פורום הריון ולידה (עמוד 429)

תנסי לקחת תוספים להגברת חלב

אם לא עוזר

צריך להחליט על מה את מוותרת

על ההנקה או על הנוברינג..

אומנם  מקומית אבל ההורמונים נכנסים לזרם הדם

הגיוני שמשפיע על כמות החלב

לדעתי תוספי תזונה לא יעזרו

עוד לא ממש התחלנו מוצקים, רק בקטנה טעימות.. ואני חוזרת לעבודה השבוע אז אני מניחה שעוד יותר יתמעט לי😭

מתלבטת מה לעשות.. 

תקופה ארוכה בעיני זה עוד חצי שנה +

אז חושבת שבמקומך הייתי שמה התקן לא הורמונלי 

ואם ההתקנה לא אוסרת לפי הפסיקה שלכם אז בכלל יתכן והכל יעבור בלי שום בעיות.

מהקופה. את יכולה לשאול על זה גם את רופא המשפחה...

אגב,שבוע 30 זה עוד מוקדם. יש הרבה סיכוי שיתהפך בע"ה...

פעמיים עשיתי בשבוע 37.

לא יודעת איך זה בכל מקום אבל בכללית צריך הפניה והתחייבות (ולהתחייבות היה צריך אישור מיוחד וזה לקח יומיים-שלושה).

ואז כשראינו שעדיין עכוז היא הוציאה לי הפניה להיפוך וקבעתי תור לשבוע 37 כי חששתי שאם אחכה תתפתח לידה לפני שאספיק.

בכל מקרה אל תכנסי ללחץ עכשיו, תעשי שוב אולטרסאונד בשבוע 35-6. סיכוי גדול שיתהפך לבד

אל תתערבי...

לדבר על נושאים רגישים כמו הכנה לנישואים עושים רק כשיש קשר טוב ופתוח, ולא נשמע שיש לכן קשר כזה עכשיו...

גם להתנצל על מה שהיה (להתנצל! ולא להסביר למה זה קרה ולתת "תירוצים") זה משהו שאפשר לעשות כשיש קשר טוב יחסית, או לפחות בעת רצון אמיתית, שמי יודע מתי היא תזדמן.

אני יודעת שזה קשה מאוד... קשה לראות את אחותך,עצמך ובשרך, עושה טעויות... אבל מלבד להתפלל עליה לא רואה דרך שבה *את* תוכלי לעזור לה...

(כותבת את זה מניסיון אישי כאחות וכגיסה בכורה לסוגים שונים של אחים... עם חלק מהאחים היה בהחלט שייך שאדבר על דברים כאלו - ועדיין לרוב חיכיתי שהם אלה שיפנו אליי להתייעצות - ועם חלק מהאחים ממש לא. ומה שנותר לי זה להתפלל עליהם ❤️)

אני באמת רוצה להתנצל, מאז שבת זה יושב עלי ממש יש לך אולי רעיון איך ?

ואת ממש צודקת לגבי תפילות - אני מתפללת עליה שבע"ה תמצא זיווג בזמן הנכון לה אבל אוסיף את זה גם, ובכלליות יש עוד כמה דברים שכרגע עוברים לאנשים קרובים לי ואני פשוט מגיעה למסקנה שאין לי מה לעשות חוץ מלהתפלל. 

נגיד - אתם מתארחים שם בשבת, ויש ביניכן אווירה טובה כל השבת. ואז אתן יושבות ביחד ומסתכלות באלבומים מהילדות, ואת מחמיאה ואומרת איזו ילדה מתוקה היא הייתה, ופתאום זורקת משהו, "נדמה לי שלא עשינו לך חיים קלים כילדה, אני ושאר הגדולות, לא? היינו יורדות עלייך די הרבה... אוף, זה כזה לא יפה מצידנו..."

ואז התקווה היא שהיא תגיב בצורה טובה - לא תכחיש אבל גם לא תעורר יותר מדי את הכעס. אולי תדמע קצת, תהנהן, תאמר שזה פוגע בה עד היום, אבל שהיא מוכנה לסלוח לכן...

ואז תתחבקו ואיזשהו פצע ייסגר ❤️

כמובן, תיארתי תרחיש דמיוני. לא מחייב שזה יקרה כך ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בכלל... אבל נראה לי שנכון להעלות את זה רק בצורה כזו ולא בצורה יזומה ממש, כי זה עלול רק להתפוצץ.

כך לעניות דעתי...

במצב כזה הכי טוב לא להתערב

באופן כללי אני חושבת ברגע שזוג מתחתן הם האחרונים שיכולים לבוא ולהביע דעה על הבית (כמו במקרה של הכלים..)

ההורים צריכים להתמודד ישירות עם הרווקים.

אומרת את זה בתור אחת שנולדה לבית עם גיסות והיוצכאלה שהרגישט ממש כמו אמא בקטע של חינוך. אותן אני עד היום לא סובלת. דווקא אלה שלא התערבו ופשוט נתנו לי את המקום הטבעי לגדול בו עם זוג הורים מחנכים - איתם טוב לי מאוד.

כותבת את זה

במיוחד לאור העובדה בתור מתבגרת, אני משערת שהיא עושה את זה רק למשפחה. 

ובתור האחות שניסו 'לחנך' בכל מיני דברים, זה מזה מעצבן

זה מרגיש שמדברים איתך ממגדל השן וממקום מתנשא.

לי לא היו כוחות נפש להדוף אף אחד, ושתקתי. אבל זה תסכל ברמות והרגשתי שאין לי כתובת.

זה לא התפקיד שלך, גם אם את בכורה

ההורים שלך צריכים לחנך, את לא.

ואף אחד לא יקבל ממי שהוא מרגיש שלא מבין אותו/ יודע יותר ממנו/ חושב שהוא יודע מה נכון בהכרח

מקבלים ממי שמדבר בגובה העיניים ומביע אמפתיה, ממי שיש איתו פתיחות ותחושה נינוחה.

לדעתי ההתנצלות הייתה במקום

לדעתי את צריכה לבנות איתה קשר ממקום אחר ולא דרך ביקורת על מה היא עושה בבית ההורים. את זה תשאירי לאמא שלך.

