הקטנה שלי בת שנתיים
היא מדברת רק מילים
יש לה אוצר מילים יפה, אבל עדיין לא מנהלת שיחה של משפטים
יודעת את כל שמות הילדים בבית, אבא, אמא, סבתא, סבא, מכונית, כדור ועוד הרבה
הקודמים שלי בגיל הזה דיברו שוטף
אבל במשפחה של בעלי הילדים שלי היו הנדירים שדיברו מוקדם ושם כולם מתחילים לדבר בגיל 2.5,3
עד מתי זה תקין שילד מדבר ככה?
ותרגישו אותי שזה בסדר....
ולא צריכה להיות מזה בלחץ כל הזמן
למשל: אבא הלך, כדור גדול, מרק חם, הנה בקבוק, קח מכונית ...
כך למיטב ידיעתי. אם בכלל אין לה צירופים, אולי כדאי להתחיל תהליך לקלינאית תקשורת מול התפתחות הילד, ומקסימום עד שיגיע התור תבטלי אותו.
לדוגמא אבא לך... במקום אבא הלך
זה בסדר?
לק"י
ולא זוכרת ששאלו אותי בגיל הזה כמה מילים הם אומרים. לכי תספרי עכשיו 50 מילים שהילד אומר....
בגיל שצריך 10 מילים שאלו אותי כמה מילים, ולפעמים שאלו איזה מילים.
בגיל הזה צריך שיהיה אוצר מילים, וצריך להגיד צירופים של שתי מילים.
גם מילה משובשת נחשבת מילה.
נגיד אמא בואי, כדור נפל, רוצה בקבוק. כאלה...
אם כן אז היא בסדר. תכף יגיעו משפטים. אם לא אז כן קצת מאחרת ותנסי לעבוד על זה. להתחיל מצירופים פשוטים- איפה משהו, הינה משהו עוד משהו.
גם אחיין דלי היה ככה
והבת שלי כבר ממש דיברה
אחותי תחילה קצת לחשוש כמוך
ופתאום הוא התחיל לדבר שלא הבנו מתי זה קרה ואל שמנו לב
עובדת חלקיות משרה ולכן נמצאת לא מעט בבית, אין לי תינוקות אבל כן ילדים קטנים שצריכים אותי בבית ולכן לא מעלה אחוזים, גם סוג העבודה פחות מתאים למשרה מלאה.
בקיצור, יוצא שרוב הבקרים אני בבית, צריך לאסוף מהמסגרות ב13:30. ורוב היום לא עושה כלום, שולחת את הילדים, מתפללת, אוכלת שטויות ונכנסת למיטה, לפעמים ישנה לפעמים גוללת בטלפון, ככה עד 12:30 בערך ואז מסתערת על מה שצריך סדר, מכינה צהריים, כביסה. אבל הכל רק מה שדחוף, לא שום דבר יסודי..
בקיצור מרגישה שמעבירה את ימיי בבטלה, התחייבתי שהשנה זה יהיה אחרת, כי באמת אין לי קטנים כל כך, ובכל זאת קשה לי להביא טת עצמי לנקות או לסדר מעבר לבסיסי, אני לא מתחברת לזה, לא מי יודע מה אוהבת לבשל או לאפות, רק מה שצריך, לא מסדרת אלבומים, אין לי חשק לשמוע שיעורים או ללמוד משהו מרחוק, אין לי איזה תחביב וגם סתם לצאת לטיול בחוץ משעמם אותי.
קיבלתי החלטה להיגמל מרשתות חברתיות שזה מה שגזל את רוב הזמן שלי, אבל מסתבר שאני עדיין יכולה לבזבז אותו בכלום.
לפני שתגידן דיכאון, זה ממש לא זה, זה אופי כזה שקשה לי להתניע, ובגלל שאני יודעת שכנראה גם מחר אהיה בבית אין לי מוטיבציה לעשות היום.
כשילדייך חוזרים ממסגרות (בשתיים? או שהם בצהרונים ואז זה משהו אחר).
את זמינה 100 אחוז אליהם? את מתפקדת ? מכינה איתם שיעורים? יוצאתאיתם? נותנת מענה ראוי לכל אחד מילדייך?
אם כן, לא נראה לי נורא שעד 12:30 את בבטלה. הלוואי ועליי האמת.
את שולחת למסגרות, יש לך את הארבע שעות שלך לעצמך לצבור כוחות ולהיטען וכשילדייך מגיעים את חוזרת לתפקדוש מלא.
אם זה המצב זה לא נראה לי נוראי.
מה שכן, תמיד טוב לצאת מקבוצות למיניהן בטלפון, זה רק מזיק.
אבל מנוחה קריאה וכו אין רע בזה, ושוב- כל עוד לפני ואחרי המנוחה הזו את בעשייה מלאה.(ממילותייך מובן שכך היית גם בשנה שעברה, השנה קחי לך איזה פרויקט קטן לבצע בזמנך הפנוי- למשל, לסיים ספר תהילים בחודש, לקרוא משהו, להעשיר את הידע שלך, כל יום 5 דקות. זה כבר יביא לך משמעות.
אל תחליטי שזה אסור על דעת עצמך.
קרה לי שהתירו לי משהו שחשבתי שאין סיכוי שיגיד שזה בסדר.
(והלכתי אליו בליל שבת דפקתי בדלת כשהם היו עוד באמצע הסעודה🤭)
רק התחלתי ויש עוד חודשיים כנראה עד שהבחילות יעברו.
אפילו שזה נראה לי יותר טוב מפעמים קודמות, לפחות בנתיים.
אבל אין לי כוח לזה. לא בא לי לאכול כלום. ולא לעשות כלום.
שקיים דבר כזה היפרמאזיס.
בהריון החמישי התחלתי עם ההיפרמאזיס, היה אחד באמצע שהיה עם בחילות אבל ממש לא היפרמאזיס, יכלתי לתפקד, לחייך ולאכול דברים מסוימים.
ללמוד בתקופה אחת ולתרגל בתקופה אחרת?
בגלל שבתקופה שאצטרך לא אהיה כ"כ פנויה אני מתלבטת אם ללמוד עכשיו ולתרגל בעתיד (בהנקה מלאה בלי מחזור כרגע)
בכללי אשמח לשמוע על שמ"פ בהנקה אם למישהי יש נסיון אישי
תודה
זה לא מספיק אפקטיבי אם לא תוכלי לבדוק וליישם מיד.
בהנקה בלי מחזור זה לא רלוונטי, גם בשביל לזהות את הביוץ הראשון צריך מומחיות והיכרות טובה עם הגוף.
(לא למדתי בקורס או משהו כזה, אלא רק מקריאה, ואני יודעת לזהות הפרשות רק בתקופות של מחזור טבעי)
הזאת
ואי מתלבטת
עם גלולות.
ומאז מונעת רק ככה בין הריונות כ-10 שנים.
הם ממש מתמהמהים עם התיקון וזה לא סיפור זול
למישהי יש ניסיון עם זה?
כדאי לשלם ואז לתבוע אותם? לחכות?
זה פשוט ממש לא בריא לחיות ככה
איזה ביטוח.
יש ביטוחים שכן (לא יודעת אם עבור נזק באשמת אחרים, אבל ב99% יש אפשרות לעשות ביטוח דירה גם על נזק של אינסטלציה)
היה לנו את זה ביחידת דיור פעם,
לא היה מנוס מפנייה של בעל היחידה לדין תורה עם השכן הזה
בבית דין חייבו את השכן לתקן, בפועל שם פלסטרים כל פעם מחדש עד שעברנו.
אצלנו ביחידה היה ממש מים נוזלים, ממש ירדו טיפות בתוך הבית
היה סיוט וטוב שנגמר.
להיות אסרטיביים מולם וחופרים ברמה של כל יום לדפוק בדלת/לשלוח הודעות/להתקשר :
הי מה קורה עם הנזילה דיברתפ עם איש מקצןע?
נו דיברתם? לשלוח לכם טלפון? (ולשלוח טלפונים)
נו...דיברתם עם אריה? מה אמר? יגיע בקרוב?
אשמח להבין על מה זה נופל, אין זמן להתקשר? אין לכם כסף? לא בא לכם תיקון בבית עכשיו? הוא יכול רק בבקרים ואתם לא בבית? אני רוצה להבין ולראות יחד מה אפשר לעשות כי אנחנו לא מוכנים להישאר ככה החורף הקרוב.
לשלוח תמונות
ושוב תמונות
ושוב לשאול
עד...
שיביאו איש מקצוע
או שתסנן אותך (ואז את מיידעת אותם שכתב תביעה בדרך אליהם).
אפשרות נוספת- להציע להם להיות שותפים בתשלום לתיקון, ואז את מתקשרת ומביאה מישהו ומטפלת בזה ושותפה בתשלום, שיגידו תודה!!
כי זה יחזור שוב
עד שהם לא יטפלו בנזילה אין טעם
אפשר להביא שמאי שיעריך את הנזק וגמובן יוודא שזה מהם ולצרף לכתב תביעה בתביעות קטנות
אם זה לא מציק להם זה לא דוחף אותם לטפל בזה..
או לשאול אותם אם הם מעדיפים שאת תביאי בעל מקצוע והוא ישלח להם את החשבונית שישלמו.
בעלי מקצוע רגילים לדברים שכאלה, גם בדירות שכורות שבעל הבית משלם...
מישהו שיסדר את זה.
השאלה היא איך אני יכולה לדעת שהוא מקצועי?
מן הסתם זה לא מעניין אותם, הם רק רוצים לא לשלם הרבה
הביטוח עובד עם בעלי מקצוע ככל שאני יודעת
את חוות דעתו לא מוצאת חן בעינייך את יכולה להביא אחת פרטית משלך ולסתור אותה, אבל השכן לא חייב להביא את מי שאת רוצה אם יש לו איש מקצוע בחינם
מעצבן אבל ככה זה
הביטוח בדכ עולה אחרי שמפעילים אותו. לא יודעת אם זה נכון גם בביטוח דירה אבל אין סיבה לחשוב שלא.
ושתיים, הביטוח עדיין מחוייב לתקן כמו שצריך, עד שהבעיה מתוקנת בצורה מלאה.. נכון לא תוכלי לבחור את בעל המקצוע (זה נכון גם אם הם היו מביאים אחד שהם משלמים לו ישירות) אבל ללא ספק התיקון חייב להיות מלא
המקצוע מגיע בחינם מכח הביטוח?
לפעמים יש השתתפות עצמית תלוי בגובה התיקון
מה שמשנה לך זהשיטפלו לך בבעיה, לא משנה כמה זה עולה, העיקר שייעשה במקצועיות
ולא מטעם הביטוח את לא יכולה לדעת
רק אם תביאי מישהו מטעמך זאת סומכת עליו הנראה תהיי רגועה, אבל להיות בטוחה אי אפשר אף פעם
זה כאב ראש, מקווה בשבילך שלא יקרה בעז"ה.
אבל אם הבעיה לא נפתרה זו עדיין אחריות שלהם כמובן.
אבל חושבת גם שאפשר לתבוע אותם על סכום כנגד הצעת מחיר, ואז זה לא שהוצאתם כסף ולא יודעים אם תקבלו חזרה.
וגם זה מראה לשופט שנתתם להם הזדמנות לבוא לתקן וגם נתתם להם הזדמנות להחזיר והם לא עשו אף אחד מהדברים (מאמינה שברגע שתגישו תביעה הם יעדיפו להביא בעל מקצוע ולסגור את זה מאשר להיגרר לבית משפט. אבל אף פעם אין לדעת. כן שימו לב שאם הם מתקנים אז למשוך את התביעה רק אחרי שאתם מוודאים שהתיקון טוב יציב ומחזיק)
ואם לא את תביאי את ההוא והם ישלמו.
(ולגיטימי לדרוש איש מקצוע ולא השכן או אח שלו או החבר יבואו לתקן בעצמם..)
