להנות מהעבודה עכשיו, אבל עד היום אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, אני יותר זורמת בהקשר הזה (יש לי מקצוע ועבודה שלפחות בנתיים אני אוהבת אבל לא יודעת אם זה הגשמת חלום מבחינתי, וגם לא משהו שהשקעתי בו המון )
וכן מבחינת המשפחה יש לי חלום על מספר ילדים פחות או יותר, לא בגלל החלום לשולחן שבת עם מספר ילדים מסויים, אבל כן בגלל כל מיני סיבות אחרות, וזה משהו שאני רוצה להיות מכוונת אליו, יודעת שפחות ממספר מסוים יהיה לי צער, אז כן כרגע מכוונת למספר הזה, אולי אח''כ יהיו עוד (לא עשר, זה המוןןן מבחינתי)
ואני לא יולדת כל שנה, מסכימה עם זה שילדים זה אחריות ואם לא יהיה לי כוחות לגדל אותם אני אצטרך לעשות חישוב מסלול מחדש ולקבל את זה שהחיים דינימיים ולפעמים צריך לוותר על חלומות,
דרך אגב גם בקריירה לפעמים צריך לעשות חישוב מסלול, אבל זה לא אומר שאין שום משמעות לחלום ולהצבת היעד
בכל אופן זה מאוד אישי, כל אחת והחלומות שלה, זה ממש מובן לי הגישה שמסתכלת כל פעם רק על ילד אחד ועל ההריון הבא ולא על מספר סופי, אצלי זה אחרת ואני כן חושבת גם על ציור כללי של משפחה שאני חולמת עליו ומנסה לכוון לשם, הלוואי וה' תן לי כח.
זה קריטי לשים לב לכוחות, לדעת שילדים צריכים הורים נוכחים בחיים וללדת ילדים זה ממש לא רק חלום על תמונה משפחתית גדולה
ובאמת חשוב מאוד להיות קשובים לעצמנו
אבל אם אני לא אציב לעצמי את זה כיעד ואחכה רק לזה שיהיה לי מלא כח, אז כן יהיו לי הרבה פחות ילדים ממה שאני רוצה
אז אני מוצאת כח, מוותרת על דברים אחרים בחיים כרגע, משקיעה בזה תודעתית ופרקטית..
לא יודעת מה יהיה בסוף, חשוב לי להיות אמא נוכחת עם כח לילדים שיש לי, ואם יגמר הכח אז יהיו פחות ילדים ממה שחשבתי וזה גם טוב, אני אצטער אבל אדע שעשיתי הכי טוב בשביל הילדים שיש לי, אבל אני כן מנסה לכוון את עצמי לזה יודעת שכן זו תקופה מאתגרת ומתישה אבל אני בוחרת ורוצה בזה.
שהחלום והרצון והמשמעות נותנים כח ומוטיבציה
זה לא משתעל ים מחוסר כח ורק רוצים עוד ולא משנה מה
ברור שלא
בעיני הז משנה את הנקודת מבט והפרשנות לקושי
הוא מתפרש כחלק טבעי מגידול ילדים..
כמו שאם היתי רוצה להיות רופאה היתי מתיחסת לקשיים בלימודים כחלק מהדרך
זה לא סיבה לעזוב את החלום
ורוב האנרגיות לשי הושקעו במשך השנים בבניית מאגרי אנרגיות להתמודדות עם העומס, להתבוננות וקשר עם מה נותן לי כח ומה עושה לי טוב ואיך לייצר איזונים בריאים בחיים וסדרי עדיפויות..
וגם עם השנים מקבלת כח מהאוירה בבית..מהחיות..מההתרחשות מהמתיקות..
שהדרך (בכל נושא) היא החשובה ומשפיעה באופן משמעותי על התוצאה
הסתכלות על יעד בטווח של הרבה שנים, מבלי לתת חשיבות מיוחדת לדרך, יכולה לגרום לכמה דברים:
1. להביא איתה מחירים כבדים
2. בסוף הדרך היעד עלול להתגלות כלא שווה/ לא מדויק לרצונות
3. להפריע להתפתחות האישית בנושא בגלל הלחץ להגיע ליעד, מה שעלול לפגוע בהשגת היעד
אני תמיד הסתכלתי ומסתכלת על הדרך כיעד העיקרי בחיים
בכל נושא וגם בנושאי ילודה וקריירה
אפשר להגיד שאני בשלב התוצאות
לגבי ילודה הדרך הובילה אותי לרצות 3 ואח״כ לשנות דיעה ל4
לגבי קריירה הדרך הובילה אותי למשרה ושכר שלא חלמתי עליהם וזה כבר שלב שהקריירה ממשיכה להתפתח בלי שאני עושה למען זה משהו
כלומר ההתמקדות בדרך הנכונה והמתאימה לי ביותר, הביאה את היכולת להשיג יותר ממה שרציתי וגם להנות מרוב הדרך (תחילת הדרך היתה קשה, ניסוי טעייה ולמידה איך אני רוצה לסלול את הדרך)
היא נתנה את זה כדוגמה, אז זרמתי.
התכוונתי שבקריירה אני מוכנה להתפשר בשביל המטרה.
המסגרת של התואר למשל לא התאימה לי מבחינות מסוימות, אבל העדפתי להתפשר עליהן כדי להשיג את התוצאה- התואר.
היו זמנים שהעבודה שלי לא היתה עבודה שהיא בדיוק אני, אבל העדפתי להתפשר בשביל התוצאה, הכסף.
כמובן שלטווח הארוך אני לא מסכימה עם הרעיון של להתפשר גם בקריירה.
אבל כן היו זמנים שהייתי מוכנה והיה נכון לי להתפשר.
בילודה, מי שמשלם את המחיר של ההתפשרות הזאת אלה יכולים להיות הילדים, ולא את.
ולמרות שאולי זה נשמע ההפך, דווקא לא לדאוג לעצמך ולא לשים לב למוכנות שלך בעיניי יותר אגואיסטי.
אני שומעת חברות שאומרות״אלה גם ככה שנים שרופות, כבר אתקתק ילדים״
״נביא אותם צמודים ככה נסיים כבר עם הסיוט של הלילות ביחד״
קשה לי עם הגישה הזאת.
אני באופן אישי מרגישה שאהיה אמא פחות טובה ופחות נוכחת עם אלך בגישה של *כמה* במקום בגישה של *איך*.
כנראה שיש כאלה שמצליחות גם וגם.
כמובן שאי אפשר לחכות לרגע המושלם עם 100% מוכנות, כי הוא לא יגיע.
אבל צריך לעשות השתדלות ולהיות כנים עם עצמנו.
ועדיין, לאחרונה פגשתי חברות ומשפחה, זוגות צעירים בגילי, שיש להם את ה3 ילדים, וחשבתי לעצמי - מה, מקורית, לא יכלת להתאמץ כדי שגם לך יהיו שלושה? תראי, הם גדלים וזה נראה בסדר😅
צבט לי קצת
ואז חזרתי לסנטר שלי, ונזכרתי שבאמת לא יכלתי ״לתקתק״, וזה רק חכמה של בדיעבד, ונרגעתי
אני מאוד מסכימה איתך האמת
והכל תלוי במצב ובתחושות של כל אחת
ולכן לא כותבת לגבי אף אחת שהיא לא אני כי אין לי מושג לגבי אף אחת
יודעת על עצמי שאם לא היה מאוד חשוב לי ה'כמה'..במובן של חשוב לי משפחה גדולה.
ולא משנה לי מספר מדויק.
אז לא היתי מוצאת את הדרך ל'איך' ,ללעבור את הדרך בשמחה ובמקום טוב נפשית
בשנים הראשונות לאמהות היתי שקועה במשימה
של ללדת וללדת ולגדל ולהיות אמא
אחר כך לאט לאט הבנתי שככה זה לא יעבוד
ועשיתי שינוי מהותי
בעצמי מבפנים
ובהתנהלות בחוץ
שיושב על כל הזמן תקשורת עם המקום העצמי שלי .עם החיוניות והשמחת חיים שלי
אין מצב שאני רק רק אמא.
אפילו שאני לא עובדת הרבה והרוב בבית
אבל חייבת לשמור על קשר עם עצמי.
היום שלי לא משועבד לנקיונות וכביסות
אני עושה מה שצריך.
אבל גם ממש משחררת את עצמי לעשות דברים שעושים לי טוב בלב
יושבת לקרוא בערב ולא מנקה
מרכזת סדר ואיפוס הבית תוך כדי שהם מתלבשים לשינה נגיד ובערב משאירה לי זמן פנוי לעצמי
ובעיקר בתשומת לב לעצמי ולכוחות
כשמדלדלים מנסה להבין למה ומה יכל לעזור
למדתי שאפשר ככה להרגיש בכוחות גם בהריון וגם עם תינוק קטן שלא ישן בלילות
כשהעצמי שלי חי ומקבל מקום וכבוד
אז הוא פחות תלותי בבחוץ.
הוא לא תלוי בתינוק שרק אם יהיה רגוע וישן אז יהיה לו כח
משהו לומד להחליק סיטואציות..לתפקד טכנית אבל לא להשאב רגישת
ואז ממילא לא מאבדת את כל הכוחות על כל התמודדות עם איזה ילד.
העובדה היא שכמה שיש לי יותר
יותר קל לי
לא כי הם לא מעסיקים אותי או אין בעיות
פשוט כי אני ממוקמת אחרת
ולכן כל אחת מה שנכון לה
אבל הפוקוס הכי חושב בעיני זה לא הכמות
אלא הקשר עם עצמי
וגם כשמתפשרים על דרך בקריירה או בכל נושא אחר יכולים לפגוע בדרך בילדים בין השאר
לפעמים את המחיר רואים בדיליי של חודשים/ שנים
גם ויתור על הבאת ילדים יכל לגרום לנו לחרטה ולהשלכות מסוג אחר בהמשך
אבל האמת שאני מסכימה שבכל מקרה נכון לבחור לא רק לפי אי שם הרחק אלא מה נכון ומתאים לי גם כרגע..
ולשלב בין החלום לבין הכוחות
לא להיות ראש בקיר
על להביא ילדים אחרי שיש כבר 5 לא רואה אלה מחירים הויתור יכול להביא
בין לא לממש רצון מסוים לבין לפגוע באיכות חיים של הילדים או ההורים
רצונות יכולות להיות בלי סוף, לא רואה בזה ׳מחיר׳ לשלם
איכות חיים היא הבסיס של החיים, אם פוגעים בה זה ׳מחיר׳ שיכולות להיות לו משמעויות ארוכות טווח
קדימה ולא יותר.
החיים כ"כ דינמיים ואין לנו באמת יכולת לתכנן הכל לפרטי פרטים.
השאיפה שלך לעוד הריון צריכה לבוא נטו מהאם מתאים לנו עכשיו עוד אחד או לא. ולא להיות בלחץ בגלל שבעתיד תרצי עוד.
מי אמר שעוד 5 שנים עדיין תרגישי אותו דבר?
שכרגע צועק מהמילים שלך שאת לא במקום של כוחות ושל תחושה כללית חיובית מהמציאות הנוכחית. אז עוד הריון ותינוק לא ממש ישפרו את המצב.
מהמם שאת רוצה בית ברוך ילדים. באמת. לא מובן מאליו בכלל. אבל כדי לעשות את זה בטוב לאורך שנים, בעיני הקטנות נכון לעשות רגע סטופ. לנסות לחשוב איך לשפר את ההווה כדי להרגיש בו יותר בטוב. אם זה בטיפול רגשי, או עבודה לפינוי משבצת לזמן אישי בלוז, יותר עזרה מהבעל או עזרה חיצונית. תעשו חשיבה זוגית.
ואחרי תקופה ההשערה שלי ממה שאני קוראת אותך זה שהרצון והתחושה שזה הזמן פשוט יגיעו. כי הם שם במהות. אבל מחכים לזה שבנפש יהיה לך יותר כח ומקום.
לגבי מספר ילדים סופי, בעיני זה של ה'... זה טוב שיש לך שאיפה כדי לדעת באמת לאן לכוון באופן כללי. כי זה כן התכווננות שונה. אבל בסוף אני מאמינה שצריך לקבל החלטה נכונה בזמן נתון. לעשות את הטוב והנכון באותו רגע. החיים כ''כ דינאמיים.
מאוד הגיוני שקשה ויש עומס בחיים.
מצד שני מבינה אותך שרוצה עוד ילד.
אולי לפני הריון נוסף תחשבו את ובעלך על שינויים בחיים?
שבעלך יעזור יותר או עזרה מבחוץ.
אולי להוריד פרופיל בעבודה?
נשמע ממך שבמצב הנתון עוד הריון יהיה קצת קשה
אבל זה שיקולים שלכם.
אתם צריכים לשבת ולחשוב ביניכם מה הכי נכון לכם ולבית שלכם.
ודרך אגב לא מבינה למה להתבייש בזה שהיית שמחה לעוד כמה ימים של שקט מהילדים
זה מאוד לגיטימי.
אנחנו אוהבים את הילדים ומשקיעים בהם את הנשמה ועדיין לפעמים באלנו חופש מהם.
צריך להחזיק בראש גם את היעד הסופי (המעורפל) שרוצים להגיע אליו (כולל את הגיל שבו את עדיין מוכנה ללדת), וגם את המצב הנוכחי.
לפי המצב הנוכחי - שוקלים את הילד הבא. לפי היעד הסופי - מנסים לבדוק מה יכול לעזור לנו להגיע לשם.
סיפרת שבפסח היה לכם טוב - וזה מקסים ממש! לא ברור מאליו שבזמן חופש, כשכולם נמצאים בבית ומטבע הדברים יכולות לקרות יותר התנגשויות, האווירה תהיה טובה יותר...
אז נסי לחשוב: בזכות מה היה לכם טוב כל כך? האם יש אפשרות "למשוך" מהטוב הזה לכל ימות השנה?
אחרי שתגיעו למסקנות מתוך כך, תוכלו להתחיל לנסות ליישם את התהליך הזה, ואז לחשוב אם באמת יש אפשרות כבר להגיע לילד הבא.
בכל אופן, תמיד כדאי לזכור שמה שחשוב הוא האיכות ולא הכמות... (איך לא חיבבתי את המשפט הזה בעבר... אבל אני מבינה שהוא נכון) ואם את חושבת שמשפחה גדולה היא חלק מהייעוד שלך בחיים - אז לכי להשקיע בזה, ללמוד את זה, לייעל את ההורות שלך, כי זו באמת עבודת חיים!
וכמובן - הכי חשוב - להתפלל על זה. להתפלל שהמשפחה שלך תהיה שמחה ובנויה היטב, להתפלל שיהיו לכם את הכוחות לגדל את הילדים הקיימים ואלה שיהיו, להתפלל שהילדים הבאים יגיעו בלי קשיים...
החלטות טובות!
שבית עם ילדים, בטח עם חמישה, אומר שנהיה סביב הבית בזמנים שאנחנו לא בעבודה
אם הם אוכלים צהריים בבית, אז בכלל
אם אין מקום מוגדר לכל דבר שהם דואגים שיגיע לשם, כנל
לי יש ״רק״ 2, ואני רואה את זה
זה חלק מהתפקיד פשוט. זה מגיע עם ההורות.