ואת חיי הזוגיות שלה היא תבנה. ולא דומה התנהגות בבית ההורים להתנהגות מול בן הזוג, כי זה קשר אחר לגמרי ודינמיקה אחרת לגמרייי

קשר על בן זוג באמת שונה לגמרייייייי מקשר בין הורה לילד

קשר מסוג אחר.. 

דינמיקה בין הורה לילד x, היא לא אותה דינמיקה בין אותו הורה לילד y

לא סתם אומרים 'חנוך לנער כפי דרכו'

כל ילד במשפחה הוא מכלול אחר לגמרי ולפנמים מצריך התייחסות אחרת לגמרי מההורים.

תדעי שזה ממש לא בהכרח נכון.

היו לבעלי כמה התנהגויות שאמא שלו ממש לא אהבה כשהוא היה רווק והיא הייתה "משמיסה" אותו הרבה שאיך הוא יוכל להתחתן ככה וכו וכו.

כלפי הוא ממש לא מתנהל ככה, למרות שאצל ההורים שלו הוא לפעמים ממשיך עם זה...

(פחות בכיוון של לשים פס אלא בתחומים אחרים)

הוא יודע לעשות את ההפרדה בין הורים ואחים לאישה וילדים.

וחוץ מזה: זה באמת לא עניין שלך, כל עוד היא לא פנתה אלייך מיוזמתה

מכירה קצת תופעת אחות קטנה שירדו עליה, ברמה נורמלית אבל היא לקחה קשה לשנים אחר כך. לגמרי יכול להיות שהיא סוחבת. אין לך מה להסביר כי זו חויה סובייקטיבית מלפני שנים אז אין על מה להתחיל להתווכח על סיטואציות. אפשר אולי רק להתנצל על מה שגרמתם לה להרגיש.

בכללי היא לא ילדה יותר ולא הייתי צועקת עליה לפני כולם. הייתי חוזרת ומבקשת פנים מול פנים בהחלט דברים שחשובים לי בהקשר לילד שלי.

אבל ממש לא להתערב לה בכלל בחיפוש זוגיות ובהקמת משפחה!!

אלא אם יש לך הצעה טובה ורלוונטית. אין שום קשר בין מה שאת רואה בדינמיקה בין האחים לבין בניית החיים שלה. אם היא תרגיש בצורך בטיפול כדי לשחרר דברים מהעבר, היא תלך אני מקווה. זה שלה. לא שלך. 

לא הגבתי לכולם אבל קראתי את כל התגובות והכחמתי הרבה מהם.

הארתם את עיני שזה יכול להיות בעיה רק אם המשפחה שבע"ה לא תיהיה אם הבן זוג.

זה לא היה התעללות חריגה חס ושלום אבל היא כן רגישה ויכול להיות שזה השפיעה עליה יותר.

אני ממש שמחה שהתנצלתי בפניה והעליתי *רק* את הנושא של להקשיב לי בנוגע לחינוך של הבן שלי ולא הכל.

אני בע"ה ינסה ממש להקפיד לא להעיר לה ואם זה דברים שקשורים שהיא לא מקשיבה לדברים של חינוך אז בשקט בצד.

בגלל שאני הבכורה כולם משתפים אותי בדברים ואוטומטית אני מרגישה ממש אחריות עליהם במיוחד שאמא שלי לא הסגנון שאפשר לדבר איתה על דברים אז קצת מרגישה אמא ( היא אמא טובה סה״כ אבל פחות רגשית וקצת קשה לה להקשיב לפריקות ) .

נראה לי גם אזרק הערות לשאר האחים שסתם יהיו יותר מודעים ואם זה לא קשור אליהם ממש שפשוט לא התערבו.

תודה רבה על המקום לפרק ולקבל עצות ממש עזר לי לראות דברים אחרת והוריד הרבה מליבי.

וכמו שמתואמת אמרה - תפילות

מחר בעזרת ה׳ נלך יחד

אני לא הולכת למיון לבד

והרופאה אמרה שזה יכול לחכות למחר בבןקר גם ככה רופאים מומחים ואו״ס אין בבי״ח אחה״צ ערב

בעזרת ה׳ יהיה בסדר

עוקבת אחרי תנועות שבחסדי ה׳ חזקות וברורות 

למיון היא בדכ עד שבע-שמונה בבוקר,

ככה שאם תגיעו יותר מאוחר כדאי לך לדאוג להפנייה ישר על הבוקר..

בהצלחה

אבל רק לומר לך שזה ניתוח ממש ממש פשוט וקל והילדים אחכ מתנהגים רגיל יום אחרי… לפחות אצלי

לקח כל הניתוח אולי 20 דקות 

גם אני פחדתי כי ניתוח והילד ילד, אבל זה באמת פשוט ומהיר והשתחררנו באותו יום הביתה, והילד נהנה שהוא צריך לאכול גלידה ומעדנים שבועיים

ואנחנו שמחנו כי סוף סוף נשם בקלות ...

לרוב הוא מצפצף אם הדופק גבוה או נמוך מידי

הכי חשוב לוודא שהדופק מתייצב חזרה לקו התקין של 120-160

עכשיו זה 173 ולא מצפצף…

האחות שאלה אם אכלתי ןכשאמרתי שלא אמרה שזה דופק מהיר מאוד והרבה פעמים זה כי העובר רעב ושאוכל משו לא מתוק

אכלתי לחם הסתדר ברוך ה׳

ועולה יפה במשקל - אין צורך להעיר כדי שיאכל. בטח אם הוא מתעורר מעצמו כל שלוש שעות.

תיהני מזה, וזהו

(למה בעצם את רוצה שהוא יהיה שמנמן? )

פשוט על הגב היה מתעורר מעצמו כל שעה- שעה וחצי, כי היה קופץ מעצמו. עכשיו על הבטן ישן יותר זמן וזה מרגיש לי שהוא אוכל פחות..

שתי הגדולות שלי ירדו מאוד באחוזונים כשהיו תינוקות ומאז אני ממש ממש רוצה שתינוק יאכל המון ויהיה שמנמן.. 

ולא כל התינוקות שמנמנים...