אחרת כל תיקון שתעשו לא יחזיק הרבה זמן
בעל מקצוע יכול לבדוק את זה
אם הם בשכירות אתם בכלל צריכים לתבןע את בעל הדירה והוא צריך לשבור מולם את הראש שישלמו לו
בתביעה קטנה
אבל לפני כן לוודא בוודאות עם איש מקצוע שזה באמת מהם ולא פיצוף כללי בבניין
אם דירה שכורה בודקת מה האפשרויות מול בעל הדירה, זה אחריותו לריב איתם.
בת שנה ו 7 נראלי שיש לה שקד שלישי מוגדל, כל התסמינים על השולחן. פה פתוח, דעבור מהאף, נוזלים באוזניים, מנוזלת המון , שיעול לילי ... רופא אאג יבצע את הבדיקה הזאת דרך האף וממש רוצה להמנע מזה
ביקשתי הבוקר מרופא ילדים צילום רנטגן כדי לבדוק במקום הבדיקה , הוא התנגד ממש ואמר קרינה זה לא מומלץ תלכו לבדיקה הזאת וזהו. בסוף הסכים לתת אחרי הפצרות
זה באמת לא מומלץ הצילום? יותר עדיף הצינור דרך האף? גם ככה היא מפחדת מאנשים זרים ורופאים יעשה לה עוד יותר טראומה
איך אתם אבחנתם?
הילד לא בכה, לא צייץ. קצת התנגד אבל ממש בקטנה.
מהילדים הגדולים, גם בעלי עשה מס פעמים ואמר שזה נוראי
לכן מתלבטת
הלכנו בגיל שנתיים וקצת בגלל נזלת כרונית והיא אמרה שאין שקד שלישי / מוגדל
זה פשוט לא זכור לי בתור משהו גרוע.. טוב, זה גם ילד שממש מחכה לעשות בדיקות דם הוא נהנה מללכת לרופא - אולי בגלל זה.
לא מבינה על מה הלחץ
כשיש חשד לדלקת ריאות אני לא מתלבטת ועושה צילום
עוד צילום אחד לא יעשה את ההבדל לדעתי..
בן 3 ובן שנה
אצל בן שנה הרופא אמר לי שנראה שיש אבל בגיל הזה זה לא ודאי בצילום אז לקבוע תור לבדיקה של א.א.ג במרפאות חוץ בבית רפואה
אולי רוצה מראש לחסוך לך את זה
לבת-יצא שיש לה שקדים ממש מוגגלים שחוסמים את נתיב האויר- במקרה כזה עדיין נדרש להכניס צינורית? מנתחים או יש טיפול אחר? היא בת שנה ו 8
לבן- עשינו לפי בקשת רופא ריאות בגלל אסתמה קשה ויצא שיש לו חסימה קלה -בינונית אבל אין לו תסמינים של זה בכלל (לעןמת הילדה שמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר) -גם פה מה יעשו איתו? ידרשו את הצינור הזה מהאף? אם הוא יהיה מיועד לברונכןסקופיה בגלל הריאות זה יכול להיות במקום הבדיקה עם הצינורית של אא"ג? הוא בן שנתיים ו 8
נראה לי שמספיק הצילום שעשיתם
ובדכ במקרים כאלו עושים ניתוח
ניתוח פשוט יחסית (לא כמו ניתוח שקדים בגרון שיותר רגיש וההחלמה מורכבת )
זה יצטמק קצת?
יחסית זה לא משהו שממש מפריע לה, ככה זה נראה מבחוץ בכל אופן
זה נראה שהיא מסתדרת עם כל זה
נושמת מהפה כזה, דיבור מהאף, שיעול ליילי (לא תמיד אבל יש הרבה) , אף סתום הרבה פעמים
אבל לא נראה שזה מציק לה כי היא מתנהגת רגיל לרוב
אולי אני סתם ממהרת וזה יעבור לבד? היא פיצית כזאת
תראי. היא באמת קטנה. הבעיה העיקרית היא שפשוט יש יותר סיכון שזה יחזור שוב בהמשך. ואולי יהיה צריך שוב. אבל אני הייתי מנתחת.
שינה לא טובה משפיעה על גדילה.
נשימת פה מאוד הרסנית. משפיעה על הדיבור, על התפתחות כל המבנה של הפה. הלשון למטה הפה חלש החך שלא מקבל גירוי של הלשון נהיה גבוה וצר האכילה נדפקת, השיניים יכולות להיות בולטות ועקומות, הגוף מתרגל להצפת חמצן מהפה שפחות בריאה מהאוויר מווסת מהאף. האף מסנן גם חיידקים שמהפה נכנסים ישירות. בקיצור זה גלגל רשע כזה. כי ככל שהלסת והלשון נחלשים אז הפה יותר פתוח והם נחלשים יותר. בכל מקרה צריך לעבוד מחדש על סגירת פה ונשימת אף. אבל צריך שהיא בעצם תוכל לנשום...
איך אפשר לאכול כשקשה לנשום?
מניסיון שלי אני רואה הורים שמפחדים מהניתוח כי זאת פרוצדורה מלחיצה קצת
וזה באמת לגיטימי
אבל ממש כדאי לעשות את זה בכל זאת
כי זה ניתוח פשוט ויכול ממש לשפר את התפקוד שלה בכמה תחומים
ויתכן וזה יעשה לה טוב
זה כבר שיקלול של הרופא
ותדעי שלפעמים אחרי ניתוחים כאלו
כמו הסרת שקדים ופוליפים (שקד שלישי) אז היחד ישן יותר טוב ואוכל יותר טוב
משפיע על הגדילה שלו ועוד הרבה תחומים
ברגע שהוא מוגדל הוא לא יודע להצטמק
המקסימום הוא שחלל הפה ודרכי הנשימה גדלים ואז משתנה היחס אליהם
אבל הוא גם יכול לגדול
ולגבי נשימת פה
היא ממש ''הרסנית' לחניכיים
ולפעמים ניתוח בגיל מאוחר כבא לא עוזר לשנות את ההרגל
ז.א. מבחינה פיזיולוגית זה אפשרי
אבל זה כבר לא אינסטינקט
אני עברתי ניתוח באף בשביל לפתות את הסינוסים והייתי צריכה להיות במודעות מאוד גדולה כדי לתרגל את הנשימה מהפה וזה היה בגיל מבוגר... לא רואה ילדה שמשקיעה בזה - ועד היום אני לא באמת מצליחה
ואני מפרנסת את השיננית שלי טוב טוב
כי היה תקופה ארוכה של שיעול בשינה ונזלת
וכם קראתי על שה אז הבנתי מיד ששה מה שיש לה
בבדיקת ברונכוסקופיה גם מכניסים סיב אופטי, רואים גם את דרכי הנשימה העליונות, רק שעושים את זה בהרדמה כדי שיוכלו להיכנס גם לתוך הריאות.
רק אולי כדאי לבקש מהרופא במיוחד שיסתכל.
עזרתן כמו תמיד ❤️
כמה שרשראות של ניסים.
כמה חרוזים בשרשרת השגחה פרטית מתוקה מאד.
כמה עוד שרשראות כאלו יש לך ...
תתן לנו כוח בשבילן.
וכח לשמוח
ו לזכור שהכל טוב. והכל לטובה. והכל מושגח לטובה.
תודה רבה רבה
ובבקשה
תשלח לנו משיח ובית מקדש
שנוכל להקריב קרבן תודה.
אמן כי"ר
עברנו דירה קרוב להורים שלי.
ואני שואלת את עצמי מה לעשות כדי לא להיפגש בטעות עם אמא במקווה.
הבעיה היא שבאים בלי תור אז אני אפילו לא יכולה לבקש מהבלניות שאם יצא פעם שנהיה באותו יום שיסדרו לנו שעות שונות בלי שנדע.
וככה אין מה לשאול שהוא לא מסגיר.
מה אומרות?
אבל זה עדיף ככה גם אם אני מןכנה מראש בתור בלנית לאפשרות סביר להניח שלכולם יהיה נוח אם היא תפתח את זה מול הבלנית.
מבחינה מוטורית הוא אמור להתהפך לשני הכיוונים. יש תינוקות שכבר מתחילים לזחול, יש גם כאלה שעדיין לא. לפעמים מתחילים לפני זחילה להסתובב סביב עצמם, או לזחול אחורה.
מבחינת תקשורת, לא יודעת בדיוק.
לחייך, לצחוק, ליצור קשר עין, להשמיע קולות.
יש מדריכים שכתוב בהם מה צריך לעשות בכל גיל.
מי שמצליח זה כי ההורים שלו תרגלו איתו ויודעים?
ומי שלא לא?
רוב התינוקות יתפתחו אותו דבר וילמדו לעשות את אותם דברים בתוך הטווח התקין בלי שום קשר לתירגול.
אם את בלחץ לגבי ההתפתחות של הילד, את יכולה לפנות לטיפול חלב אצלכם או לרופא משפחה ולשמוע מה שהם אומרים... בדרך כלל אם באמת הילד מאחר אפשר לקדם עם פיזיותרפיה וכו'
התהפכות מהבטן לגב עם ילד אחד שידע את הכיוון ההפוך ואז היה "תקוע" מתבכיין
למה רק הבן שלי לא מתקדם???
יש אפקט לכמה שנמצאים עם התינוק על הרצפה כשהוא על הבטן מדברים איתו ומשוחחים איתו, הוא יתקדם ככנ יותר, אבל לפעמים ההתקדמות היא ממש בלי קשר לזה, ולפעמים לתינוק עש כאבי גזים, אוזניים וכו שלא מאפשרים לו להיות על הרצפה או להיות פנוי להתקדמות והוא לא מתקדם
והכל טוב
הוא משלים את זה אחרי...
אז בקיצור אפשר לנסות לעזור אבל לא להתרגש ולאכול סרט...
יש חשיפה בסיסית שתינוק צריך כדי להתפתח (תינוק שלא יקבל שום גירויים - לא ידברו איתו, לא יהיו לו משחקים לתפוס, וכדו' - זה מן הסתם כן יפגע בהתפתחות שלו. אבל עם חשיפה טבעית של בית רגיל רוב הילדים יתפתחו לבד).
בתוך הטווח התקין יש שוני גדול בין תינוקות, יש כאלו שזריזים יותר בתחום המוטורי, יש כאלו שזריזים יותר בתחום השפתי, ויש את מי שלוקח לו קצת יותר זמן.
ויש גם תינוקות עם עיכוב שמצריך עזרה. וזה לא בגלל ההורים, אלא כי ככה הם נולדו. לפעמים זה עיכוב שייסגר עם קצת עזרה. ולפעמים זה ילווה לאורך תקופה ארוכה יותר. אבל ככל שנעבוד ונתרגל יותר, התינוק יתקדם יותר, כי המוח שלהם גמיש, ולכן חשיפה מתאימה תאמן את המוח להתפתח וללמוד דברים חדשים, גם אם הלמידה לא קוראת לבד.
ממש נותן הסביר מדויק מבחינת כל המטרות
יש גם אתר של כללית או מכבי (לא זוכרת בדיוק) שגם מנחה בצורה ברורה
מצב בטטה
לפי החישוב שלו הוא כבר אמור ללכת
אמור להצביע עם האצבע ואולי אפילו להגיד שרוצה משהו (אמממ דאדא ומאמא נחשב?! חח)
שאלתי אותו מה לעשות שהילד לא עושה הכל המליץ לגשת לרופא ילדים
אני רוצה את התמימות שלי בחזרה
הוא הולך עם להחזיק
כשרוצה לאכול אומר אמ אמ
כשרוצה או רואה אותי מאמא בעלי דאדא
משמיע עוד צלילים את יודעת של עצבים שמחה שעמום ועוד שלא שייכתי עדיין
כשהוא רוצה משהו הוא לא מצביע, הוא מתעצבן ומתחיל לצרוח
יודע להיעלב
ייאמר לרעתי שאני לא מספרת לו סיפורים כמו שהייתי מספרת לגדול
אני גם לא מעודדת התקדמות מוטורית
אנחנו משחקים ונהנים ביחד אבל לא מכוונת להתקדמות..
את חושבת שהוא בסדר?
