פורום הריון ולידה (עמוד 43)

פעם אחת ולא משהו סדיר.

אבל בפעם שהייתי היה ממש בסדר. היא היתה אנושית ונעימה וענתה בסבלנות לשאלות שלי.

לא יודעת לענות יותר מידי לגבי רמת המקצועיות שלה...

טיפולי פוריות זה סיבה מספיק טובה להתחיל טיפול רציני ועמוק שייתן תמיכה לכל מה שצף בדרך. וזה לא משתווה לעזרה חד פעמית של מישהי בטלפון..

לגבי עזרה מקצועית ממליצה על בוני עולם הם נותנים מענה יעיל. 

אליה (מושלם, בתנך אליהו הנביא כתוב פעמיים כאליה)

הראל

דניאל

ינון

נעם (לא כשם של אדם בתנך אבל)

פחות אוהבים את השם דביר

תודה!

הראל, יראה, שילה, כרמל.

ואולי באתר הזה תמצאי עוד רעיונות-

https://www.jerusalem.muni.il/he/city/jerusalem-names

גלעד, דביר, הראל, נווה, מעוז..

אוֹרי

כפיר

עמיעד

מבשר

נעם

בניה      

עוז          

נריה        

עשהאל    

לביא        

צור        

מלאכי      

אליה

(מבטיחה שהעתקתי את כל זה מהאתר של תנועת אריאל🤣)

בארי

שילה

גלעד

נועם

וחשוב להשקיע מחשבה איך התגובה שלכם מעודדת אותו לבוא ולספר גם פעם הבאה...

לעניות דעתי אל תדברו איתו בכלל על לא בריא זה פשוט לא ישנה לו ורק יכול להיות שתצאו חופרים מבחינתו ויעדיף לא לשתף אתכם..

מה כן לעשות?

לעניות דעתי לפנות לאיזה שהיא הדרכת הורים ולהתייעץ... כי יכול להיות שקורים עוד דברים שאתם לא יודעים עליהם זה א. וב כי חבר'ה שמעשנים הרבה פעמים מדרדרים לעוד דברים.. וצריך לחשוב איך אפשר לעזור לו למצוא חברים יותר טובים ובעיקר למצוא דברים משמעותיים להתעסק איתם ואז כבר לא ירצה להיות עם החברה האלה....

כמובן כותבת לך את זה אבל הכי חשוב שלא תהיו שיפוטיים וביקורתיים אליו שלא "תבריחו" אותו...

בהצלחה גדולה!!!

אני מאוד מאוד לא אוהבת ומתנגדת לעישון

אבל זאת המציאות בעולם, אנשים מעשנים, ויש מצבים שמאוד קשה להיות היחיד שלא מעשן, יש לחץ חברתי חזק

זה סופר מבאס, הלוואי שאני אצליח לפתח אצל הילדים שלי חוסן שהם ידעו להיות עם החבר'ה וגם לבחור לא לעשן, אני מצידי יעשה את ההשתדלות שלי, אבל אני יודעת שבשלב מסוים זה יהיה שלהם

וזה מאוד לא בריא, אבל זה לא אומר שהוא הולך להיות מכור כבד וגם לא מחייב שהוא ימשיך לעשן כל החיים שלו, ולכן בעיני זאת לא התנהגות מסוכנת שצריך למנוע אותה בכל מחיר

גיל 15 זה קטן, אבל הם כבר ברשות עצמם

אני עובדת עם נוער, בגיל הזה כבר אין איך לשלוט בהם

יש רק איך לעבוד על הקשר ולהתפלל שהם יקשיבו וישתפו אותכם

דווקא זה שהוא סיפר לכם זה סימן טוב בעיני, לא חושבת שנכון לנקוט פה באיזשהו צעד שיכול לגרום לו לחשוב שזה לא טוב לשתף.

אני הייתי אומרת לו שאתם מאוד לא אוהבים את זה אבל הוא ילד גדול ואתם שמחים שהוא שיתף אתכם.

כן הייתי מציבה גבול שלא מעשנים בבית.

כן הייתי מדברת איתו על כמויות, זה שהוא מעשן עם החבר'ה לא אומר שהוא צריך לעשן כל יום חבילה- לנסות לדבר איתו על שליטה עצמית גם בתוך הבחירה הזאת .

בנוסף כן הייתי פותחת איתו שיחה על לחץ חברתי...

עישון היום זה באמת הפך במקומות מסוימים להיות ממש בנורמה וזה גם לא התנהגות סיכונים מובהקת, אבל נוער יכול להגיע גם למצבים אחרים שהם הרבה יותר גרועים...

אם כולם יעשנו סמים? אם כולם יאנסו בחורה? אם כולם יעשו תחרות נהיגה מסוכנת? אם כולם ישתו אלכוהול וינהגו? לא בטוחה שלפתוח את כל האופציות האלו בפניו.. אבל כן בגדול חושבת שטוב שהורים ידברו עם הילדים שלהם על לחץ חברתי, איך אפשר להיות חלק מהחבר'ה וגם לפתח עמוד שדרה פנימי. משמעותי ליצר אצל הנוער שיח על הנושאים האלו, אבל חשוב לדעת שכמה שנדבר, בסוף הם יצטרכו להיות אלו שמתמודדים בכל סיטואציה בעצמם ולפעמים הם גם יטעו, ויצטרכו ללמוד על בשרם.

מוסיפה ומדגישה שוב- זה שהוא מעשן לא אומר שאין לו עמוד שדרה, כי באמת לצערי היום עישון הפך להיות בנורמה, וכשמשהו הוא בנורמה וכולם עושים אותו, צריך הרבה יותר מעמוד שדרה בשביל לבחור להיות היחיד שלא עושה, זה באמת דורש חוסן פנימי מטורף שלרוב האנשים אין וזה ממש ממש נורמלי!

יש הרבה בני נוער המעשנים עד שהם מבינים שזה לא מגניב ומפסיקים. וממילא אין לכם מה לעשות עם זה. והוא לא באמת הולך להשתכנע מהדברים מלומדים עד כמה זה מזיק לבריאות (וזה מזיק מאוד!)

תגידו לו שמבחינתכם זה לא מגניב וחבל שהוא נגרר, וזהו, שחררו

אין לכם מה להיות בחוסר אונים בגלל זה, זה לא שלכם 

כשהוא יהיה בן 18 ויוכל לעשות כל מה שהוא רוצה ובאופן חוקי?

לא כדאי להיות בחוסר אונים כשילד בן 15 עושה משהו שלא מקובל עליכם

גם בן ה15 שלי לפעמים לוקח שכטות מסגריה אלקטרונית שיש לבעלי

בגיל קטן יותר בקשתי ממנו להפחית

בגיל 15 אני כבר לא מתערבת

רק מבקשת ממנו לא לעשות את זה בישיבה (כי אסור שם)

זה לא פסגת חיי אבל אני יודעת זה כבר פחות בשליטתי

בוחרת לנסות להשפיע על מה שהכי חשוב

ולא מרגישה חוסר אונים אם זה לא עובד

כי אוטטו הוא יהיה מבוגר והוא צריך לסלול את דרכו

ועוד יותר יפה שהוא מודע שמה שמניע אותו זה הלחץ החברתי, ויכול לספר לכם את זה בכזאת בגרות.