לא הייתי מעירה באופן יזום האמת

משכיבה גם ביום וגם בלילה על הבטן, סומכת עליו שאם הוא רעב הוא ידאג לעדכן אותי...

אם את רואה שהוא עולה טוב במשקל, אז לדעתי הכל טוב, תהני מהשינה,תשני כמה שאפשר 😀

הבנות שלי אכלו אותו הדבר..

אחת הייתה שמנמונת ועגלגלת ואחת רזרוזה.. 

אני חושבת ששינה רציפה יותר חשובה משמנמנות(;

(כמובן כל עוד לא מדובר בתת תזונה או משהו...)

זה מעולה לאכול כל שלוש שעות.

אין שום סיבה לגרום לו לקום יותר.

במיוחד אם הוא אוכל טוב עולה טוב במשקל.

השינה שלו גם חשובה, וגם שלך.

ככל שהוא גדל יותר, הוא לומד לאכול יותר יעיל. וזה אמור להספיק לו.

כאמור לתינוקות קטנים במשקל, אף פעם לא אמרו לי להעיר תינוק בשביל לאכול. (חוץ התינוק פחות מ 3 ק"ג).

אם הוא רעב, הוא יתעורר מעצמו לאכול.

אם ככה הוא יאכל יותר טוב, באהבה אקום כמה שצריך.

אבל מקווה שבאמת הוא יונק יותר יעיל וכמו שאמרה @יראת גאולה אוכל כפול.

יש לי טיפת חלב עוד 3 ימים נחכה בסבלנות 🤭

שמנמן זה קשור לאופי הגוף של התינוק, הרכב החלב שלך

אגב, כשאת ישנה יותר טוב, החלב יותר בשפע..

אז ביום יאכל יותר טוב.

לגבי שינה על הבטן

ההמלצה להשכיב על הגב מבחינת בטיחות

אבל את יכולה לעטוף אותו היטב עם חיתול בד אולי ככה ישן לך גם טוב וכמה שעות רצופות

שינה על הבטן?

וזה ממשיך לכאוב גם אחרי הביוץ

וזה לא קשור האם יש או אין הריון..

אני סתם מפתחת לעצמי תקוות

כי באופן קבוע שבועיים אחרי שמרגישה את הכאבים האלו אני מקבלת מחזור 

כי הציסטה נהיית אחרי הביוץ

לרוב היא נספגת מעצמה במחזור או כמה ימים לפני 

ואין לזה קשר האם נקלט או לא הריון.

אם המחזור שלך סדיר

אז תלכי לפי זה 

וסביב האיחור תעשי בדיקת הריון

בלגן אחד גדול

איך אדע מתי לעשות בדיקה אם בכלל

ולמה אני תמיד מקבלת מחזור בדיוק ביום ה14 או 15 מיום הכאבים האלו? מעניין

עברתי ניתוח הסרת כיס מרה ומאז סובלת מכאבי בטן ושלשולים חזקים.

בהתחלה כן אמרו לי להיזהר מאוכל שומני וכזה אבל רק בחודשים הראשונים ואני סובלת מזה כבר כמה שנים וזה קורה גם בלי קשר לאוכל מסוים או לאוכל בכלל...

זה מאוד מתסכל במיוחד שהרפואה לא ממש מכירה שזה מהניתוח.

ואני הגעתי לרופא גסטרו ואמרתי לו שזה מאז הניתוח והוא אמר לי: "אין סיבה שזה כתוצאה מהניתוח" ואפילו לא רצה לבדוק או לברר בכיוון.

וסליחה זה בולשיט.

ברור שזה מהניתוח. מעולם לא היו לי תופעות כאלו קודם...

האמת לא מצאתי משהו משהו ספציפי שיכולה להגיד שגורם לזה.

יכול לקרות אחרי אוכל וגם בבוקר לפני אוכל.

גם כשעושה ספורט וגם כשלא.

פשוט למדתי לחיות עם זה.

פחות קרה לי בדרכים מלבד פעמים בודדות די טראומטיות.

אני כן חושבת שזה משתפר עם הזמן אבל עדיין יכולה לבלות ימים בשירותים... 

מזדהה עם מה שכתבת. גם אני דיברתי עם הכירורג ואמר שהוא לא מכיר תופעה כזו, אבל כמו שאת אומרת מעולם לא קרה לי קודם.

הרופא משפחה אמר לי שזו כן תופעה מוכרת אבל יש כאלה שמצליחות לשלוט בה ולחיות טוב כשהן מרווחות אכילת שומנים אבל אני לא הצלחתי שזה יעזור לי. ממש כמו שאת אומרת יכול לקרות בלי קשר לאוכל...

אני חוששת שזה יהפוך להיות עם הזמן בתדירויות גבוהות יותר חס וחלילה.

למה הכוונה שזה השתפר עם הזמן? כל כמה זמן יש לך כיום התקף של כאבי בטן?

בעבר היו תקופות שכאבה לי הבטן 3 ימים בשבוע.

והייתי בשירותים מלא פעמים כל יום.

(ואז הלכתי לבירור רפואי מקיף יותר ולא מצאו כלום...)

עכשיו זה מרווחים גדולים יותר.

פתאום תקופה של 3 שבועות בלי כלום.

ואז יום אחד עם כאבים סבירים יחסית ואז עובר.

ושוב שבועיים שלוש בלי כלום...

גם אני אחרי הניתוח של הכיס מרה יש לי לעיתים תכופות יותר שלשולים ואפילו יחסית הרבה

היו לי תקופות קשות ממש של ימים בשירותים

וגם לי הרופא גסטרו אומר שזה לא קשור

לק"י

אז ניסיתי כמה דברים, ומחר נתקשר לטכנאי.

אז כולי תפילה ותקווה שהבגדים החשובים יתייבשו במהרה (לכשייתלו....).

ואהבתי את ה"מועדים לכביסה"😅

ובהצלחה לכולנו🙏

שהעדפתי להיות בבית בחג

הפעלתי 5

2 יבשות ומקופלות (בשולחן)

אחת במייבש

אחת עדינה מחכה בסל לתלייה מחר

אחת לבנה במכונה תגמור עד הבוקר...