אין לי כח לחשוש עד שהוא מתייצב עם המשקל (בזכות עיצה של אחת מהפורום שלא זוכרת במדויק מי זאת)
לא רוצה בעיות. מיציתי.
עזבי, הצאט זה רובוט והכל אצלו בול
נשמע ממש בסדר הילד!! תמיד אפשר להוסיף אבל אל תלחצי
אם את בכל זאת רוצה תמיד ללכת לרופא ילדים/אחות טיפת חלב שתיתן עוד דיעה
אבל לא הייתי נלחצת בכלל
בלי להחזיק (זה הגיל שבו בטיפת חלב יפנו אותך לבדיקת רופא)
אז בגילו הולך עם להחזיק זה סבבה.
ולגבי הלדבר הכוונה להביע את עצמו. לא במילים דוקא..
אפשר להתייעץ בטיפת חלב, עם מישהי שרואה אותו. אבל סה"כ הוא נשמע לי מתוק ובסדר גמור.
אפשר אולי קצת לכוון אותו להצבעה - להשתמש בזה בעצמכם כדי לתת לו מודל (נגיד כשאת מבקשת שיביא לך משהו, להצביע עליו), להציע לו שתי אפשרויות במרחק שהוא לא יכול לקחת ושהוא יראה לך מה הוא רוצה (כשאת שואלת אותו 'זה או זה?' תצביעי על שתי האפשרויות). אבל לא בלחץ, תכניסי את זה ליומיום כשמסתדר...
מילה על זה
איזה קטע
יצאתי משם מלאה בנחת חח
נתחיל ליישם בנחת
שנעמדה לבד אבל לא הלכה לבד הכוונה שגררה דברים וחוץ מיזה שהיא היתה פגית רצינית.
והרופא שם (שהוא היה מנהל המקום התואר שלו היה פרופסור)אמר לי שהיא בעיקוב התפתחותי כי הוא מצפה מתינוקת בגיל שנה לעשות כבר שני צעדים.
נס שהוא לא דרש גם תעודה לסיום התואר🤦♀️
יצאתי מישם בהרגשה שהוא אולי יודע אבל ממש לא מבין....
יעל מהדרוםלק"י
הילדים שלנו התחילו ללכת בטווח של 9 חודשים עד גיל שנה, וברור לי לגמרי שזה היה מוקדם.
פרופסור הזוי...
ממש התרגשתי מזה ועכשיו את אומרת שיש כאלה שעושים את זה בגיל 9 חודש? אמאלה מטורף!!!!
לק"י
שני הגדולים התחילו מוקדם ממש, אבל רק בגיל שנה הלכו ממש יציב (אין לי תלונות. כן?😅)
במיוחד שללכת בגיל 16 חודש זה גם אחלה
פחות לרדוף אחריהם😉
וגם גיליתי שילדים זריזים פחות חששניים ופחות יודעים להזהר וכל הזמן נופלים נפצעים נתפסות להם אצבעות.
אלה שהולכים מאוחר יותר הם בדרך כלל יותר זהירים.לפחות אצלי
כל הזמן נפל!!!! אמאלה היה סיוט. בשלב מסוים הראש שלו נהיה מחומש מרוב מכות
חום, אהבה, חיבוק, נשיקה והתפעלות הם הצרכים העיקריים של התינוק.
וגם להיות על הבטן.
אם הוא רגוע, מחייך, מתעניין בסובב סביבו כנראה שהוא בסדר
גרים אצל אבא שלי. שניהם טיפוסים מאוד שונים ולכן מבינה שזו היתה טעות לעבור לפה (מטעמים כלכליים). בעלי לא האדם הכי קליל בעולם ונתפס על הרבה התנהגויות של אבא שלי. הדבר הכי קשה לי זה שבעלי לא מצליח לראות את הטוב שאבא שלי נתן לו , טוען שהוא הסכים שנעבור לגור איתו רק מטעמים אגואיסטיים של לא להיות בודד, שעד עכשיו זה בסדר שלא הצענו לו לשלם חשבונות כי אנחנו שיפצנו כשבאנו, ארגנו לו מיטה במקום ספה ישנה והטלוןיזיה תלןיה על הקיר ולא יושבת על כיסא פלסטיק כתר כמו שהייתה קודם.
כפי שניתן להבין לאבא שלי אין הרבה סטנדרטים הוא אדם מאוד פשוט אבל בעלי רואה את הנוכחות שלנן בבית כסןג של החזרת טובה במידה שווה למה שאבי עושה עבורנו. ואף מעט מתרעם שאבא שלי כבר כן רוצה שנשלם חשבונות חשמל - לאחר שנתיים בדירה.
אציין גם שמאז שבעלי נכנס לתמונה הוא היחיד מבני המשפחה שבאמת מצליח לתקשר עם אבא שלי והוא נפתח אליו הרבה יותר.
אבל לבעלי כבר אין כוח לשיחןת האלה יותר והוא התחיל להתרחק.
ולי כואב מאוד על המצב. הכי כואב שבעלי מצדיק את התלונות שלו על אבא שלי, חושב שהשינוי צריך לבןא מאבא שלי ואם לא יהיה שינוי אז פשוט ימשיך לשמור על מרחק , שלום להתראות וזהו.
התחלתי לחפש דירה. כנראה שניאלץ לעבור עיר כי יקר פה. להעביר את הילדים לגנים חדשים, שוב הסתגלות (הם בני שנה וחצי וארבע), גם עם זה קשה לי להתמודד.
וכמובן להשאיר את אבא שלי בודד, בן 76. (הוא כן עובד יום יום אבל עדיין..).
אבל הדבר העיקרי. לא מצליחה להשתחרר מזה שבעלי הוא כזה. כפוי טובה. מלכלכך על אנשים מאחורי הגב ועוקץ ומסתלבט גם מול הפנים בלי לחשוב אם פוגע או לא.
לא רואה את הטוב שעושים עבורו (אבא שלי עוזר עם כביסה כלים זבל וחשבונות, מכיל את הצעקות של הילדים ואת זה שאין לו כמעט פינה בבית לעצמו. אבל הוא פיזית לא נמצא עם הילדים אז זה מכעיס את בעלי איך בנאדם לא רוצה לבלות עם הנכדים שלו?).
לא משנה כמה שיחות נעשה הוא עומד על שלו שזה לא גרוע כמו שאני מתארת. אבל הכפיות טובה והחוסר הכרה בה..מייאשת אותי. תחושה שלא בא לי אפילו לגור עם בעלי יותר. זה התבטא בעוד שלבים בחיים בעלי לא טיפוס קל אבל כן מוכן לשינויים וכבר עשה כאלו בעבר בשבילי. ודווקא בנושא הזה- נושא כאוב כל כך- אין לנו עמק השווה.
ברמה של לא בטוחה שאני יכולה לחיות עם חוסר הכרת הטוב הזה . ברור לי שגם אני נגועה בזה אם אני חווה את זה (כך אני מאמינה בעמקי ליבי) ובכל זאת..לא מצליחה להשתחרר מזה שהוא כזה. לא מקבלת את הצד הזה בו. מה עושים.....
אז הקשיים שלכם מובנים
אני גם חושבת שנכון שתעברו
עדיף היה אם זה קרוב (את בת יחידה?)
אבל במצב קצה שבעלך נמצא בו, הגיוני שיוצאות ממנו תגובות לא נעימות.
חיבוק❤️
גבר צריך את הפינה שלו. את כרגע גרה עם שני גברים, ללא קשר דם, ולאף אחד מהם אין את הפינה שלו.
זה מצב קצה...
נשמע שזה הופך לבחירה שלך- או אבא, או משפחה.לכל בחירה יהיו וויתורים וקשיים, אבל תחשבי מאיזו בחירה יהיה לך יותר טוב בהמשך.
ההורים שלי גרו תקופה עם ההורים של אמא שלי, כשהיו להם ילדים קטנים. לאבא שלי היה מאוד מאוד קשה עם סבא שלי. שניהם התעקשו לשלם חשבונות. שניהם התעקשו לדאוג לבית, זה הגיע לרמה שאבא שלי לא יכל יותר, וב"ה הם עברו דירה. בסוף אני מאמינה שזה יותר טוב למשפחה הגרעינית לגור יחד. אמא ואבא צריכים להיות מאושרים, בלי לחצים שאפשר בקלות לפתור. סבא יסתדר... תבואו לבקר אותו, או תנסו למצוא לו דירה לידכם והוא כבר יבחר אם לעבור או לא
שהסיטואציה שהגעתם אליה לא בהכרח מוציאה את הטוב מהאדם
לדעתי זה מאד מאד קשה גם לבעלך גם לאבא שלך ומן הסתם גם לך כי את נקרעת בין 2 אנשים שאוהבת..
אל תשפטי את בעלך לפי הסיטואציה הזו.. תני לו צאנס להוכיח את עצמו במצב תקין
וכן, לעבור דירה יעלה לך מלא כסף
אבל מציעה לך הסתכלות אחרת- חסכתם את ההמון כסף הזה במשך שנתיים
בסופו של דר של לא טריוויאלי ולא בסיסי שאתם חוסכים את הכסף הזה באמצעות מגורים אצל ההורים, בדרך כלל מהחתונה זוג צריך להוציא כסף על דיור
וזו ההוצאה הכי יקרה שלו..
בהצלחה בהתבססות בסביבה החדשה
זה מזכיר לי ששמעתי במופע סטנדאפ של חנה כהן אלורו שהייתה במלון למפונים במשך כמה חודשים, והיא צחקה שהיא נהנתה לראות שם שכל האימהות הכי רגועות ושלוות שגרמו לה להרגיש שהיא לא בסדר שהיא צועקת על הילדים בשגרה, פתאום כולן צועקות וחסרות סבלנות על הילדים.... כי באמת יש סיטואציות שמוציאות מרובנו קרניים.
מחפשת שם ספציפי של אבקת כביסה שמתאימה לתחתוני מחזור (מתאימה לצמר וללא אינזימים).
יודעת שאסור להשתמש במרכך
אבל עכשיו גל
ואני מרגישה חסרת כוח
בלי אנרגיות לכלום
הכל נראה מבאס
כל משימה כמו הר
מרגישה אמא גרועה
כי אני פשוט ברע איתם-
כשאני ככה.
כועסת
נוזפת
מאיימת
צועקת
מרימה את הקול
מתעצבנת
מתאכזבת
וצפויים לי ימים אינטנסיביים
עם עבודה ואירועים אחהצ
חלק אני צריכה לארגן
איך ?
איך מתרוממים?
גם שיודעים שזה הורמונלי
ומחר או מחרתיים או אחרי אקום אחרת.
איזה דפוסי חשיבה יכולים לעזור?
אשמח ממש לשמוע.
ושאלה
אם עוד חודש צריכה ללדת
להשקיע עכשיו בחיפוש מטפלת?
או פשוט לקוות שיעבור אחרי הלידה?
אומרים שאחרי הלידה זה עלול להחמיר
אצלי לא היה כך- להפך ממש השתפר
מה עשיתי?
כן טופלתי.. לא יודעת אם הייתי מתחילה חודש לפני הלידה
כן פתחתי את זה עם בעלי
בקשתי שיהיה במקומי יותר רגיש לילדים
גם מאד תמך בי אחרי הלידה
דאג שאצא כל יום לשמש (חשוב מאד!)
שאוכל טוב
שאקח תוספי תזונה שהומלצו לי
ובעיקר קיבל והכיל והרגשתי שהבית מוחזק עליו (לא טכנית, רגשית)
אני בעד טיפול אפילו חודש לפני לידה...
אבל אפשר גם טיפולים משלימים שיכולים לפנק אותך
כמו עיסוי, רפלקסולוגיה,שיאצו וכו'
טיפול בדיבור יכול לעזור לעשות סדר בראש בתוך כל העומס... לא חייב איזה טכניקה מתוחכמת עכשיו.
ואני גם בעד לא לקרוא לדיכאון דיכאון....