אפשר לנסות להקל עם כל מיני טיפים להתנהלות קלה יותר, אבל בסוף - זה שנים של עבודה סביב הבית כדי לדאוג שיש את התנאים להתקיים בו
וכשאת עובדת משרה מלאה, ובעלך לא נוכח בערב, זה אומר שבהכרח מתווסף לזה טריגר של עייפות ועומס. ואז זה באמת יכול להיות קשה.
אבל לא כתבתי כדי לייאש, אלא קודם כל כדי לומר שאם הציפייה היא למשו אחר כשאת עובדת משרה מלאה ובעלך לא נמצא כדי לעזור, אז לא. ככה נראה בית עם ילדים בתנאים הנל ב״ה וכדאי להתאים ציפיות למציאות
בנוסף, לחשוב מה היה בחויה בחג שאת לא חווה כרגע
למשל - זמן התארגנות בוקר יכול להיות מאוד לחוץ. את קמה מספיק מוקדם? מעירה אותם בזמן סביר להתארגנות ובלתמים? יש בגדים זמינים?
אתם יוצאים קצת אחהצ כדי להתאוורר ושיפרקו אנרגיה?
יש לך זמן לעצמך מדי פעם שלא סובב רק סביב הבית?
את ישנה טוב?
בעלך מתחלק איתך במטלות הבית?
יש לך איך להקל, דוגנת מדיח/ מייבש/ חדפ/ אוכל קל הכנה?
כנל לגבי זמן התארגנות לערב - בחג כנראה היהפחות לחץ סביב הזמן שהם הולכים לישון, אז לחשוב איך אפשר להקל על החוויה גם במהלך השבוע
הכי חשוב לדעתי שבתוך כל המפעל הזה שאת רוצה לנהל - תהיה לך חוויה חיובית ככל הניתן. זמנים קשים ברור שיש, אבל שהחוויה הכללית תהיה טובה
חידדת לי דברים חשובים
החלטתי לפני כמה זמן לנסות להיות יותר שמחה ועליזה.
ואני פשוט לא מצליחה.
יומיים עכשיו היה לי כבד בלב מהבן אדם שנטרף על ידי כריש.
והיום יש לי חרדה כבדה כזאת בגלל השריפה הענקית שמשתוללת עכשיו.
זה אפילו בלי שאני חושבת על משהו או מנסה לדמיין את הסיטואציות האלו על כריש או הכבאים שעובדים תוך סיכון חיים או משהו, פשוט עצם העובדה שיש עכשיו שריפה, או אדם שנטרף, בלי לחשוב יותר מזה, עושה לי כבד ממש בלב. מועקה כזאת וכאב ראש, תחושת מחנק.
וכל יום יש משהו אחר.
וכשאין - הראש שלי מוצא ממה להכבות, כמו שהוא מזכיר לי שיש עכשיו אנשים חטופים שאין לנו מושג מה עובר עליהם, שבטוח יש עכשיו משהו בעולם שעובר תקיפה מינית. שבטוח יש מישהו שחווה עכשיו אלימות.
ומחר יום השואה, אז ברור שיקח לי כמה ימים של חרדה ומועקה, ומרגיש כאילו אני מחכה כבר ליום הזה שאני אוכל להיות בו שמחה, ואין יום כזה באופק.
אני לא מצליחה להבין איך מצליחים להיות שמחים.
לי עזר לכתוב כל ערב תודה לה'. למלא דף בתודה..
זה היה התקופה קשה והרגשתי שזה עוזר לי להתרכז בטוב, ולחפש טוב ולמצוא טוב!
ולמוח שלי המון סיבות להיות שמחה.
אבל זה תחושת מועקה שמשתלטת עלי. משהו כבד בלב, שאני לא מצליחה להפסיק רק על ידי מידע של נתונים שמחים.
למה בכלל לחושב על הדברים הרעים שאולי קורים ואולי לא?
הז כמו לחפש סיבות....
תעי תרגיל הפוך..תנסי לחפש רק כמה טוב וחסד ורחמים יש בעולם
ובחיים שלך
אני לא ידעתי שמישהו נטרף עד שקראתי אותך
אני לא יודעת פרטים על השריפה
רק יודעת שזה קרה בגלל מישהי שיצאה מהעבודה בבהלה בגלל שמפנים לה את הבית
אני לא קוראת חדשות
החדשות גורמות חרדה ועצב
אם את רוצה חיים שמחים פשוט תפסיקי עם החדשות ותראי ישועות
הדבר היחיד שאפשר זה להתפלל עליהם
ולהאמין בטוב שקיים ולבקש מה' עוד
להנות מרגעים קטנים מסיחים
באמת. לא בקלישאה
יש ציטוט יפה של הרב יונתן זקס שהולך איתי שנים:
"לדעת שהחיים מלאים סכנות ובכל זאת לאשר אותם, להרגיש את מלוא האי־ודאות שבמצבו של האדם ובכל זאת לשמוח: בעיניי זוהי תמצית האמונה. היהדות אינה אשליה מנחמת, כאילו הכול כשורה בעולמנו הקודר. היהדות היא העוז לחגוג בלב האי־ודאות".
מבחינתי זה עיקר העבודה שלי בעולם. באופי שלי אני מאוד רגישה ומודאגת, וההבנה שזו עבודת השם שלי כמעט יותר מכל דבר אחר מאוד עוזרת.
שואה, חטופים, כריש, שריפות, הכל מושגח. הכל מתוכנן. תפקידנו לחגוג את החיים!
מהתיאורים שלך נשמע שזה ממה ככה אצלך❤️
אפשר ללכת לטיפול רגשי טוב, ואולי כדאי גם ללכת לאבחון אצל פסיכיאטר, כי לפעמים כדורים עוזרים בזה... (ויש גם דברים טבעיים שיכולים לעזור)
כמה זמן את מרגישה כך? והאם את לפני או אחרי לידה?
יש בו טוב ויש בו רע
לא לצפות שיהיה בו דבש ונופת צופים...
ולהכל יש תכלית. זה טוב שכואב בך ושזה נוגע בך
הלב שלך רגיש ומרגיש, לראות בזה את הטוב.
אני הפסקתי להעמיק בחדשות מזמן, ומעסיקה את עצמי בדברים שעושים לי טוב ומאפשרים לי אסקפיזם בריא
ושמעתי באמת שמי שנקלע לאסון, זה ניסיון שהוא נקלע אליו והשם ייתן לו כח לעמוד בו
אבל מי שמכניס את עצמו לניסיון כזה בנפש, בידיעה שזה לא עושה לו טוב, זה דבר לא פשוט. והיום הנסיונות הללו זמינים לנו בשפע לצערנו
1. הודיה. ממש ליצור לעצמי תחנות זמן ולמנות בתוך הראש דברים להודות עליהם. (זה יכול להיות בבוקר או בערב לפני השינה, במקלחת).
2. לעקוב אחרי המחזוריות שלי, אם אני אמורה לקבל וסת או בוסת ברור לי שאני צריכה יותר התכנסות פנימה ואני יכולה להיות רגישה ולבכות על שטויות טלהיות לא מרוצה מהחיים ומעצמי וזה לא האנרגיות הגבוהות שבזמן ביוץ נגיד שבא לי לטרוף את העולם. ואני לומדת לקבל את שני המצבים וגם בכללי מעקב אחרי גוף אם אני רעבה או עייפה.
ועוד משהו יש אנשים עם אנרגיות גבוהות שתמיד נראים "הפי הפי" כאלה,
לא תמיד השמחה היא איזה מצב עליז שאת נמצאת בו כל הזמן, גם מצב של אמונה רגועה ואופטימיות שבסוף יהיה טוב זאת שמחה
סליחה שלא מגיבה אחת אחת, אבל כל הודעה נגעה בי מאוד! ❤️
האמת שאני כבר כמעט 3 חודשים בלי ציפרלקס, ועד לפני כמה שבועות הרגשתי מצויין.
סימנתי לעצמי וי ענק על זה שצלחתי תקופה קשה והצלחתי לבד לרדת מהתרופות ולחזור לחיים רגילים.
וכל זה כחלק מחלום מתוק לנסות להביא עוד תינוק לעולם.
אני מבינה שאני צריכה לחזור לתרופות. אבל מרגישה מבואסת.
די התחלתי לדמיין את עצמי שוב בהריון.
לא יודעת באיזה שלב נותנים, אבל הייתי מבררת
קודם כל אני חושבת שתיתני מקום לעצמך ולכך שאת רגישה ולוקחת ללב
זה יפה מאוד. זה מעיד עלייך על הרבה דברים טובים.
ותשלימי עם זה שאת רגישה ומה שאנשים אחרים שומעים וממשיכים הלאה את עוצרת, וחושבת ולוקחת ללב
זה מהמם!
חוץ מזה אני חושבת שכדאי לך להתנתק מחדשות כמה שאת יכולה.
באופן אישי אני בקושי בקושי נחשפת לחדשות
מקסימום ברמת הכותרת. לא רואה תמונות וסרטונים
ושומרת כמה שאני יכולה על הנפש שלי.
חוץ מזה תעסיקי את עצמך בדברים שמשמחים אותך וממלאים אותך.
אל תשאירי הרבה פנאי למחשבות.
אם כבר היתה לי הפסקה עם הציפרלקס, ואני חושבת שאני כן ארצה מתישהו הריון, חשבתי שאולי כדאי שאעבור לתרופה אחרת שנחשבת ליותר בטוחה בהריון- כמו לוסטרל\סרנדה\זולופט (שמות שונים לאותה תרופה)
קבעתי תור לרופאה ביום שני, וכמובן אתייעץ איתה, אבל אם יש מישהי שלוקחת את אחד מהם, אשמח לדעת מניסיון אישי, האם יש תופעות לוואי מיוחדות, אם יש גם מישהי שאולי יצא לה להתנסות גם בציפרלקס, אז אשמח אם תוכל לשתף אין ההשפעה של לוסטרל יחסית לציפרלקס.
תודה!
סרנדה עשתה תופעת לואי של התקף חרדה ולכן החלפתי לציפרלקס
אבל זה ממש אישי, אצל כל אחד זה מתנהג אחרת
אם את עובדת גלובלית השכר לא יפגע.
את לא עובדת ביום חמישי הזה כמו כל יום חמישי אחר.
אם את עובדת שעתית אז אחד הקריטריונים של תשלום חגים, שהיית אמורה לעבוד ביום הזה.
אם יש לך יום חופשי קבוע, קל להוכיח שלא היית אמורה לעבוד ביום הזה.
מי שמקבל תשלום עבור יום חג, הוא מי שאילולא החג היה עובד ביום הזה.
כלומר המחליפה שלך תקבל תשלום עבור היום הזה ולא את.
אבל גם לא ירד לך במשכורת אז את לא נפגעת מזה.
לפני בערך שלושה שבועות ראינו דם בקיום יחסים
הלכנו לבודקת
ראתה שהעור במקור רגיש ומדמם למגע אז הרב התיר ואמרה לי שכדי שיחלים שם לבוא לעשות אצלה הפסק ובדיקות כמה שפחות
יצא הפסק במוצש אז עשיתי בלעדיה ובדיקות הפחתתי
היה מקווה הכל בסדר
היום שוב
דם (קצת) אבל לפני שהיתה חבירה… כנראה מה"לפני"… וגם כאב לי…
אבל שוב צריך ללכת ושוב לספר לרב (ולכי תסבירי במילים צנועות לא היתה חבירה)
אין לי כוח
בעלי אומר חכי יום יומיים אם אין דימום- זה כמו מה שהיה והכל טוב, אבל אני קצת מפחדת..
מבינה את הקושי והפאדיחה לפנות לרב...
אפשר להסיק מזה לפעמים אחרות.
אין חיוב ללכת לשאול כל פעם.
שואלים כשיש מצב שלא נקלעתם אליו אף פעם ואתם לא יודעים מה הפסק לגבי זה.
ואגב' אם כאב והדם נראה באופן לא מטמא (גודל, מיקום) אין סיבה לחשוש שזה אוסר.
שווה לשאול רב ולא לאסור את עצמכם
בדיוק מה שכתבתי בהודעה אחרת שלי.
האישה נאמנת. אם היא בטוחה שזה שוב פצע היא יכולה לפסוק לעצמה. אם היא לא בטוחה היא יכולה לתת לרב תיאור מקרה.
חשבתי שראתה דימום סמוך להכנסת האצבע וכו. אולי בסדין
באצבע זה באמת יותר בעייתי
לעשות הכל בחושך
או להזהר ולא להסתכל..
אני סובלת לפעמים מכתמים בגלל התקן ומאוד נזהרת בדברים האלו
ב''ה עד כה הצלחתי לא להאסר אף פעם
למה אני גנבתי?
למה אני עושה משו אע?
קשה לה להסתתר הזה
חושך מוחלט
לא להסתכל בשטיפה אחרי
גם ככה יש לי מלא אישיוז עם זה שאחרי חתונה זה מותר ורצוי כשלפני גם לחשןב בערך אסור… חח
לא להיטמא זה המצב הרצוי
זו הדרך
אני יודעת שיש פוסקים שמחליטים שדם פצע מתיר כתמים עד חצי שנה אפילו, אז כדאי לדעת איך להתנהל בתוך זה, וזה כולל גם לפנות כשצריך
דם על האצבע שהיתה בפנים
מלחיץ לי
אבל אני חייבת להגיד שהיה לי פעם מקרה שהייתי בטוחה שיש לי פצע בהפסק ורק בגלל חשש כזה הלכתי לבודקת..
והייתה לי חוויה ממש לא טובה.
והיא כמובן מצאה פצע
ואחר כך אמרתי שאני סתם טפשה.
אם חז"ל אמרו שאנחנו נאמנות הם לא אמרו את זה סתם.
הם סומכים עלינו ויודעים שאנחנו מתייחסות לזה בכובד ראש.
אם את *בטוחה* שזה שוב פצע, לדעתי את יכולה להיות רגועה...
אם הרב שלך זמין בהודעות אולי תשאלי אותו ככה בלי כל הפרטים? רק אם מותר לך להכריע בעצמך
(ואת לגמרי יכולה לשלוח את הבעל לשאול 🩷)
כשראינו שיש דם ועצרנו רגע הבחנתי שגם דיי כואב לי
ובעלי כרגע לא מוכן כלכך להתקשר לרב
(קצת מבינה אותו, מה יגיד… פדיחה אופ…
חח אנחנו יודעים שכולם ברוך ה׳ מקיימים יחסים, אבל לדבר על זה כלכך מביךךךך ביחוד שצריך להסביר דבריםםם)
וגם כי זה מביך
מביך אותי להגיד לרב
בעלי ואני היינו יחד ולפני ש… (שמה? שהוא נכנס? שקיימנו את המצווה?? תני לי ביטוי יפה לזה 🥸) אז ראינו דם על האצבע שלו (מדהים פשוט ובכלל לא מביך!!)
וכאב לי אחר כך (כנל!!)
די נו תהרגו אותי וזהו😶🌫️
מזל שלא אני לוקחת עדים לרב…
ומבינה, לא נעים
אולי יועצת של נשמת ?
