קודם כל אני חושבת שכבר במשפט הראשון שכתבת אפשר לעשות עבודה אישית ומחשבתית כדי לקדם ב"ה.
כתבת: "קשה לי כשבעלי מנסה לפייס אותי באופן שאני מרגישה שהוא רק מנסה 'לסמן וי'."
ובעצם המחשבה שלך אומרת לך - היי תראי! הוא לא באמת רוצה לפייס אותך, לא באמת אכפת לו ממך, אלא הוא רק רוצה לסמן וי! זהו!
והייתי מציעה לשים רגע סימן שאלה על המחשבה האוטומטית הזו.
כי היא בעצם פרשנות שלך.
ולא העובדה עצמה שבאה מתוך בעלך עצמו שאמר לך "אני מפייס אותך כדי לסמן וי ולא אכפת לי ממך".
וכאשר הפרשנות שלנו (וזה קורה לכולנו המון פעמים 
) גורמת לנו לחשוב שהמציאות היא בעצם מה שהמוח שלנו פירש - הרבה פעמים מגיעים לעוגמת נפש כזו.
ודווקא עבודה אישית, עבודה על הפרשנות - של עין טובה, של לשאול את השני למה התכוון ולא לפרש בעצמנו - יכולה לקדם אותנו הרבה מאוד.
בואי ננסה רגע לתת ניראות למה שאת עברת היום:
עשית היום הרבה יותר ממה שאת רגילה.
עשית את זה רק כי בעלך ביקש ואמר שזה חשוב לו.
הדבר הוסיף עוד עומס במטבח, של כלים ובלגן.
ראית פרצוף מבואס של בעלך מכל העבודה ומכל הבלגן שצריך לעשות עכשיו במטבח
את פירשת שגם אין לו טיפת הערכה לכל המאמץ שעשית
את הרגשת שהוא מאשים אותך בעומס ונעלבת
את הרגשת שהטון של בעלך בפיוס היה כמו דיקלום וכמו לסמן וי
ואחרי הכל נשארת בהרגשה מאוד פגועה. דווקא זה שהוא כאילו ניסה לפייס פרץ לך את זרם הדמעות ופשוט ישבת ומיררת בבכי.
ועכשיו נמקד רגע את מה שבעלך עבר היום:
בעלך עזר לך להתמודד עם העומס והבלגן
בעלך עשה פרצוף מבואס מכל העומס והבלגן
בעלך ויתר על הלימוד אחרי הצהריים כדי לעזור לך, לא רק במטבח, אלא גם בעוד דברים שהיה צריך
בעלך התבאס בערב שיש שוב עוד כלים שהוא צריך לשטוף מארוחת הערב, בעיקר כי הוא כבר חיכה לשבת וללמוד.
בעלך שמע שאמרת לו שממש לא היה לך נעים שלא קיבלת הערכה על כל המאמץ הרב שעשית
בעלך שטף את הכלים
לבעלך באמת לא היה כוח לפייס אבל הוא כן: ניסה, וחיבק אותך ואמר לך "אני מאוד מעריך את כל מה שעשית, תודה רבה"
בעלך ראה שכל מה שהוא אומר רק עושה יותר גרוע ואמר לך בתסכולו "אני לא עשיתי כלום, באמת אני מעריך את מה שעשית, למה את בוכה עכשיו?"
העדת שבעלך באמת לא התכוון לפגוע
העדת שבעלך באמת עשה כל כך הרבה
העדת שאולי גם את לא מספיק הבעת הערכה על כל מה שהוא עשה.
עד כאן מה שקרה לכל אחד מכם.
אם תביטי רגע במבט-על על הכל תנסי רגע יותר להבין את עצמך, וגם אותו אח"כ:
את עבדת היום בעומס יותר מהרגיל. בטח היית כבר תשושה ועייפה.
את יודעת שעשית את זה רק כי זה חשוב לו והוא ביקש, ומאוד רצית הכרה במאמץ שעשית, להרגיש שהוא רואה את זה וזה יקר לו, שהוא רואה שאכפת לך ממנו וכמה את מתאמצת עבורו ועבור הבית.
כאשר ראית שבעלך עם פרצוף מבואס הרגשת שהוא מבואס עלייך, שהוא מאשים אותך, שאין לו טיפת הערכה לכל המאמץ שעשית, שהוא מדקלם את הפיוס רק כדי לסמן וי - המחשבות הללו אולי גרמו לך לרגש של עלבון, תיסכול, כעס ואכזבה.