חושבת שההגדרה הזאת יכולה לקבע
ביקשת דפוסי חשיבה אז זה הדפוס
לא להגדיר, להיות נוכחת בהווה, לזרום, לקבל את מצבי הרוח...
תקופה מאתגרת, הורמונים, הריון, עומס, ילדים נוספים ברקע, הגיוני שיהיו גלים של עליות וירידות, של רגעים לא פשוטים ואולי גם עצבות ודכדוך.
אבל זה גלים.. כמו שזה בא זה גם יכול ללכת
שזה זמני. גם אם המצב ממש גרוע עכשיו, זה לא יימשך ככה לנצח ובאיזשהו שלב זה ישתפר.
להגיד לעצמך שאת האמא הכי טובה שיש. שאת עושה את המקסימום שלך וזה בסדר אם קשה לך ויש לך פחות סבלנות. הכל בסדר.
להרים לעצמך על כל דבר, אפילו הכי קטן שאת מצליחה לעשות.
לגבי מטפלת- לדעתי כן לחפש, ומקסימום אם ממש תצאי מזה לא תלכי🤷🏻♀️ אפשר גם להירשם למקום עם המתנה עכשיו, כמו קופת חולים, ואז עד אחרי הלידה כבר אולי יתפנה מקום...
ותוך כדי דיברתי אל עצמי ואמרתי לעצמי אני טובה אני טובה אני טובה ועוד כאלה וזה מאוד מאוד עזר
וגם להרים על כל דבר מאוד מחזק.
איך מחפשים מטפלת? מאוד מפחדת להגיע למישהי שתתסבך אותי יותר.. שאלתי כאן בפורום ולא היו המלצות כמעט
אני בעבר פשוט חיפשתי באינטרנט
יש מכונים שמרכזים אנשי מקצוע ופשוט עושים התאמה
דיברתי עם כמה, אמרתי מה שהיה חשוב לי (תואר שני טיפולי, אישה, דתיה, מקבלת בזום, ועוד')
המליצו לי על מישהי, חיפשתי עליה קצת ברשת ובאמת הייתי איתה תקופה.
ביננו, זה הרבה מאוד החיבור בינך לבינה
אז לפעמים זה פשוט לנסות.
לגבי מטפלת, אין לי המלצות או משהו, אהבתי את הרעיון של דיאן לחפש במכונים, ואפשר גם בטח בעמותות שמתעסקות עם זה... אפשר אולי גם בקופה אצלכם, אצלנו במרכז בריאות האישה יש עו''סית שמטפלת בדיכאון בהריון ואחרי לידה.
אני חושבת שאם את לוקחת מטפלת עם תואר שני רלוונטי ומקדישה שני מפגשים כדי לראות את הכימיה ביניכם- שהיא קיימת ושהמרחב לא שיפוטי, מאמינה שהמטפלת לא תתסבך אותך. מקסימום היא לא תעזור לך כמו שחשבת, ואז תנסי לעבור הלאה..
אוכל, מים, שינה. כל יום הליכה או פעילות גופנית אחרת של 20-30 דקות.
מצטרפת גם לדברים האחרים שכתבו לך, ואולי שווה כן לחפש מטפלת ולעשות מפגש או שניים לפני הלידה, כך שאם זה ימשיך אחרי הלידה יהיה לך כבר למי לפנות. בעיניי חשוב מאוד
לישון מספיק? אבל אני כן צריכה ללכת לישון יותר מוקדם.
תודה על העידוד למצוא מישהי. מרגישה שזה חשוב. אבל לא יודעת איך להתקדם...
אפרת בן משה
עו"ס קלינית
מומחית בתחום הדיכאון (בין היתר)
דתייה
מקבלת פרונטלית בבאר שבע, בכרמל ובקריית ארבע
ומקבלת גם בזום בנוסף
זה המספר שלה (כמובן באישורה הפרסום שלו 
):
050-811-9393
ב"הצלחה רבה יקרה!
שתזכי לאור גדול וישועה שלמה במתיקות עצומה בקרוב ממש ב"ה 🙏❤
אין לי כרגע הרבה כח לכתוב אבל ממליצה על הבלוג של @קמה ש. מופיע בחתימה שלה, נראה לי תוכלי למצוא שם עזרה ראשונה...
היה לי דכאון הריון בגלל היפראמזיס
ובערך שבועיים אחרי הלידה
עבר לי והרגשתי הרבה הרבה יותר טוב
הריון זה קשוח לידה זה קשוח הריון ולידה שיש עוד ילדים בבית זה קשוח .. כל תקופה והקושי שלה
תהיה חזקה מתפללת עבורך שיעבור
אפשר למקד אותו בהתחלה רק בקטע של התמודדות לחודש וחצי הקרובים נגיד (עד הלידה, בלידה, ממש בשבועיים-שלושה הראשונים)
בתקווה גדולה שהדיכאון יצא יחד עם השליה, והוא יהיה איזה פינוק לעוד שבועיים שלושה לוודא שאת אחלה
מה היתרון?
-את מגיעה אל הבייבי במצב רוח אחר…
-מישהו עוזר לך כרגע
-סוג של ביטוח, אם חלילה הדיכאון יתעקש להישאר עוד, את תהיי כבר בקרבה עם מטפלת ותוכלי לגשת ישר לעניין
-את לא צוללת ישר למאיפה זה נובע וכו, מניחים שזה הורמונים של ההריון ומתמודדים עם המצב לטווח הקרוב. ככה שזה לא שאת "מכניסה את עצמך" עמוק לאיזה בור שחור. להפך. את מקבלת איזושהי תמיכה לכרגע, שבע"ה לא תצטרכי בעוד 3 חודשים נניח
בס"ד
אני רק רוצה לשלוח לך חיזוק גדול לגבי התקופה הזאת בכללי, ולגבי האימהות שלך בפרט.
יש תקופות שפשוט אתגריות ברמות.
את עכשיו בהריון.
ולא רק בהריון אלא חודש (!) לפני לידה.
שזה חודש ממש מטרלל אצל המון נשים…
אי הוודאות,
המיחושים והכבדות,
החששות שקשורים ללידה…
זה ממש לא חודש פשוט!
ובנוסף יש את כל העומס
של העבודה
ושל האירועים האלה -
זה ממש שואב המון אנרגיות וכוחות!!!
ממש מבינה את החשש שלך לקראתם!
גם אני עברתי עכשיו תקופה עמוסה במיוחד והתקשיתי להיות בשלווה…
הרבה פעמים עומס ושלווה לא בדיוק הולכים ביחד,
זה ממש ממש טבעי…
ומעבר לכל זה יש את הרקע של דיכאון ההריון שאת מתמודדת איתו.
זאת עוד חזית בפני עצמה!!!!
ועל גבי כל זה בעלך לא פנוי לעזור יותר מדי…
זה ממש ממש ממש קשה…
אנחנו בני אדם ולפעמים לא מצליחים להחזיק את הכל.
זה לא כיף וזה ולא הכי טוב
אבל לפעמים זה עושה אותנו קצרות מול הילדים…
זה טוב שאת לא מרוצה מהמצב הזה,
זה מצוין שהיית רוצה משהו אחר.
אבל אל תבחיני את האימהות שלך על פי איך שאת בימים האלה.
כמו שדייקת - "אני פשוט ברע איתם כשאני ככה".
אני בטוחה ונשמע שכן את זוכרת
שיש עוד המון המון זמנים שאת דווקא לא ככה.
שאת כן
עם המילים
והטון
והסבלנות
והיצירתיות
והגישה החינוכית
שטובות לך ולהם!
ולגבי מה שלא מצליח כרגע -
עזבי מאמי.
אז "פישלת", "נכשלת", "צעקת" ו"איימת".
בסדר.
את יותר חזקה מהנפילה הזאת.
הילדים שלך יותר חזקים מזה.
הקשר ביניכם יותר חזק מזה.
כרגע תתמקדי בלשרוד כמה שיותר בטוב
לעבור את הערב הזה
לעבור את מחר.
יום יום.
פרה פרה.
אתגר אתגר.
תסתכלי רק על פרק הזמן הקרוב
ותנסי לראות מה יוכל להקל עלייך,
איפה שמתאפשר.
זה הזמן לקיצורי דרך ולוויתורים.
לוותר על מקלחות, אוכל מושקע ועקרונות חינוכיים כאלה ואחרים שלא פיקוח נפש.
כל עצה שהיית נותנת לאשת מילואימניק,
תיישמי לעצמך.
זה לנשום עמוק,
לעבור את התקופה הזאת,
להוריד סטנדרטים וציפיות למה שבאמרת הכרחי
ולהתייחס לעצמך עם הכי הרבה חמלה והבנה שתוכלי לגייס בתוכך.
והילדים שלנו -
כמה שהם לומדים ומקבלים מאמא מתוקה, נוכחת ורגועה,
ככה הם מקבלים גם מאמא שעוברת אתגרים
ומצליחה לקום מהם.
ככה הם סופגים דוגמא אישית של
מה זה חוסן
מה זה גבורה
מה זה היכולת לקום מנפילות
ומה זה לתקן טעויות.
ואלה מתנות אדירות בשבילם ❤️
אם תסתכלי על זה ככה
אולי תיבהלי פחות ותוכלי להתעודד יותר.
ושוב חיבוק גדול גדול אמא יקרה!
לידה קלה בבריאות ושמחה בע"ה
המון המון נחת
ובריאות איתנה!!!
איך מלמדים ילד בן 4 לשמוח בחלקו?
ילד נהדר, חכם ומתוק, ומאד לא שמח במה שיש לו.
אם כולם מקבלים ממתק הוא אוכל את שלו ומהר מהר בודק אם מישהו אחר לא רוצה את שלו כדי לאכול גם את של מי שלא אכל. שואלים אותו היה לך טעים? והוא בקושי מצליח לענות מרוב שמרוכז באיך להשיג עוד.
היתה לו מסיבת יום הולדת עם החברים בדיוק כמו שרצה וביקש, בנושא שהוא בחר, והוא באמת נהנה עד הגג. חוגגים אצלנו עם כל הבנים או הבנות מהגן לפי מין הילד, בסוף המסיבה שאלתי אותו נו נהנית? והוא עושה לי פרצוף ואומר לא, כי רציתי להזמין גם את הבנות.. אחכ בשיחות מאוחר יותר אמר שנהנה בטירוף, וגם ראינו את זה, אבל כל פעם רואה את מה שחסר.
רואה אצל חבר משחק חדש, פתאום כל המשחקים שלו (ויש לו) לא שווים כלום, רק מתרכז באיך יקבל גם את המשחק הזה.
מקבל לדעתי המון המון ממתקים מתנות ושטויות, לטעמי הרבה יותר מדי אבל לא הכל יכולה למנוע (קבלת שבת בגן, סבא וסבתא וכו, וגם בעלי אוהב לתת לצערי) ועדיין הוא כל הזמן רוצה עוד ומחפש איך יקבל עוד ממתק, עוד הפתעה, עוד זמן מסך.
קשה לי עם זה, אני מרגישה שככל שילד גדל עם פחות - ככה הוא שמח יותר ומעריך יותר, והילדים שלי לשמחתי או לצערי גדלים בסביבה שבה הם מקבלים לא מעט, ומרגישים שהכל מובן מאליו, אבל גם אם לאחרים זה מובן מאליו, לא כולם מגיבים לזה כמוהו, הוא מאד מרגיש כל הזמן חוסר דווקא בגלל השפע.
ואני אומרת לו תמיד יהיה מישהו עם יותר ממתקים, עם משחקים אחרים, אבל תראה כמה דברים יש לך שאתה מקבל ואוהב. והוא נראה לי בכלל לא מבין על מה אני מדברת
בתור אמא לילד מאוד שלילי שהשתפר...
אחד זה לתת מקום לתלונות.
לא להתווכח איתו על השלילה שהוא מעלה, כי אז הוא ירגיש שאין לזה מקום וזה ימנע ממנו לראות את הטוב.
למשל, אם הוא מבסוט מהיום הולדת ולא הזמינו את הבנות, הוא מתלונן שלא הזמינו וכשהוא מרגיש שאין לרגש שלו לגיטימציה, הוא נתקע בו ולא משחרר.