אז הייתי מחמיאה לו על זה, ומשתפת על עניין הלחץ החברתי, אולי אפילו על איך שזה פגש / פוגש אותך גם בחיים שלך.

וכולנו מתמודדים עם לחץ חברתי גם בגילאים מבוגרים יותר, מודעות לזה (שאני לא באמת רוצה את זה, אני מתאים את עצמי לחברה) היא באמת חלק מהפיתרון.

אפשר אם את מרגישה צורך.

להתייעץ עם חברים מקשיבים.יש להם ניסיון בעבודה עם נוער בהצלחה רבה.

באמת החשש הגדול שלי הוא מהתדרדרות. עכשיו זה סיגריות מה השלב הבא?

לגבי להחליף חברים- לא ככ אפשרי כי זו השכבה שלו כאן ביישוב. כמובן שלא כולם כולם מעשנים, יש איזה שלושה ילדים חזקים שגם בחבר'ה אבל עומדים בלחץ

הלוואי והוא היה חלק מהם. 

אתן חושבות ששייך לעדכן את המחנך שלו?

הבן שלי סיפר לי שהמחנך שוחח איתם בעניין העישון, וביקש "מי שמעשן שיבוא לספר לי", "יש לי איך לעזור לו"

כ"כ מוצדק. יש הרבה בני נוער שקצת נגררים, מעשנים, חוזרים לתלם.

זה לא בהכרח שמחכה שלב נוסף גרוע הרבה יותר או משהו כזה.

אני חושבת שבשלב כזה, עדיף לשמור על ערוץ פתוח כדי שאם יהיו דברים שיצריכו התערבות אתם תדעו על זה, ובינתיים לשחרר 

יש גם מבוגרים נורמטיביים שהתחילו לעשן כבני נוער והם "רק" מעשנים

והדולה גם אמרה לי עור לעור

וחשיפה לשמש, אפילו דרך חלון

במיטת אור כחול

אי אפשר עור לעור כי הוא צריך להיות שם כמה שיותר...

הוא נמצא לידך?

זה באמת לא פשוט גם לתת זמן במנורה וגם להספיק להניק מספיק.

אפשר כדי לזרז לסחוט מדי פעם טיפה חלב לכפית קטנה ולתת לו.

חשוב לא להגזים, קיבה של תינוק שרק נולד היא קטנה מאד

בימים הראשונים היועצת הנקה נתנה לי כפית כזאת קטנטנה של ערבוב קפה ואמרה לסחוט לתוך זה ולתת.

אפשר לשאוב וכשמוציאים אותו להניק כמה דקות ואז לתת את הבקבוק ששאלת, אני לא זוכרת אם נותנים לאכול בתוך המיטה, אם כן אז אפשר גם להאכיל את הבקבוק ששאבת...

יש לרוב בבתי חולים משאבות מעולות

בהצלחה ממש!!

לק"י

וגם אפשר לסחוט חלב ביד, למי שזה קל לה יותר.

העיצה שלי זה להאכיל הרבה. אם הוא בפוטו, אז אפשר להאכיל אותו גם במזרק, כדי לעזור לו להירגע בלי להוציא הרבה (אם הוא לא רגוע שם). כמובן לא במקום ארוחות מלאות, אלא בין לבין אם צריך.

לא חוויתי צהבת אבל יצא לי להתקע בבית חולים כמה ימים וזה קשוח

אצלי גם הייתי בבית חולים עם אוכל זוועה

ממליצה להזמין אוכל טעים ומנחם ולהרבות בפינוקים כמו שוקולד ומה שמפנק אותך😅

נשמע מעצבן אבל תכלס זו העצה הכי טובה...

גם לנו היה עם 2 ילדים 

לק"י

ואצל הקטן הברית נדחתה בכמה ימים בגלל זה.

בעז"ה לרוב זה יורד בסוף, אז מציעה להאכיל הרבה, ולנסות מה שהציעו לך בנחת. אם מלחיץ אותך אז לוותר.

ולכן להאכיל כמה יותר.

אני שילבתי הנקה ומטרנה וברור לי מכמה ילדים שהתוספת מטרנה עזרה משמעותית.

(אני אחת שתמיד משלבת מטרנה בימים הראשונים עד שמגיע החלב האמיתי ומעולם זה לא פגע לי בהמשך ההנקה..)

לפי מה שידוע לי, היום לא ממליצים באופן גורף להוסיף מטרנה כשיש צהבת. בדרך כלל עם הנקה בלבד הצהבת גם תרד.

לק"י

וכולם או לא קיבלו בקבוק או קיבלו בקבוק- שניים.

כך שזה לא היה משמעותי.

כן חשוב לפעמים להעיר אותם כדי שיאכלו טוב, כי הרבה פעמים הצהבת גורמת להם לישנוניות, ואז הם אוכלים מעט מידי.

חומרים עדינים ויש בלאי

וזה נכנס למקום רגיש

ואם עברו 5 שנים מתאריך הייצור, לא כדאי להשתמש.  

החשש שמוסבר - עלולים לספוג לחות מהאוויר. לחות זו עלולה לעודד צמיחה של עובש או חיידקים בתוך ליבת הטמפון, גם אם הם נראים לבנים ונקיים מבחוץ.

לצורך מתן טיפול תרופתי וגם פנייה לטיפול פסיכולוגי במקביל, ובנוסף לשתף את מי שיכול לתמוך ולקבל תמיכה כמה שאפשר בכל הטכני

להחזיק את עצמך לבד בזה זה מאד לא קל

וכן הריון עם כל ההורמונים שבו ממש מזמן את הדכאון

(יכול להיות שהחורף גם תורם)

מהנסיון האישי שלי תמיכה מבחוץ היא חיונית.

לא רשמה שאת מחזיקה אצלך בכיס 

כי האתגר הגדול בדכאון זה הנעה עצמית

והצד השני של זה הוא שעשיה היא המרפא הכי טוב לנפש.

אז חברה, בנזוג. בן משפחה. מישהו שיכול להיות איתך

שנעים לשתף אותו בקושי.

אפשר להעזר בכדור, זה עוזר הרבה פעמים להניע טיפול רגשי (כי זה קריטי, אבל קשה להתניע, כאמור)

ולאהוב אותך!

חוויתי דיכאון בהריון וזה מאוד מאוד קשוח

שולחת לך חיבוק גדול!

אני חושבת שכדאי לנסות טיפול רגשי.

לי לקח זמן עד שפניתי לטיפול רגשי בדיכאון

וכשהתחלתי לא הרגשתי שזה עוזר למנוע דיכאון אבל מאוד מאוד נתן לי תחושה שאני לא לבד שיש לי מישהו להיעזר ולהתייעץ.

היה קל יותר להעביר ככה את ההריון.

עוד דבר שעשיתי בדומה למה שאת כתבת

חיפשתי תחביבים ותחומי עניין שיעזרו לי להעסיק את עצמי בדברים מהנים.

לא כל כך דברים קטנים אלא כן דברים יותר משמעותיים.