לא יודעת אם סומכים (לא חלילה בתביעה פשוט מעולם לא בדקנו מי עומד מאחורי האירגון הזה…)
מבינה אותך לגמרי לגמרי לגמרי
הזדמנות טוב להתחיל למצוא מילים לדבר על זה בשפה הכי מקצועית ונקייה שיש. יום אחד תצטרכי לדבר עם הילדים על זה..
לי יותר קשה להסביר כתמים ואיזה גודל זה היה ומלא פרטים שקשים לי באמת להבין ולזכור וגם מפחדת שזה יהיה עלי כשכבר לא יכולתי כתבתי לבעלי בהודעה מפורטטטט והוא התקשר בעצמו
להגיד לך שזה הקל עלי? תכלס לא
הוא הקליט לי את כל השיחה כי ידע שיהיו לי שאלות חחחח
יש!
אין על התורה שלנו
מתי כבר זה קצה יכולת וה׳ מסדר
גם אתן מרגישות קושי עם יום השואה מאז השביעי?
מרגישה שאנחנו עדיין בסכנה קיומית, חטופים בעזה, ״לעולם לא עוד״ זה בסימן שאלה ולא בסימן קריאה כמו לפני שנתיים….
ביום-יום אני לא חרדתית אבל היום זה מכניס אותי למחשבות.
אני מאוד יכולה להבין מאיפה היא מגיעה.
אין ספק שמה שהיה בשנה שעברה בשמיני עצרת היה מטלטל וגרם לכולנו להרגיש הרבה יותר חזק כמה אנחנו באמת בסכנה ונמצאים בין חיות טרף שרוצים רק להשמיד אותנו.
אבל מבחינה מעשית - יש הבדל עצום בין מה שהעם שלנו חווה בשואה, לבין המציאות שלנו היום.
קודם כל - מספר היהודים שנהרגו לאורך כל המלחמה היא פחות ממספר היהודים שנהרגו ביום אחד בשואה. עד כמה שזה בלתי נתפס...
אבל גם מבחינה מהותית - אז באמת לא היה מי שינסה בכלל להציל אותנו. אפילו מי שנלחם נגד הגרמנים, לא ניסה לעצור את השמדת היהודים.
היום, עם כל כמה שהמצב לא מושלם ויש עוד הרבה מה לתקן - בסופו של דבר אנחנו מנצחים בכל קנה מידה. השמדנו המון מהאויבים שלנו, גם בגבול הדרום וגם בגבול הצפון, ובכלל - בניגוד לסבבים הקודמים שהיו לנו, התפיסה היום השתנה לטובה באופן מהותי. עדיין לא מושלם, אבל עושים היום דברים שבמשך שנים לא העיזו לעשות (לתקוף גם בתי חולים, מסגדים, בתי ספר וגני ילדים - אם יש בהם אמל"ח/מחבלים, לפנות את האוכלוסיה ולהרוס להם את הבתים כך שלא יהיה להם לאן לחזור, להתחיל תהליך של הגירה מרצון - שנעשה כרגע בצעדים איטיים ולא מול המצלמות, אבל כן התחיל לקרות, מה שפעם היה אפילו עבור לדבר עליו... ועוד הרבה).
הסיפור של החטופים זה באמת כואב מאוד מאוד, והלוואי שנצליח להחזיר את כולם בקרוב ממש. אבל עצם זה שזה כל כך כואב לנו כבר מראה כמה המציאות שלנו הרבה יותר טובה ממה שהיה פעם - שאז אפילו לא היתה תקווה להחזיר את מי שכבר נלקח (לגטו, או להשמדה ל"ע).
בקיצור, אני חושבת שעם כל הכאב שעדיין קיים, אנחנו לגמרי בתהליך של עליה והתקדמות, וחושבת שממש חשוב להכיר בטוב שהקב"ה נותן לנו ולהודות עליו, כי זה ממש חלק מהתנאי כדי להגיע לגאולה (אצל חזקיהו גם היה כואב וקשה כשהקב"ה עשה את נס ההצלה מיד סנחריב. ממלכת ישראל בדיוק הוגלתה לאשור, וגם ביהודה - ירושלים ניצלה, אבל סביב ירושלים סנחריב פגע ברוב הישובים היהודים. אבל על התקופה הזו נאמר לנו שאם חזקיהו היה אומר שירה על הנס שנעשה לו - הוא היה משיח והיינו זוכים כבר אז לגאולה השלמה. ואני חושבת שחז"ל כתבו לנו את זה לא רק כדי שנתבאס על מה שפספסנו אז, אלא כדי שנלמד ולא נחזור על הטעות שלו - שנדע להודות לקב"ה על הטוב שהוא עושה לנו, גם כשהמציאות לא שלמה, וזה חלק מהדרך להגיע לגאולה השלמה בעז"ה).
איך אפשר להשוות???
מסע רצח שיטטתי של שנים לעומת אירוע שנמשך כמה שעות,אירוע אכזרי מזעזע ורצחני אין ספק
אבל שואה זה לא!
ומה עם תקופת האינתיפאדה? שהתפוצצו אוטובוסים?
זה גם ממש מפחיד...
אני לא מרגישה איום פחד או סכנה אבל האמת היא שכן יש איום...
אבל דווקא להשוות את הטבח לפיגועים נשמע לי ממש מוזר. פיגוע זה דבר נקודתי, הטבח הזה היה נסיון השמדה מוחלטת של היהודים בארץ. זה שלא עבד להם זה ענין אחר, גם באירופה לא עבד 100%, אבל אין ספק שלחמאס היתה הצלחה גדולה, ובדיוק כמו בשואה - לא היתה מדינה, לא היה צבא, לא היתה משטרה.
נכון אנשים באו, חיילים ניסו. אבל כבודדים. המערכת התמוטטה. לא התקיימה.
המדינה כמוסד לא התקיימה ביום הזה ובאופן חלקי יום יומיים אחרי. רק אחרי 3 ימים של אלם(לא טעות כתיב) שמענו את הממשלה.
בעיניי כמו שלשואה קוראים שואת יהדות אירופה (וצפון אפריקה), לטבח שמחת תורה לחלוטין צריך לקרוא שואת דרום הארץ.
השואה מבחינתי זה משהו שאי אפשר לדבר עליו מרוב שהוא זוועתי ומזעזע, זה היה ניסיון לכלות את כל היהודים בעולם!!! לא בארץ, בעולם!!... נמשך שנים... מליונים נרצחו...
אז אוקי, נמשך כמה ימים, השיא בכל אופן היה עניין של שעות, ואח"כ זה היה יותר ניסיון של לעצור...
זה עדיין לא שנים, ועדיין לא אותה כמות שמתקרבת אפילו למה שהיה בשואה...
הטראומה שונה...
זה היה הפתעה מוחלטת, זה היה גם מאורגן מאוד, (ברור שיש נקודות שאפשר להשוות ), ועד היום לא ברור איך זה היה אפשרי אם יש צבא, משטרה, מודיעין וכו'
ולנסות להשמיד את כל היהודים בארץ עם 3000 מחבלים לא חושבת שזה כל כך ריאלי... בכל אופן תמיד לחמאס יש רצון להשמיד אותנו, לא יודעת אם זה כל הארץ או איזורים מסוימים אבל מה זה משנה, המטרה שלהם תמיד תהיה אותו דבר, הפעם לצערנו הצליח להם קצת יותר...
טבח, לא שואה...
לחמאס יש גם כן מטרה מוצהרת להשמיד את כל היהודים בעולם, וספציפית התכנון בשביעי באוקטובר היה שחיזבאללה ומחבלים ביוש יעלו עלינו גם מכיוונים שונים בו זמנית, וגם אם מדינת ישראל לא היתה מושמדת - היא כנראה היתה מאד קרובה לזה בתרחיש שהם תכננו.
למזלנו חיזבאללה וערביי יוש לא שיתפו פעולה, זה לא כזה ברור למה. אבל מה שברור שאיפה שהם היו הם הצליחו בגדול.
גם באותה מידה לגרמנים היה יכול להיות פחות מזל ממה שהיה להם, אבל במקרה הם כן הצליחו דווקא. אבל אני לא רואה הבדל מהותי בין שני האירועים.
את אומרת כמה שנים, אבל בסוף רוב האנשים היו שם פחות מ6 שנים. ליהדות הונגריה המלחמה הגיעה רק ב44, אז בגלל שזה היה שנה זה לא שואה? גם מי שהיה חודש במחנה זה שואה... גם מי שהיה ביער והסתתר ולא ראה גרמני אחד.
רק לפרוטוקול יש חטופים היום שנמצאים בשבי כמה חודשים(!) יותר ממה שהיו יהודי הונגריה במחנות הריכוז וההשמדה.
בשביל להשמיד את מדינת ישראל לא דרושות כמה שנים, אבל גם אם זה יקרה בשבוע זאת תהיה (עוד) שואה.
בעיני התקופה של כמה זמן היתה השואה וכמה הטבח זה ענין טכני ודוקא לא מהותי.
הדברים המהותיים שגורמים לזה להיות שואה בעיניי הם אחרים - הכוונה (להשמיד את כל היהודים), האכזריות (שלא נפלה בכלום מזו של הנאצים), חוסר האונים המוחלט של הנטבחים והמעונים (כן גם בשואת אירופה היו לוחמים יהודים, צנחנים, מרד...), ולא פחות מזה - האימה ואי הודאות - האם זה יגמר אי פעם? האם נינצל?
גם בשנות ה40 של המאה הקודמת היו ילדים יהודים באירופה שהלכו לבית ספר בזהות בדויה וחיו חיים כמעט רגילים, ועדיין הם ניצולי שואה. כי מילה אחת לא במקום והם היו מתים. גם באושוויץ היה אביב ודשא ופרפרים חלק מהזמן, לא הכל היה שלג. אבל זו היתה שואה כי הם קמו כל בוקר ולא ידעו אם יסיימו את היום הזה. אז לא משנה איך תקראי למה שהיה בדרום, אבל בעיניי, בכל הדברים האלה זו לחלוטין היתה שואה (שעדיין מתרחשת, כבר למעלה משנה וחצמ, עבור 24 אנשים לפחות ובני משפחותיהם..)
אבל אני לא מסתכלת על המטרות של האויבים, ומשם משווה בין האירועים,
ברור שמי שנשלח להזיק לישראל זה משנאה ורצון להשמיד, אין אצלנו משהו באמצע, ככה זה היהודים...
נתנה רשות למשחית להשחית, לא אכפת לי מי לקח את התפקיד הפעם, ישמעאל או אדום...
ואני שמעתי על התכנונים, אבל זה לא קרה, אז זה לא שואה, פשוט מאוד... כמו עוד הרבה תכנונים שמאמינה שהיו ולא קרו...
מזה משנה כמה שנים בדיוק היתה השואה, זה הרעיון, יש מקומות שהשואה היתה שם זמן מועט יותר ויש יהודים שספגו את השואה עוד מההתחלה שלה,
אבל זה לא משנה, זאת היתה תקופה קשה לעמ"י, תקופה, לא אירוע של כמה ימים, חייב להסתכל על פרמטר של כמות וזמן אחרת אין לזה סוף, לכל אסון נקרא שואה?
זה מוריד ממה שהשואה באמת הייתה...
נכון, יש חטופים, שנמצאים כבר המון המון זמן בעזה, זה עדיין לא שואה, לא יודעת יש לזה הרבה שמות מזעזעים, יש לזה המון משמעויות לנו כעם ישראל, כמדינה,
אבל זה לא הגדרה של שואה.
בעיניי, הזמן והכמות של הנרצחים וכן גם המצב המנטלי המתמשך שבו שהו מליוני יהודים בהחלט משהו שצריך לקחת בחשבון כשאני באה להגדיר אירוע במושג שואה.
יש גם חטופים יהודים בודדים ממבצעים קודמים שעברו אכזריות, עינויים, ותקופת שהות ממושכת בשבי, אז נקרא לזה שואה? הם באופן יחידני עברו שואה, אוקי, אבל זה לא משו לאומי...
השואה זה מושג שהתקבע, והוא כולל המון דברים, לא כולו כולל זוועות, מן הסתם, אבל זה המושג, והוא מוטבע אצלנו בהיסטוריה כמשהו גדול עצום ומזעזע, ולא סתם...
אפשר להשוות, באופן אובייקטיבי, אבל לא הייתי משתמשת באותם מושגים כי זה מקטין בעיניי את המושג שואה.
כשאוקראינים עשו פוגרום הם לא רצו להשמיד את שם ישראל בעולם אלא לפרוק אגרסיות באופן נקודתי. אפילו האינתיפאדות לא מנסות כהצהרה להשמיד אותנו אלא להרע לנו עד שנלך, אבל פה היה אירוע שונה מאד. וכן לכוונה להשמיד את עם ישראל ולהחריב אותו יש משמעות אחרת, לא משנה איך זה נראה בפועל.
חוץ מזה השוויתי הרבה דברים לא רק את המטרה של האויבים. גם בזמן השואה היו מדינות באירופה ששום יהודי לא נפגע שם כי הממשלה/המלך הגנו עליהם. ושלא לדבר על איזורים אחרים כמו אמריקה הצפונית והדרומית או אסיה שלא נפגעו בכלל ויהודים חיו שם ממש בנחת, זה לא הפך את מה שקורה באירופה והמשך בצפון אפריקה לאירוע חמור נקודתי. כמו שבשנות הארבעים אם רק מחנה ריכוז אחד היה נשאר עדיין היינו אומרים שהשואה לא הסתיימה כל עוד זה לא נגמר, אז גם פה, אמנם את לא מרגישה את זה כי את לא בתוך התופת, אבל יש שואה. היא התחיל בשמחת תורה שעבר, והיא מעולם לא הסתיימה. שינתה צורה, שינתה עצימות, אבל היא חיה ובועטת.
גם לא יודעת למה כמות הזמן כזו משמעותית בעינייך. כאילו אם זה היה נגמר בשנת 40 עדיין לא היית קוראת לזה שואה? כי זה לא נמשך "רק" שנה וחצי? המזעזע לעניות דעתי האישית זה השיטתיות, האכזריות, ושוב גם חוסר האונים והידיעה של המעונים שאף אחד שיכול להציל אותם לא מוכן לשלם את המחיר, ואף אחד שמוכן לשלם את המחיר (ואולי אפילו מנסה) לא באמת יכול.
מדינת ישראל פרקטיקלי, גם אם זה לא מוצהר, קיבלה החלטה לא לשלם את המחיר של שיחרור כל השבויים שלה (=סיום המלחמה), והחיילים שהולכים להילחם בעזה עושים דברים מאד חשובים אבל זה לא יציל את האנשים מהשבי. אולי זו החלטה נכונה, לא נכנסת לדיון הזה, אבל זה המצב. מתי זה יהיה שואה? כשהם יהיו שם שנתיים? שלוש?
חטופים יהודים בודדים שעונו זה לא שואה בעיני כי הכוונה היתה נקודתית. אף אחד לא ניסה להחריב את עם ישראל. פה הכוונה היתה להשמיד את הקיום של מדינת ישראל.
