חשבתי שאת הולכת לתאר איזה בית את משאירה ואיזה את מקבלת.
אצלנו לא עזר כלום חוץ מלנשום עמוק ולהבין שהוא שונה ממני וככה זה.
תנסי לראות מהצד ממקום לא שופט מה הוא מרוויח מההתנהלות הזאת ותנסי לראות את הצד החיובי שבזה..
אצלנו למשל זה מאפשר אווירה משוחררת ונעימה, ומרחיב את ארגז הכלים והסיטואציות שהילדים מתמודדים איתם בחיים.
למשל לא הייתי רוצה שהם יקבלו חלק מהסריטות שלי (לא שאני פדנטית. ממש ממש לא)
אבל זה כן מאפשר חוויה שונה.
הוא מסכים להוציא אותם לפעמים מהבית?
לא מדברת על החופש, הוא נגמר עוד שבועיים. מדברת על שגרה.
אצלנו זה עוזר רק שהם חוזרים מפוייחים ומסריחים ולא אכפת לו שלא יתקלחו..
היו תקופות שזה ממש הפריע לי אבל אני לא יכולה לבחור בשבילו להתנהל אחרת ותכלס כל מה שניסיתי לבקש ולהסביר שזה משפיע על האווירה שלי בבית לא עזר כלום.
הדבר היחיד שכן השגנו זה כשאני בבית אז כן חשוב לו שארגיש נעים.
לא שהוא עושה עם זה משהו יותר מדי, אבל כן נותן לי להוביל את ההרגלים של הסדר.
האמת יש דברים שאני עושה ולא הם קשים, כמו שאני מרשה יותר מסכים וחטיפים והוא פחות משניהם (לא שהוא מכין ארוחות אל דאגה, הם חיים מהאוויר איך שהוא או מאוכל שבישלתי מימים קודמים)
הוא לא מעיר לי על זה.
אולי מבחינתו כל אחד והדנא שלו בבית.
אני יכולה להגיד לך מה לא עוזר בבוודאות:
לכעוס. לשלוח ווטסאפים ותמונות מזועזעות ממצב הבית,
לנסות לחנך.
אם יש משהו שעוזר אם בכלל, זה לעודד, לפרגן, לראות מה הוא כן עושה ולהרים לו על זה.לאורך זמן יש לזה פוטנציאל. מודה שאני לא עומדת בזה ואחרי תקופה שאני מרימה אני יכולה כן להוציא עצבים על יום מוגזם במיוחד.
למשל מה שהיום מביא לי את העצבים זה שאני מבקשת ממנו להגיד לילדים לעשות משהו (והם עושים בשמחה)
אבל הוא אפילו לא מבקש..נגיד אם אני מקפלת ערימות כביסות ויוצאת מהבית אני מצפה שכל ילד יקח את הערימה שלו. ואם הם משתגעים כל הערימות מתבלגנות ופשוט לא אכפת לו..
כמה שביקשתי שישים לב קודם שיחזירו לארון זה לוקח שתי דקות במקום להרוס עבודה של שעה והבגדים נהרסים.
אין אין אין קליטה.
הדבר היחיד שעוזר זה רק מול הילדים ישירות.
אני כותבת להם פתקים, מסבירה, משקפת להם את המצב. מולם זה כן עובד יחסית..
אבל בסוף זה ילדים לוקח זמן לפתח משמעת עצמית. אבל לפחות יש שיפור.
הילדים שלך עוד קטנים.
בשלב הזה רק לנשום, לראות את החיובי בתוך המצב, בטוחה שיש נקודות לזכותו בתוך ההורות ומה שהוא מנחיל לילדים.
לנסות לשקף את התחושות שלך ולבקש ממנו התחשבות. לא ממקום של ביקורת אלא כי אם מפריע לך משהו והוא אוהב אותך אולי תהיה הפנמה והוא ירצה שיהיה לך טוב. (אם זה עובד לך תנסי להיות מאוד ממוקדת בבקשה אם זה משהו גדול אין מוטיבציה לעשות השתדלות לאורך זמן)
מה שכן אני לאורך השנים החלטתי בנחישות שזו לא מה שיגרום לי לא לצאת.
אני לא מוכנה להיות כבולה ולחיות בתודעת התקרבנות.
ממש ממש לא מוכנה.
יום אחד הילדים יגדלו ואף אחד לא יחזיר לי את הזמן שלי בחוץ.
הדבר היחיד שיגרום לי להיות בבית זה הזמן שאני רוצה לבלות עם המשפחה, לא מתוך צורך לשמר או להקנות הרגלי סדר וניקיון.
אני חושבת שהתודעה הזאת גם עוזרת לי להתמודד.
אני לא אומרת שאין נקודות של חוסר אונים. למשל כשהייתה לנו מכת כינים רק אני דאגתי שהבנות יתקלחו, יחפפו ויבואו לעשות מסרק סמיך. מכיוון שאם אין הקפדה ויש דילוגים זה מקשה מאוד להתגבר על התופעה, ונמשך שבועות במקום לסרק כל יום ולמגר מהר יותר, כן היה לי תסכול מאוד עמוק. בעיקר כי זה אומר שבימים שאני כן בבית אני לא יכולה להחליט לשחרר אפילו פעם אחת כי זה אומר ששלושה ימים הן לא יסתרקו וכל המאמץ שהושקע עד עכשיו יורד לטימיון.
אבל גם אז החלטתי שבמקרה הכי גרוע נעבור לחומרים חזקים יותר שהורגים כינים ולא זה מה שיגרום לי לוותר על עצמי ולהיות כל יום בבית בזמן מקלחות..