בהריון הקודם הרופאת נשים המדהימה שלי ממש עזרה ודאגה לי,

ואז זה הגיע לרופאת משפחה ויצא עקום בטירוף ומלא אנשים מהקופה התחילו להתקשר אליי וזה היה סיוט.

אולי ננסה שוב, רק בלי לערב את הרופאת משפחה 😅 שלא מבינה כלום בתחום הנפשי

אם כן אז תפני מעכשיו כדי לקבל מרשם.

אם כן ואם לא, בכל מקרה, דברים שיכולים ממש לעזור:

1. לוודא שאין לך חוסרים בברזל, בי12, ויטמין די ואם יש אז לקחת את התוספים המתאימים (פרנטל לא תמיד מספיק)

2. לפגוש אנשים לחוויה טובה - אכילה משותפת, משחקי קופסה, יצירה. אפשר עם בעלך, עם חברות או עם המשפחה. אבל ממש להקפיד פעם בשבוע לפחות, ולא יזיק פעמיים. ואם את מרגישה שבכלל לא בא לך ואין לך כח, זה לא את, זה הדיכאון, תנסי לבקש ממי שקרוב אלייך שיהיה אחראי על זה שזה יקרה.

3. לצאת החוצה באור, להסתובב לנשום אויר. אל תחכי לזמן של השקיעה. תעשי סיבוב בחוץ בשעות של השמש, אפילו סיבוב קצר של כמה דקות

4. ספורט - לפחות 3 פעמים בשבוע למשך 20 דקות. את בהריון, לא צריך משהו מטורף, אבל הליכה שתגרום לך להתנשף בקטנה זה ממש מספיק (וגם יזרז לידה כשתגיעי לשלב חחח) 

אני גם חווה אותם דברים בהריונות ואחרי לידה, והדכאונות האלה זה ממש מעיק.

גם אני לא מתלהבת מכדורים וספורט קשוח לי (למרות שזה חבל, הבנתי שזה ממש ממש עוזר! מחקרים חדשים מראים שספורט עוזר כמו כדורים)

אפשר אפילו הליכות קטנות, מה שאת מסוגלת, רק כדי לנשום אויר ולזוז.

נראה לי שהחולשה זה מעבר לברזל, אבל זה חשוב גם בשביל הדיכאון. מחסור בברזל, בי12 ודי מאד מגביר את הסיכון לדיכאון או את הרמה שלו. תנסי לקחת את הברזל על בטן ריקה ובמרחק של כמה שעות מאכילת חלבי, אמרו לי שזה עוזר לספיגה

נשמע שכדאי לקבל עזרה רגשית מראש, וגם על סמך מה שהיה❤️

דככאון מתלבש ומרחיב דברים קיימים בדרך כלל.

חשוב ממש לתחזק את הנפש שלנו

לק"י

באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.

אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר

המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.

מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,

העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.

כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.

אבל שחררי את זה.

הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?

תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.

עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל

לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.

הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,

זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)

חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,

לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)

שיראה שמשהו מתחיל לזוז..

לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.

תחכי להם למטה,

או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.

בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,

ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך

בהצלחה ורפואה שלמה!!

התחלנו לדבר

מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים

תגובתו:

מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?

אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו

די נו

מה נדפק איתו

אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה

לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.

לא היה יכול לעשות כלום בבית

רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית

ברמה שזה כמעט פירק אותנו

אני טורטרתי ללא הפסקה

טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה

כולל לדאוג לו

הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי

זה סיר לחץ מבעבע

ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו

אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום

וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך

ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק

בסוף הגבס ירד

עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים

גם הוא

והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים

למה אני כותבת את זה?

קודם כל, כי גם אתם על הקצה.

לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.

בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.

גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו

אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה

וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.

וגם לא לשאלה מי צודק

כי את האמת?

שניכם צודקים

אבל אתם לא צריכים צדק

אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.

עזבי ויכוחים עקרוניים

הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.

הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.

אבל זה המסר.

תנסי קודם כל להקשיב למסר.

אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.

אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני

וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד

אבל אם לומדים, זו מתמה

רוצים לפתור קונפליקט

זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו

אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר

הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון

אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים

הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)

אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה

המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך

אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך

או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה

אם ראיון חשוב, למה הצורך שלו לא?

פשוט לא להיות גיבורה!

תחשבי שבעלך, כמה שהוא בעלך, מסתכל עלייך מבחוץ בסהכ. לא להרבה יש את היכולת להבין בכמה מאמץ זה כרוך או שזה לא מובן מאליו או שזה היה דחוף והגן והצורך שלו לא

(בעיניי אגב, היה עדיף לנסוע במונית כי זה מסוכן)

קופצים 'מעל הפופיק' בשביל מטרה מסויימת??

זה קצת להקטין ראש…

דיברנו בשבת הוא אמר לי שהוא מרגיש שבשביל כולם אני אתאמץ אבל כשזה נוגע לבית שלנו אני מתפנקת

ברור

זה הבית שלי

הוא מצפה שעבורו תעשי מאמץ כי ככה הוא מרגיש חשוב בעינייך

כשאת מתאמצת לטובת מטרות אחרות ועבורו לא- הוא לא רואה את זה כמוך

את היחס 'אקסטרה' אני צריכה להיות מסכנה ואומללה

ושנינו שונאים שאני מסכנה ואומללה

(בשבוע הראשון של הגבס כשעוד הייתי עם כאבים וכזה, היא הסתובב בבית כמו אריה בסוגר טיפל בי כמו עובד זר😅, יש לו מזלללל שאני מתאוששת מהר ברוך ה' חמסה אם היה עם מישי שלגוף שלה לוקח זמן אני לא יודעת מה היה עושה)

את צריכה פשוט להתנהג כמו שאת מרגישה וצריכה

אם את לא יכולה לנהוג - את לוקחת מונית

אם את לא יכולה לרדת במרדגות עם ילדה - את לא עושה את זה.

את צריכה לדעת שמה שאת עושה ויוצרת לו תקדים, בעלך יצפה שתעשי גם עבורו

ככה זה עובד🤷

שאת מרגישה שבשעת מצוקה הוא לא היה פנוי אלייך באמת, ועשה טכנית בלי דאגה אמיתית,  ולא הרגשת ממנו דאגה או אכפתיות כנה-

אז עכשיו גם לך לא בא לראות את הקושי שלו?

כי אני יודעת שהסיבה שהוא פועל וכני כלכך זה דווקא כי כלכך אכפת לו

הוא מת עליי באמת לראות אותי סובלת הוא מאבד את זה

אז יעני זה תפסת מרובה לא תפסת

וזה לא שלא באלי לראות את הקושי שלו

זה פשוט שאני אומרת

לך קשה, אבל אפשרי

לי זה לא אפשרי מבחינתי

מבינה?

זה לא ראש קטן

מילא הראיון זה ברור שאת לא רוצה לפספס

אבל כלים? מה יכולה להיות המטרה?

לא מבינה את המשפט להתאמץ בשביל כולם

כי לא פירטת פה התאמצות בשביל מישהו מבחוץ

אבל זה לא ברור שבבית יותר אפשר להתפנק

אפשר להתפנק אם יש מי שמשתף פעולה

אם אין אז כנראה אי אפשר

למקורית.