וגם לאחר הפיוס הרגשת פגועה ואפילו זה שבעלך ניסה לפייס פרץ לך את זרם הדמעות. כמו שממש ביקשת שיראה אותך ואת כל המאמץ שעשית, ופתאום שהוא התחיל לתת לזה מקום גם מהצד שלו אולי הרגשת פשוט עד כמה היית זקוקה למקום הזה. שיראו אותך. שיראו את מה שעברת. אז הגיע הבכי והדמעות שכ"כ חיכו למקום ולניראות הזו.
אז קודם כל מאוד טבעי ואנושי יקרה שתרגישי כך. באמת באמת. את בסדר גמור ומגיע לך חיבוק גדול והערכה כנה על כל מה שעשית! באמת כ"כ התאמצת מעל ומעבר רק כדי לשמח אותו!
ואחרי שנתת לעצמך רגע את ההבנה ואת הניראות,
שאלת מה אפשר ללמוד מזה גם,
אז לענ"ד אפשר לקחת את כל החלק של הפרשנות כאמור ולנסות לעבוד עליו.
כי הרי הפרצוף שבעלך עשה, הזה המבואס, כאן בעצם התחילה אצלך הפרשנות.
את פירשת שאם בעלי עם פרצוף מבואס = הוא מאשים אותי בעומס, הוא לא מעריך, הוא בעצם מבואס *עליי*
אבל יקרה זה לא מה שהוא אמר או הרגיש!
הוא היה מבואס *בגלל כל הכלים והבלאגן עצמו!*
*בגלל שהוא חיכה לשבת וללמוד ועוד אחרי שהוא ויתר על הלימוד קודם*
על *זה* הוא היה מבואס!
הוא לא האשים אותך חלילה, לא התעלם מכל המאמץ שעשית - אלא פשוט באותו רגע של פרצוף הביע באסה, באסה מהמצב.
מותר לו להיות מבואס מערימות הכלים והבלאגן. הכל הכל בסדר.
מותר לך להיות מותשת מכל העבודה הקשה ולרצות ניראות עליה. הכל בסדר.
מותר לכם!
אתם בני אדם ובסדר גמור, לגיטימי ואפילו בריא להביע רגשות!
אז איזה יופי שבעלך מחובר לעצמו (וגם את כמובן) ומצליח להביע את הבאסה כאשר הוא מבואס, שהוא לא כולא בפנים רגשות, שהוא לא אדיש לרגשות שלו. יש בזה ברכה מאוד גדולה!
ויכול להיות שאת באופייך מאוד עמוקה ורגישה עד לדקויות, וכמובן שגם בזכות התכונה הזו את מצליחה להיות רגישה לכל הסובבים אותך והעולם כולו נתרם מהתכונה היקרה הזו שלך!
אבל חשוב לזכור שלכל תכונה יש שני קצוות - והקצה השני של הרגישות יכולה להיות להרגיש לדקויות אפילו עד לרמת הפרצוף והאם היה כך או כך
וזה בסדר גמור שאת כזו! ואנו חלילה לא רוצים לוותר על הרגישות היקרה הזו שלך!!!
אלא רק לנתב ולכוון אותה בצורה יותר מקדמת גם כאשר היא בקצה השני שלה.
למשל כאן, לא לפרש ישר שהפרצוף מבואס עלייך ומאשים אותך, אלא רק לומר
יש לבעלי פרצוף מבואס = הוא באמת מבואס מכל הבלאגן ורק מביע רגש אנושי של באסה כי הוא רוצה ללמוד. זה הכל.
כמו שגם לך מותר לעשות פרצוף מבואס כאשר את עובדת קשה ורק מחכה לשבת על הפורום או לראות איזו סדרה נחמדה אבל הבלגן הולך ומערים עוד ועוד ועוד...
ומכאן גם עבודה על כל שאר הפרשנויות
למשל שהוא רק פייס אותי כדי לסמן וי ולא באמת אכפת לו - לשנות ל: בטח שאכפת לו!
הרי הוא עזב הכל וגם ויתר על הלימוד כדי לעזור לי!
הרי הוא ניסה וחיבק אותי ואמר לי שהוא מעריך!