כמובן לא לשקוע ולדוש בזה אבל לא לנפנף אותו או להתווכח (למה אתה אומר שלא היה כיף, דווקא ראיתי שהיה לך כיף... ומה עם הזה וההוא שהיה לך...)
שתיים להעצים את הטוב, בעיקר אצלך ואצל אחרים ולאו דווקא אצלו.
למשל אצלנו אוהבים לעשות "סבב" בארוחת ערב וכמובן תעשו איך שזורם אצלכם - כל אחד מספר משהו מעצבן ומשהו נחמד שקרה לו היום, או שלושה דברים שקרו השבוע וכו'.
ככה הילד יכול לראות שגם ההורים לפעמים נתקעים בחיפוש אחר דברים טובים, או גם להם היה יום לא מושלם ובכל זאת יש דברים טובים.
לעשות אווירה של תודה בבית, אצלי אני רואה כשאני אומרת בקול תודה על דברים הילדה מחקה אותי ואומרת תודה על דברים שהיא מקבלת או שעשינו ביחד
לשאול אותו לא אם נהנה, אלא ממה נהנה, ולפרט: שמחת לשחק ב...? איזה ממתק אהבת יותר? עם איזה חבר הכי נהנית לשחק?
שילד שמקבל פחות מעריך יותר
גם אצלי הם מקבלים מהמשפחה יותר מדי
וגם מאיתנו ביחס לחברים שלהם בגלל שרוב החברים שלהם מגיעים ממשפחות עניות
אני מקשיבה לביקורת / חוסר שביעות הרצון אבל לרוב לא מגיבה מעבר להקשבה פעילה
מגיבה רק אם הביקורת מוצדקת ויש לי מה לעזור
הילד לומד שהביקורת/ התלונה שלו לא מרגשת ולומד להפחית אותן ולהסתפק במה שכן יש לו
הבן שלי ביקש ללכת עם חולצה לבנה מכופתרת של שבת (בגלל ר"ח)
במקום טישרט לבנה
הוא אמר שיש חברים שמגיעים עם חולצה מכופתרת
הסברתי לו שהוא מלכלך את החולצה בגן או אחרי שחוזר
ולא בטוח שאני אצליח להוריד את הכתמים
שזו חולצה יותר יקרה ואם הכתמים לא יורדים מטישרט אפשר לזרוק אותה לפח אבל אם הם לא יורדים ממכופתרת
חבל לזרוק אותה
זו שיחה שאנחנו עושים הרבה פעמים
כי הוא לא מרוצה מהטישרט הלבנה
בסוף הוא זורם איתה
זה בסדר מבחינתי שהוא לא מאד מרוצה
לא חייבים להיות מרוצים כל הזמן
וזה מעולה השיחות הללו
לתקשר על 'מורכבות' של דברים
לראות את הצדדים השונים ולא רק את הצד והרצון שלך
כי יש לי ילד שקשה לו להכיל מורכבות כזאת..
בגיל גן זה תואם להתפתחות הרגשית 😉
כמובן שזה גם תלוי אופי של ילד ספציפי...
אני הרבה פעמים תוהה אם היכולות הרגשיות שלו תואמות גיל או גבוהות מגילו
אין לי למַה להשוות כי הילדים האחרים שלי גדולים בפער
כשחזרתי הביתה החולצה שלו כמובן היתה כבר מלוכלכת
אז אמרתי לו שמזל שהוא לא לבש את המכופתרת
הוא הסכים איתי
בכל מקרה
גם במקרים שהוא לא מקבל/ מבין את המורכבות
ולא מסכים לזרום
גם אם בחלק מהמקרים אני מוותרת בגלל שהוא לא מרוצה
חשוב לי לתת לו להתנסות בהתמודדות עם חוסר שביעות רצון
אני עושה את זה מגיל צעיר
אולי מגיל 3
כי היכולת להפנים מורכבויות ולהסתכל במבט רחב על סיטואציות
מתפתחת הרבה יותר טוב אם מתאמנים עליה מהתחלה
עם הבכור ניסיתי ככה ותכלס לא מרגישה שעזר מאוד. כאילו זה לתת פול גז בניוטרל, או לשים סולר במנוע בנזין...
עד שלא בשל לא יעזור.
עכשיו בפועל בעיקר מנסה להיות נוכחת ברגש. וכמו שהפותחת כתבה לגבי הפנקייקים..
כאילו - אנחנו באותו צד. מה לעשות שזה מה שאפשרי...
עם תסכולים אכן שונה בין הגילאים
בגיל קטן התגובה היא בכי
אח"כ זה צעקות כעסים ויכוחים
עם הגיל מתפתחת גם יכולת איפוק
אבל
יש הרבה מבוגרים שהיכולת שלהם להתמודד עם תסכולים דלה
וזה אומר שזו יכולת שצריכים לעבוד עליה כדי לפתח אותה באמת
בעיניי עיקר העבודה היא ההסתכלות הרחבה
היכולת לראות את כל הצדדים
ילד בגיל 3 מסוגל להבין הסתכלויות נוספות במידה מסוימת
ככל שהוא ילמד ויתאמן
הוא יצליח יותר
לימוד הילד תלוי גם באופי שלו (מידת הדעתנות העקשנות הדרמטיות)
אבל בעיקר בבשלות של ההורה
לדעת להכיל את התגובות של הילד
לא להתרגש מהן
לדעת לעשות את הבאלנס בין מצבים שמתאימים להתנסות של הילד לבין כאלה שלא
ולהיות סבלני לתהליך
בדרכ' זה אופי של הילד
ועכשיו הוא מאוד לא מעוצב (לא מאוזן עבורו)
מה שאני רוצה להגיד שזה בעצם עבודת מידות בחיי הנשמה הזו שבאה לעולם
ועל זה צריך לתת את הדעת איך לנתב אותו לעבוד על מידת הסיפוק, עבודת הודיה וכו' לפי מה שאת רואה ששם צריך לתת תמיכה ולאזן
זו עבודת חיים... שלנו כהורים ושלהם כשאנשים בתהליכי צמיחה וגילוי
עניין הנתינה לא רלוונטי פה, אנחנו באופן כללי בדור של שפע גם למי שממעט עדיין יש סוג של שפע
תודה על התגובות!
@כל היופי ו @איזמרגד1 תודה על העצות! חלק מזה אנחנו מנסים לפעמים, בין היתר בגללו וגם באופן כללי כדי בעצמנו לדבר ולעבד. אבל זה לא עקבי, נצטרך להתמיד. ממש מקווה שיעזור. אהבתי מאד את המיקוד של ממה נהנית ולא האם נהנית, אם ראיתי כבר שהוא נהנה. אני פשוט לא אוהבת לשאול שאלות שיש בבסיס שלהן הנחה אבל אולי זה כן המקום להכווין.
ואני לרוב לא מתווכחת או שוללת את הרגש, אבל כן שואלת "באמת לא נהנית? לא היה לך כיף מזה וזה (משהו שראיתי שאהב במיוחד)?" והוא ממש מתמקד דווקא במה שלא היה. רואה שזה גם הרבה פעמים ככל שיותר קרוב לחוויה יותר קשה לו לשים לב מה כן היה טוב, ועם המרחק יותר קל לו.
@oo אצלנו אני חושבת שהוא מקבל יחסית דומה לחברים מסוימים שלו ופחות מחברים אחרים, יותר בגלל אידיאולוגיה שלנו ולא בגלל יכולת. אבל כן, יש לו שפע גדול. ברוך ה', גם זה לא ברור מאליו 🙏
@בשורות משמחות ממש אהבתי ומסכימה עם נקודת המבט שלך! זה לגמרי אופי. אני חושבת שאת צודקת וזו ממש עבודת חיים שלנו להכווין ושלו ללמוד להודות, אבל בגלל שהוא בראיה שלי עוד קטן מדי בשביל לדבר על זה בצורה מודעת אז אני רוצה יותר לתת לו כלים שמתאימים לגיל שלו. עכשיו מה שאני אומרת לו אני מרגישה שמציב אותי במקום של האמא המעצבנת שלא מבינה אותו, וזה נראה לי רק מרחיק
לפעמים נוסעים לאירוע / אטרקציה / בילוי / טיול,
ומסיימים כשהילדים עייפים, רעבים, מותשים ואז הם מקטרים ועצבניים והכל היה גרוע... וחבל בכלל שנסענו...
אז אני אוהבת לעשות סבב שכל אחד יספר משהו אחד שהוא נהנה ממנו, וגם אנחנו ההורים מספרים משהו שנהננו ממנו.
אני מרגישה שזה מלמד אותם לחפש מה בעצם כן היה טוב, בפרט לאותו רגע זה מזכיר להם מה בעצם כן היה טוב, במקום לשאול 'נהניתם?' ואז הם תמיד נזכרים בכל הסיבות למה לא.
ולדעתי זה גם מלמד שנכון, אף פעם לא יהיה מושלם, ותמיד יהיה מה שנתבאס ממנו כי לא יצא בדיוק כמו שרציתי, ובכל זאת אפשר וכדאי לשמוח במה שכן טוב ונחמד.
אז לאט לאט כולם משתפים פעולה.
נכון, זה קשה, אבל זה מה שאני רוצה להשיג. כי מתסכל אותי שעשינו מאמץ והשקענו ונסענו לאיזה טיול ובסוף הם חוזרים ממורמרים ועצבניים. אולי אפשר גם למחרת שיוכלו להסתכל על זה במבט קצת יותר מפוכח.
אחרי שמתרגלים, יותר קל למצוא גם בזמנים מאתגרים יותר.
לפעמים רק ההורים אומרים וזה גם בסדר. זה גם חלק מתהליך הלמידה.
לפעמים רק ההורים אומרים בתחילת הנסיעה, ואז פתאום באמצע הנסיעה משום מקום ילד אומר משהו, ואז עוד אח מצטרף. ואם לא כולם אומרים (כי הקטנים באמת קשה להוציא אותם מהרטינה)
זה עדיין משפיע בטווח הארוך אם הופכים את זה להרגל.
כי בשלב הזה בחיים מבנה האישיות הוא כזה שמרוכז בעצמו וחושב שהוא מרכז היקום והכל סובב סביבו.
הבשורות הטובות, שבשלב הזה (יותר לקראת גיל 5)
מתחילה להתפתח ההכרה במרחב וממילא נהייה פחות אגוצנטריים.
אפשר לאלף את הילד להגיב בצורה שרוצים, אבל אילוף זה לא חינוך.
לכן בשלב שהוא לא בשל להבין באמת ערך מסויים, הכי טוב זה דוגמה אישית תוך שיקוף של המהלך המחשבתי.
כלומר ממש להגיד במילים את מה שאת חושבת ואיך את דוחה סיפוקים או שמחה בחלקך.
כשבמוח תתפתח היכולת לדחות סיפוקים, להבין שיש מסביבו עוד אנשים עם צרכים, זה כבר יפגוש דוגמה אישית ומנטרות ויהיה יותר קל להפנים את זה. ואז הוא יעשה את ה1+1 הזה.
אפשר לשקף ולהסביר לו מה הוא מרגיש ולתת לגיטימיות לתחושה.
נגיד:
היית רוצה שתהיה מסיבה גם עם הבנות? אני מבינה. זה באמת כיף מסיבה עם מלא ילדים.
אתה רוצה את המשחק שיש אצל החבר? גם אני הייתי רוצה שיהיה לנו את כל המשחקים האפשריים שיש בעולם. מה אתה אומר, אולי נדמיין את זה? נקרא על זה סיפור?
נגיד הבן שלי הבוקר ביקש מלא שוקולד בפיתה. והייתה לי כמות שתספיק לחצי פיתה.
הוא ראה שאני מורחת בקמצנות (כדי שיספיק לחצי השני גם)
אז הוא אמר שהוא רוצה שיהיה הרבה שוקולד בפיתה.
אמרתי לו שאפשר או לשים הרבה בחצי פיתה, ובחצי השני נשים ממרח אחר,
או שנשים מעט בכל חצי כדי שיספיק.
