את מהממת איך שאת יודעת לשים את הדברים על השולחן. וזה באמת הזדמנות לתרגל ביטחון עצמי גם בלי להיות אהובים על כולם.
אם כי במקרה של הבן שלך זה לא נשמע כמו ילד פחות אהוב, כמו שיש ילד בגן עם התנהגות משלו, וזה לא מעיד על רמת האהבה, לפעמים להיפך.
שפה של הלב, שפה של הפה, הכוונה למשל כשהבן שלי אומר: אני שונא את כולכם!
הוא מתכוון שהוא מרגיש לבד ושאף אחד לא מבין אותו והוא רוצה להרגיש שאנחנו איתו.
אני מתווכת את זה גם לילד שאומר את המילים וגם לשומע וגם מהווה דוגמה אישית ובאה לחבק את הילד שאמר ששונא אותנו,
לא כי לחבק מישהו ששונא אותנו זה טוב, אלא כי הוא לא שונא אותנו, הוא זקוק לעזרה.
למשל אם אומרים לילדים שלי שהציור שלהם מכוער, לרוב זה כי הילד שאמר אולי מקנא, אולי רע לו באותו רגע, אבל הוא בטוח לא אמר כי הציור מכוער, אלא הוא רצה שנתייחס לאמירה שלו (ואז לפעמים התגובה תהיה שלא נתייחס ולא ניעלב, ולפעמים נציע לו עזרה)
לפעמים כשהילדים אומרים לי שהאוכל לא טעים (או ליתר דיוק מגעיל) והם בכלל לא טעמו, או מראש באו עצבניים לאכול, אני אומרת להם:
אני רואה שאתה לא פנוי רגשית לאכול.
אתה יכול לבחור להתקלח עכשיו או שנקרא סיפור ביחד.
90% מהפעמים זה פותר את הבעיה ואח"כ הם באים לאכול בשמחה (או בחטף אם הם גדולים ומודעים לסיבוב פרסה שעשו)
זה מה שאני מתכוונת לעשות את ההפרדה בין מה שאני מרגיש, ומה אני אומר.
הילד שאומר שהאוכל מסריח לדוגמה, כנראה שיש לו אישיו אישי מול אוכל, וזה לא קשור לבן שלך.
לכן במצב כזה למשל הייתי מלמדת את הילד לומר, לי האוכל טעים, אתה לא חייב לאהוב את האוכל שלי. כשאסיים לאכול נצא לשחק בחצר.
לא יודעת כמה ילד בן 5 יכול ליישם, אבל זה לא משנה, מה שחשוב שהוא יקבל את הכלים ואת הדיוק למה שהוא מרגיש בלב. כשיגדל ילמד אולי גם לענות לחברים. העיקר שידע לשמור על מה שחשוב לו, ולא יזרוק את האוכל למשל כי החבר אמר שזה מסריח.
זה יעשה לו סדר במחשבות.
...