אני מבינה את החשש מזילות המושג אבל לפעמים מרוב שאנחנו רוצים לשמור על הערך של משהו קורה הדבר ההפוך - בעיניי לא להיות יכולים להשוות את זה לשום דבר הופך אותנו ללא מסוגלים להבין מול מה אנחנו עומדים. אם שום דבר הוא לא שואה אז גם אם נהיה בהעתק הדבק של שואת יהודי אירופה לא נבין את זה. זה אף פעם לא יורד מהשמיים עטוף באריזת מתנה עם תגית הסבר, זה תמיד אירועים בודדים - פה שריפת ספרים, שם התעללות ביהודי ברחוב, כאן הוצאה להורג של יהודים בכפר אחד, שם דבר אחר.. כשמגיעים לשערי המחנות כבר מאוחר מדי להבין שזה היה זה.
באינתיפאדות או בכל הפיגועים או מבצעים בעבר שנעשו ע"י חמאס, מי קבע שרק עכשיו זה היה השמדה, ולפני זה מה זה היה? לאיים עלינו?
מבחינתי, והתייחסתי לזה בתגובה הקודמת, כל מי שמעז לפגוע בישראל הכוונות שלו הכי גרועות שיש, ואני מאמינה שהחלום הוורוד שלו הוא שנושמד כליל
גם אם בפועל הוא לא הצליח במשימה שלו או הצליח באופן חלקי...
ואיך את יכולה להגיד שחטופים בודדים בעבר זה כוונה נקודתית לעומת מה שעכשיו? מי אמר? מי קובע??
בעיניי ייתכן והיו עוד הרבה מבצעים של חמאס שכוונתם היתה להשמיד את מדינת ישראל טוטאלית והם גם תמיד דואגים להזכיר לנו שאלו הכוונות שלהם,
והרבה פעמים מבצעים שלהם או רעיונות פשוט לא יוצאים לפועל בגלל שהם סוכלו מראש ואפילו לא ידענו, ורק כאן היתה איזשהי הצלחה בתוכנית...
טילים שיורו לדרום, למרכז וכו' במבצעים שקדמו, את חושבת שזה לא במטרה להשמיד? בטח שהמטרה הסופית זה להשמיד, אז אם ככה אנחנו חיים בשואה אין סופית...
כי גם בשואה היו מקומות בעולם שהיתה רווחה ליהודים ורק חלק מהיהודים סבלו, אז אולי אפשר להגיד את זה גם כאן...
אין לזה סוף, אני חושבת .
כל אירוע אנטישמי, מטרתו לפגוע באופן עמוק בעם היהודי, ובעיניי ואני אכניס כאן גם כוונה רוחנית, יש הבדל מה המטרה הרוחנית עד כמה זה נועד לזעזע אותנו
איזה קבוצות בעם זה אמור לעורר, המסר הוא בד"כ תמיד לכולם, אבל היו פוגרומים בעבר לקהילות מסוימות וזאת היתה גזירה נקודתית לאותו אזור, לא סותר שכל עמ"י צריך לעזור בחזרה בתשובה ולהתעורר...
יש הבדל בין גזירת שמד על כל היהודים, לבין גזירה על קהילה או קבוצה מסוימת, יש הבדל בין רצון וכוונה לבין שניתן משמיים רשות להצליח בתוכנית השמד, זה הבדל עצום ממש!!!
יש כמויות של מזימות ותכנונים להרוג ולהשמיד אותנו, והרבה מהם בכלל לא יוצאים לפועל...
מה שכבר יצא לפועל, בגודל, בכמות, כן זה יגדיר בסופו של דבר את סוג האירוע, לאחר מעשה, לא בשעת מעשה...
כמו שיש חשיבות לפורים שהגזירה היתה על כל היהודים, לעומת אירועים אחרים בעמ"י שההתייחסות היא שונה,
ונכון יש חשיבות לכוונה, אבל שואה זאת מילה ענקית ולא הייתי ממהרת להשתמש בה.
מצד שני, לא הייתי ממעיטה כמובן ממה שקרה עכשיו ועדיין קורה שעדיין יש חטופים, ואני לא נכנסת להחלטות הממשלה או הצבא בנוגע לזה, כי אין לי בזה שום הבנה כמעט.
אבל אני כן רוצה להגיד שהניסוח שלך במשפט "מדינת ישראל פרקטיקלי, גם אם זה לא מוצהר, קיבלה החלטה לא לשלם את המחיר של שיחרור כל השבויים שלה (=סיום המלחמה), והחיילים שהולכים להילחם בעזה עושים דברים מאד חשובים אבל זה לא יציל את האנשים מהשבי" הוא ניסוח שמגיע מתוך הסתכלות מסויימת (שהתקשורת הכללית מאוד דוחפת אליה), שאני (ונראה לי שעוד רבות מהפורום) לא רואות כך את הדברים.
כשמחבלי חמאס החליטו לבצע את הטבח, הם ידעו שיש לנו צבא. הם ידעו שאנחנו חזקים יותר מהם. הם ידעו שאנחנו נילחם בהם.
והם גם ידעו מה נקודת התורפה שלנו (שהיא גם נקודת חוזק גדולה, אבל הם ניצלו את זה כנקודת תורפה) - עמ"י מקדש את החיים, ולעמ"י אכפת באמת מכל יהודי.
אז במקום לרצוח את כולם כמו שהם מצידם היו רוצים, הם חטפו חלק, גם חיים וגם חלק ממי שהם רצחו - כדי שיהיה להם קלף חזק מולנו ללחוץ עלינו להפסיק את המלחמה, וכדי לפרק את החברה הישראלית מבפנים.
ולצערנו הקלף הזה באמת פגע מאוד בהתמודדות שלנו במלחמה. כי באמת באמת אכפת לנו מכל חטוף, ובאמת היינו רוצים להחזיר את כולם - לשחרר את החיים, ולהביא את הנרצחים לקבר ישראל.
אבל ב"ה מדינת ישראל החליטה לא להיכנע בפני המחבלים. לא ללמד אותם שברגע שהם חוטפים כמה יהודים - הם מנצחים.
אז כן שילמנו מחירים כבדים כדי לשחרר חלק מהחטופים, והלוואי שנצליח להחזיר את כולם בלי עוד מחירים.
אבל להגדיר את זה שאנחנו ממשיכים להילחם בהם במקום להיכנע להם כדי לשחרר את החטופים, בתור 'המשך שואה' - בעיני זו הסתכלות מאוד מצומצמת, ומאוד לא משקפת את המציאות.
בתנאים שהיא מביאה בכליאה שלהם, ביחס שהיא נותנת להם, במשכורות שהם מקבלים, בשחרור בכל מיני עסקאות, במתן כספים לחמאס ושיקום עזה לאחר מבצעים
ועוד ועוד ועוד....
אבל זה באמת פחות קשור לשרשור, פשוט קראתי וישר קפץ לי, סליחה...
אבל קרו פה בשנה וחצי האחרונות המון שינויים לטובה, וגם המון קלקולים שלא היינו מודעים אליהם התגלו ועלו לשיח, וגם אם לא הכל תוקן - עצם זה שהדברים עולים זה כבר חלק מתהליך.
וצריך עוד הרבה תפילות כדי שנמשיך להתקדם והטוב ימשיך להתגלות.
וזה נמחק...
אז רק אענה בקצרה, לגבי חלק החלק של העובדות:
@בארץ אהבתי סמוטריץ, בן גביר ונתניהו אמרו שהם לא מוכנים לשלם את המחירים שחמאס כרגע דורש עבור שחרור כל החטופים. לא הבעתי את דעתי לגבי זה, ולא אמרתי אם זה בסדר או לא. רק אמרתי שכרגע הממשלה החליטה שהיא לא מוכנה לשלם את המחיר. אם היא לא מוכנה לשלם את המחיר היא לא תקבל את התמורה. צריך להודות בזה גם אם מסכימים עם ההסתכלות שלהם.
@לב אוהב אני יודעת כי אני עוקבת אחרי מה שהם אומרים וכותבים ורואה למה הם מתייחסים כפעילות נקודתית ולמה באופן רחב יותר.
@אמאשוני אני לא בטוחה אבל לדעי בשואה היו הכי הרבה אירועי מרד של יהודים שלחמו בהשוואה לאירועי טבח אחרים ביהודים בגלות. כמובן לא הרבה ולא מספיק אבל זה התקיים, יותר בקטע של "להילחם בטחנות הרוח עד החייל האחרון" גם שם היו אנשים שלחמו ולא היססו וחלקם ניצלו אולי, אבל זה לא הנקודה כי האירוע הרחב יותר הוא החלק החשוב.
בשביעי באקטובר הלוחמים פעלו וזה מדהים, אבל לא היתה להם הנהגה. להילחם כמו פרטיזנים יכולנו גם בלי מדינה, הקמנו אותה בשביל שזה יהיה משהו לא נקודתי.
בכל מקרה אני חושבת שרוב מה שאתן ואני כתבנו זה ענין יותר של תפיסת עולם מאשר של עובדות, ואין לי ענין לשכנע בשום דבר. יש לי תפיסה והבעתי אותה, שמחתי לקרוא גם את דעתכן, גם אם אני לא רואה ככה את הדברים..
שיהיה לכולנו שבוע טוב של בשורות טובות 🙏
מה שניסיתי להגיד, זה שההחלטה של מדינת ישראל לא להיכנע למחבלים תמורת שחרור החטופים, זו החלטה שמבטאת בעיני עוצמה, ולא 'המשך שואה'.
וכואב גם לי על החטופים. מאוד מאוד כואב. ואני מתפללת ומייחלת לשחרור שלהם במהרה.
אבל אני חושבת שלהגדיר שאנחנו עדיין ב'שואה' בגלל עשרות יהודים שנחטפו ונמצאים עדיין בשבי בתנאים קשים - זה ממש טעות.
התחלת בזה שהדימיון של מה שקרה לנו בשמחת תורה לשואה, הוא בגלל הכוונה של הערבים להשמיד אותנו.
נניח שזה באמת מה שמגדיר שואה (אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההגדרה, אבל זו לא הנקודה, בינתיים נצא מתוך הנחה שזה באמת מה שמגדיר שואה, וזה מה שדומה בין מה שעברנו לבין השואה).
בכל מקרה - אם זו ההגדרה, אז אני לא מבינה למה כמה עשרות חטופים שעדיין בשבי חמאס, מגדירים את זה שאנחנו עד עכשיו עדיין ב'שואה'? הם לא מוותרים על מה שהם הצליחו ונמצא עדיין בידיים שלהם. זה נכון. אבל זו כבר מזמן לא השמדה שלנו, ואפילו לא ניסיון השמדה שלנו. אנחנו כבר מזמן מנצחים אותם בכל קנה מידה, משמידים את הרצועה באופן שהם לא יוכלו לחזור לגור בבתים שלהם, מחסלים את המנהיגים שלהם, ועוד. זה רחוק מאוד מלהיות 'שואה'...
האם זו עוצמה או חולשה זה פרשנות שנובעת מתפיסת עולם, זה לא דיון שאני רוצה להכנס אליו כי הוא לא רלוונטי לעניות דעתי. לכל אחד זכות לראות את המציאות לפי תחושותיו.
בפועל אגב נחטפו מאות, רק מי שנשארו כרגע הם עשרות.
אמאשוני כתבה שזה שלא עבד להם כי יש צבא שנלחם, אבל מה שהתכוונתי בלא עבד להם וזה מתקשר לשאלה אם כן מדובר בנסיון השמדה שלנו או לא זה שחיזבאללה, זירת יוש וערביי ישראל לא הצטרפו לעזתים ולכן התכנית לא הלכה כמתוכנן. זה לא עבד להם פעמיים - מעבר לעובדה ששאר חלקי הארץ לא הותקפו כמו שחמאס תכננו, האנשים שלא חיים בדרום היו "פנויים" לרדת לשם להילחם. בתרחיש שהם רצו לא היתה אפשרות כזו כי כל ישוב כמעט היה צריך להגן על עצמו וזה נס ברמה תנכית שהזירות האחרות לא הצטרפו.
בואי נעזוב שניה את המילה שואה. כי זה דיון אחר איך לקרוא לזה.
אשתמש רגע במילה אירוע. אז למה זה בעיניי לא הסתיים? כי גם אם רק מחנה בוכנוולד היה נשאר פעיל היינו אומרים שההשואה לא הסתיימה, אלא אנחנו בשיפור מאד גדול אבל יש עוד דרך. אז כמובן שלא כולם סובלים היום כמו ב7.10 אבל זה עדיין שם. אנשים עדיין שם, המלחמה עדיין עצימה (לא עוקבת אחרי מי אשת מילואימניק אבל סטטיסטית סיכוי סביר שגם את מרגישה את זה בבית), אז בעיניי עד שלא האחרון יחזור הביתה לא נוכל לומר - האירוע הסתיים. וזה בכלל בכלל לא אומר שבהכרח חייבים לשלם כל מחיר עבור הדבר הזה. אוקיי? זו לא הבעת דעה בנושא המחיר שמדינת ישראל צריכה או לא צריכה לשלם. אלא אמירה שאם 250 איש נחטפו, ומעל 20 אחוז עדיין חטופים אז האירוע לא הסתיים. אני לא מפרידה את החטיפה מהטבח מהפלישה מהמחדל המודיעיני. זה ענין אחד בעיניי.
וזה לא רק ענין החטופים. כתבת שאנחנו מנצחים בכל קנה מידה - יש לנו המון המון הישגים טקטיים שזה דבר חשוב, מבורך וקריטי! אבל הישג שהוא לא אסטרטגי לא פותר את הבעיה. הישג אסטרטגי בעיני זה למשל מה שרק התחלנו לעשות - עזיבה מרצון של אחוז משמעותי מהפלסטינים, או חיסול של רוב מוחלט של הפעילים הצבאיים -ברמה שישארו מאות בודדות ואנחנו רחוקים מזה מאד מאד. גם מבצע הביפרים המדהים(!!!) היה אסטרטגי ברמה ההרתעתית, אבל טקטי ברמה הטכני.
אני לא אומרת את זה כדי לרפות את ידינו ומתנצלת אם זה גורם למישהי להרגיש ככה. רק אומרת, יש סיבה (בעיניי טובה) להרגיש שהמלחמה הזו בשום שלב לא הסתיימה והיא רחוקה מלהיות מאחורינו. אנחנו מתקנים הרבה מהצרות ועוד נתקן, אבל יש עוד דרך ארוכה לעבור.
מסכימה איתך לגמרי שאנחנו עדיין בתוך האירוע. ויש לזה הרבה ביטויים כמו שכתבת.
אבל כל הדיון התחיל מהחיבור (או ההשוואה) בין מה שקרה לנו פה, לבין השואה. מהאמירה ש'לעולם לא עוד' זה כבר משפט שיש עליו סימן שאלה ולא סימן קריאה.
ועל זה אני ואחרות פה כתבנו שאי אפשר באמת להשוות.
את כתבת קודם 'יש שואה. היא התחילה בשמחת תורה שעבר, והיא מעולם לא הסתיימה. שינתה צורה, שינתה עצימות, אבל היא חיה ובועטת.'
אז אם אנחנו עוזבים את הביטוי 'שואה' ורק שואלים אם האירוע נגמר או לא, אז נראה לי שכולנו נסכים שלא. אח שלי עכשיו בעזה, וגם בעלים של חברות, וכן - גם החטופים שם ועוד סובלים.