הרי הוא אח"כ אמר לי שהוא *באמת* מעריך ולא מבין למה אני בוכה
הרי הוא באמת באמת לא התכוון לפגוע
ובאמת באמת עשה כל כך הרבה
הוא *לא* מאשים אותך
הוא *לא* מבואס עלייך
הוא *לא* לא מעריך אותך
מה הוא כן?
מבואס. מהררי הכלים. הבלגן. מהזמן שעובר והבלגן שחוגג והלימוד שהולך ומתרחק ממנו.
זה הכל.
הוא מבין שהוא רוצה ללמוד אבל את יקרה לו, אז הוא עוזר לך להתמודד עם העומס והבלגן.
הוא מוותר על הלימוד אחרי הצהריים כדי לעזור לך, לא רק במטבח, אלא גם בעוד דברים שהיה צריך
הוא מנסה לפייס אותך, מחבק אותך ואמר לך "אני מאוד מעריך את כל מה שעשית, תודה רבה"
אז הוא -
מצידו עושה כל מה שהוא יכול כדי לשמח אותך ולהראות לך שאכפת לו ממך.
ומתוסכל שבסוף הוא מרגיש שהוא רק מעציב אותך חלילה יותר
וממש נמצא ב"אין מוצא" כזה שהוא לא יודע מה הוא עוד יכול לעשות, שהרי עשה הכל? עזר, ויתר על הלימוד, חיבק, אמר, אמר שוב, אבל בהרגשה ש-כל מה שאני עושה לא משנה מה לא יעזור, אז מה לעשות? אבל גם אם לא אעשה כלום זה לא טוב, אז אני באין מוצא! אין כניסה. לא מכאן ולא מכאן. ואני כ"כ כ"כ רוצה ומחפש את הכניסה! את הכניסה לאושר של אשתי! שמישהו יראה לי איפה היא כי אני באין כניסה שוב ושוב ושוב וכל מה שאני מנסה לא מצליח!
ואת -
מצידך טרחת הרבה כדי בכלל לשמח אותו כי זה חשוב לו ואת רק רוצה הכרה במאמץ שעשית וניראות לכל זה. זה הכל.
רק שהפרשנות ועוד פרשנות לדברים טבעיים ואנושיים מנפחת ומצטערת אותך כ"כ עד שאתם נכנסים ללופ הזה בלית ברירה ובעצם כל אחד מרגיש מתוסכל.
והכל לגמרי בסדר יקרה!
אתם נפלאים ורק רוצים לעזור לשני וזה מקסים!
לכולנו יש אינסוף רגעים כאלה שאנו יכולים ללמוד מהם
וכאן זה רגע כזה
ללמוד בדיוק כמו שכתבת בחוכמתך להבא -
קודם כל להבין את עצמנו
מה הרגשנו שם?
מה היינו צריכים שם הכי הרבה ולא התממש?
איזה עוד צרכים היו לנו שם?
ואח"כ להבין את הצד השני -
מה הוא הרגיש שם?
מה הוא היה צריך שם?
מה עוד?
ועל גבי ההבנה העמוקה הזו לתת אחד לשני ניראות ולענות על הצרכים בצורה שטובה ומתאימה לכם.
להבין את האנושיות שלנו. לומר לפרשנות שאם כבר היא מפרשת אז שתפרש לטובה ולא לרעה כי זה לא פייר שהיא מפרשת לרעה בלי לשאול את הצד השני עצמו למה התכוון,
לעבור לתקשורת מקדמת שמציעה לשים סימני שאלה ולשאול את השני בשקיפות בדיוק למה הוא התכוון ולשים את הפרשנות בצד.
להבין שמותר לנו להביע רגשות שליליים כמו תיכסול או באסה, זה אנושי ובסדר גמור וממש לא אומר שאנחנו מבואסים אחד מהשני אלא רק מהסיטואציה עצמה כרגע.
לנסות לראות את כל המאמץ של השני
ולבקש בצורה בהירה את הצרכים שלנו מהשני
וכך צעד צעד להמשיך ולבנות עוד קומה ועוד קומה בזוגיות שלנו.
המון ברכה והצלחה יקרה
ושבת שלום ומבורך 
לא יודעת כמה זה קשור ואם 
אחלה קבוצת תמיכה נהיתה פה