וקשה לי לשער כמה עוד נשאר. לפחות 3 אבל ממש יש מצב שגם מגיע ל5

אצלי כבר ארבע מכונות תלויות ועוד אחת בעבודה כרגע.

אסל עד שיתייבש

.. מקווה שנסתדר לשבת

התקלקל לי בסוף החורף שעבר וכל כך שמחה שקניתי חדש לפני החורף הבא...

זה ממש הצלה במיוחד בזמנים כאלה.

אחרי הלידה של פוצונת

הבית הפוך 

בעלי עובד מחר 

צריך גם קניות ואני לא נוהגת

ב״ה. 

צרות של עשירה,

וזה אפילו לא צרות אלא אוצרות.

או כמו ששאלה אותי היום מישהי

כשגילתה בת כמה אני (33) 

וראתה את הילדודס: (פוצונת 5.5 בדיוק, פוצון 2.5)

״אז לקח זמן עד שהילדים הגיעו

או שהתחתנתם מאוחר?״ 

(אם את כאן אז סליחה...) 

(מי שלא מכירה- התשובה היא -2.

הייתי גרושה בלי ילדים

ב״ה תוך שנה מהחתונה שלנו ילדתי ).

תודה ה׳, שאתה מאמין בי.

תודה!

כשוף סוף הצלחתי לקום מהכיסא

אחרי כל מיני סטטוסים של להתחדש ולהתאמץ דווקא בשבת בראשית

שמתי ברקע שיעור של ציפי קולנטניוק המדהימה

ובאמצע השטיפה 

קלטתי שהם שלי - נגה - נמצא במילה ספונג׳ה

ואז קלטתי: 

כשנגה מחוברת לספה

ספהנגה 

צריך להפוך את ה-ו לוו שמרים, ו׳ של חיבור 

משהו שירים אותי, מחבר לטוב

ואת הצ׳ופציק של הה״א לשים על הג׳

ונוצר כח לעשות ניקיון!!

האמת הייתי בטוחה שאת יותר  מבוגרת לאור השרשורים שלך

ב"ה משפחה מהממת בגילך

המון נחת! ועוד הרבה אוצרות

איזה כיף לקרוא את נקודת המבט החיובית מקווה שהכנסת שבת בטוב 😉

יש פער של 5.5 שנים ביני לבין בעלי 

ככה שחברים שלו כבר הורים למתבגרים

אז זה מהצד שלו זה נראה מאוחר יחסית. 

הראיתי אותו לבעלי לפני כמה זמן, כשביקשתי ממנו לקנות לי אטבים (עם הסבר מפורט של איזה סוג אני אוהבת). ריגש (ומרגש) אותי איך פעולה כל כך פשוטה ויומיומית הופכת למחווה של אוהבים. וזה מרגיש ממש מהות השיר, המעשים היומיומיים שהם בעצם עולם ומלואו.

(ואצלי הררי הכביסה מהחג עוד לא מתקרבים לסיום😵‍💫)

באמת השורה הזאת נולדה ראשונה

וחיכתה לעוד מילים שיקיפו אותה. 

אבל הלידות שלי מאד מהירות

אז לא יודעת אם זה סימן 

אני אלד בבית😳

אם הלידות שלך מהירות את אמורה לצאת הרבה לפני לא?

סימנים שמצריכים בדיקה, גם אם אין צירים: ירידת מים, דימום.

לגבי צירים, יש תדירות של הצירים, משך כל ציר, כמה זמן יש צירים סדירים ורמת הכאב.

ותלוי גם המרחק מבית החולים.

בדרך כלל אומרים לצאת אם יש צירים סדירים במשך יותר משעה, בתדירות של חמש דקות, אורך כל ציר הוא סביבות דקה.

בפועל אני ילדתי עם צירים לא סדירים ולא חזקים. ככה שזה לא מוחלט.

הייתי יולדת בבית נראלי🫢

זה באמת מסובך לדעת..

נראלי שהעיקר כשנהיה צירים קבועים כל 5-7 דקות , או שנהיה כואב..

בפעם הראשונה היה לי כאב מוזר ובכלל לא כמו שתיארו לי צירים, וכאב ארוך ולא בגלים

נסעתי לבית חולים רק כדי להבין מה קורה (וגם כי היו ירידות בתנועות, לא ככ הרגשתי)

הגעתי בפתיחה 7 וילדתי תוך שעתיים

בפעם השניה יצאתי כשהייתי כבר שעה שלימה עם צירים יפים מתוזמנים פעם ב5-7 דק
לא מאוד כואבים האמת, אבל ממש צירים

אז בהתחשב בהיסטוריה שילדתי מוקדם + היה לי GBS חיובי, יצאתי לבית חולים

הגעתי בפתיחה 2.5 היה דיכאון, והיה לי ממש ממש קשה להצליח להמשיך לקדם לידה בלי חדר לידה שם
ולשחרר לא הסכימו...

בקיצור, אפילו אותה אישה לא יכולה להסיק בין לידות שונות.

לא תמיד הצירים ממש סדירים.

או לעומת זאת היו לי צירים סדירים הרבה שעות ועוד לא היה כואב ברמות נוראיות אז התעכבתי עוד.

כשמגיע למצב של ...אהההה ... אני לא יכולה יותר!! לעוף לבית חולים 😅

הם עוד לא היו מאוד כואבים אבל כן תכופים, כל 3 או 4 דקות כזה, הרגשתי ממש דחף לצאת

כאילו צורך להיות במקום שבו אני רוצה ללדת

מן דחף פנימי

אחר כך הצירים הכואבים באמת היו עבר בשלב ממש מתקדם שקרוב ללידה

כאב ותכיפות צירים לא היו אינדיקציה 🤭

פעמיים הגעתי עם תכיפות צירים של כל 4-5 דקות ממש כואבים והייתי בפתיחה 4 פעם אחת ופעם אחרת 1 אבל מחיקה כמעט מלאה. 

אם אחד מהם כן אז כשמתחיל להיות צפוף עקבי וכואב. עדיף להגיע מוקדם יותר מאשר להפך....

כי אם תחכי שזה יהיה וודאי אולי תגיעי כבר לפתיחה מלאה בלי לשים לב

רשמית אומרים לצאת כשיש שעה של צירים במרווחים בין 3-5 דקות אורך הציר כדקה זה

אבל בסוף קשה לדעת..