אבל אח שלי וגם שאר החיילים שלנו נלחמים שם, ופוגעים באויבים שלנו, ובפסח הוא סיפר לנו איך לאט לאט לא נשאר זכר מרפיח - הורסים שם את כל הבתים ברמה שבאמת לא יהיה לערבים שם לאן לחזור.
אז עם כל הכאב שעדיין קיים, אני עדיין חושבת שהטוב שקורה פה הוא גדול. ולקרוא לזה 'שואה' זה ממשש צורם.
אני אוסיף עוד משהו (ממש אאוטינג, אבל לא נורא. נראה לי שמי שמכירה אותי כבר זיהתה אותי בכל מקרה...).
לפני שבוע חגגנו את הברית של הבן שלי, ב"ה. אחד השמות שנתנן לבן שלנו הוא עמיחי, גם בגלל המשמעות של השם, וגם ע"ש עמיחי ויצן הי"ד, שנהרג בקרב ההגנה על הישוב כרם שלום.
בברית השתתף הרב ויצן (רב הישוב שלנו), אבא של עמיחי הי"ד.
בסעודה הוא דיבר על כך שבפסוק 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' הגמרא במגילה אומרת ש'ששון - זו מילה (ברית מילה)', והוא הסביר שששון זו שמחה שמגיעה מתוך עצב, מתוך כאב.
והוא דיבר על זה שגם התקופה שלנו היא תקופה של ששון - יש בה הרבה כאב (והוא אמר את זה כאב שכול, שבוודאי מרגיש את הכאב על בשרו), אבל זה כאב שיש מתוכו גם הרבה טוב (וזה מתחבר גם למה שכתבת על יום הטבח עצמו, שעם כל הכאב העצום על מה שקרה אז, עדיין צריך להכיר בזה שגם היה באותו יום נס 'ברמה תנ"כית' כדברייך - שהערבים בזירות האחרות לא הצטרפו).
ומתוך הששון שאנחנו חווים, וההודאה לקב"ה על הטוב, אנחנו מתפללים לשמחה אמיתית, לשמחה שלא מהולה בעצב ובכאב, אלא של טוב גמור וגאולה שלמה בעז"ה.
(לא הבאתי את כל הדברים שלו, ומקווה שדייקתי במה שכתבתי מהזיכרון, אבל הדברים שהוא אמר היו מאוד חזקים בעיני, ומאוד מבטאים את מה שניסיתי לכתוב פה).
לגבי השם שניתן לאירוע הזה - שוב מדובר בתפיסת עולם.
בעיניי ליכולת ולפוטנציאל יש משמעות ונשארת בעמדתי לגבי הנושא הזה.
אפשר לדון בזה הרבה ולהביא הרבה טענות לכל כיוון אבל בסוף זה ענין של ראיית העולם.
העיקר שכולנו מתפללים לישועה ❤
ומזל טוב גדול לכם! שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים 3>
ואני גם שותפה לתחושות של הפותחת
איזה אירוני זה לומר לעולם לא עוד, כשזה קרה פה לפני שנה וחצי, גם אם בקנה מידה קטן יותר בהרבה ב״ה
לא אומר שאין לנו אויבים שמסוגלים לרצוח אותנו בהיקפים גדולים.
לעולם לא עוד, אומר שלעולם לא נעמוד עוד כחסרי ישע ללא שום יכולת הגנה.
בשביעי באוקטובר החיילים, אזרחים וכיתות הכוננות נלחמו כמו אריות.
הבלימה של המתקפה התרחשה בזכות כוחות הביטחון ונחישות העם היהודי.
בניגוד לאירועי טבח אחרים שהתרחשו בגלות ללא שום יכולת לעצור טבח בכל שלב שהוא מתחילתו ועד סופו.
זו המשמעות של לעולם לא עוד.
עם ישראל עבר המון אירועי טבח מצמררים באכזריותם לפני השואה, רק שאז הגישה הייתה לעבור כל גל בנפרד ולחכות לשקט יחסי.
משמידים את יהדות מזרח אירופה, השורדים עוברים לספרד, טובחים ומגרשים את ספרד, השורדים עוברים לצפון אפריקה.
המדינות המוסלמיות עורכות טבח ביהודים, השורדים עוברים ומחפשים את המקום הבא לשרוד בו.
עד שהגיע אירוע השואה האיומה.
ועם ישראל בסיעתא דשמיא אדירה, הבין סוף סוף שלשרוד טבח זו לא אסטרטגיה.
לעומת זאת להתאגד ולארגן צבא יהודי עצמי ולקבל הכרה וזכות לעמוד ולהיקהל על נפשו, זו אסטרטגיה.
בכל תולדות העם היהודי מאז החורבן ועד הקמת המדינה לא היה בכלל הפוטנציאל להגנה.
לעולם לא עוד טבח ביהודים המכופפים את ראשם בקבלת הגזירה.
מהיום היהודים נלחמים על נפשם ומחזירים מלחמה שערה ומכים באויביהם שוק על ירך.
אף אחד לא הבטיח שלא יהיו מחירים למלחמות, אף אחד לא הבטיח שלא יהיה תקלות והפתעות.
לא זו המשמעות של לעולם לא עוד.
ולא דיברתי על התקלות
התגובה שלי מתייחסת למחדל המתמשך ולקונספציה השגויה. לעולם לא עוד מבחינתי אומר, לעולם לא נהיה תמימים לחשוב שאויב לא ישחר לטרף ונשב שאננים, כי ברור לנו שעוד רוצים להשמיד אותנו. התוצאה לא בידינו, זה רק הקב״ה מחליט, אבל את ההשתדלות שלנו ברמת מוכנות צבאית וכוננות צריך לומר ביושר שהמדינה לא עשתה (בהתייחס לדרך הטבע. כי לעולם לא עוד זה משפט של בני אדם כמובן)
זה לא סותר את זה שקמו אנשים קדושים גיבורים להגן בידיים חשופות והצילו חיים ושמרו לנו על הגאווה הלאומית
לא עבד להם כי היה צבא שנלחם.
התוצאות מדברות בעד עצמן.
השמדה של שליש מיהדות אירופה מול רצח של פחות ממאית האחוז של כלל האוכלוסייה.
זה לא בגלל טעויות של האויב או איזה "אירוע אחר"
זה בדיוק בזכות שיש לנו צבא ומדינה ורשיון לשאת נשק.
המדינה היא אוסף האזרחים שבה.
כל אזרח שעלה על מדים וטס לדרום עשה זאת בשם המדינה,
שלא לדבר על הצבא המאורגן, שנכון שגוף גדול ומסורבל לקח לו כמה שעות לפעול,
אבל משעות הצהריים ברוב הגזרות היה צבא מתפקד ונלחם.
בבארי למשל הצבא כגוף מאורגן נלחם כבר ב13:00 בצהריים,
לקח עוד כמה שעות עד שהושגה שליטה, אבל זה לא אומר שלא היה תפקוד.
ללב שטח מסיבת הנובה הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות.
פאשלות נקודתיות היו בקיבוץ ניר עוז, אולי בעוד מקומות נקודתיים בגלל כמה אירועים מצטברים טראגיים,
אבל גם לשם הגיעו בסוף ב15:30.
המשטרה וחיל הים ומדא תפקדו כבר מהבוקר כגוף יעיל ומאורגן.
אז המדינה כגוף לא תפקדה רק חצי יום,
שזה המון במונחים של הנזק שנעשה, אבל זה כלום במונחים שאם לא הייתה מדינה.
מסוג האירועים שיכולים לקרות לכל מדינה.
כמו אירועי מגדלי התאומים של ארה"ב החזקה.
זה לא נכון שחיילים הגיעו כבודדים.
חיילים הגיעו כיחידות מאורגנות ונלחמו משעות הצהריים של שבת, תקראי תחקירים.
התמונה הכללית מושפעת מאוד ממה שאנחנו מספרים לעצמנו.
גם @בארץ אהבתי
לא כתבתי בכלל על עובדות היסטוריות אלא על רגשות ותחושות.
אז מבחינת זוועות יש דברים ששמעתי או ראיתי שלעולם כנראה ייחרטו אצלי כמו זוועות שקראתי מהשואה... מהבחינה הזאת כן...
אבל לא יצא לי להרגיש משו דומה מצד הרגש שלי כלפי השואה לבין הרגש כלפי 7 באוקטובר...
השואה ראינו כוונה מעשית לבצע שואה נוספת,
אם היה ביכלתם הם היו מבצעים בדיוק מה שהנאצים עשו או יותר גרוע...
מלחמת ששת הימים? יום הכיפורים?.. מה היו כל המלחמות האלו?...
אולי את מתכוונת שלראשונה מאז השואה נהרגו כל כך הרבה יהודים ביום אחד באכזריות ובקלות רבה יחסית
עם זה אני מסכימה.
כי זה היה מול הצבא
פה זה מראות שפשוט ראינו בשואה
מרצחים באים מול אנשים, לא חיילים נלחמים ..
את צודקת רעיונית, זה יותר בתחושה ובחוויה הלאומית
לי תהיה לגבי השואה
איך חיים נורמלים הופכים לשואה
כשפרצה המלחמה הבנתי את התשובה, דברים נוראיים פשוט מתרחשים, בין אם הם נתפסים בהגיון ובין אם לא.
לגבי ההשוואה, השואה היתה דבר הרבה יותר גדול ונוראי
אבל הגיוני שנושא החטופים והדברים הנוראיים שהתרחשו ביום הראשון של המלחמה, מושווה לדבר הנוראי היחיד שאנחנו מכירים.
לגבי הסכנה הקיומית
המלחמה הזו ממחישה לנו שתמיד היינו בסכנה ותמיד נצטרך לעמוד על המשמר
זה לא מביא אותי לחרדות, רק להבנה אחרת, למודעות למצבנו האמיתי.
אי אפשר להשוות בכלל.
לצערי השוואה בפעמים רבות היא קרדום לצרכים פוליטיים.
לא בהיקף של הנרצחים .לא בהשפעה על העם היהודי.
על כל העולם וכו'.
אני כותבת בקיצור..
אני מדברת כבת הדור השני,שיחסית המשפחה שלי נפגעה מעט..
חוותה את השואה בלי מחנות ריכוז.
כמו שאנחנו אמורים לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים ועמדנו ליד הר סיני, אז כך אנחנו צריכים גם לזכור שואה. ולא כמו שעושים את זה בארץ, משווים את השואה לכל שטות , מספרים על שואה בעזרת סיפורי פרווה, חיים בהכחשה למציאות סביבנו .
מרגישה עוד יותר במוחשי כמה המציאות של מדינת ישראל היא נס.
לפני השביעי הסתכלתי על המציאות שיש מדינה כמאורע היסטורי.
הייתה מלכות יהודה, הייתה גלות, הייתה הקמת המדינה ועכשיו אנחנו חיים בעידן אחר.
מאז התחדדה ההבנה שכל יום שלעם היהודי יש מדינה, זה נס.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו לא הייתה מדינה,
ואז להבין שזה פלא, נס עצום, שאפילו השביעי באוקטובר וליל המתקפה האיראנית לא מתקרב ללבטל אותו.
עם כל הכשלים והתחקירים, העובדה שבפוטנציאל יש לעם היהודי צבא להגן עליו,
העובדה התיאורטית שאולי יש מצב לחלץ חטופים במבצע צבאי, ואפילו לנהל משא ומתן עליהם,
העובדה שצהל יכול לטוס ולהפציץ בכל יעד בעולם שבו מתבצעת פעילות השמדה (מתקני גרעין או מחנות השמדה המוניות)
היא מעבר לכל חלום עבור היהודים בשואה.
אז הייתי מחכה
אם זה שיער פלומתי כהה והיא לא הולכת עם גרביים הייתי מסירה, עם משחת ויט כזו
זה אומר שילדה בת 8.5 תתעסק באופן קבוע בשינוי המראה שלה.
בניגוד לתכשיטים, למשל, שמוסיפים יופי, הסרת שיער היא אמירה: יש חלק בגוף שלי שמכער אותי, ואני צריכה להסיר אותו.
בעיניי עדיף לדחות כמה שאפשר את השלב שבו ילדה מסתכלת על עצמה בעין ביקורתית ובודקת מה לא נראה טוב בגוף שלה.
אם היא לא נראית חריגה, ואפשר לעזור לה לשמוח בגוף שלה ולאהוב אותו - בעיניי זה ממש עדיף.
אם היא באמת מרגישה לא בנוח בקביעות, ולא רק כג'וק זמני, או אם המראה שלה מושך תשומת לב שלילית, זה כבר סיפור אחר.
יכולה להיות פעולה טכנית שילדה או אישה עושות להנאתן
זה ממש לא חייב להיות מחשבה על חלק מכוער בגוף
בעיניי רוב הנשים לא שלמות עם המראה שלהן ודווקא טוב ללמד ילדה מגיל צעיר (גם לפני גיל 8) לקבל ולאהוב את המראה שלה בלי קשר לפעולה כזו או אחרת.
זה לא סותר גילוח שיער, זה גיל שהיא יכולה ללמוד לגלח בזהירות ואין לזה משמעות גדולה, אם זה מפריע לה עדיף לאפשר לה לגלח, זה לא אומר שמחר זה ימשיך להפריע לה (אני למשל מגלחת רגלים באופן לא סדיר, לפי החשק, וממש לא מפריע לי לראות רגלים קצת שעירות)
יש על זה דיבור בכיתה? אמרו לה משהו מעליב על שערות הרגליים שלה? בנות אחרות בכיתה מורידות והיא רוצה להיות בעניינים?
מה זה אומר, שהשערות מפריעות לה? המראה מפריע? התחושה מפריעה?
אולי פשוט מוזר לה שהגוף שלה מתחיל להשתנות?
אולי היא רוצה להרגיש מטופחת "כמו גדולה"? (אם זה העניין, יכול להיות שהשקעה אחרת בטיפוח תיתן לה מענה? נניח, קרם רגליים עם ריח טוב?)
ניסיתי להבין אם זה משהו מהבנות בכיתה היא אמרה ששמעה שיחה של בנות מהכיתה השנייה לא רצתה לפרט, מנסה להבין כמה זה נפוץ בגיל הזה שמורידות.
אני חוששת שהיא עוד לא בשלה לתחזק גילוח ושבעקבות גילוח יצמחו שערות שבאמת יראו יותר בולטות. אולי אני באמת אנסה להבין ממנה שוב מאיפה זה מגיע
בעיני יש זמן לכל דבר
היתי מסבירה לה שיש גיל שמתאים לכל דבר..וזה עדיין לא הזמן..ולא התעסקות שמתאימה לילדה בגילה.
וכשהיא תגיע אליו אז בשמחה ואסביר לה איך וכו
והאמת לא נותנת לזה מקום לדיון
גם הבת שלי רצתה להתאפר ולשים אודם, סומק, מסקרה.
אמרתי לה חמודה, את עוד צעירה.
יש גיל לכל דבר.
א. כדאי לוודא מה קורה בסביבה אצלכם. אם בסביבה שלכם מקובל שבנות בגיל הזה מורידות שיער, זה מצריך התייחסות שונה (זה לא בהכרח אומר שאת צריכה להסכים, מותר להיות שונים מהסביבה. אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון).