את התאמצת בשביל הראיון עבודה

והוא מגיע ואומר שקשה לו, אבל בשביל זה את לא מוכנה לנהוג.

איך הוא מפרש את זה?

בשביל מה שחשוב לך את מוכנה להשקיע.

את לא מוכנה לעשות את זה בשבילו - אז אולי הוא לא מספיק חשוב? אולי את רואה את המאמץ שלו כמובן מאליו ולא מעריכה?

אני לא אומרת שזו המשוואה שאת עושה בראש שלך, בכלל לא.

אבל זה בעצם מה שהוא מנסה להגיד.

וכן, אני חושבת שברור שיש גם עניין להתפנק בבית, כי זה בית.

אבל בית זה לא רק פינוק, זו גם השקעה.

ואני לא אומרת ספציפית ביחס למקרה הזה, כאן ספציפית אני חושבת שאם אסור לך לנהוג, היה אסור גם לנסוע לראיון עבודה וגם שאת צודקת ביחס לפיזורים, שזה לא הגיוני שתעשי את זה (זו בעיה גם מבחינת ביטוח, ואז במקרה של תאונה אפילו קלה, זה חתיכת כאב ראש). אלא ביחס למה שהוא מרגיש.

אני מצטרפת גם לתגובה של אנונימית.

הסיפור כאן בעיניי הוא יותר זוגי ועל איך מצליחים לראות אחד את השני, מאשר כל מקרה אחר.

ולכן לא נכון להגיע לה בצורה של מי צודק.

בשביל לראות את בן הזוג ולתת לו הרגשה של הערכה והבנה, המיקוד הוא לא בפרקטיקה או ב"ניצחון" בוויכוח.

זה יותר המסר, ההתנהגות, מה משדרים.

וברגע שמישהו מגיע ואומר "אני מרגיש את לא רואה אותי"

המחשבה צריכה להיות לא איך אני מוכיחה לך שאתה טועה, ואיך אני כן בסדר מבחינת ההתנהלות אלא "מה אני יכולה לעשות כדי לתת לך תחושה שאני רואה אותך? שאכפת לי ממך?"

וכשיש בזוגיות תחושה שרואים אחד את השני

יש גם מלא אפשרות להתפנק😊

שנינו באנו ממשפחות שהמיקום שלנו גרם לזה שצריך קצת לגרום לאחרים לראות אותך, קצת לקחת לעצמך כי אחרת פשוט לא יישאר חחח

אז אנחנו בזמן האחרון מדברים הרבה על זה שבעצם אנחנו חושבים על עצמינו ראשונים ובזוגיות זה לא טוב כי בראייה שלי הוא צריך לשים אותי לפניו ואני אותו לפניי (כמובן בגבול הטעם הטוב לא לוותר על עצמך, ברור)

ובראייה שלו צריך להיות באותו מקום הוא ואני אז אם כוא קשה לו- הוא לא יטרח להראות לי שהוא בסדר, ולא מצפה שאני אראה לו שאני בסדר עם קשה לי

אבל הבעיה שבשבילי באישיות שלי לקבל עזרה זה קשה ביותר אז אם קשה לך- עזוב. אני אסתדר. אני ברוך ה' אישה חזקה ואני אצליח.

ומבחינתו טוב את לא צריכה אותי יופי אז תעשי נהדר

יצא מבולגן קצת מקווה שהבנת מה התכוונתי חח

אחרי לידה שטפת כלים היא שלך ולא שלו.

הוא לא הקים אותך ולא הכריח אותך לזה.

אם קשה לך עם הלכלוך והבלאגן תעצמי עיניים או תביאי עוזרת.

אם את לא מכבדת את הצורך של הגוף שלך לנוח ולהחלים למה שבעלך יכבד יותר ממך?

לנוח

להיות בנחת

אפילו לקנות לעצמי דברים מסויימים

אני כן רוצה שהוא ישים לב לצורך שאני מכסה ולא מכבדת

וידאג לו

שסתם מלווה באכזבות.

אף אחד לא אמור להבין לכמה מנוחה את זקוקה, האחריות הזאת היא עלייך, קודם לתת לעצמך מקום, להבין למה את זקוקה ואז לתקשר את זה לבן הזוג.

והלוואי שהעולם היה עובד ככה.

הבעיה היא שאלו דברים לא מודעים.

קודם כל תרגישי על עצמי שאת ראויה לטוב.

זה בעצמו יגרום לו לראות אותך יותר 

עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..

בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר

לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...

ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡

חיבוק!!

גם נגיד עצבים של מחזור

או בכי דל הורמונים

הוא לא אומר לי את זה בפנים אבל אני רואה עליו הוא מבחינתו זה תירוצים

הוא אומר לי כן נכון זה פיזי שאת יותר רגישה אבל את ככה מגיל 16 נכון? תלמדי לכוונן את זה הרי אם תהיי בעבודה לא על כל דבר תבכי נכון? ולא על כל קולגה תצעקי נכון??

ומשכב לידה הוא אומר שאומרים שישה שבועות כי זה כסתח כמו כל הכסתחים שעושים בארץ

הוא נשמע נורא פה

אבל חשוב לי להגיד שבוא בעל אוהב מאוד ותומך מלא בכל החלטה שלי ומעריך ארותי ממש

פשוט הוא יש לו בעיית סמכות חח הוא שונא שאומרים לו מה מתי ואיך לעשות הוא אם לא אגיד לו כלום יפנק יותר מאשר כם אבקש ואם יהיה לו משימות קבועות כנראה יותר יבצע מאשר שאגיד לו כשאני צריכה לך עכשיו תעשה

הוא מרובע קצת בהתנהלות שלו צריך לדעת מראש להתכונן מנטלית בעצמו ולא שיחליטו לו

אני מאמינה שצריך ללמוד לשלוט על ההורמונים גם אם זה קשה

ואני לגמרי נגד לנהל את בעלי.

עובדת יום יום על איך לבקש בצורה שתעשה לו חשק לעזור לי..

כי בקטע של המשכב לידה הוא טועה. והיה עדיף שתנוחי יותר מ6 שבועות.

אז אם את חושבת שאת צריכה את זה וחושבת שהוא לא ייתן לך את המעטפת הנדרשת תעדכני אותו כבר מעכשיו שאת מחפשת חלופות ומה הן.

מינימום כביסה, מינימום ניקיון - להביא עזרה בתשלום. חדפ. ארוחות קנויות...

מה זה פה🤣

סתם נו

אני לא אוהבת 'לנהל אותו' אבל קחי למשל מצעים

הוא שונא להחליף מבחינתו פעם בנצח

אני מאוד נקייה של שבוע חייב.

הוא לא עוזר בנקיונות הבית ואני אין לי בעיה לנקות אבל זה- אני אוהבת שהוא עושה זה מסובך לי וגדול לי מידי הכל

כמות הפעמים שרבנו על זה היא צדהיצה

הוא כאילו כל שבוע מופתע מחדש

ומנסה לשכנע אותי לעזור לו ולדחות את הימים

אז אני דיי חייבת 'לדחוק אותו לפינה' כי יאללה תסיים עם זה כבררר

ומשמח אותך שהמיטה נקייה

ולא על להכריח אותו לעשות את רצונך..