לפעמים זה מתפתח להיות רציני בבום

ולפעמים נמרח שעות באותו שלב

ובעיקר אם הם מתחילים להצטופף כדאי לצאת.

אני רק רוצה לסייג שאחרי 8 לידות אני עדיין הייתי צריכה שבעלי יגיד לי לצאת וכמעט הגעתי אחרי הלידה 

ובדכ באמת יולדת תוך כמה דק עד שעה מרגע שהגעתי

אין לי סבלנות לבתי חולים

מעדיפה לעבור צירים בבית ולהגיע בלידה פעילה

את הלידה הקודמת ילדתי באמבולנס

(חוויה לא מאד מוצלחת)

זה אכן חלק מהסיכון

זה ולידת בית

אגב, מי עזר לך פיזית באמבולנס?

נשמע קשוח

ילדתי בחצי שכיבה על האלונקה

הפראמדיק רק תפס אותו אחרי שהוא יצא.

זה מרמז על משהו בדינמיקה ספציפית איתך שמונע את זה.

תחשבי אם יש אנשים אחרים קרובים אלייך שכן יודעים להתנצל ותנסי להשוות את הדינמיקה, הרגשות, התגובות.

לא תמיד זה מה שאומרים, הרבה פעמים זה מה שחושבים (השדר, שפת גוף)

אני יכולה לומר לך ספציפית עלי, שאני לא מחכה להתנצלות, כשאדם מנסה לרדת מהעץ, אני מושיטה לו יד לוודא שפני לסליחה ושהדבר מאחורינו ומתקדמים הלאה. כלומר ההתנצלות היא בשפת גוף, ברצון לקרבה מחודשת, ולא במילים.

עוד דבר שבולט לי שמתנהל שונה, אני לא חופרת על הפגיעה ומה נאמר ולמה. 90% מהמקרים, האדם הפוגע היה לא בטוב (רעב. עייף, מתוח, בלי מצב רוח בלי קשר אלי) ופשוט הסיטואציה קרתה על רקע זה.

אז ממילא כשהוא במצב אחר כל היחס שונה בבסיסו, אז לא רואה עניין "לדבר" על זה.

אבל אם כן מדברים ומנתחים את הסיטואציה, כדאי שכל אחד יציג את הרגשות שלו לא בצורה מוחלטת אלא בצורה שמשפיעה עליו.

לדוגמה זה נשמע שונה לומר:

השפלת אותי לעומת הרגשתי מושפלת.

פגעת בילד שלי לעומת נפגעתי בשביל הילד שלי.

לא בטוח שכל השלושה אחים, אבל אם כן, יכול להיות שזה קשור למשהו שהם גדלו עליו, כנראה בתת מודע.

זה לא משנה אצל מי הבעיה, זה משנה איך מתמודדים איתה.

כשיש בעיה בדינמיקה מול אדם אחד, אז הרבה פעמים נכון להסתכל על קשרים אחרים שלו, לזהות את הדפוס ולנטרל את הבעיה מהמקום הזה.

(למשל יש לי קרובת משפחה רחוקה שאומרת על כל הילדים שהם מכוערים. אז אני מבינה שזה משהו שלה מול כל הילדים, לא משהו ספציפי מולי או מול הילדים שלי)

לעומת זאת כשיש בעיה שחוזרת על עצמה מול אנשים שונים, אז בד"כ המפתח לפיתרון יהיה בהתבוננות מה בהתנהלות שלי שבכוחי לשנות, יכול להוביל לתוצאה אחרת.

אבל את צודקת שבהתנהלות מול כמה אחים מאותה משפחה זה יהיה קצת יותר טריקי לזהות את המפתח לשינוי, אבל לא בלתי אפשרי.

אפשר להשוות מול קשרים אחרים שלי (חברות, עמיתים לעבודה) ואפשר להשוות לקשרים של המשפחה הזאת מול אנשים אחרים שקשורים אליהם (שכנים שלהם, חברי ילדות, הורים וכו) וככה לזהות דפוסים.

המטרה לא למצוא מי אשם, אלא לזהות את הנקודה שיש לנו השפעה עליה, שיכולה לשנות את התוצאה.

למשל גיסתי (אשתו של אחי) סיפרה שבהתחלה כשהיו ויכוחים בשולחן שבת אצלנו והטונים היו עולים, היא הייתה נפגעת מהמשפחה שלי (כולנו) עד שהיא שמה לב שבויכוחים בינינו אנחנו אוכלים אחד את השני בצרחות, ושניה אח"כ מפנקים אחד את השני והניגודיות הזאת הייתה קשה לה עד שלמדה שככה אנחנו אוהבים להתווכח ושזה לא מעיד על האהבה, אז כשלא היה נעים לה הטון, היא הייתה עוברת לספה לקרוא משהו עד סיום הויכוח, ואז חוזרת להמשך הארוחה ומרגישה אהובה ורצויה כאילו מעולם לא עלו הטונים.

אז זאת דוגמה למשל לזיהוי דפוס אצל משפחה ומה אפשר לעשות בקשר לזה בלי לצפות מהם להשתנות ובלי להמשיך להיפגע.

אבל אני מבינה ממך שזה לא היה דווקא כלפיה, אלא בין האחים?

גם אותי לא מעניין שהם רבים ביניהם ואפילו מתעלמת או צוחקת איתם יחד על זה אם זה לא משהו חמור

עד שזה כבר מתחיל לפגוע בילדים שלי... וגם בי! כן. באיזו זכות יש לאנשים זכות לשפוך דם של אחרים?

ואז לומר שהשפלתי אותה אם היא זו שלא מפסיקה להשפיל את הבן שלי?

זה משנה על מה.

לכן שניה אח"כ אנחנו יכולים להרעיף עליו אהבה, כי זה לא קשור.

אז אם יש משהו שאני חולקת על מה שהיא אמרה אני אעלה בטונים מולה, בלי לחשוב אם זאת אחותי שאמרה או גיסתי או אפילו השכנה.

בינינו האחים האהבה היא מספיק יציבה שאף אחד לא מרגיש שנפגע, אצל גיסתי שהייתה חדשה יחסית במשפחה, היא לקחה את זה אישית.