ב. את מתארת שהיא לא רוצה לפרט מה שמעה מחברות. זה ממש ממש נורמלי, אבל אם אפשר - כדאי לחשוב איך יוצרים שיח פתוח סביב הנושא הזה. זה לא חייב להיות מולך. אם נוח לה יותר לדבר עם בעלך/ סבתא/ דודה צעירה, זה ממש בסדר, רק חשוב שתהיה לה כתובת שהיא מרגישה איתה בנוח. בהקשר הזה, לפעמים לאפשר לה מה שהיא רוצה זה סוג של צעד בונה אמון - היא רואה שיש אוזן קשבת לשיתופים שלה, שאתם איתה, ולא רק אוסרים עליה דברים. רק שימי לב שצריך להיזהר עם זה, שלא יצא מצב שאת מרשה לה מה שהיא רוצה רק כדי לשמור על שיח פתוח, כי זה לחלוטין לא בריא.
בכל מקרה, בין אם את מאפשרת ובין אם לא, אני ממליצה לפרגן לה על השיתוף, ולהדגיש לה כמה הוא חשוב לכם ("תודה ששיתפת אותי, חשוב לי מאוד לדעת מה את רוצה ומה מעסיק אותך. הפעם החלטתי שזה לא מתאים, אבל אם יש דברים אחרים שאת רוצה, עכשיו או בעתיד, אשמח לשמוע עליהם, ולעזור לך במה שמתאים").
בעיני לדבר איתה בדיוק כמו שעשית, על היתרונות והחסרונות של הורדת שיער ועל הדרכים השונות להוריד.
לוודא שהרצון שלה באמת עקבי ושהיא מבינה את החסרונות, אפשר למשל לתת לה להוריד לעצמה שערה או שתיים עם פינצטה כדי להרגיש כמה זה כואב, ולתת לה להחליט האם זה נראה לי שווה את זה כרגע.
בעיני זו דווקא הזדמנות לאפשר שיח פתוח על נושאים כאלה שקשורים כבר לשינוים בגוף ולגיל ההתבגרות, שאכן עדיין לא כאן אבל ממש מעבר לפינה.
והאמת, בעיני הסרת שיער זו בקשה הרבה יותר הגיונית ובסיסית, וגם פחות 'מושכת תשומת לב' מאיפור, לק, בושם, עגילים ותכשיטים בכלל וכו'. למשל כל השרשורים על עגילים גם לבנות צעירות מאוד למרות שאולי זה קצת כואב/מפריע/דורש התעסקות.
הרי טבעי שבנות רוצות להתקשט ולהראות יפות, והסרת שיער ברגליים, עבור בנות שבאמת רואים את השיער שלהן והוא כבר מפריע להן, נראה טיפול די בסיסי בעיני.
לא מתחברת בכלל לאמירות' לא הייתי מאפשרת ', לא הייתי שמה קו אדום על זה, הייתי בהחלט מעודדת אותה לחכות, אבל זה דבר שהייתי רוצה שהבת שלי תעשה בשיתוף ובהדרכה שלי, ולא תשאר עם התחושה שאי אפשר לדבר עם אמא ותנסה בעתיד הקרוב לבד ובלי לשתף אותי.
איך קשורה הפינצטה להסרת שיער ברגליים?
אם את כותבת בגלל שימוש במכונה, אז זו לא האופציה היחידה, ולדעתי יכול גם להפחיד אותה
אני כאישה לא משתמשת במכונה כי זה כואב, לא רואה סיבה לתת את זה לילדה
תוריד עם מכונה/שעווה / אצל קוסמטיקאית, אז פינצטה רלוונטית כדי להבין את הרעיון.
אם הבחירה היא רק בין סכין למשחה, אז פינצטה באמת לא כל כך רלוונטית. למרות שבעיני אלו כן אפשרויות שכדאי להכיר ושכדאי שיכנסו לתוך הדיון.
בעיני זה לא מפחיד, זה בדיוק להכיר את היתרונות והחסרונות של כל שיטה - השיטות של התלישה כואבות יותר או פחות אבל התוצאה נשמרת ליןתר זמן, גילוח קל יותר והרבה יותר זמין אבל צריך לתחזק אותו לעיתים קרובות ויכול גם לעודד צמיחת שיער כהה/עבה יותר. זה בדיוק השיח שאני שואפת אליו ( הבת שלי יודעת שאני מסירה עם סכין ו שלפעמים הרגליים שלי קוצניות בגלל זה, וכשהיא תגדל אם היא תרצה להוריד היא תגיד לי. בעיניה זה לא נושא שיחה יוצא דופן או מביך במיוחד וזו השאיפה שלי. היא כהה יותר ממני ולא אתפלא אם תרצה להתחיל להסיר בגיל צעיר. כשתרצה באמת להתחיל נדבר על השיטות השונות ונחליט יחד מה מתאים).
לדעתי מכונה זה פחות רלוונטי
ולכן גם אני כאמא הייתי מסבירה על האופציות אבל נוטה להמליץ על סכין
מאשרת לך לא להכיר לילדה את הפינצטה 🙃
( מבינה שאנחנו כנראה בית יוצא דופן אבל הילדים שלי מחבבים פינצטות, אם יש להם קוץ או רק חשד לקוץ אחרי שמשחקים בחוץ הם שמחים מאוד לנסות להוציא אותו בעצמם, וכבר יצא להם לבדוק מה קורה כשמושכים שערה עם פינצטה - כואב! - לא נרשמו טראומות 😅.
הם גם ניסו לבדוק מה קורה כשמדביקים מסקניטייפ או סתם פלסטר את הידיים או הרגליים ואז מורידים אותו, גם כן כואב, לא מנע מהם לנסות את זה שוב... )
בעיניי הסרה נקודתית או הוצאת קוץ להתמודדות עם אלפי שערות ברגליים
ולא שולי בעיניי 
אבל את לא חייבת להגיב אם את לא רוצה, לי חשוב שהחוויה תהיה חיובית גם כן, במיוחד בגילאים הצעירים יותר, ויש נערות/ נשים שיותר רגישות לכאב מאחרות, אז ראיתי לנכון לכתוב את זה כי כנערה ניסיתי מכונה וזה היה בלתי נסבל. כנל שעווה.
כבוגרת זה כבר הרגיש לי אחרת השעווה, אבל לא כאמצעי בלעדי. למכונה לא חשבתי לחזור לרגע, ואז כבר עשיתי לייזר.
מניחה שיש שנחתכו בנערותן בצורה לא נעימה מסכין, לא סיבה טובה בעיני לשלול את זה מראש, כן סיבה טובה לדבר על חסרונו של סכין וללמד להשתמש בצורה כמה שיותר בטוחה... לילדה מגיע להכיר את האפשרויות ואשמח אם תשמע אותן ממני, גם אם זה כואב.
אני יכולה לא להמליץ על זה, אבל אני לא הבת שלי, לא אחליט במקומה ולא חושבת שזה סוד. בעיני זה לא דבר שיוצר טראומה( וגם לא הצעתי לתת לה להסיר את כל השיער מכל הגוף שערה שערה).
מה שיותר בעייתי בעיני זה שיש נושאים שהם מראש לא בשיח (לאחת זו עצם העניין של הסרת שיער ולאחרת זה סכין/מכונה כי זה מסוכן/כואב).
ספציפית מה שלא נראה לך אישית כאופציה טובה סביר שלא תתמכי בו, ואם זה בכלל לא נראה לך אופציה ריאלית סביר שלא תציעי, אבל להוציא את זה בכלל מהשיח כי זה נראה לך יוצר טראומות, בעיני זה פחות רצוי)
וצודקת נראה לי שמהצד שלי אפשר לסיים את הדיון וכנראה שנסכים שלא להסכים
אבל כל הבדיקות הריון (של תשובה כנה) שליליות...
בלי אפשרות אפילו לדמיין עוד פס פעם אחת היה פס שקוף
אני צעירה... ותקופה ארוכה המחזור שלי לא היה מסודר אבל דווקא בפעמים האחרונות ממש דייק
מה זה יכול להיות? ויש סיכוי שזה כן הריון?
תודה לכולן!
זה נותן תוצאה יותר וודאית.
ויכול להיות שיבושים במחזור, ואז זה מוקדם מידי לבדוק.
גם מעקב עם מקלונים לפעמים נותן כיוון מתי הביוץ, הכי טוב ואמין זה מעקב זקיקים (אולטרסאונד+דם) אבל לא זה יכול להיות מתיש לא הייתי רצה להתחיל עם זה..
אם את בכלל לא יודעת מתי היה הביוץ אז באמת אולי היה ביוץ מאוחר או שעוד לא היה ביוץ בכלל ולכן את לא באיחור בכלל
האמת שניסיתי אבל כמעט כל הזמן התשובה של הבדיקת ביוץ נראתה חיובית... שני פסים בחוזק עולה, יורד ושוב עולה...
למישהי זה עבד?
ותודה לכולכן! העזרה שלכן מחממת את הלב
ואני בשבוע 19😵💫
רקע:
הריון קודם יצאתי לשמירה בגלל צירים מוקדמים וקיצור צוואר - אבל לא צירים חזקים בכלל. חשבתי שזה צירי ברקסטון, כאבו בקטנה עד שהרופאה שמעה ממני משהו על זה ועשתה מוניטור ואול' לקיצור צוואר והוציאה אותי לשמירה.
רקע 2:
השבוע הייתי עם וירוס בטן 😏 חשבתי שהוא עבר והערב ממש חזרתי לאכול כרגיל.
ההרגשות:
לפחות 4 פעמים הערב היה לי כאב בטן די חזק ומשמעותי שבא והלך בגל.. תכלס לא הרגשתי שהרחם מתקשה אבל בגלל שזה די נמוך אולי לא באמת מיששתי באזור הנכון (אם כי ניסיתי להרגיש איפה שבדרך כלל אני מרגישה תנועות).
קיצור אני תוהה האם יכול להיות שזה צירים או שזה המשך של הוירוס..
אבל במחילה מכבודכן אני כבר לא משלשלת 🫣
גם אחרי ארוחת הערב שאכלתי..
2 פעמים היו כשהייתי בפעילות וניסיתי להביא את הבית למצב סביר להתחיל בו את יום שישי, וכשהתחלתי להרגיש ככה הלכתי למיטה.. נחתי וראיתי סרטוני עדות על השואה.. ואז כשנזכרתי שלא לקחתי ויטמינים קמתי והלכתי למטבח היה לי עוד פעם כאב כזה שחזרתי מקופלת למיטה...
אחר כך היה סבבה, לקחתי את הויטמינים וחזרתי בכוונה לישון... בזמן שהמחשבות מפריעות לי להירדם ואני שואלת את עצמי אם זה צירים היה לי עוד אחד כזה ממש חזק בעודי שוכבת במיטה.
מה דעתכן, יש סיכוי שזה צירים? הייתן הולכות להיבדק עכשיו? או אם נרגע לחכות לבוקר (לא נראה לי שיש אצלינו רופא/ת נשים ביום שישי)? או אם נרגע לא נבדקות בכלל?
אוףףף מלחיץ אותי
מה דעתה עלי
וקבלתי תשובה די מדהימה בהבחנה שלה
אין ספק שהיא מתפתחת בכיוון הנכון
מי עוד פה מנהלת מערכת יחסים עם הצאט שלה?
אני ממש אוהבת מוסיקה ומאד מאד מתחשק לי ללכת להופעה, כמובן לא עכשיו בספירה.
בעלי חושב שזה פחות מתאים לאישה דתיה ובטח ובטח עבורו, הוא גם היה רוצה
אבל חושב שזה לא נכון...
אומר שלדעתו יש במקומות האלה אווירה לא מתאימה
הנקודה ששתינו מעולם לא היינו בהופעות מהסוג הזה אז זה תחושה לא מבוססת
ואשמח לשמוע דעות ממי שכן היתה ויכולה לבאר לי יותר מה קורה שם...
בבקשה בלי שיפוטיות לאף אחת.
יודעת שזה פחות נושא הפורום אבל מאד מעריכה את דעתכן מהיכרותינו הארוכה
ומסמיקה עכשיו שתדענה מי אני...
יש זמרים שתהיה שם אווירה ממש סבבה, למשל זמרים דתיים/חרדים וכו
ויש זמרים שההופעה יכולה להיות יותר אופי מסיבתי של טרנסים עם אוירה כנראה פחות מתאימה
רייכל
עמדי
נתן גושן
בעלי שומע שירת נשים אבל ללכת למופע של זמרת זה יותר בעייתי באמת.
לדוגמא.
זה מעורב - בשביל שתוכלו לשבת יחד שניכם,
מצד שני זה דתי ואוירה דתית ושירים על התורה וכזה.
והשירים כן בסגנון של עמדי ונתן גושן ואלה.
חושבת שזה תלוי מי הקהל שלו.
ביני לנדאו גם עושה מעורבות לדעתי וגם יש אוירה מאד תורנית בהופעות.
חיבור להקב"ה מבחינתי.
אתם אוהבים גם את הסגנון הזה?
בכולם כנראה תהיה ישיבה מעורבת, אבל האווירה עצמה, לפי התרשמות שלי מהזמרים האלה, יחסית בסדר (לא הייתי בהופעה שלהם אבל זה הרושם שלי מהשירים שלהם)
נתן גושן סוג של חוזר בתשובה (לא ממש אבל סוג של) עמדי, בטח עכשו אחרי הפציעה שלו מאד לאומי כזה.
רייכל אולי היותר בעייתי, השירים שלו נראלי הכי מגוונים אז אולי יהיו שירים שיהיו קצת יותר בעייתיים ויצרו אווירה אחרת אבל בגדול, איך שאני צודקת תרבות, אלא זמרים סבבה שהייתי שוקלת ללכת להופעה שלהם אם זה משהו שהיה מדבר אלי
מאוד נהננו!
הייתי עם בעלי
הסאונד אחר לגמרי בהופעה
לפעמים לטוב כמו רייכל
לפעמים רועש ואורות לי מידי
דתיים לאומיים, סגורים אבל לא מאוד
(בעלי לא שומע שירת נשים, אבל כן רואים קופה ראשית למשל..)
של הזמרים שהייתם רוצים לשמוע? כדי לקבל רושם ראשוני. (למרות שלא תוכלו ככה לראות מה קורה בכל הסביבה...)
אני אישית לא מבינה מה יש ללכת כדי לשמוע זמר, כשאני יכולה לשמוע אותו בנוחות יותר בבית🙊 וגם למה צריך לראות אותו שר - כשכל העניין הוא בשמיעת השירה שלו...
אבל זו אני אם אתם אוהבים - אז באמת כדאי לבדוק את הכיוון. ונשמע לי שבהופעות של זמרים דתיים הרבה פחות יש סיכוי לבעיות...
לא רק לשמוע את השירים. זאת האווירה, המסביב, זאת תחושה אחרת מאשר לשמוע סתם את השיר בבית.
אני מקווה שאני לא עושה לעצמי אווטינג, אבל בעלי ממש אוהב ללכת להופעות (לא שהוא עושה את זה כל שני וחמישי), מבחינתו זה עדיף על פני מסעדה, כי שוב, זאת חוויה שלמה. אני לא אפרט יותר מידי, אבל הוא מסוגל ממש להשקיע כדי לראות אמן שמעניין אותו (ואני לא מדברת ספציפית על אמנים מהארץ, בעיקר כאלה מחו"ל), גם מבחינת הזמן וגם מבחינת הכסף.