ואולי אפשר להוריד תדירות לפעם בשבועיים?

בנושא הזה יש המון משקל להרגלים ונורמות מהבית והנחות יסוד שונות.במקום להנחית עליו שכך צריך להיות צריך לדבר ולספר ולהגיד לו כמה זה חשוב לך... אם בעיניו זה מיותר והוא לא רואה שום לכלוך על המצעים ברור שיבאס אותו לעשות עבודה מיותרת. אבל אם הוא מרגיש שאת מבינה אותו ומצליחה לראות את נקודת המבט שלו ומבקשת בכל זאת כדי שזה יהיה לך נעים יותר ומשמח - אז זה עושה הרבה יותר חשק..

אז צריך להתחשב במה שמשמח אןתך

אבל מה עם מה שמשמח אותי?!

וחזרנו לנדוקה שכל אחד דןאג לעצמו במקום לשני

בעיה מאוד

לנוח

יום שישי אני אוהב להיות בנחת אני לא רוצה לרדוף אחרי מצעים 

כי הבקשה הזאת צריכה להיות באופן שבאמת מאפשר לו לסרב..

לא בתור מניפולציה שישמח אותך..

אלא באמת שבראש שלך תחזיקי את המחשבה שאם הוא מסרב זה גם יהיה בסדר..

ואת תמצאי פתרון שישמח אותך (כלומר - לא אומרת להחליף בעצמך.. אבל לחשוב יצירתי איך הבעיה תיפטר בלי עזרתו..)

ולאחרונה (אחרי כמעט עשור של נישואים..) הגעתי למסקנה שאני שונאת להחליף מצעים *כשאני בהריון* חחח

בזמנים אחרים אין לי כזה בעיה..

כמו שזה שהוא נגעל לנקות

אז הוא עוזר יותר בלסדר ובמצעים

אז אני דיי לא רוצה לקחת את זה על עצמי כי יש עליי מספיק

באמת אם בעבודה לא תצעקי על קולגות ובבית כן תצעקי עליו אז כנראה שזה ענין של מה נראה לך לגיטימי ולא יכולה/לא יכולה.

אז תשימי כקו אדום לצעוק עליו נגיד..

יש דברים שאת צודקת הוא חייב להבין שפיזיולוגית זה חשוב או קורה.

מצד שני גם לא כל השלכה היא גזירת גורל. ההורמונים משתוללים ואת יותר עצבנית - זה פיזיולוגי.

לבחור אם לצעוק או ללכת לחדר לנשום ולאכול משהו ולדחות את השיחה לזמן רגוע יותר - זה כבר החלטה.

לגבי מה שכתבת למעלה שדווקא כי את עושה מעל המקסימום שלך את מצפה שהוא ידע ויעריך - לאנשים שונים יש כוחות שונים, אז יכול להיות שהוא חושב שזה הסבבה בשבילך ולא רואה שזה קשה לך.

אבל גם אם הוא יודע, גבר טיפוסי לא עושה את החישובים שאת עושה. מבחינתו אם לא בא לך אל תעשי, אם עשית זו בחירה שלך, אז איפה הבעיה..

במקום לעשות בשקט ולהתבאס שהוא לא מבין, הייתי עושה את מה שבכוחות שלי ולא מוותרת על עצמי ועל הקניות לעצמי, ומשתפת אותו לא בהאשמה מה חשוב לי שיהיה ומגיעה להסכמה איך אפשר להגיע לעמק השווה.

ואם הוא צריך להתכונן מנטלית לדברים אז תסכמו שנגיד פעם בחודש הוא מחליף מצעים. שזה לא יהיה התפקיד שלך ויבוא לו בהפתעה, אבל כןשיהיה טווח זמן ברור של מתי הוא עושה (נגיד בשבוע הראשון של החודש), בלי שאת מזכירה וזה לא שאומרים לו. 

הייתי שואלת רופאת נשים, או מנסה להתייעץ עם מכון פועה

עברתי פעמיים גרידה ולא קיבלתי הנחייה כזו.

שולחת הרבה כוח, ושה' ימלא את חסרונכם.

היא כדי לראות שהרחם באמת נקיה מתוכן. ולהימנע ממצב שאין מחזור ויש בטא גבוהה שהיא בעצם שארית מההריון הקודם אבל חושבים שזה הריון חדש.

אני מכירה שעושים מעקב אחרי הבטא שהיא מתאפסת. מציעה להתייעץ לבדוק אם אפשר להחליף.

אמרו לי שרק אחרי המחזור הראשון להגיע לבדיקת רופא נשים שיבדוק שהכל נקי.

אבל נראה לי קשה מידי.

גם שאלתי אם אפשר לקחת גלולות בנתיים ) כדי שנוכל לקיים יחסים) ואמרו לי שלא ולחכות לבדיקת רופא שיאשר

אמרו לי לעשות בדיקת אולטרסאונד בערך 10 ימים אחרי ההפלה.

רופא הנשים נתן לי הפניה למכון אולטראסאונד לשם כך, ואמר לי לבוא אליו לבדיקה אחרי הווסת הראשונה. 

ובדיוק התייעצתי בשרשור נפרד לגבי שאלות דומות, עוד מחכה למענה ממי שמכירה. כי לא נתנו לי הנחיות ולרופא נשים אגיע רק אחרי וסת… למשל במיון אמרו לי לחזור לפעילות גופנית (אימונים) בלי בעיה אבל אני לא מרגישה שאני יכולה עדיין… אז לא מבינה אם לחזור כשבתחושה האישית שלי זה אפשרי או שיש הנחיה יותר ברורה. צ'אט gpt אמר לי שבועיים שלושה שזה מאוד נוגד את מה שאמרו במיון. בקיצור מבולבלת. 

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

אצלי גם הקטן בקשר טוב עם היותר גדול

עם הפרש של 14 שנה

קשר של אח קטן עם אח גדול ובוגר

משחקים ביחד

קוראים ביחד

מבשלים ביחד

כנראה בגלל שאין להם הרבה זמן ביחד

הם יותר יודעים להעריך ולנצל את הזמן אחד עם השני

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום

אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.

כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.

אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי

שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.

5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ

2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה

3 שנים נראה אידיאלי. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות

ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו

יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.

אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.

אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.

והם הכי לא חברים שיש

לצערי הרב

אבל כל תגובה האירה לי משהו

המסקנה העיקרית שהפער לא קובע כלום, אז אולי חבל לסכן את עצמי או את ההורות שלי, ואולי גם את הנפש של הקטן שצריך אותי.

מצד שני אני גם לא צעירה, אז 3 שנים זה כבר סיכון בריאותי עבורי ועבור העובר.