הרגישה שאם עולים בטונים מולה זה פוגע בה אישית.

אם מה שנאמר לבן שלך היה יכול להיאמר כלפי אחיין אחר, וההורה שלו לא היה חושב שזה לשפוך דם, אז הם גם לא חושבים שלומר את זה לבן שלך זה לשפוך דם.

לכן הגישה שלי זה שכל צד מנהל את הקשר עם המשפחה שלו.

בעלי מול המשפחה שלו, אני מול המשפחה שלי.

כי יש הרבה פרשנויות שונות להתנהגות.

אם בעלך גם חושב שזה מוגזם מה שנאמר, שהוא ידבר עם אחותו ויגיעו להבנות.

אם הוא חושב שזה לא מוגזם, תנסי להבין את הצד שלו.

לשפוך דם, זו העלבה בכוונה תחילה. האם הייתה כוונה כזאת?

מבינה את הצורך שלך לגונן על הילדים שלך, אבל בסוף זה המשפחה שלהם, הדודים שלהם.

וגם לטובתם כדי שיבנו איתם קשרים שאינם תלויים מנקודת המבט שלך.

אם נחזור לדוגמה של גיסתי,

אז מנקודת המבט שלה, בויכוח לא צריך להעלות טונים. זו טענה לגיטימית. אבל במשפחה שלי ככה זה, ועובדה שאף אחד לא נפגע מזה (כולל שכנים קרובים שמכירים אותנו)

אז נניח היה קורה דבר כזה מול אחיין שלי, מניחה שגיסתי הייתה נפגעת בשבילו מאוד, אבל אם עושים הפרדה בין נקודת מבטה לנקודת מבט האחיין, הוא היה לומד שאפשר לענות לטענות שלו בצורה קצת אגרסיבית ולאהוב אותו באותה מידה. כשילדים גדלים לתוך מציאות מסויימת הרבה יותר קל להם לקבל אותה כמו שהיא,

מאשר לאדם שנחשף לשוני הזה בבגרותו (אני רואה את זה על הילדים שלי עם המשפחה של בעלי)

למשל דוגמה קטנה, האוכל שאנחנו אוכלים שונה מאוד ממה שאוכלים במשפחה של בעלי, וכשאנחנו מתארחים חוזרים רעבים מאוד הביתה.

פעם הייתי לוקחת את זה קשה בשביל הילדים שאין להם מה לאכול, עד שלמדתי לשחרר. זה המשפחה שלהם והם יפתחו אסטרטגיה איך להתמודד עם הפער הזה בלי קשר אלי. חלק ילמדו לאכול את האוכל השונה, חלק ילמדו לאכול טוב לפני, חלק ילמדו להתמודד עם רעב. ואם הם יעדיפו לא להגיע בכלל, זו בחירה שלהם.

בקיצור, אין שום דבר טוב שיצא מהתערבות שלי בנושא. זאת המשפחה שלהם, וכל עוד אין כוונה תחילה לפגוע בהם, הם ילמדו להתמודד עם הפערים.

אם בכל זאת את חושבת שנכון להתערב, הגיוני לעשות את זה באחד על אחד ולומר, תראי אני יודעת שככה זה אצלכם, אני לא רגילה לזה, לי זה מפריע ש.. ולכן אשמח שכלפי הילדים שלי יגידו כך וכך..

נניח הם רגילים לכנות אחד את השני בכינויי גנאי מתוך צחוק או הרגל,

אז לומר אני מבינה שאצלכם זה עניין של מה בכך ואתם לא מתרגשים מהדיבור הזה, אני לא רגילה, ולכן זה מפריע לי. אשמח שכלפי הילדים שלי תשתמשו בשפה אחרת.

בניסוח הזה, את לא פוסלת את עצם ההתנהגות, את לא מצביעה עליהם כפוגעים.

את מסבירה את המקום שלך ומבקשת התחשבות. זה נשמע הרבה יותר עדין.

אחרי מעשה, אחרי שהתפרצת ואחרי שהתנצלת על ההתפרצות,

את יכולה לומר, אני מבינה את מה שאת אומרת והתנצלתי על כך.

זהו, מפה תשחררי, הזמן יעשה את שלו.

להמשיך לסחוב איתך את הנושא הזה רק יעמיק אותו יותר ויותר.

לא צריך לראות בזה כנתק, אלא כהתכנסות פנימית כל משפחה כלפי עצמה, אחרי החגים ולקראת החורף זה אך טבעי. עד חנוכה יש עוד זמן, אנחנו רק ביום הראשון של החזרה לשגרה.

ואם גם עד אז היא לא תפשיר, תמשיכי בשלך.

ככל שיותר קשה לך להמשיך הלאה וחשוב לך לפתור את זה בכאן ועכשיו, ככה את לא מעבירה את הכדור למגרש שלה, את לא נותנת לה הזדמנות אמיתית להתמודד עם הסיטואציה שאחרי ההתנצלות שלך. את בעצם רודפת אחריה עם סולם ומתחננת שתרד. זה גורם לאנשים לא לרדת. תאמיני בה שכשהיא תרצה לרדת, היא תמצא את הסולם לבד. או שתרד ענף ענף. זה לא משנה. העיקר שהשליטה על הירידה היא שלה. אי אפשר להוריד בכח אנשים מהעצים שהם טיפסו עליהם. אפשר רק לתת להם מרחב ביטחון למטה, שלא יפחדו לנסות לרדת.

אבל נשמע ממה שאת כותבת שהיא גם יצאה פגועה מהסיפור.

יכול להיות שמה שאמרת לה היה מוצדק והיה צריך להיאמר. אבל ברגע שהיא פגועה, אז הגיוני שגם קשה לה להתנצל.

אני משתדלת במצבים כאלו - שאני מרגישה שחייבים לי התנצלות, אבל מבינה שגם הצד השני חושב אותו דבר -

קודם כל להזכיר לעצמי שיכול להיות שבאמת לא צדקתי לגמרי. יכול להיות שבאמת גם אני צריכה להתנצל. גם אם אני עדיין מרגישה שאני לגמרי צודקת.