אגב, בעיניי חנן בן ארי הוא דוגמא למישהו שיודע לתת הופעה מעולה, שואו מדהים. ממש ממליצה
אז קשה לי להבין את זה...
אבל ברור שאני החריגה כאן.
אני גם נהנית מהופעה חיה- העוצמה, האנרגיות, מוזיקה חיה.
(מי שישמע לכמה הופעות אני כבר הולכת😅).
ככה הקושי התחושתי הרבה פחות מאותגר. (ועדיין אני מעדיפה הופעות שכוללות הצגה וכו', שיש מה לראות ולא רק לשמוע)אני גם לא בנאדם שצורך המון מוסיקה ביום יום, אבל אפ כבר אז מעדיפה לבחור בעצמי את השירים שזורמים לי כרגע
מתואמתואני לא מוזיקלית, אבל זו באמת חויה אחרת לגמרי משמיעה בבית (אפילו המוזיקה עצמה, בוודאי האוירה גם כן).
חח ומאז לא הייתי בעוד הופעות ;) אבל לפחות אני מבינה את מי שמשקיע בזה.
גם אנחנו אוהבים מאוד זמרים מסוימים ואולי היה נחמד להגיע להופעות שלהם
אבל לא נגיע, כי זה עדיין לא מתאים לנו מבחינת צורת ישיבה, האווירה וכו' (כאילו במידה וזה ישיבה מעורבת)
וזה זמרים דתיים...
תעשו את השיקולים שלכם
לא הייתי הדתיה היחידה.
להפתעתי היו אפילו דתיים ודתיות שרוקדים או קצת מקפצים במקום.
(הייתי בהופעות של דתיים או קרובים למסורת.)
כמובן, אין בדברי היתר להשתתפות במופעים אלו, רק שיתוף במה שראיתי.
לפעמים עם בעלי לפעמים עם חברה
לזמר חילוני בדרכ מעדיפה חברה
אם ההופעה בירושלים למשל יהיה קהל דתי
בהנחה שגם דתיים שומעים את השירים
אם בתל אביב אין לי מושג
כן יש אנשים שנעמדים ורוקדים במקום אז לקחת בחשבון...
וזו באמת חוויה.
יצא לי להיות בהופעות מטעם העבודה או הופעות של זמרים דתיים שהיו בהפרדה.
בהופעות מעורבות אני משתדלת לתפוס מקום קצת פינתי ולא לגלות שאני באמצע כשכולם מתחילים לרקוד סביבי ואז מרגישה פחות בנח.
לדעתי וזו דעתי בלבד
מכיוון שאת רוצה ולך זה חשוב אז תלכי עם מישהי שגם רוצה ולאו דווקא עם בעלך.
כי קודם כל לגברים זה יותר בעיה בעיניי
וגם אין טעם ללכת למקום שברור שזה לא מלכתחילה עם מישהו שלא מאוד דחוף לו.
וממש ממש ממליצה על נתן גושן, הייתי בהופעה מדהימה שלו.
וגם חנן בן ארי מדהים!! אולי יש לו הופעות בהפרדה?
שנים שחשבתי ככה
אולי בגלל שהיינו צעירים ובאמת וויב של צעירים הוא שונה
בשנים האחרונות כן אנחנו יוצאים להופעות אם אני מבינה את מתכוונת כמו הופעות בזאפה ומקומות כאלו אז כן אם יש הופעה נלך יש מקומות בפנים שאפשר לשבת בצדדים ולהנות בנחת לא משהו בולט
שמעלים מהופעות של זמרים, יש בשפע דוגמאות בטיקטוק
יצא לי לראות גם נשים עם כיסוי ראש בהופעות האלה
כי מישהו מבוגר קנה לבעלי זוג כרטיסים והודיע לו אחרי שקנה
אז היה לא נעים
ולא רצינו לצער
היינו זמן קצר
לי היה קשה
לא נעים לי לפרט בריש ג'לי
זה מיועד לקהל צעיר וכזה
אולי בהופעות יותר למבוגרים יותר רגןע
יכול להיות גם לאותו זמר הופעות בסגנונות שונים.
זה גם תלוי איפה ההופעה וצורת הישיבה
בדרך כלל זמרים שפונים לקהל צעיר וזמרים מזרחיים בהופעות שלהם פחות מתאימות מבחינת ריקודים וזה שהקהל מצטרף (שירת נשים…(
אנחנו הולכים להופעות שמלכתחילה ״מתורבתות״ (בחירת מילה מוזרה;) ) יותר. שיש מקומית ישיבה מוסדרים ופחות מקום לרקוד. לדוגמה היינו בהופעות בתיאטרון ירושלים וביקב פסגות.
אני מאוד אוהבת הופעות של שולי רנד גם כי אני חולה על השירים שלו וגם כי הוא מתבל את ההופעה בסיפורים והומור..
כאבי בטן לא בהכרח מעידים על כלום כי הם מאפיין קלאסי של הריון ב"ה אבל בלי קשר ממליצה ממש להיות קשובה לגוף שלך.
לנוח כמה שאת יכולה, לאכול ולישון טוב ולהתייעץ עם אחות/רופאה בכל מקרה של חשש.
לאישה לעבוד קשה אף פעם לא מומלץ...
בהצלחה ובידיים מלאות בעז"ה!
אין לי אפשרות לשחק עם ימי מחלה
אני בתשישות וחולשה קיצוניים
שבוע 7
מסיימת בעיקרון לעבוד עוד חודשיים
ותוהה אם להקשיב לגוף למרות המחיר הכלכלי
או לא להקשיב ולהסתכן בקריסה חס וחלילה
של ההריון או של הגוף או של הנפש
בכל מקרה מלבד הפן הכלכלי זה לא פשוט...
להוריד שעה כל יום ולחזןר הביתה לפני הילדים להתקלח ולשבת רגע?
ככה אני עושה עכשיו בימים כשקשה לי
חבל להגיד בזמן סערה מילים שאח"כ תתחרטי עליהם
הייתי מנסה להירגע ומדברת איתו כשאני פחות נסערת.
פעם שלחתי
למזלי הוא לא קרא 🥲
הוא חזר ממזמן ועשיתי כאילו אני ישנה כי אין לי שום חשק לדבר איתי
יותר קל לי בכתיבה.
אבל זה באמת מלא ג׳יפה
עדיף לישון בכל זאת ולא לשלוח ככה
תודה לכם
לאטלאט נרגעתי
כשדיברנו אחה"צ לא פתרנו הכל אבל זה היה מתוך רגישות אליו אבל גם בלי לוותר על התחושות שלי
עדיף ככל האפשר לעבד בתוכנו את כל מה שעולה
כך נבין את עצמנו ואת מה שפוגע וכואב לנו גם ברמות עמוקות יותר
ונוכל לשתף בצורה מקרבת שיוצרת אינטימיות וקגבה במקום ריחוק ומריבות
מאז הלידה הילדים הגדולים (עד גיל 5) מתנהגים מזעזע!
ברור שידעתי שיהיה משהו כזה מקנאה והסתגלות…
אבל לא ברמה כזאת!
פשוט לא מקשיבים לשום דבר! מתחצפים, פותחים את הדלת ורצים החוצה לשחק כשלא מרשים, צועקים בכוונה כשהתינוק נרדם, לא רוצים לישון כשצריך והולכים לישון 10-11 בלילה אפילו שמתחילים הרדמות ב7!
מבלגנים בכוונה שופכים אוכל ודברים בכוונה וצוחקים
לא מעניין אותם שאנחנו כועסים…
וכל זה קורה שגם אני וגם בעלי בבית מילא לבד,
פשוט שמים פס! ויש להם שגרה, גן מעון ארוחה מקלחת…
וכן משתדלים לתת להם תשומת לב לכל אחד בנפרד, אבל ברגע שהולכים לתינוק ישר אטרף.
אני כבר יוצאת מהכלים כל פעם וצועקת עליהם ברמות שזה רק כשאני עצבנית קיצוני. שונאת את זה אבל הם באמת נהיו בלתי.
אוהבת אותם אחד אחד ברמות על
אבל יש פתרונות?!
לק"י
ובטח גם את עייפה ולא מתפקדת כרגיל.
אולי עדיף לשחרר מה שפחות חשוב כרגע (מקלחות כל יום, מחשב- אם אתם נותנים וכו').
אולי במקום ללכת לטפל בתינוק בחדר, להביא אותו לידם. לשתף אותם בטיפול, להסביר כמה הוא אוהב אותם וכו'.
בהצלחה רבה! והתאוששות קלה ומהירה🙏
עד גיל 5 הם קטנים ממש
הגיוני שהם מאד מקנאים בתינוק שלוקח להם את תשומת הלב
נראה לי בשלב ראשון להנמיך ציפיות ולהבין שההתנהגות שלהם הכי הגיונית שיש
צריך הרבה סבלנות להתמודד עם ילד אחד בגיל כזה, עם כמה זה מאד מאד קשה וצריך בעיקר עזרה נוספת שמישהו אחר יטפל בהם חלק מהזמן, כדי למלא את מאגרי הסבלנות.
הריונית?לתת לכל אחד להחזיק אותו לבד כשהוא אתכם לבד בחדר
בהשגחה צמודה כמובן!
לתת לו לשיר שיר לתינוק ולשבח ולהלל אותו איך הוא הצליח להרגיע אותו
אפשר לשים לכולם סרט וכל פעם לקחת אחד לעזור לך לטפל בתינוק
גם הוא ירוויח וגם התינוק
לאטלאט האיזון חוזר לבית
זה תמיד לוקח זמן
מהזה נותן?
יתן לי החזרים על אקווליבריו למשל?
יודעת שאצטרך..
אשמח ממש להמלצות
אבל מישהי טובה באמת
אז התחלנו טעימות והקטנה התחילה לפרוח...
אני לא מצליחה לזהות למה היא אלרגית והרופא ילדים הפנה אותנו למרפאת אלרגיה.
מישהי מכירה את אחד הרופאים האלו וממליצה/ לא?
ד"ר מדינה בריג'יט
ד"ר פינלט משה
ד"ר מחלב-גורי קרן
ד"ר רוזנברג-בצלאל שירה
ממליצות על רופא אחר שמקבל בכללית באזור ירושלים או המרכז?
ומה עושים עם זה שהתורים כל כך רחוקים? היא ממש רוצה לאכול כבר אבל פורחת כל הזמן...
אין דברים בטוחים שנתת (תפו"א, גזר, בטטה, תפוח, אגס)?
ולגבי התורים הרחוקים- תבדקו כל כמה ימים אם התפנה תור, ותסעו גם קצת למרחק אם צריך.
רק בריאות!!
במידה ויש לך.
התורים קצרים וזמינים
מי שהחליט שיש בראשון לימודים -
ומה הוא תכנן שהילדים יאכלו בארוחת 10????
(אצלנו אין מופלטות...)
קולטת שפסח נגמר
יותר מחצי תשפ״ה מאחורינו
בעז״ה שתהיה ברכה במעשה ידינו!
(כביסות זה החלק השולי שבהם...)
והלכתי לחפש שיר מתאים
כמובן מאחרי הלידה של פוצונת
מרגישה בבית
תֵּן לִי כָּל הַיּוֹם לְכַבֵּס
אֶת בְּגָדֶיךָ
אֶת בְּגָדַי
וּבְגָדִים פִּצְפּוֹנִים
עַד בְּלִי דַּי
וּבְמֶחְוָה שֶׁל אוֹהֲבִים
תִּקְנֶה לִי סַל שֶׁל אֲטָבִים
מוֹשִׁיבִי
עֲקֶרֶת הַבַּיִת
אֵם הַבַּת שְׂמֵחָה
עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ
מִשְׁפָּחָה.
והשיר הזה מקסים!
ואני למרבה הבושה לא אכלתי השנה מצה בריי...
אבל אכלתי קניידלך לפחות.
ויש עדיין מצות בבית... אז אשתדל לתקן.
מרטיבים מצה לכמה שניות מתחת לברז, ואז מפוררים אותה בידיים לתוך קערה.
מוסיפים ביצה, וקצת מלח.
מטגנים משני הצדדים.
טעים 😋
אם מכינים להרבה אנשים, בדרך כלל מכינים לפחות מצה לאדם.
אפשר להוסיף בצל, ירקות עלים, זיתים, גבינה צהובה, מה שרוצים...
אמא שלי מכינה ספגטי מצה עם מצות שבורות לתוך רוטב עגבניות פיקנטי
זה הכי קרוב למצה בריי שהיה לי
לא רואה את זה כבעיה בכלל בטח לא בגלל זה להפסיד יום לימודים!
מצה ברייט, מצה עם גבינה צהובה וחמאה, לחמניה של פסח, אפשר להכין מאפה ביצים.. (כשלפ וטעים)
אמנם בתור ספרדים זה מורכב לברך המוציא על מצה שלא בפסח, אבל כל עוד אין לחם אחר בבית - מברכים גם על מצות המוציא.
היו שנים שבעלי הספיק ללכת לקנות לחם במאפייה שמכינה מקמח יבש (שלא נחשב חמץ), אבל השנה לא.
בכל אופן, רק שלושה ילדים אצלנו לומדים היום...
ואני אוהבת את שירי הכביסה שלך! גם לי יש כמה אישה וכביסות זה קשר מיוחד!😊
לא הבנתי פשוט למה ניסחת את זה כבעיה. זה הרבה יותר נחמד שזה "מזונות".
אנחנו נוהגים לפי הרב אליהו, והוא אומר שעד פסח שני יש לברך המוציא על מצות. אבל מכיוון שאנחנו חוששים לדעת שאר הספרדים, שאומרים לברך על מצות מזונות שלא בפסח, אנחנו מעדיפים בחודש שאחרי פסח לאכול את המצות אחרי נטילת ידיים על לחם.
אבל למעשה - כל עוד אין לנו לחם בבית, אפשר בעיקרון לברך המוציא על מצות.
בקיצור, דיון הלכתי שלם
היום אני צריכה להחזיר את המטבח לחמץ.
לא הרבה עבודה, אבל אתמול לא עשיתי כי חזרנו מאוחר.
ואני בלחץ כי שלחתי קו״ח למשרה שאני מאוד מאוד מאוד רוצה בעז״ה
אחרי המון זמן של ישיבה ובבית ואי התאמה לעבודות שונות
בעז״ה יקרע לי הים גם בזה.
הבית עוד הפוך...
ומהמשרה לא התקשרו בינתים.
אולי זה לטובה כי איך הייתי מצליחה לשלב...
קיבלנו רשימה של בדיקות רפואיות לפוצונים
סוג של מישרה...
אמורה לקבל מנטורית להקמת עסק פצפון למוצרים שלי בעז"ה.
מבינה אותך כ"כ על הצורך לצאת
גם חי שנים זה היה בהוֹלד
רציתי אבל היה צורך גם בבית
אז זה מגיע בסוף
ולא תמיד זה כזה נוצץ...