אחח טעטע שלח לי סימן מה לעשות

אבל גם לזה שיש נגיד 2 בנות רצופות או 2 בנים

אצלי הקשרים לגמרי קשורים לקרבה בגיל

לגדולה אין קשר עם זאת שקטנה ממנה ב3 ובטח לא ב4 שנים

אבל בהמשך כשיהיו גדולות מאמינה שיכל להשתנות

אני כן רואה שהצפיםות מאוד מייצרת הווי משותף והם בראש דומה ומשחרים המוןןן יחד לפעמים שעותתת

ו...רבים בוכים ומקנאים וכו בהתאם🥴😅

אני לא אומרת שזה קל

אבל בהחלט לא מתחרטת

תלוי כמה אחים יש בסך הכל

אצלנו הפרש של שלוש שנים משחקים מהמם יחד

הם חברים ממש טובים, כמובן גם רבים

אבל גם אוהבים אחד את השני מאוד ומעסיקים את עצמם גם לבד הרבה זמן.

ולכן אני חוזרת להודעה שלי למעלה, שאין כאן תשובה אובייקטיבית. כי זה קשור להמון המון משתנים

וזה שהמשפחה אחרת פער מסויים מתבטא בדרך מסויימת, לא אומר שככה זה יהיה במשפחה אחרת

2 הקטנות בהפרש של 3 שנים

והן חברות טובות כבר מאז שהקטנה בת שנה!

חברות כ"כ טובות

צמד חמד

משחקות יפה ממש מעסיקות אחת את השניה שעות

ויש לי עוד 2 גדולים בה

בהפרש של שנתיים ובגלל שזה בן ובת זה קשר פחות חזק ומפותח מאז שגדלו..

כי אני מכירה בן ובת שהם כמו שאמרת עם האחיות- הם בקשר ממש טוב מאז שהוא בן שנה(היא היתה בת שנתיים ו3 חודשים)

וב'"ה בלי עין הרע הם בקשר מאוד טוב,

רבים פה ושם אבל לא רציני

לפני זה יש לי פערים קטנים יחסית

ועדיין לא רואה כ"כ קשור בין הילד שבין 6.5 לתינוק בן 1.5

אבל אני מאמינה שככל שהם יגדלו הפער יצטמצם.

ואני רוצה מאוד עוד אחד יחסית צמוד לקטן.. בא נראה כרגע זה לא רלוונטי מכמה סיבות

בגיל קטן פער של כמה שנים הוא משמעותי מאוד, בגיל גדול בקושי יש לו משמעות
אין גם איך לדעת אם יסתדרו ביניהם מבחינת האופי והסגנון, אז בעיני תבחרי מתי לך יהיה נוח מכל הבחינות להיכנס להריון, ותשחררי את מתי יהיה הפער המושלם, כי זה משהו שאי אפשר לשלוט בו ותלוי בכ"כ הרבה דברים.

במשפחה של אמא שלי זה מאוד בולט, בתור ילדים עם היו משחקים עם האחים שקרובים אליהם בגיל, וכשהם טיפה גדלו, אפילו גילאי העשרה, הם התחברו לאחים שיותר בסגנון שלהם... והחברויות בין האחים השתנו ממש

והם ממש לא חברים.... אפילו יריבים אבל זה בן ובת

ופער של שנה ותשעה וחברים טובים ממש

אבל זה גם מאוד תלוי אופי

ומכירה אחיות בהפרש של 4 שנים שהן מעולם לא היו חברות, גם לא עכשיו כשהן בנות 30 עם הרבה מכנה משותף

טוב נו, התפילות שלי ישתנו. תודה!

והם חברים מעולים....

כך שממש לא רק הפרש של שנתיים זה האידאל... וכמו שאמרו זה תלוי בילדים... יש לי 3 בהפרשים שנתיים וחלק בקשר טוב וחלק לא

עזר לי להבין שאני בגרף..

תודה רבה!!

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..

ותודה על העידוד לבקש עזרה!

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

חיבוק ענק ענק ענק!!!!

הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר

אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.   

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

שאתן פשוט אלופות!!!

אני לא מגוייסת..

הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

שבועות זה ממש רעיון!!

ותודה על העצות החשובות😍😍

וגם עזרתן!

אין עליכן!!!

ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!

@מתואמת

@יעל מהדרום

@דפני11

@בארץ אהבתי

@בשורות משמחות

@בורות המים

@קמה ש.

@מוריה 7

@מכחול

@אמא לאוצר❤

@התלבטות טובה

@לפניו ברננה!

וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..

ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!

וואו איזה מרגש, שיהיה בהרבה מזל טוב בריאות ואושר!

איך אני שמחה בשבילך 😍

התאוששות נעימה, מחזיקה לך אצבעות והלוואי והייתי יכולה יותר מזה!

חיבוקים!!

זה עובר, מבטיחה..

איזה חמודה את.. מרגשת!! איזה חיבוק אני מרגישה מכן... אין כמוכן

אמן וממש תודה!!

באמת מרגישה את החיבוקים!!

בע"ה!!

ממש ממש תודה לך !!!!!! ולכולכן!!!!!

איזה מתוקה שאת משתתפת ככה!! אמן ואמן!!

ואיך את? את גם יולדת עדיין😘

לאט לאט דברים יותר מסתדרים.

ההתחלה באמת יותר מאתגרת..🩷

בהצלחה! וחיבוק 🫂

בע"ה....

בהצלחה גם לכם🥰

תגדלי אותו/אותה בנחת מתוך שמחה אמיתית!

התאוששות קלה 🫶

מדובר בבדיקה שלוקחת כ5 דקות

לגבי אם מחפשים מוצאים- זה ממש לא נכון

אם חלילה חלילה מגלים גידול בהתחלה שלו אפשר לצאת מזה ולנהל חיים תקינים ובריאים,

ואם חס ושלום מגלים מאוחר אפשר גם לא לצאת מזה

חס ושלום, הכול בע"ה בבריאות

אבל זו בדיקה לא פולשנית ולא פנימית ולא יקרה או נדירה אז חד משמעית בשביל חוסר נעימות של 5 דק זה שוה

לק"י

אני הולכת בקביעות, וב"ה הכל בסדר.

ממליצה לך ללכת לרופאה, כי להרגשתי זה נעים יותר (נשארים בלי חזיה, הרופאה ממששת את השד מכל הכיוונים, אומרת להרים ידיים. בודקים גם בישיבה וגם בשכיבה על המיטה).

מגיל מסויים שולחים גם לממוגרפיה/ אול' שד.

ויש לך רופאות מומלצות בשרשור הנעוץ.

רק בריאות!

כן, את אמורה להיבדק. בלי הסטוריה משפחתית נבדקים כל שנה מגיל 30 בדיקה ידנית (מישוש), מגיל 50 אאלט זה ממוגרפיה.

אם היה לך הסטוריה משפחתית זה היה הרבה יותר מוקדם והרבה יותר צפוף.

אגב למיטב ידיעתי רוב החולות לא נשאיות גנטיות של מוטציה קשורה אז זה לא כזה משנה המוצא שלך.

זו לא הבדיקה הכי נעימה, נכון. אבל יותר לא נעים לגלות סרטן שלב 4 שהיה אפשר לטפל בו הרבה יותר בקלות עם גילוי מוקדם.

פשוט תקבעי תור ותגיעי.. נושמים עמוק וזה עובר. הבדיקה קצרה ופשוטה

המטרה זה אם חס ושלום יהיה משהו ימצאו אותו מוקדם, ואז הטיפול יהיה מוקדם יותר ומיטבי יותר.