(פעם קראתי משהו שמאוד עזר לי להבין את זה - בחיים שלנו אנחנו משתתפים במאוד או אולי אלפי ויכוחים/חוסר הסכמות עם אנשים. בכל פעם כשאני מתווכחת ברור לי שאני צודקת. אבל גם לצד השני ברור שהוא צודק. האם יכול להיות שבאמת בכל אלפי הפעמים תמיד רק אני הצודקת? כנראה שלא. אז גם אם נראה לי שאני צודקת, אבל תמיד משתדלת לזכור שאולי באמת לפעמים אני טועה. ולפעמים גם עוזר לי לנסות לראות את הסיטואציה מנקודת המבט של הצד השני, לפעמים זה יכול לעזור. גם אם אני מאוד שונה ולא תמיד אני יכולה לראות את הדברים באמת כמו הצד השני, אני מנסה לדמיין עד כמה שאני מצליחה...).

ובכל מקרה, אני משתדלת לפתוח בהתנצלות מצידי (כשאיי מצליחה להתעלות מעל הרגשות הטבעיים שלי. לא תמיד אני מצליחה...). אפילו אם אני מרגישה שזה לא צודק ושהצד השני חייב לי יותר, אני מנסה להיות חכמה ולא צודקת.

ואם קשה לי להתגבר ולעשות את זה, אני מתפללת שההתגברות הזו תהיה לזכות עמ"י (או לזכות משהו ספציפי יותר שאני מתפללת עליו). זה עוזר לי...

בהמשך אני כן אגיד שגם אני נפגעתי. ואני כן אצפה להתנצלות. אבל אני אנסה קודם לפייס את הצד השני, ובדרך כלל זה מאוד מקל על כל ההתנהלות.

מבחינתי זה ברור שלא כולם יודעים להתנצל

במקרה הזה, שבו את בשלב של הצבת גבולות ראשונית מולן אם אני זוכרת נכון את השרשור הקודם, לא הייתי ממהרת לאף מקום.

אז היא מרגישה פגועה. גם את נפגעת... 

אפשר להגיד לה שלא התכוונת לפגוע בה, אבל שמבחינתך אין דבר כזה לא לענות או להעיר כשפוגעים בילד שלךך או עוברים את הגבול

מפה זה כבר שלה 

סיבות שונות לאנשים שלא מתנצלים

בעיות תקשורת

חוסר מודעות

חוסר הכרה בטעויות

ועוד

אני לרוב מתרחקת מאנשים עם בעיות אישיות שפוגעות בי

אבל אם מדובר באדם קרוב כמו בו זוג, יש דרכים לשפר את התקשורת:

לחזק אהבה עצמית

לשפר את יכולת התקשורת מהצד שלי

לעורר מודעות אצלו בצורה נעימה

ללמוד מהם דפוסי התקשורת השליליים ולפעול לשנות מהצד שלי

וכמו שפייגא כתבה- מדובר באחים. דפוס התנהגות מאוד דומה וגדלו כך שאין צורך להתנצל

גם בבית אני תמיד הטיפוס "המתנצל" או "המסיים את הויכוח" נגדיר את זה כך.

ולגבי הגיסה. התנצלתי פעמיים. הסברתי את עצמי והיא עדיין בעמדה של "אני פגועה" ומעולם לא ראו צורך להתנצל

אני נורא רוצה להתרחק. אך באיזה גבול? אנחנו גם ככה די רחוקות מבחינה גאורגרפית כך שלא מתראות הרבה

אבל מאוד קשה לי ההרגשה של נתק.

אני חושבת שלא טוב להיות בעמדה של זו שמסיימת תמיד את הויכוח, כי ברור שלעיתים הבעיה בצד שלו.

אני שומרת על גבולות ברורים, אם גבול נחצה, הוא חייב להתנצל ולתקן, אם הוא לא יתקן, אני לא אתקן במקומו, גם אם זה יקח זמן. אם לא שומרים על גבול, הוא לא ישמר לבד ואז מתרחשות פגיעות וכעסים ממושכים.

כל הבעיה אצלי היא שאני נוטה להתעצבן מהר וגם קצת לפתוח את הפה

ובעלי לא אחד כזה מטבעו

ולכן יוצא שתמיד אני זו "שמתלכלכת" והכל נתלה עליי בסופו של דבר

מאוד מאוד מאוד קשה לו להתנצל.. זו גם עבודה וב"ה אני כן רואה פירות והוא מאוד שונה כיום

אחרי כמה שנים של נישואים-מהאחים שלו

לעבוד על הכעס ועל שליטה עצמית

זה דבר שמשנה חיים

בעיקר את התחושות שלך כלפי עצמך וגם הסובבים אותך ירוויחו.

אני מכירה מקרוב

אי אפשר לחנך/ לתקן אנשים מבוגרים

אפשר או להתרחק או לדייק דפוס התנהגות כמה שיותר שיתאים ויגן מפגיעות

עם אנשים אחרים, את תמיד הראשונה להתנצל?

תנסי לנתח מה את מרגישה ולמה, מול בעלך והגיסות, ומול אנשים אחרים.

וככה תזהי את נקודת השינוי.

ברוב המקרים, לא מדובר באנשים רעים, אלא בדינמיקה בעייתית.

לי עוזר להשוות את זה לחוק הכלים השלובים.

מים תמיד ישפכו מלמעלה למטה, זה לא מכוונה רעה להציף את מי שלמטה, ולא מכוונה רעה לייבש את מי שלמעלה.

פשוט ככה זה. ואם רוצים לשנות, צריך להגביה את המקום הנמוך, או להנמיך את המקום הגבוה.

והגיוני מאוד מאוד כשיש איזה שינוי קטן בדינמיקה, הצד השני לא מבין מה קורה.

למה פתאום המים חוזרים אליו, הוא נבהל מזה כי הוא לא מכיר את הסיטואציה.

אבל אם הצד ששינה את המפה, לא נבהל ובטוח בתהליך, לאט לאט הצד השני יפסיק לפחד מהאיזון החדש, וילמד לחיות איתו בשלום.

אבל התגובה הראשונית היא טבעית מאוד. צריך לא להתרגש ממנה. לתת לצד השני את ההזדמנות להתרגל לדינמיקה החדשה.