הוא ענה שהוא רוצה שאף פעם לא יגמר השוקולד.
אמרתי לו שגם הייתי שמחה אם היה אפשר שאף פעם לא יגמר כל הדברים שאני רוצה.
ואז אמרתי לו, בוא נדמיין שיש לנו ברז שכל פעם שאנחנו רוצים פותחים ואף פעם לא נגמר שם.
היית רוצה שיהיה לנו ברז שוקולד?
הוא ענה כן.
אמרתי לו שאני הייתי רוצה ברז של כל מיני דברים (פירטתי מה) ראיתי שזה תופס אותו והוא חושב על זה.
בסוף השיחה הצגתי שוב את שתי האפשרויות שהתחלתי איתן והוא בחר באחת מהן.
גישה כזאת מאפשרת לו להבין מה הוא מרגיש, נותנת לגיטימציה לתחושה במקום לנסות "לקרקע אותו"
ויחד עם זאת, לא מתנתקת מהמציאות ואיזה מסכני שאין לך את מה שהיית רוצה.
בגיל גדול יותר כשהילדים באמת בשל, אפשר ללמד על הסתכלות חיובית, שאין שלמות, ושהאושר נמצא בפנים ולא תלוי במה שיש או אין לנו.
זה מסר שיכול להיות מורכב גם בגיל 8.
אני כל הזמן עם התחושה שזה אופי ולא גיל (גם כי רואה ילדים אחרים, שלי ובכלל, שממש לא ככה) אז לא חשבתי על כמה בשלות משנה פה.
אני בטוחה שזה שילוב, אבל בכל זאת זה משמעותי להבין שאפשר לתת דוגמא אישית אבל לשחרר קצת את הלחץ מההתנהלות שלו ושהוא ילמד עם הזמן.
יוצא לנו כהורים לדבר ביננו ליד הילדים על הפער בין מה שהיה לנו למה שיש להם וכמה הרגשנו שמחים והוא תמיד מופתע מהשיח הזה, שאני מודה ומתוודה הרבה פעמים מגיע על רקע התסכול שלנו מהתלונות הבלתי פוסקות שלו... זה לרוב לרוב לא מגיע בקטע מתמרמר, סתם נגיד הערב הוא רצה גבינה צהובה אחרי שאכל כבר בבוקר. סירבנו מטעמי בריאות והוא התחיל להפגין בכללי על א.הערב שהוא לא רוצה ולא אוהב ואז אמרתי לבעלי כזה טוב כשאני הייתי קטנה היה לנו שתי אפשרויות לא.ערב - סנדוויץ או קורנפלקס ופעם בחודש (הגזמתי חחח) קיבלנו פרוסת גבנצ, ואז בעלי כזה - מה, פעם בחודש? הילדים שלנו מקבלים כמעט כל יום.. והילד מסתכל שומע ומחייך אבל באמת קשה לו להפנים, בטח כשזה אומר גם לוותר בנפש על מה שהוא רצה לקבל.
השיחות התיאורטיות זה משהו שאני די חלשה בו אבל באמת לבעלי עובד מצוין אז אולי אעבוד על זה יותר.
ותודה גם על הטיפ להתחיל מלהודות מתי שקל לו יותר, זה זמנים שאני לרוב לא חושבת על זה בכלל, רק קשה לי עם התלונות והבקשות והרצונות כל הזמן
אבל תסתכלי על זה הסיאואציה רגע מהצד,
ילד בן 4 רוצה עכשיו גבנ"צ.
לא מרשים לו כי הוא קיבל כבר בבוקר (לא משנה כרגע מה הסיבה להגבלה)
הוא רוצה גבנצ,
אתם מדברים איתו על זה כשהייתם קטנים קיבלתם פעם בחודש.
יש לו בכלל תפיסת זמן כמה זה חודש? הבן שלי כמעט בן 5, והוא לא טיפש. ואני כמעט בטוחה שקשה לו לתפוס זמנים באופן הזה.
חוץ מזה, לך ולבעלך ברור שחייתם כילדים בבתים נפרדים.
האם הילד מפנים את זה בכלל?
כאילו את מבינה איפה אתם ואיפה הוא?
וגם זה מה שיעזור לו להתמודד עם האכזבה?
זה שלך היה מותר פעם בחודש ולו מותר פעם ביום?
גם אם הוא ילד שיודע לעשות השלכות כאלו, כשהוא עכשיו רוצה משהו בזה הראש שלו עסוק.
הוא עדיין קטנטני.
זה לגמרי התפקיד שלו להתלונן, לבקש ולרצות כל הזמן, זה אומר שהוא ילד תקין ומוקף באהבה ומרגיש ביטחון לבקש כי יש מי שמחזיק איתו את הבקשות.
מבינה שזה מחרפן אותך, תנסי למצוא לזה פתרון בדרך עקיפה לדעתי.
נגיד כשהוא מבקש, להפוך את זה למשחק בקשות.
או למשחק דמיון כמו שתיארתי קודם,
או סתם להסתכל על זה כתלונה חולפת ולא לענות לו לגופו של עניין.
אם מעניין אותך ממליצה לקרוא על תקשורת מקרבת, על הפרדת התנהגות וצורך.
לדוגמה:
ההתנהגות היא התלונה,
הצורך הוא שמישהו יחזיק איתו את ההצפה.
ואז כשלומדים להסתכל על זה בשני מישורים שונים, יותר קל "להכיל" את התלונה ולא להתייחס אליה כמשהו שאותו ספציפית צריך לפתור.
למשל אם הילד היה בהצפה והתלונן שהבנות לא היו במסיבה, את לא חושבת על הבנות. את חושבת איך לעזור לו להתמודד עם הרגשות.
נגיד אולי חיבוק או מקלחת מרגיעה היו עוזרים לו ואז זה בכלל לא משנה לך אם אמר על הבנות או לא.
באותה מידה יכל להגיד עת החטיפים או כל דבר אחר.
ברור שהשיחות האלה ביננו הן ליד הילדים, אבל לא דווקא נועדו לשנות משהו, פשוט מין שיח של זקנים כזה איך הפער בין פעם להיום. ועכשיו אני קולטת שהם שומעים דברים אחרים שם.
מאד אהבתי את ההפרדה שלך בין ההתנהגות לצורך, יש לך איזה ספר הדרכה מומלץ לקרוא על זה יותר?
הבת שלי בת חצי שנה בערך, מביאים לה תמל של מטרנה הכחולה לרגישות יותר או מה שזה לא יהיה
היציאות שלה רכות תמיד... וצהוב ירקרק (סליחה על הפירוט) כזה.. קצת מזכיר כמו בימים הראשונים אחרי לידה...
זה לא בעייתי??
האנשים סביבי מלחיצים אותי , אשמח לשמוע גם מכן..
בן 11 חודשים שזוחל לא בהצלבה אלא גורר את עצמו קדימה במעין קפיצות מצחיקות.. לא מתיישב לבד אבל יציב אם מושיבים אותו ובד''כ יודע גם לרדת לבד. לא זוחל על 6 , לפעמים נעמד קצת על 6 ומתנדנד. לא נעמד לבד. ממש עיכוב התפתחותי? הייתן הולכות לרופא התפתחות או שיש עוד זמן לתת לו?
ומתי בדכ מתחילים לדבר? אני לא בטוחה שהוא מבין נגיד כשקוראים בשמו, זה הגיל או עוד לא?
תודה מראש ובמיוחד למרגיעות
לא נעמד וזחל על 6, ולא התיישב לבד.
כן זחל גחון בצורה תקינה.
אחר כך הוא התקדם, אבל כן היה איטי. ובגיל יותר גדול קיבל ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.
לדעתי כן כדאי לבדוק את זה, מקסימום יגידו לך שזה בסדר.
אבל לא צריך להילחץ, גם אם יש עיכוב מוטורי.
לדבר זה עוד מוקדם. יש כאלה שכבר מתחילים בגיל הזה, אבל יש כאלה שרק אחרי גיל שנה.
הוא כן כבר אמור להגיב לשם שלו.
הרבה פעמים קשה לזהות אם הוא מגיב דווקא לשם, או סתם לקולות.
זה תהליך שלוקח קצת זמן, עד שממלאים שאלונים וקובעים תור וכו'
אפשר גם להתייעץ עם אחות טיפת חלב לגבי ההתפתחות שלו, הם יודעות בדיוק מה תקין ומה צריך בדיקה
לגבי מילים- אני חושבת שמצפים בגיל הזה לאבא אמא וזהו... אבל כן צריך לזהות את השם שלו.
לפחות כשאני עשיתי לילדים שלי במאוחדת.
כן יכול לקחת זמן עד שיש תור.
בכללית כן אמורים למלא
יכול להיות שזה גם תלוי מרפאה ספציפית, כאלה שיותר מקפידות ופחות...
וממש לא עלה בדכתי לבדוק התפתחות
היום בת שנה ושלושה וכבר רצה.
מה שמצחיק שהיא התחילה לזחול שש פתאום ברגע וגם כשהתחילה ללכת זה היה ממש בפתאומיות בלי סימנים. בקיצור לדעתי ממש מוקדם להיבהל...
אני לא מומחית בכלל, אבל זה כן נשמע לי שלב שאמורים לזחול בו על שש.
לק"י
7-10 חודשים.
כך ש-11 חודשים זה כנראה לא כ"כ נורא.
יש שם גם המלצות לתרגילים:
זחילה ועמידת שש אצל תינוקות - מתי זה קורה ותרגילים לעידוד - תינוק ישראלי
שבגיל כזה קטן יש לפעמים עיכוב, ילד שמקבל מענה מהיר יכול ממש להתקדם.
זה לא עניין של בהלה אלא זה פשוט מקדם.
הרבה כתבו לך שגם הילד שלהם היה ככה וזה היה לגמרי בסדר.
וזה לא סותר
פשוט טיפול יכול לקדם אותו יותר מהר
הייתי ממליצה להתחיל פזיותרפיה ובמקביל לפנות להתפתחות הילד
מילה לא חייבת להיות מילה ברורה,אלא צליל קבוע שמבטא משהו-למשל בה לבקבוק או הב הב לכלב...
הוא אמור לזהות את השם שלו,אבל אם למשל יש לו שמות חיבה ולא כולם קוראים לו באותו שם זה יכול ליצור עיכוב-אז כדאי להקפיד על שם אחיד...
לדעתי בגיל שנה הוא גם אמור להצביע-למשל אם את שואלת אותו איפה האור, או איפה אבא ..
לגבי זחילה על שש-יש סרטונים ביוטיוב עם תרגילים מוצלחים -כדאי לתרגל איתו.... ולהתייעץ עם הרופא ילדים
הבן שלי בן שנה ועשר, כבר אומר משפטים של 2-3 מילים, ובגיל שנה עוד לא היתה לו שום מילה.
אבל כן כדאי לעקוב אחרי הדברים, בעיקר הייתי שמה לב למענה לשם, הוא גם עוד לא בן שנה-אבל כן מקפידה לקרוא לו בשם קבוע ולראות אם הוא מגיב.
בעיניי זה ממש חשוב, יותר מהזחילה, כי אם הוא לא מגיב לשם ולא אומר אף מילה ונראה שלא מבין או מגיב-הייתי עושה לו בדיקת שמיעה, לכן כדאי להתייעץ עם רופא ילדים
היי!
ממתי עוברים לקחת פרנטל/מולטי ויטמין?(זה אותו הדבר?)
ב"ה ב"ה תחילת הריון
אין לי תור לרופאה בקרוב, עוד לוקחת חומצה פולית. באיזה שבוע עוברים לפרנטל?שלא אפספס
אפשר להחליף משלב די מוקדם
אני לוקחת כבר כמה חודשים גלולות משולבות(סוג שיש בו 21 גלולות ואז אמורים לעשות הפסקה של שבוע, לקבל מחזור מדומה ואחרי שבוע מההפסקה של הגלולות להתחיל לקחת שוב.)