וההמלצה להיבדק זה מגיל 30 או 35.

מגיל 40-50 מוסיפים גם בדיקת ממוגרפיה.

שאמא שלי הלכה לבדיקה שגרתית ואז גילו לה גוש, ב"ה היא טופלה במידית ולא הייתה צריכה כמעט שום התערבות פרט לניתוח. אם לא הייתה מגיעה לבדיקה השגרתית חלילה המצב היה חמור בהרבה.

ממליצה בחום ללכת להיבדק, זה לא כיף וזה מביך אבל זו בדיקה שיכולה להציל חיים כפשוטו.

ממליצה ללכת לפי המלצות בשביל שהחוויה תהיה כמה שיותר נעימה, אם במקרה את גרה בפ"ת וחברת כללית ממליצה על ד"ר איילת גייר

מסוג הדברים שהמציאו ומצילים חיים אז הזוי לא להשתמש..

אם תקבעי לאישה ולא לגבר אז בכלל זה ממש בסדר...

מורידים חלק עליון, דקה בדיקה וזהו...

מכירה מישהי שניצלה בזכות הבדיקה השגרתית

בדכ באיחור של פחות מ-12 שעות זה לא מוריד מההגנה.

יכול להיות שזה יגרום לכתמים למרות שבגלולות משולבות זה בדכ פחות ככה

את אישה השראה!!!!!

איזה מרגשששש לקרוא על הספרון!!!!

מאחלת לך המון טוב גלוי,  בריאות לכולם, שמחה ונחת!!!

אמן ואמן!

מבינה אותך מאוד,

וגם מצטרפת למקום של ההודיה העצומה על השפע שיש.

שתמשיכי לראות נחת והתקדמות וישועות בכל תחום! 

וכיף לשמוע ממך, ועל פוצון המתוק...

(וגם לי היה יומולדת 35 לא מזמן, וגם לנו יש יום הולדת השבוע בי"ב טבת, אבל אצלנו זה יומולדת 3..🙂)

בהצלחה עם הספרון, מחכה לו...

מזל טוב! לך לבן ה3. 

בקרוב ממש הלידה של הספרון, אעדכן בעז"ה. 

יחגגו בת מצווה ובר מצווה באותה שנה

השבוע בעז"ה שולחת את העותק הראשון לדפוס! 

ומניחה שלא אוכל להסתיר את הספרונים שיהיו בבית. 

והיא כהר יודעת לקרוא קצת, לפחות את השם שלי. 

מתלבטת, נראה לי אתייעץ גם עם היועצת בבי"ס- 

איך לספר לה על זה שעברתי גירושין? היא לא יודעת כלום.

שהיה לי בעל אחר

ולמה התגרשנו

והיא עוד לא בת 7, אבל מאוד חכמה ועם עולם ריגשי רגיש.

להתייעץ עם יועצת בית הספר זה רעיון מעולה.

זה נשמע שאת כן רוצה ומוכנה לספר לה, רק לא יודעת איך?

אולי דווקא הספרון יכול לאפשר להעביר את הסיפור בצורה הכי יפה.

אני מניחה שילדה בת שבע לא באמת תקרא את כל השירים בספרון עכשיו. אבל את יכולה לבחור כמה שירים שמשקפים את התהליך שעברתי, ולבוא מיזמתך לספר לה -

'את יודעת? יש פה משהו שאני רוצה לשתף אותך. לפני שהתחתנתי עם אבא שלנו, היתה לי עוד חתונה. עם מישהו אחר. אבל אחרי החתונה ראינו שלא מתאים לנו להיות נשואים, ולכן התגרשנו. ואחר כך רציתי מאוד למצוא מישהו שמתאים לי ולהתחתן איתו, ובאמת מצאתי את אבא, שאני מאוד אוהבת. ובתקופה שחיפשתי את אבא כתבתי כמה שירים, שעכשיו הדפסתי בספרון. את רוצה שנקרא ביחד את אחד השירים?'

(ואז כבר אפשר להמשיך לפי התגובות שלה. לקרוא שיר אחד, או להמשיך לעוד כמה...).

אולי אפשר גם בסוף לתת לה הזדמנות ופתח לשאול על זה עוד אם היא תרצה, כי יכול להיות שההתחלה זה יהיה קצת מידי מפתיע והיא לא תדע איך להגיב, אבל בהמשך היא תרצה לשאול יותר.

לא יודעת אם איך שכתבת יתאים לך. ובכל מקרה נראה לי שכדאי באמת להתייעץ עם היועצת קודם.

בהצלחה רבה!🩷

כן, כמובן שהיא לא תקרא... אבל החלק הכי משמעותי בעיני בשבילה הוא שרציתי כל כך משפחה, ועל ההודיה (והשירים) שיש לי את המשפחה שלי ב"ה. 

אז נראה לי זה גם יהיה טוב. 

אדבר עם היועצת. 

היא להעלות אותם בפשטות כשמתאים בשיחה, ולהמשיך את השיחה  ולתת לה להעלות תהיות או שאלות אם בא לה ולענות, ולהמשיך את השיחה בפעם הבאה שמתאים להעלות את זה.

זאת אומרת אני אישית לא הייתי 'לוקחת אותה לשיחה' ומגלה את ה'סוד הכמוס שהוסתר ממנה עד עכשיו',

אלא מחכה ואולי אפילו מזמנת הזדמנות מתאימה ומטפטפת את פרט המידע הזה.

לא בדיוק אותו דבר, אבל בעלי ואני התחתנו בשלב מאוחר בחיים. יצא לנו לדבר עם הילדים, בני עשר ושמונה, הרבה פעמים על כך שלקח לנו הרבה זמן למצוא אחד את השני, על הכרויות עם אנשים אחרים, בת השמונה ניצלה כמה הזדמנויות לבד איתי כדי לשאול איך ידעתי שאבא מתאים, האם אם הייתי פוגשת אותו עכשיו עדיין הייתי מחליטה להתחתן איתו. עניתי לה בכנות את מה שאני חושבת, שזה שהשלב בו נפגשים משפיע גם הוא, בעלי ואני הרבה פעמים אומרים שאם היינו נפגשים מוקדם יותר כנראה לא היינו מתחתנים. ודיברנו על זה עם הבת שלי. תמיד תוך הדגשה שאני אוהבת מאוד מאוד את אבא ואותם ומאוד שמחה במשפחה שלנו. והעיקר בעיני הוא שזה נושא פתוח לדיון בינינו כרגע כשהיא בת שמונה, והלוואי שנושאים של מערכות יחסים ועניינים שבלב ימשיכו להיות פתוחים גם כשהיא תגדל...

כל אחד נפטר מתי שהשם קובע לו ובדרך כלל זה קורה חאנשים שהם כבר מאוד מאוד זקנים.

אנחנו לא יודעים מתי זה, השם יודע.