אגב, זה שאני לא הצלחתי לשנות את בעלי לא אומר שאת לא תצליחי. אולי בעלך יותר גמיש ורק חסרה צו מודעות. לא אומרת לו לנסות, רק אומרת שאם את מנסה שנים ולא מצליחה, שלא תחשבי שמשהו בכם דפוק. יש מצבים שבהם קשה יותר לשנות.
עוד נקודת אור, אני חושבת שהילדים שלי כשהם כבר רוכשים הרגלי סדר, זה הרבה יותר עמוק ומבוסס מילדים אחרים שגדלים לתוך זה בלי לחוות משהו אחר.
למשל כשאני מלמדת את הילדים שלי שזה מועיל להם שהחדר מסודר והם חווים על בשרם מה זה לאבד חפצים, שמשחקים ויצירות נהרסות, הרושם הוא יותר עמוק ובא מבפנים מאשר ילד שכל יום אומרים לו לשים את המשחק במקום והוא לא באמת חווה את המשמעות של אי סדר בגיל קטן ואז בהמשך ההרגל מחזיק הרבה יותר מעמד.
אז אני חושבת שמבחינת כישורי חיים זה אפילו תורם להם הסיטואציה הזאת שבה כשאבא בבית אין הרגלי סדר וסדר יום וכו'.
נגיד פעם אחת הבת שלי השאירה דף טיול על השולחן וילד קטן השתמש בזה כטיוטה וצבע על זה ומפה לשם זה נהרס ונקרע והיא הייתה צריכה לשחזר את כל הדף כמו פאזל ולהדביק כדי להצליח לקרוא מה צריך להביא לטיול ושאחתום לה על אישור יציאה.
היא עשתה הכל לבד בלי לומר מילה. באתי בלילה מאוחר ראיתי דף מעוך קרוע, עם חורים של דיו טוש שניסו להחיות אותו. בבוקר היא סיפרה לי מה קרה הכל בהשלמה וסבבה בלי תסכול. אני הייתי מתחרפנת מכזה דבר. לה זה היה סבבה כי היא גדלה לתוך מציאות שבה כשאבא בבית אם משאירים דף תמים על השולחן יש לו פוטנציאל גבוה להיות מושמד אז זה לא מתסכל אותה.
וגם שמחתי שהייתה לה תושיה איך לפתור את הבעיה.
זה לא שאין רגעי משבר סביב אירועים כאלה, פשוט מכל משבר כזה צומחים ולומדים. פעם ועוד פעם ועוד פעם.
בסוף זה מחלחל.
אה ועוד משהו לגבי הילדים, אני לא אומרת להם "אמרתי לך" למרות שכל יום מתאים להגיד להם את זה כל פעם על משהו אחר.
למשל הם מראים לי פצע ברגל. אני לא אגיד אמרתי לך שאם הולכים יחפים כל הדרך מהפארק הביתה עלולים להיפצע. למרות שאמרתי להם את זה רק 50 פעמים.
ואני לא אגיד לילד אמרתי לך שאם לא תפנה את הבגדים מהספה הם יתלכלכו ולא יהיה לך נקי לפעילות שרצית.
כשילד מאוכזב כתוצאה ממשהו שהזכרתי ולימדתי המון פעמים, אני איתו בכאב ותסכול.
אני משתמשת בזה רק כדי לגבש איתם מסקנות להבא, אבל לא ממקום של "אמרתי לך" אף פעם.
למשל כשילד בא אלי אחרי כמה פעמים עם רגל פצועה אני אשאל אותו מה אפשר לעשות במצב כזה והוא יגיד אבא הרשה לא לנעול נעליים.
אני לא אגיד משהו כמו זה בגלל אבא, אני תמיד אנסה לאתגר את החשיבה: האם אבא אמר שאסור לצאת עם נעליים? אם הם יגידו אמר שצריך לצאת מהר, אשאל האם ביקשת עוד כמה רגעים לנעול נעליים?
האם אבא אמר כמה דקות לפני כן שעוד מעט יוצאים?
תמיד אעביר את האחריות אליהם ואיפה הם יכלו לפעול אחרת כדי להימנע מהסיטואציה שהם מתלוננים עליה.
נגיד אצלך הם אוכלים פעם מלפפון פעם פלפל, תציעי להם לחתוך סלט או לפרוס ירקות ואז לאכול מגוון פעם חתיכת פלפל פעם חתיכת מלפפון, להוסיף גבינה לבנה וזיתים או מעט שמן זית.
גם ילדים בני 4-6 יכולים להיות שותפים בהכנת ארוחת הפאר הזאת והסיפוק שלהם יהיה הרבה יותר גדול.
ואת גם יכולה להציע להם להכין בימים קשות מראש והם יוסיפו ירקות ליד. אולי הם ממש פיציים אני לא יודעת, רק אומרת שזה נבנה עם הזמן, יכול להיות שאת צריכה לחכות כמה שנים שהם קמת יגדלו, אבל בסוף יש גיל שאפשר להעביר את האחריות אליהם.
עוד משהו שעוזר לי זה לזכור שאין מקרה בעולם. אם זאת הסיטואציה שלנו, זאת ההתמודדות שלנו כדינמיק משפחתית, זה בא גם כדי ללמד את כל אחד מאיתנו משהו. המחשבה הזאת עוזרת לי לעבור ממצב של תסכול עמוק על הבעל, למצב של חיפוש הזדמנות ולימוד מתוך המצב.
אני לא אומרת שאני לא חווה תסכולים גדולים וחירפונים רבים, ושאני תמיד מתנהלת כמו שצריך בתוך הסיטואציה, אלא מתוך שנים של ההתמודדות, אלו כמה תובנות שגיבשתי עם הזמן שעזרו לי להתמודד.
אולי תמצאי משהו שתתחברי אליו ויעזור גם לך.
בהצלחה!