אני יודעת שקל להגיד, קשה ליישם. אבל כשבטוחים בדרך, יותר קל להתמיד בה. הרבה פעמים עבודה היא על הלב, אצלנו פנימה. לחזק את המקום הפנימי שלנו שביקש לשנות.

אני פוגשת את זה הרבה מול ההורים שלי. כל מילה/ מעשה הופך לי את הבטן, אבל לומדת עם הזמן לסדר לי את המנטרות, וככה לחזק את המקום הפנימי.

כשאצלי המקום הפנימי חזק, התהליך יקרה. לאט, מלווה בקשיים, אבל הוא יקרה.

נתתן לי נקודות רבות למחשבה!! 

לא חשבתי על כיוונים כאלה בכלל...

אני חושבת שזו אבן דרך בהתבגרות שלנו.

הידיעה הזו, האסימון שנופל, שלא כולם יאהבו אותנו בחיים האלה. לא כולם יתחברו אלינו, ולא כולם יעריכו אותנו.

נשמע שאת היית בסדר איתה ושהיא בחרה להיפגע ולהתרחק.

זכותה? זכותה.

למה זה כ"כ מפעיל אותך?

אולי בראש שלך יש תפיסה שאומרת שאסור שמישהו יכעס עליי? או שכשמישהו לא אוהב אותי זה סימן שאני לא בסדר?

במקום להסתחרר סביב השאלה האם את צודקת או היא,

נסי לבנות את עצמך מתוך העקרונות של עצמך. מתוך הערכים שלך.

ואז פחות יטריד אותך מה היא חושבת, אומרת או עושה.

אני צריכה הפניה או מסמכים כלשהם?

אין צורך בהפניה. ליתר ביטחון אפשר להביא גם את הבדיקות שבוצעו עד כה.

זה הקישור:

סקירת מערכות מוקדמת (סקירה ראשונה): הנחיות ללקוחות כללית | שירותי בריאות כללית

אני גם כללית מושלם, את יכולה להבדק סקירה ראשונה או מאוחרת בפרטי, בעלות מוזלת של 57 ש"ח, ללא הפניה..

אם תעשי את הסקירה המאוחרת בקופה עצמה אז כן תצטרכי הפניה.. 

את מתארת מצבור של זוללי אנרגיה ואז שואלת איך זה שאין אנרגיה..

המצב הבטחוני

ההסתגלות לעבודה

הלילות המשובשים

הזוגיות השחוקה

הטיפול בילדים..

הכי הגיוני שתהיי ככה.

ועדיין זה לא קל לסחוב את החיים בקושי. ועל זה חיבוק גדול של הזדהות עמוקה.

אותי מחזיק לדעת (מנסיון..) שהתקופה הזאת זמנית. זה לא יישאר ככה לנצח. כתבת שאת יודעת להתאים את המשימות למשאבים. זה בדיוק הכיוון לדעתי. להוריד סטנדרטים בלי להתנצל בפני עצמך או אחרים, מתוך כבוד למעט הכוחות שיש לך, שיהיו מנוצלים לדברים החשובים לך.

בהדרגה תוכלי להתחזק- עם המשך ההתאוששות מהלידה ומהטיפול בתינוק, עם הזוגיות הנבנית ועם הבשורות הטובות שיגיעו בע"ה- והדברים יראו אחרת.

תפרגני לעצמך על הדברים שאת מצליחה לעשות טוב. זה ממש לא מובן מאליו.

לאט ובחמלה.

יהיה טוב יותר.

התיאור שלך נשמע לי מאוד מתאים לשנה הראשונה אחרי לידה חוזרת, אני ממש מזדהה.

לקח לי כמה אחרי לידות כדי להבין שזה חלק מהלידה, פיזית לוקח לי שנה להתאושש, וגם לילדים בבית לוקח להם זמן להבין את הסדר החדש וזה מוציא אותם מאיזון.

יש נשים שיש להם עזרה רציפה ויכולות רק לעשות את המינימום, ההורים עוזרים והבעל זמין. אבל נראה לי שהן היוצאות דופן, הרוב צריכות להסתדר איכשהו.

ולזכור שזו תקופה שעוברת, לשמר אנרגיה, לא לצאת בהצהרות, להימנע ממריבות, לעשות דברים שמשמחים אותך גם אם זה לא לפי הכללים. לי באופן אישי מפריע שהבית מלוכלך ומבולגן, אז נכון שלא כדאי לסדר אותו במקום לישון, אבל גם שאני אקום עצבנית לא כדאי, אז לפעמים טרחתי וסידרתי, תזכירי לעצמך שכל פעולה שאת עושה זו בחירה בשביל שיהיה לך קל וטוב יותר.

לאט לאט זה מתאזן ומשתפר

שה' יתן לך כוח ושמחה לעבור את התקופה הזאת בהצלחה

גם אחרי חזרה מחופשת לידה וכ"כ כ"כ עייפה.

אני ישנה אותו זמן כמו בעלי

ואני בצהריים/ אחה"צ גמורה שפוכה וממש חייבת להיכנס לנוח (ובהרבה פעמים זה בכלל לא אפשרי).

והוא כלום, הכל סבבה.

זה שיגע אותי למה אני עייפה כל הזמן.

עד שאחותי אמרה לי יום אחד: "את אחרי לידה!!"

נכון שהלידה היתה כבר לפני 7 חוד' אבל הגוף לא חזר לעצמו.

עדיין הגוף חלש וצריך להתאושש

לי זה נתן המון ההכרה הזאת שזה תקין והגיוני שאני עייפה ובלי כוחות ואנרגיה לכלום.

גם בעבודה, בדיוק כמו שאץ מתארת.

פעם נהניתי כ"כ מאתגרים ומשימות גדולות בעבודה.

היום אפילו לדברים קטנים אין לי סבלנות....

בטוח לא מהחזרה מהחל"ד.

ותלוי גם מה הסיבה לפיטורין. אם זה קיצוצים אז זה די פשוט לקבל אישור על זה, הרבה חברות בקשיים כלכליים ועושות תוכנית הבראה (שכוללת פיטורים)

מפני פיטורין