אנחנו חיים בעולם הזה , עושים מצוות ומעשים טובים ובזה אנחנו הולכים בדרך של השם

וזה עושה אותנו הכי קרובים אליו

וגם כשאנחנו מתפללים בכוונה (קרוב ה לכל קוראיו .... באמת)

במענה לשאלותיה להתייחס לפחדים או חששות בענייניות, להרגיע, להקשיב באמפתיה

ועם זאת להדגיש , להדגיש את הטוב שבחיים ואת קרבת ה מתוך עשיית טוב ורצוי בעיני ה'. 

ואם בדיוק פוגשים את זה אז עוד יותר הגיוני שהיא תיתפס על הנושא.

זה מטריד כי זה משהו שהיא לא מבינה עד הסוף והוא נשמע לה רלוונטי לחיים שלה בדרך כזו או אחרת אז מדי פעם היא מנסה לברר כמה זה רלוונטי. או שהיא חושבת שיש איזה זכויות יתר (להיות קרובה לה' למשל, או אם היא תראה שלילדה שהתייתמה מתייחסים אחרת).

עברנו תקופה כזאת גם עם אחד הילדים, זה קצת מתיש וזה עובר

זה ממש הגיל שילדים מתחילים להבין שהחיים סופיים וזה מעסיק אותה, בעיקר שזה פתאום קרוב בגלל אבא של חברה.

לשאלה על האבא הייתי עונה שזה נדיר מאוד שאנשים נפטרים כ"כ מוקדם ורוב האנשים מאריכים חיים ב"ה.

כל עוד זה עוד נושא בין שלל הנושאים אין סיבה להתרגש, כן חשוב לספק מידע מותאם ולא להציף במידע

תודה רבה לכן, נשמע שאנחנו מתנהלים טוב סהכ

מכירות את זה שאתן אומרות - היום אבשל רק את זה לשבת ואז מגזימות?

אז היום בישלתי "רק את זה" והכנסתי את הכירות למדיח

אין איך לבשל עוד!

ממליצה בחום

איזה קשה זה ההסתכלות העקומה..

זוג לא מביא עוד ילד או כי היא לא יכול

או כי הוא לא רוצה

ושניהם סיטואציות מוצדקות לחלוטין, אז מה העניין לשאול??

מה זה משנה אם זה על רקע זוגיות, פוריות או נפשי או כלכלי או דתי או וואטבר.

צאו לאנשים מהרחם! אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל החלטות בכוחות עצמם.

ולגבי השאלות, זה כאילו סשן שאלות ידוע מראש.

אולי כדאי לנסח את התשובה באופן שיסתום את השאלה הבאה..

בעלי נגיד אומר ואני מוכן לנכדים חח (למרות שהבכור רק בן 14)

אז נגיד אפשר לומר זה בדיוק הזמן לנוח/ לבלות/ לדאוג לעצמי או משהו כזה..

צודקת

בדרכ אני משיבה שלא להיכנס לי לרחם/ מה זה עניינך כי יש כאלה שכבר אוכלות לי תראש

הפעם זו מישהי שאני לא ממש מכירה וזה היה בפורום של עוד אנשים...

מוכן לנכדים זה טוב🤣

שהתגובה הכי טובה לאנשים טפשים/ חסרי מודעות זו שתיקה מביכה

אני פשוט לא עונה

מקסימום מהמהמת

והשיחה מתמוססת

(וכנראה לא תחזור שוב כי זה היה מביך עבורם)

מאמצת חח

איך לא חשבנו על זה קודם... שאפשר פשוט לשתוק

מ @אם מאושרת שכלכך חסרה כאן בפורום...

היא כתבה פעם אחת שצוות רפואי ממש חפר לה על הצעה לא רלוונטית אז היאמפשןט החליטה לא לענות והסתכל עליהם בעיני עגל.. מקסימום לחייך... אמרה שמאוד יעיל, הם לא חוזרים.. רעיון דומה של להביך את המביך

ולי זה עוזר ההבנה הזאת שלא חייבים לענות.. לפעמים גם כשאנחנו בטוח צודקים אין דרך להסביר את זה במענה לשון ושתיקה זו תשובה מאוד חזקה..

לק"י

אם אני רוצה ולא הולך, אז מה את מציעה שנעשה?

ואם אני לא רוצה/ לא יכולה- אז השאלה שלך לא תגרום לי ללכת על זה.

ושמעתי את ההמלצות להביא עוד ילד אחרי הלידה הראשונה.

נשים משום מה מרגישות חופשי להגיב ולהעיר לכל הכיוונים

למרות שהן נשים ואמורות איכשהו להבין כמה שזה לא שייך!!

אני מבינה שזה נראה מוזר, אישה עם חזות חרדית ו2 ילדים. בכל זאת, בדרכ משפחות גדולות.. אבל עדיין זה קצת חורה לי ולפעמים גם מחליש כי כאילו, כולן עושות את זה אז למה לי קשה..?

אבל בכל אופן זה המצב כרגע ועם זה ננצח

כולן עושות את זה

זה לא סותר שזה קשה

כנראה יותר קשה להעיז לחשוב לעשות אחרת

ועוד יותר קשה לבצע את זה ולהתמיד בזה

ואם היו לך 10 ילדים, היו תמהים על איך את מסתדרת....

בול בזמן.

בימים שאני לא עובדת (אני עובדת פחות מ5 ימים) אני שולחת את התינוקת רק לכמה שעות בקטנה.

אני שולחת למעון וב"ה אני ממש מרוצה

לק"י

גם אם קשה כבר להיות רק עם תינוק כל היום.

מתרגלים🤷‍♀️ ואם אפשר לעבוד פחות שעות, אז הכי טוב.

כמה דברים שעולים לי..

-לבדוק טוב את הצשפחתון

אנחנו לא יודעת מכאן..  יש מקומות נוראיים ויש מקומות מעולים

-להשקיע בלהקל עליו את הפרידה- להרגיל לכמה שיותר דברים שיעזרו לו להירגע בלעדייך- בקבוק, מוצץ, בד, לשאוב מעכשיו שיהיה לך מנות ספיר, אפשר גם לשקול להרגיל אותו לתמל אם קשה לך שאיבות..

- להשקיע בפרידה הדרגתית- לחשוף אותו למשפחתון יחד איתך, ואז קצת בלעדייך וכן הלאה

מבחינת העבודה את יכולה לשקול:

או לדחות את החזרה

או לחזור למשרה קטנה יותר- זה בהחלט מקל עליהם להיות פחות שעות במסגרת..

אם זה בכלל אופציה....

בהצלחה גדולה גדולה!!!

באמת שלב קשוח!!

הדברים שעזרו לי: למצוא מעון שהיה לי הכרות קרובה עם מישהי שהילדים שלה היו שם והמליצה, ולהיות עם הילד בימים הראשונים שעה- שעתיים להישאר איתו ביחד- גם זה הקל עליו את המעבר וגם אני הייתי יותר רגועה כשקצת יותר הרגשתי לאיפה הוא נכנס והכרתי טיפה את המטפלת.

ועוד משהו- הבנתי שזה פחד שמלווה אותי בכל מקרה, ואם אני רוצה מתישהו בשנות הילודה שלי לצאת לעבוד אני פשוט צריכה לקפוץ למים ולעבור את זה... עברתי וב''ה אני מרוצה מאוד מהמעון שלו והילד ממש אוהב להיות שם🤩