מאז שהתחלתי חיברתי כל פעם פעמיים חפיסות כי לא רציתי לקבל מחזור. והפעם אני עומדת לסיים את החפיסה השניה אבל אני רוצה להמשיך לחפיסה שלישית כי יש לנו עוד שבועיים משהו חשוב ואני לא רוצה שנהיה אסורים בזמן הזה.
מישהי חיברה פעם 3 חפיסות?
מסיימת עכשיו חפיסה שלישית של גלולות משולבות והכל בסדר ..
רופא אמר לי שאין בעיה לחבר
פעם חיברתי כמעט שנה.
הרופאה שלי אמרה שאין עם זה בעיה
איש ואשתו בני 80 הולכים יד ביד.
תמונה מרהיבה ביופיה שזוכים לראות מפעם לפעם סתם כך ברחוב.
האיש מביט באשתו
האישה מביטה באיש שלה
המבטים מצטלבים.
אושר קורן מבין העיניים
אהבה ללא מילים
הבנה ועומק שרק שניהם מבינים.
התמונה הזו מרעידה לבבות
פורטת על נימים עמוקים-עמוקים שחבויים בכל אחד ואחת מאיתנו.
כי למה בעצם?
כי בעצם היותה היא משדרת לנו ומכריזה בקול רם: האהבה מנצחת!
האהבה לא נכבית
היא חיה, קיימת,
בועטת, נושמת,
עמוקה מני ים
טובה
עוטפת
משתבחת ומעמיקה עם הזמן
כך לאורך שנים רבות רבות
כך לנצח נצחים.
והשדר הזה,
ההכרזה הזו,
הם כ"כ כ"כ חשובים.
ובתרבות של ימינו אנו – הם פי כמה וכמה חשובים.
כי מה שמשדרים לנו כל היום וכל הלילה בתרבות
זה כמה האהבה היא דבר שחולף
וכמה שנישואים זה "כלא" ו"חונק"
וכמה מי שמתגרש או נפרד נהייה שוב "רווק/ה" וחוזר "לשוק"
ויכול "לטרוף את העולם"
ואיזה כיף לו בעצם,
וכמה שנישואין "הורגים את האהבה"
וכמה שגברים "מסכנים" כי הם "כבולים" לאישה אחת כל חייהם,
וכמה גבר נשוי "מסכן" כי אשתו כל הזמן אומרת לו מה לעשות וחונקת לו את החופש לאט לאט
וכמה אישה נשואה "מסכנה" כי בעלה בעצם ילד נוסף שלה, ילדותי ועצלן ובעצם מי צריך אותו בכלל?
וכמה אהבה אמיתית ותשוקה אמיתית יכולות להתקיים רק מחוץ למסגרת הנישואין,
וכמה מסגרת הנישואין מכבה את התשוקה וכמה היא כבר לא קיימת בה
וכמה כל איש ואישה צריכים "להספיק" לפני שהם מתחתנים, כאילו ברגע שהם מתחתנים העולם סוגר עליהם ואין להם יותר שום מרחב תמרון בעולם הזה,
וכמה מי שהתחתן מוקדם "מסכן" כי "לא הספיק כלום בחיים וישר נכנס לצינוק"
ועוד כהנה וכהנה שדרים אינסופיים שמשדרים לנו.
ללא הרף.
כל יום.
בכל מקום.
גם בדברים שאנו מודעים אליהם,
אבל הרבה הרבה יותר בשדרים שפשוט מועברים אלינו בתת מודע, בכל רגע נתון שבו אנו
צופים בחדשות/ רואים סרט או סדרה / שומעים ראיון עם אישיות כזו או אחרת / רואים פרסומות / קוראים ספרות ועיתונים / שומעים אנשים –
כל המדיה באשר היא,
כל התרבות באשר היא
הכל מכוון, בין אם במזיד ובין אם בלי משים – לגרום לנו להרגיש ולהבין שנישואין הם כלא אחד גדול,
שאהבה אמיתית לא יכולה להתקיים בהם לאורך זמן, אולי לזמן מועט, אולי לתקופה מסוימת – אבל לא לנצח.
וזה,
זה השקר הכי גדול שיכול להיות בעולם הזה!
זה העיוות הכי לא מוסרי שיכול להיות בעולם הזה!
זו התרמית הכי גדולה שבה מאכילים אותנו!
זה הבוקס הכי כואב שיכולים לתת לנו כאנושות בבטן הרכה שלנו,
ביסוד שלנו, בשורש שלנו, במהות שלנו –
במשפחה שלנו.
התא הבסיסי ביותר בכל חברה אנושית.
התא הבסיסי שמחזיק תרבויות ועמים שלמים.
התא הבסיסי שהוא הוא מקור הכוח, העוצמה וההשראה שלנו.
בזה פוגעים כל הזמן
את זה רומסים כל הזמן
על זה צוחקים כל הזמן
את זה דורסים כל הזמן ברגל גסה.
הגיע הזמן שישמע כאן קול אחר.
קול האמת.
קול שמכריז על האהבה שלא מתה.
קול שאומר בבירור:
נישואין זו מתנה!
נישואין זה הגשמת החלום הכי גדול של כל איש ואישה!
נישואין זה טוב, הכי הכי טוב שיכול להיות!
נישואין זה חיבור של שני חצאי נשמות שהתאחדו לנשמה אחת,
נישואין זה אור גדול
נישואין זה עבודת המידות, פיתוח האישיות, האפשרות להיות יותר טובים כל אחד בפני עצמו,
נישואין זו מסגרת אהובה עוטפת ומחבקת שמגדלת לתוכה ילדים מאושרים, בריאים בנפשם, בטוחים, מוגנים,
נישואין זו יציבות מבורכת,
זו אמירה שהאהבה מעוגנת בשורש עמוק, שלא כל משב רוח יכול להעיף אותה ולכבות אותה,
אמירה שמכריזה: אשתי!
אני כאן!
איתך!
לנצח!
גם אם קשה,
גם אם יש משברים,
גם אם את לא תמיד הכי-הכי
גם אם את טועה
אני כאן.
אוהב אותך.
נמצא איתך.
לא עוזב אותך לעולם!
וביחד ננצח את הכל!
נישואין זו אמירה שמכריזה: אישי!
אני כאן!
איתך!
גם אם אתה לא תמיד במיטבך,
גם אם אני כועסת עליך כ"כ לפעמים,
גם אם טעית,
גם אם לא הכל מושלם כל הזמן-
אני אוהבת אותך
אני שלך לעולם
ולא עוזבת!
נישואין זו אמירה שמכריזה: ילדים יקרים שלנו!
אבא ואמא איתכם, שומרים ומגינים, אוהבים ומחבקים,
אתם בטוחים כאן. אתם אהובים כאן.
זה הבית שלכם.
בית.
שלם ואמיתי.
גם אם אבא ואמא רבים לפעמים – זה בסדר,
הם לומדים אחד את השנייה,
הם מבינים יותר אחד את השנייה,
ובסוף משלימים.
נישואין זה שיחרור!
לא כלא – שיחרור!
השחרור והחופש להיות את.
להיות את שלפעמים שמחה,
ולפעמים עצובה
ולפעמים עייפה
ולפעמים כועסת
ולפעמים בהריון או אחרי לידה
ולפעמים משמינה ולפעמים מרזה
ולפעמים מרגישה יפה ולפעמים יפה פחות
ולפעמים אין לה כוח לראות אף אחד
ולפעמים רוצה לבלוע את העולם-
שיחרור להיות מי שאת בכל זמן נתון
ולדעת שתמיד הוא יהיה שם בשבילך – האיש שלך.
ואת לא צריכה להוכיח כלום
ואת לא צריכה לשחק אותה ולעטות על פנייך וגופך מסיכות
ולהתאמץ להיות מי שאת לא,
ולהתאמץ להיכנס לאיזו תבנית מסוימת שהחברה מכתיבה, אפילו בזמנים שהכי קשים לך
כמו אחרי לידה
את תמיד את.
רגילה כזו, פשוטה כזו.
ואישך תמיד לצדך בדיוק כמו שאת.
לא ישפוט אותך על כל טעות הכי קטנה,
לא יחפש איפה לחתוך את הקשר כי את לא מספיק א ב ג
לא יעבור ממך לאחרת ומאחרת לאחרת כי יש יותר יפות יותר חכמות ו"יותר" ממך
לא, הוא שלך. לנצח.
נישואין זה השחרור והחופש להיות אתה.
להיות אתה שלפעמים מתוסכל ומאוכזב שפיטרו אותך
להיות אתה שלפעמים עייף ורק רוצה לישון כל היום
להיות אתה שלפעמים חולה ולפעמים כואב ולפעמים מבולבל ולפעמים לא יודע אם יהיה לו כוח לקום מחר מהמיטה.
להיות אתה בטוב שלך ובחוזק שלך
ולהיות אתה גם כשאתה חלש ופגיע.
לדעת שאשתך תמיד שם בשבילך.
מכילה, מחבקת ואוהבת.
שהיא לא שופטת אותך על כל מעידה הכי קלה, שהיא לא תרוץ לחשוב "למה כדאי לי לחתוך ולמצוא בחור יותר חתיך יותר מרוויח יותר גבר יותר מצליח ו"יותר" ממך.
לא, היא שלך. לנצח.
היא שם בשבילך, לנצח.
הכלא האמיתי הוא מחוץ לנישואין-
כלא שאומר לך שאת/ה צריכים להיות הכי יפים כל הזמן
והכי חכמים חדים ושנונים כל הזמן
ועל כל מעידה הכי קלה אתם תוחלפו באחר/ת ש"יותר" מכם.
אין יציבות.
אין ביטחון.
אין מחויבות.
להתאמץ בכל דקה מהחיים לרצות את האחר, להיות מושלמת או מושלם, זה מתיש.
פשוט מתיש.
אנחנו רק רוצים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו.
האהבה לא מתה בנישואין.
האהבה משתבחת בנישואין.
היא מעמיקה,
היא מתרחבת
היא מקבלת עוד ועוד פנים וצורות.
בידינו הדבר.
אנחנו הם אלה שנחליט אם כך יהיה או אחרת.
כל דבר בטבע זקוק לאנרגיה כדי להתקיים.
מהצמח הכי קטן ועד לאהבה שלנו.
אם נשקיע בה,
כל יום,
אם נשקה אותה,
כל יום-
היא תפרח.
אם לא נשקיע בה את האנרגיה- כמו כל דבר שאין בו אנרגיה – היא תנבול.
התשוקה לא מתה בנישואין,
התשוקה יכולה להתעצם, להתפתח, לגדול עוד ועוד בנישואין.
בידינו הדבר לגמרי.
לאן שנכוון את האנרגיה שלנו, את הרצון שלנו,
את המחשבות שלנו, את המאווים שלנו – שם היא תהיה.
לאן שנכוונן את המוח שלנו – שם היא תהיה.
מספיק כבר עם השקר הנורא הזה שנישואין רעים וכובלים.
מספיק כבר עם השקר הזה שנישואין טובים "רק" לתקופה מסוימת
ואחר כך זה כבר "לא מספיק",
נישואין זה לא גרביים
נישואין זה לא אייפון חדש שמשתדרג כל שנה וצריכים להשיג את ההכי חדיש כל פעם
נישואין זה לא משהו שאפשר להחליף כל רגע.
נישואין זה נשמה.
זה נשמה שחצי שלה בך וחצי שנה באשתך/באישך.
לא מחליפים חצי ממך.
לא מחליפים נשמות.
כמו שילדים לא מחליפים.
כך גם את הנשמה שלך לא מחליפים.
אם הילד הכעיס נורא – עדיין נאהב אותו.
אם הילד טעה נורא – עדיין נאהב אותו.
כך צריך להיות היחס גם לגבי בעלי/אשתי.
החיים דינמיים,
אנחנו משתנים,
וכל היופי הוא לראות איך החצי השני שלנו גדל ומתפתח יחד איתנו,
איך בכל תקופה ובכל רגע האהבה והזוגיות מקבלים פנים חדשות.
לא לוותר על זה.
חבל לוותר על זה.