למרות שכן שמחה שקרה אבל לא מרגישה בחלום חיי😉
בכל מקרה לאטלאט
הכל יגיע
כל זמן והצרכים שלו
אני מצדיעה לך
ומתפללת איתך להרבה בריאות והצלחה בכל😍😍😍
אבל אני גם לא מבינה מה הקטע בלימודים היום
הבן שלי הגיע לבית ספר רק עכשיו ולא כי נמרחנו בבוקר אלא כי הוא פשוט לא קם, הוא גמוררר
וזה כשהחלטנו לחתוך הביתה אחרי החג ולא לחכות למימונה אצל אחותי כי העייפות של הילדים הכריעה....
וזה יום קצרצר אצלנו באמת לא מבינה בשביל מה!! היה עדיף עוד יום לימודים לפני חופשת פסח.
לק"י
הם ישנו וקמו מאוחר כל השבוע. אז צריך להתאפס, והעדפתי שיהיו פחות עייפים.
(לקחתי חופש היום. אני שומרת לעצמי יום בחירה להיום. ועוד הייתי אמורה להתחיל בשמונה🤦♀️).
לגמרי עדיף להעביר יום חופש מלפני פסח להיום.
אפילו את הקטנים לא הצלחתי להעיר בשעה הגיונית. הלכו לישון כאן בין 12:30 ל 2:00 בלילה, הגדולים עדיין ישנים.
לא אשלח לבית הספר בשביל שעתיים..
סתם לחץ מיותר היום הזה, העדפתי לבטל עוד יום עבודה🤷
ולי כיף שיש לי עוד יום חופש בלי הילדות🙊
(ביה"ס החליט שבמקום ללמד 5 בנות שיגיעו עדיף לתת חופש לכולן מראש)
אחד אחר
כל השאר התייצבו בזמן
וגם הילדים שלי כמובן
וגם זו הייתה החלטה של ההנהלה עם וועד המורים. כנראה חששו שמלא מורות ירצו לקחת את היום בחירה ביום הזה ואז הם יהיו תקועים
אצלנו גם הרבה בעבודה לא הגיעו
וגם אני השארתי את הילדים בבית כי ישנו נורא מאוחר אתמול
לק"י
זה הרבה יותר הגיוני מיסודי. זה גיל שנשארים בבית לבד.
(ביסודי נניח יותר מגיל 9-10 נשארים הרבה שעות לבד. וגם להורים יש יותר מילה בנושא).
השקט הזהוזה לא משנה שאני עובדת במקום שרוב מוחלט בו אשכנזיות😅
כל צום שלומדים בו, את מוצאת את עצמך עם כיתה של 3 בנות, ולא משנה כמה בנות באמת צמות בבית.. כל יום שמסיימים מוקדם או מתחילים מאוחר יהיו את הבנות שכבר יעשו לעצמן חופש מכל היום..
ככה זה
קודם כל הלכו באיחור כי לקח זמן להתארגן על החמץ בבוקר.
ואחד שאוהב דווקא לחם פרוס ולא היה, שלחתי אותו עם ביסקויטים עם שוקולד לארוחת בוקר...
מצה זה ממש לא בא בחשבון. זה מתפורר. זה לא טעים להם. בפסח הילדים אוכלים מצות כי אין משהו אחר טעים ומשביע. והם אוכלים רק עם שוקולד.
עובדות בהוראה / מהבית / עקרות בית
בעלי ואני עובדים במשרה מלאה מהמשרד. ביום ראשון עבדנו רגיל, שנינו. אם היה עוד יום חופש- מה היינו אמורים לעשות? לפני החג לפחות יש קייטנה..
אז הילדה הלכה עם מצה לגן עד שהתארגנו על לחמניות. זה נורא? לדעתי לא. גם אני גדלתי ככה. ההורים שלי לא היו מהאלה שרצים לקנות פיתות טריות ישר אחרי החג. לוקח כמה ימים להתארגן. הכל בסדר, הם לא ימותו מזה
לא הבנתי את השרשור הזה בכלל
כל יום לימודים מבורך בעיניי
רק לילד אחד היו לימודים והוא לא הלך
אבל היו לנו פיתות פחות משעתיים אחרי החג
גיחה קטנה למאפיה ויש פיתות
היה לי מספיק עמוס ביום ראשון לא הרגשתי צורך גם למצוא זמן להגיע למכולת (ודווקא בבוקר. כי אח"כ בטח כבר אין כלום, בייחוד שאנחנו רגילים רק ללחם כוסמין)
וכמובן שכולם הלכו למסגרות. עם מצות או פריכיות אורז
לקחתי יותר מדי חופש סביב הפסח
האמת- שהם עדיין מבקשים לקחת מצות 😉 אני צריכה לשכנע אותם לחזור ללחם בשביל לחסוך בעיות בעיכול
והילדים נשארו עם בעלי כי הוא עצמאי ואפשר
אבל גם אצלנו בעבודה לא כולם הגיעו בראשון
יש פה מישהי שהתמודדה עם חרדות והצליחה להיפטר מהן?
יש לי חרדות בריאותיות. היפוכונדריה.
בעיקר סביב הילדים ולאחרונה גם סביב עצמי.
מחפשת משהו שעובד - מניסיון.
הנפש שלי תשושה.
זה כל כך קשה להתמודד עם חרדות. כל כךמתיש כמו זכתבת
רוצה להגיד לך שהלכתי לטיפול וב"ה אני רואה אור!
וגם את תראי בעז"ה אור גדול
והצלחתי להתמודד אבל דרך ארוכה בלי כדורים
יש לי חברה שכן לקחה
והכל בסדר
מה שמתאים לך
שאין לי 'זמן' לטיפול ארוך.
המצב שלי לא טוב בלשון המעטה.
לצורך הדוגמא אני ערה משלישי ב5 בבוקר ברצף עד עכשיו. וכל הגוף שלי רועד בצורה לא רצונית. המון בכי. בגלל משהו שיש לי בבית עכשיו בנושא בריאותי.
כן השתמשתי בכדורים כמו רגיעון או משהו כזה שיקל
שהרגשתי צורך במשהו שיקל מיידי
לי בכלל זה צץ כמה חודשים אחרי אותו מקרה
הטריגר הגיע בגלל מקרה אחר עם הבן
ולא ידעתי מה קורה לי ואחרי שיחה עם המוקד הייתי בטוחה שאני הולכת למות
התקשרתי לבעלי ובכיתי לו בטלפון שהולכת למות מהתקפת לב...
מתעוררת מסיוטים שאני עומדת בפני מוות
וביום בוכה להשם שלא רוצה למות
הוא נבהל עזב הכל ובא לקחת אותי למוקד
היתי גם עם הולטר לבדוק תפקוד לב 24 שעות
עצם זה שראיתי שהכל אצלי תקין וזה בראש- הוריד במידת מה
אבל מצד שני זה לא נעלם בפעם אחת
וזה התהליך שהיה לי
שמעתי דברים טובים על טיפול התנהגותי cbt
ויש לי חברה שהתמודדה ולקחה כדורים.. תתייעצי!
הרבה בריאות!!!!
סבלתי מחרדות בין השאר מענינים בריאותיים במשך חודשים ארוכים ויצאתי מזה
בשלב הראשון לקחתי לוריוון- נוגד חרדה שניתן ע״י רופא משפחה
הכדור הקהה וטשטש את החרדה ועוזר לי לחזור לאיזושהי שגרה
בשלב השני קראתי ברשת על החרדה והבנתי שהיא מזינה את עצמה, החרדה מביאה תסמינים פיזיים כמו סחרחורות חולשה קושי בנשימה דפיקות לב, התסמינים עצמם מהווים טריגר נוסף לחרדה וככה קשה לצאת מהלופ
הדרך לצאת מזה היא ההבנה שהתסמינים זמניים לזמן ההתקף ויעברו לבד
כשהייתי מרגישה את התסמינים הייתי לוקחת רגע הפסקה עם עצמי ונותנת להם לחלוף
כשהפסקתי לפחוד מהתסמינים החרדה פחתה
בשלב השלישי העמקתי בטריגרים שהביאו את החרדה הראשונית
הבנתי שחרדה מתפתחת בכר פורה של פחדים גדולים וקטנים
עברתי על רשימה ארוכה של פחדים והתחלתי לטפל בהם אחד אחד.
הבנתי שגם דברים שאין לי שליטה עליהם, לא שווים את הפחד, כי הם עלולים להתרחש בין אם אני אפחד ובין אם לא, וכדאי לשמור את האנרגיות לזמן שמשהו באמת מתרחש ולא לבזבז אותם על חרדות.
החרדה לא עברה ביום אחד, זה היה תהליך ארוך ממש, כמה חודשים עם תרופה, אחרי זה כמה חודשים נוספים בלי תרופה עם עליות ומורדות. גם היום שאני כבר שנה פלוס בלי חרדות, יש רגעים שהיא יכולה לחזור בקטן בגלל דברים כמו חולשה פתאומית או דיבור בפני קהל, כשזה מגיע אני זוכרת שעוד כמה שניות זה יעבור ולא מאפשרת לחרדה או פחד קטן לנהל את חיי.
אבל הבנתי מחברה שלוקחת שזה קודם כל מגביר את החרדה ורק אז מרגיע אותה.
אם החרדה תתגבר לי אפילו בעוד אחוז אני חושבת שאצטרך אשפוז.
ומעריכה מאד מאד! את ההשקעה בתגובה
נכון שגם לרופאי משפחה יש אפשרות לרשום כדורים נוגדי חרדה אבל אין להם את אותה העמקה והכשרה בנושא. אם החרדה קלה-בינונית אולי אפשר לנסות כדורים שרופאי משפחה רושמים. אם היא כל כך חמורה שלא ישנת יומיים, נשמע לי שכדאי להתייעץ עם פסיכיאטר שיוכל להתאים לך את הטיפול בצורה הכי טובה.
לבינתיים אולי אפשר לנסות לתרגל נשימות, מדיטציה ודמיון מודרך (יש ביוטיוב הרבה חומרים), אם יש לך אפשרות במקביל גם לגראונדינג וללכת יחפה על דשא (אמיתי) או חול. פעילות גופנית מתונה כמו יוגה או הליכה במשך 20 דקות כל יום. וכמובן לדבר עם אנשים קרובים אלייך בעולם האמיתי ולשתף בתחושות שלך.
כיום ssri זה קו טיפולי ראשון. גם פסיכיאטר מומחה ברוב הפעמים מתחיל מתרופה מהמשפחה הזו, וציפרלקס מאוד נפוצה. אבל נניח לאחר חודש-חודשיים מתחילת הטיפול, אם אין הטבה גם אחרי העלאת מינון, אז כבר הייתי הולכת לפסיכיאטר כי הם הרבה פעמים מוסיפים תרופה/משנים לתרופה אחרת.
אבל בכל מקרה, אם את הולכת בשירות הציבורי- לקבוע עכשיו תור לפסיכיאטר (זמני המתנה של כמה חודשים). אם את הולכת פרטי - הייתי מתחילה עם הציפרלקס ומחכה עם זה מהסיבות הנ״ל.
בהתחלה
וממליצה כנל להתייעץ עם פסיכיאטר
את יכולה לקחת קלונקס. אפשר כל פעם שאת מרגישה שיש לך התקף חרדה שמתקרב, או באופן קבוע כל יום.
זה כדורים לטיפול מיידי בהתקפי חרדה, שכל רופא משפחה יכול להביא. זה די מקובל שלוקחים את זה במקביל להתחלה של טיפול עם תרופות ממשפחת SSRI (כמו ציפרלקס), עד שהן מתחילות להשפיע. (קלונקס יכול לגרום להתמכרות ולכן לא נותנים אותו יותר ממספר שבועות).
אני לקחתי אותו במקביל להתחלה של הלקיחה של הציפרלקס, ובאופן כללי, זה כדורים שאני לוקחת איתי לכל מקום, על כל התקף שלא יבוא.
יכולה לקרוא על זה פה:
קלונקס (Clonex) - מדריך התרופות | שירותי בריאות כללית
זה שלחברה שלך זה עשה כך לא אומר שגם לך יהיה
וגם אם כן אפשר בתחילנ לקחת כדור נוסף שעוזר לזה
שכדאי לך לקחת וכמו שכתבו אולי להעזר בעוד תרופה כמו קלונקס
חרדה לא מטופלת עלולה גם להחמיר, לא כדאי לסבול בגלל פחד מטיפול.
שגם המחשבות השתוללו
וזה לא בא רק באופן הפיזי
גם לי זה היה בתור מתבגרת, ממש.
הייתי בכל מיני טיפולים ודברים קונבנציונאלים ולא קונבנציונאלים שההורים שלי המדהימים סידרו לי.
באלי לחבק אותך ממש ולומר שאת לא לבד. וכמה זה לא קל.
ויחד עם זה באלי גם לומר לך שאפשר גם לצאת מזה, או לפחות להוריד מינון חרדה.
מתחברת למה ש@00 כתבה
ויכולה גם להוסיף שבזמנו פסיכולוג לימד אותי שיטה- אין במוח יכולת ל2 מחשבות להיות יחד. ולכן כשמתחילה לך מחשבה של חרדה- תסיחי את דעתך ממש אקטיבית ע"י מחשבה אחרת. השיטה שלו היתה להתחיל לספור 100 פחות 7. (את עושה חישוב בראש ומגיעה לתוצאה 93 ואז שוב, פחות 7, מגיעה לתוצאנ ושןב מפחיתה 7... וכן על זה הדרך(.
זה גורם למחשבת החרדה להעלם - כמובן נקודתית, אבל זו עזרה ראשונה.
בנוסף מה שעזר לי היה טיפות באך מותאמות לי וגם טיפול הוליסטי של מיכל שרביט. (היום היא מאוד יקרה, אבל יש מטפלות שהכשירה ויש כאלו מעולות!!!)
זה פשוט שינה לי את החיים.
היום עדיין יש לי מידי פעם חרדות גופניות עלי ועל הילדים אבל אין מה להשוות.....
הן מגיעות בתדירות הרבה יותר נמוכה והכל הרבה יותר נשלט...
עוד דבר שלמדתי במהלך השנים זה להפוך דאגות לתפילות...
למשל את בחרדה שיקרה משהו- להתפלל- ה' בבקשה שתמיד אנחנו נהיה בריאים.. ולפרט בדיוק מה את רוצה- ההפך בדיוק מהפחדים.
וגם להתפלל על החרדות עצמן- שהשם יוציא ממך אותן, ושיפסיקו לשגע אותך כי את רוצה לחיות טוב.. לחיות בשמחה, בנחת, להנות מהחיים הטןבים שהשם נתן לך....
ועוד דבר.
ממליצה בחום על קבוצות ווטספ/שיעורים של בת שבע דרגן, על מנוחת נפש הבוטח.... זה ממש מחזק את מידת הבטחון ונותן שלווה..
וכמובן
לשמוע שוב ושוב את השיר "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב..."
חיבוק שוב.
בע"ה השם יעזרך ותצאי מאפלה לאורה💗
קוראת כל אחת ואחת
תודה לכן
לא מובן מאליו ההתייחסות לאישה זרה ברשת.
סליחה שלא עונה מידית אני פשוט שוב בסטרס גדול.
בע"ה לוקחת חלק מהרעיונות שכאן ומקווה שיעזור לי.
