אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,
אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,
שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.
אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.
אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.
יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.
על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.
אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.
מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.
מאוד לא מאמינה בסרט נע.
לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.
אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.
הצד השני של המשוואה,
ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.
למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.
אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.
זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)
גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.
הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.
אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.
זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.
הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,
המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.
כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.
אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.
אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.
דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.
אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)
מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.
צריך לבחון היטב את הסיטואציה.
קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.
לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.
מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?
או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...
על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...
בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,
אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.
אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.
יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.
אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.
בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.
מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!
ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.
פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.
אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.
שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..
תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..
היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,
תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!
אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.
אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.
להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.
אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.
למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.
למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.
יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.
אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.
שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.
במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.
זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.
אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.
העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.
החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.
אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.
את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.
למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)
אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.
אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.
לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.
היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.
וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.
אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.
אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.
ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)
לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)
אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.
וכך היה.
והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל והסיפור הזה מאחורינו.
ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.
אז מה המסקנה?
שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.
לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.
אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.
ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.
אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,
אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.
אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו
ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.
מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.
ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.
כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.
אם יש מאיפה להשיג, הוא יצא לאור בעברית בתשנ"ד...
(אחרת כנראה היה אפשר להיות שם עם התינוק, שזה בעצם הדבר היחיד כרגע שגורם לי לחשוב ללדת מחוץ לירושלים...)
(אבל אולי אם היה לי מלווה יכולתי לבקש ממנו לסגור אותם? כבר לא זוכרת מה היה בדיוק בניתוח שהיה לי לפני זה בשע"צ...)