כמו בכל דבר שצריכים להתאמץ בשבילו כדי שיקרה, רק כי הוא כ"כ כ"כ טוב,
ואת הטוב הזה אי אפשר לקבל בבת אחת על ההתחלה-
כך בדיוק באהבה ובנישואין.
כמו שתינוק, חיים שלמים ואמיתיים, פלא הבריאה, אושר אינסופי-
נוצר לאחר הריון קשה של 9 חודשים
ולידה קשה וכואבת
וגידול ילדים קשה ומתיש-
רק כי הוא כ"כ כ"כ טוב
וכ"כ כ"כ עוצמתי.
אם רוצים לקבל מהאהבה ומהנישואין את שיא האושר-
צריך להתמיד.
צריך להמתין.
צריך לחוות.
צריך להיות.
ואז?
אז נהפכים בעצמנו לתמונה המרהיבה הזו.
אז מוצאים את עצמנו בגיל 80 מביטים אחד לשנייה בעיניים במבט אוהב, מצמרר מרוב שהוא אוהב,
אז מוצאים את עצמנו הולכים יד ביד בגיל 80 ואוהבים.
אוהבים כמו שרק שני חצאי נשמות שחיו יחד עד גיל 80-90 בנישואין אוהבים יכולים לאהוב.
אל תיקחו את זה מעצמכם.
אל תוותרו על זה.
זה יקר מפז.
זה שיא האושר ושיא האהבה.
תתמידו.
מי שמתמיד זוכה לפירות הכי מתוקים שיש.
זוכה להרגיש ולהבין מהי אהבה אמיתית,
אהבה שאינה תלויה בדבר,
אהבה שהיסוד שלה הוא נתינה ללא שום רצון בקבלה, רק נתינה כי אוהבים את האחר,
מי שמתמיד זוכה לחוות מה זה להיות נאהב באמת, לנצח, כפי שהוא, בלי להתאמץ להיות מה ומי שהוא לא.
מי שמתמיד זוכה לחוות עוצמות חדשות ואדירות של אהבה ועומק.
אם הריון חלילה נעצר באמצע-
לא זוכים לחוות את האושר בתינוק.
אם שיא גופני נעצר באמצע-
לא זוכים לחוות את מלוא העונג הניתן לגוף.
אם נישואין נעצרים באמצע-
לא זוכים לחוות את מלוא האהבה והעומק שאפשר להגיע אליהם.
ומגיע לכם!
מגיע לכולנו לחוות את זה עד הסוף.
את הכל.
להפסיק להאמין לשקר הכי גדול,
להתחיל להאמין באמת הגדולה מכל.
שיש טוב גדול
ויש אושר גדול
ושמו- נישואין
ושמה-
אהבה.
אין באמור התייחסות למקרים נדירים יותר שבהם גירושין היא האופציה היחידה הרלוונטית (כגון אלימות על כל סוגיה שאיננה משתנה, או כגון אומללות בחיי הנישואין וניסיון אמיתי לשפר ולשנות ללא הצלחה והבנה שהגענו לקו האדום ואין ממנו דרך מילוט, שניסינו הכל וזו האפשרות היחידה.
שההרגשה שעדיף להישאר לבד לנצח ולא למצוא זוגיות לעולם מאשר להמשיך להיות נשואים).
במקרים כאלה כמובן שהאפשרות של גירושין לגיטימית ואף רצויה לעיתים.
אני מדברת על כל אותם האחוזים המטורפים של בעיות "קטנות" או לא קטנות אך בהחלט פתירות כאלו ואחרות שאפשר לפתור עם רצון וכוונה, או עם הליכה לאנשי מקצוע בתחום הזוגיות, עם התמדה ומאמץ ואי וויתור על הקשר – ולצערנו יש אחוזים גבוהים כאלה, הרבה יותר מדי.
וחיבוק 
טבעי לחלוטין לכולנו להרגיש רגשות אנושיים כמו כעס, תסכול, עצב, פחד וכן הלאה.
אנחנו כולנו בני אדם
וגם מול האדם שאנחנו אוהבים - תקין וטבעי לחלוטין וקיים גם בזוגיות הכי נפלאה שיש!
לא להיבהל ולא להתפחד מכך כלל
ולנסות לראות לאט לאט איך ניתן לקדם את הנושא הטעון הזה,
בין אם זה בעוד שיח על כך, שיח מקדם כמובן שמעניק לשניכם לומר את הלב שלכם עד הסוף בעניין, מתוך הקשבה הדדית שלמה ועד הסוף,
ומתוך הנכחת הפגיעות וכל מה שמתחולל בכם גם תוך כדי ובעקבות.
אל תפחדי יקרה,
כ"כ נפלא ולא מובן מאליו לשמוע שאת אוהבת את בעלך מאוד
כ"כ טבעי ואנושי להרגיש כעס ופחד אל מול קונפליקט עמוק ולא פתור,
ובכוחכם בהחלט לצלוח גם את זה ואף לגדול מכך ב"ה!
תאמיני בכך! תאמיני בכם ❤️
אפשר תמיד להתפלל על זה, גם לפני השיח או הליבון,
אפשר לראות אם וכיצד ניתן לפתור זאת לעומק,
או לפחות להגיע לאיזונים נכונים שיטיבו עם שניכם,
לתת זמן, ועומק, ושיח, ולב, ומרחב פגיעות, ולימוד בתוך זה
וצעד צעד
לראות איך הדברים מתקדמים
להביא גם את האהבה הגדולה, גם את החוסר אונים וחוסר שליטה שיש אל מול הקושי, ולנסות יחד להתקרב, להירפא, לגדול.
בעזרת ה' תעשו ותצליחו 💪🙏❤️
בפרשת השבוע שלנו, פרשת נח,
מסופר על המבול
וכמה אנחנו לפעמים מרגישות ומרגישים בתוך מבול
מבול של בילבול
מבולבלת, מבולבל
מבול של חוסר אונים
ובא הקב"ה ומבקש מאיתנו לבנות לנו תיבה
התיבה - הביתה בהיפוך
תיבה - הבית בהיפוך
לשוב הביתה
לתיבה שלנו
הבית שלנו
מקום מבטחים מפני המבול
האיש שלך הוא הבית שלך.
האישה שלך היא הבית שלך.
לא להתבלבל
לא להיכנס לנקודת מוצא של מבול, בילבול, של ספק, של סימני שאלה "האם בחרתי נכון? האם זה זה? האם זה לא זה" (כמובן לאחר שעמדתם בשלמות תחת החופה כבר, וכמובן שלא מדברת על מצבי קיצון כמו בפירוט בהודעה הנפרדת למעלה),
סימני השאלה האלה, העמלק שהוא הספק,
הבילבול שהוא המבול - הם הם שמים לנו עצמינו מקלות בגלגלים
הם הם שיוצרים לנו בלב כמו "נבואה שמגשימה את עצמה" בתפיסה ובמחשבה של "הנה ידעתי! איש כזה מגעיל! מי צריך אותו בכלל!" / "הנה ידעתי! אישה כזאת שאמרה את המשפט הזה מי צריך אותה בכלל",
וכל הזמן לחיות בסימן שאלה אחד עצום,
זה מכרסם בתוכנו
אי אפשר לחיות כך, בתוך הבילבול, הספק, העמלק הזה.
אלא -
להיכנס לתוך התיבה
לתוך הבית
לנקודת מוצא של "מצא אישה מצא טוב" - של עמדנו תחת החופה אז זה זה וזהו!
בלי סימן שאלה, אלא סימן קריאה
בלי ספקות, בלי מבול, בלי בילבול,
אלא עם רוגע, שלווה, בהירות, שלמות
כן - זה האיש שלי! זה זה! וזהו!
כן - זו האישה של חיי! זה זה! וזהו!
ואם קשה?
נעבוד
נלמד
נשקיע
נעמיק
נתקרב
עוד ועוד
ונהיה "למשפחותם" - לכוח העצום הזה של המשפחה בישראל
ונהיה ל"מה טובו אוהליך יעקב" - לעוגן הזה, לתיבה הזו של הבית פנימה, לשוב הביתה לחצי שלי באמת. להתמקד פנימה בנו, רק בנו.
לא נהיה דור הפלגה, לא נהיה מפולגים ומפורדים בינינו,
אלא מאוחדים
קודם כל בינינו פנימה
איש ואישתו
ואז לכל העם המתוק שלנו
וכמה מרגש היה בשבוע וחצי הללו לראות את אחינו השבים מן השבי מלמדים אותנו
מה זה להיות בתיבה בתוך שיא המבול של הרע
מה זה לשוב הביתה
מה זה לזעוק ישר כאשר שבים על אחדות אחדות אחדות בינינו
על היהדות
על המצוות
כמה מרגש לראות אותם
נשמות אדירות מאירות
שנלמד מהם
שנקבל אנו כוח מהם וממילותיהם
וכמובן מהתורה הקדושה שמאירה לנו
לשוב הביתה
בהירים, מאוחדים, לא מבולבלים ❤
היי לכולן,
הריון רביעי, שבוע 30.
מאז ההריון השי התחילו לי כאבים ברגל ימין בחיבור עם המפשעה
אבל ההריון זה נוראי.
רצתי לאוטובוס יותר נכון דידתי קלות וזהו מאז יש לי כאבים מזעזים.
כואב לי להרים רגל על רגל, להתהפך במיטה, להתרומם , לעלות מדרגות ואפילו סתם ללכת.
כל פעם שמזיזה את הרגל אפילו סתם מותחת יוצא מלא קליקים כזה..
מישהי יודעת מה זה? למי הולכים לטפל? יש איך לטפל?
לא יודעת איך לשרוד ככה עד לידה..
גם יש לי ברגל הזאת ורידים בולטים שגם כואבים ממש אחרי מאמץ..
הייתי בודקת בכיוון...
במייל ששמה סמפוניה
<simfihelp@gmail.com>
תשלחי מייל לכתובת הנ"ל תבקשי מידע
היא תשלח לך חוברת מידע מפורטת עם דרכי טיפול והמלצות מנסיון מר....
עברתי את זה
זה כאב נוראי
זה משבית, אבל אפשר ללמוד לחיות עם זה
אפשר טיפה להקל
בהצלחה יקרה
זה רק מחמיר?
אני לא מסוגלת. ממש קשה לי להזיז את הרגל זאת
הגיוני שזה רק בצד אחד?
איך אפשר ללדת ככה?
אוף🙂↕️
אם לא מטפלים או אפילו משמרים זה יכול להחמיראמהלהבלידה הייתי עם אפידורל, אבל יש טיפים והמלצות איך לא להחמיר את המצב
ממש כדאי לך להתחבר לקבוצה הנ"ל
אני יודעת שלפעמים יש בצקות או ורידים באזור המפשעה וזה גם יכול לגרום לכאבים
אולי שווה ללכת לרופא נשים טוב שיבדוק מה זה?
אם זה סימפיזיוליזיס צריך כמה שפחות לפסק את הרגליים ולשמור על תנוחות ספציפיות שלא יחמירו את הכאב, בטוחה שיש פה בנות שידעו לפרט יותר🩷
מכירה רופאי נשים שנותנים לזה מענה?
הרופאה שלי מנפנפת בכללי
אורטופד או פיזיותרפיסט יכולים לתת לך רעיונות איך להקל- חבישות מסוימות/ חגורת בטן/ תרגילים פשוט כבר כמה שנים מההריון האחרון שלי ואני לא ממש זוכרת
תינוקת ישנה. פעוט ישן.
אמא באפיסת כוחות.
אבא יוצא מהבית.
תינוקת: **אבא יצא**: וואההההההה
פעוט: **אמא באפיסה**: וואההההההה
מתקפה משולבת
הצילו
לק"י
איזה מתיש זה.
שיהיו בריאים!!
מקוןה שיירגעו וירדמו במהרה!
אני אומרת להם שעושים תחרות מי בוכה הכי חזק או הכי הרבה.
גם אם הם עוד קטנים ולא מבינים, זה עוזר לי להתייחס לזה בהומור.
