פורום הריון ולידה (עמוד 496)

ועולה יפה במשקל - אין צורך להעיר כדי שיאכל. בטח אם הוא מתעורר מעצמו כל שלוש שעות.

תיהני מזה, וזהו

(למה בעצם את רוצה שהוא יהיה שמנמן? )

פשוט על הגב היה מתעורר מעצמו כל שעה- שעה וחצי, כי היה קופץ מעצמו. עכשיו על הבטן ישן יותר זמן וזה מרגיש לי שהוא אוכל פחות..

שתי הגדולות שלי ירדו מאוד באחוזונים כשהיו תינוקות ומאז אני ממש ממש רוצה שתינוק יאכל המון ויהיה שמנמן.. 

ולא כל התינוקות שמנמנים...

לא הייתי מעירה באופן יזום האמת

משכיבה גם ביום וגם בלילה על הבטן, סומכת עליו שאם הוא רעב הוא ידאג לעדכן אותי...

אם את רואה שהוא עולה טוב במשקל, אז לדעתי הכל טוב, תהני מהשינה,תשני כמה שאפשר 😀

הבנות שלי אכלו אותו הדבר..

אחת הייתה שמנמונת ועגלגלת ואחת רזרוזה.. 

אני חושבת ששינה רציפה יותר חשובה משמנמנות(;

(כמובן כל עוד לא מדובר בתת תזונה או משהו...)

זה מעולה לאכול כל שלוש שעות.

אין שום סיבה לגרום לו לקום יותר.

במיוחד אם הוא אוכל טוב עולה טוב במשקל.

השינה שלו גם חשובה, וגם שלך.

ככל שהוא גדל יותר, הוא לומד לאכול יותר יעיל. וזה אמור להספיק לו.

כאמור לתינוקות קטנים במשקל, אף פעם לא אמרו לי להעיר תינוק בשביל לאכול. (חוץ התינוק פחות מ 3 ק"ג).

אם הוא רעב, הוא יתעורר מעצמו לאכול.

אם ככה הוא יאכל יותר טוב, באהבה אקום כמה שצריך.

אבל מקווה שבאמת הוא יונק יותר יעיל וכמו שאמרה @יראת גאולה אוכל כפול.

יש לי טיפת חלב עוד 3 ימים נחכה בסבלנות 🤭

שמנמן זה קשור לאופי הגוף של התינוק, הרכב החלב שלך

אגב, כשאת ישנה יותר טוב, החלב יותר בשפע..

אז ביום יאכל יותר טוב.

לגבי שינה על הבטן

ההמלצה להשכיב על הגב מבחינת בטיחות

אבל את יכולה לעטוף אותו היטב עם חיתול בד אולי ככה ישן לך גם טוב וכמה שעות רצופות

שינה על הבטן?

וזה ממשיך לכאוב גם אחרי הביוץ

וזה לא קשור האם יש או אין הריון..

אני סתם מפתחת לעצמי תקוות

כי באופן קבוע שבועיים אחרי שמרגישה את הכאבים האלו אני מקבלת מחזור 

כי הציסטה נהיית אחרי הביוץ

לרוב היא נספגת מעצמה במחזור או כמה ימים לפני 

ואין לזה קשר האם נקלט או לא הריון.

אם המחזור שלך סדיר

אז תלכי לפי זה 

וסביב האיחור תעשי בדיקת הריון

בלגן אחד גדול

איך אדע מתי לעשות בדיקה אם בכלל

ולמה אני תמיד מקבלת מחזור בדיוק ביום ה14 או 15 מיום הכאבים האלו? מעניין

עברתי ניתוח הסרת כיס מרה ומאז סובלת מכאבי בטן ושלשולים חזקים.

בהתחלה כן אמרו לי להיזהר מאוכל שומני וכזה אבל רק בחודשים הראשונים ואני סובלת מזה כבר כמה שנים וזה קורה גם בלי קשר לאוכל מסוים או לאוכל בכלל...

זה מאוד מתסכל במיוחד שהרפואה לא ממש מכירה שזה מהניתוח.

ואני הגעתי לרופא גסטרו ואמרתי לו שזה מאז הניתוח והוא אמר לי: "אין סיבה שזה כתוצאה מהניתוח" ואפילו לא רצה לבדוק או לברר בכיוון.

וסליחה זה בולשיט.

ברור שזה מהניתוח. מעולם לא היו לי תופעות כאלו קודם...

האמת לא מצאתי משהו משהו ספציפי שיכולה להגיד שגורם לזה.

יכול לקרות אחרי אוכל וגם בבוקר לפני אוכל.

גם כשעושה ספורט וגם כשלא.

פשוט למדתי לחיות עם זה.

פחות קרה לי בדרכים מלבד פעמים בודדות די טראומטיות.

אני כן חושבת שזה משתפר עם הזמן אבל עדיין יכולה לבלות ימים בשירותים... 

מזדהה עם מה שכתבת. גם אני דיברתי עם הכירורג ואמר שהוא לא מכיר תופעה כזו, אבל כמו שאת אומרת מעולם לא קרה לי קודם.

הרופא משפחה אמר לי שזו כן תופעה מוכרת אבל יש כאלה שמצליחות לשלוט בה ולחיות טוב כשהן מרווחות אכילת שומנים אבל אני לא הצלחתי שזה יעזור לי. ממש כמו שאת אומרת יכול לקרות בלי קשר לאוכל...

אני חוששת שזה יהפוך להיות עם הזמן בתדירויות גבוהות יותר חס וחלילה.

למה הכוונה שזה השתפר עם הזמן? כל כמה זמן יש לך כיום התקף של כאבי בטן?

בעבר היו תקופות שכאבה לי הבטן 3 ימים בשבוע.

והייתי בשירותים מלא פעמים כל יום.

(ואז הלכתי לבירור רפואי מקיף יותר ולא מצאו כלום...)

עכשיו זה מרווחים גדולים יותר.

פתאום תקופה של 3 שבועות בלי כלום.

ואז יום אחד עם כאבים סבירים יחסית ואז עובר.

ושוב שבועיים שלוש בלי כלום...

גם אני אחרי הניתוח של הכיס מרה יש לי לעיתים תכופות יותר שלשולים ואפילו יחסית הרבה

היו לי תקופות קשות ממש של ימים בשירותים

וגם לי הרופא גסטרו אומר שזה לא קשור

לק"י

אז ניסיתי כמה דברים, ומחר נתקשר לטכנאי.

אז כולי תפילה ותקווה שהבגדים החשובים יתייבשו במהרה (לכשייתלו....).

ואהבתי את ה"מועדים לכביסה"😅

ובהצלחה לכולנו🙏

שהעדפתי להיות בבית בחג

הפעלתי 5

2 יבשות ומקופלות (בשולחן)

אחת במייבש

אחת עדינה מחכה בסל לתלייה מחר

אחת לבנה במכונה תגמור עד הבוקר...

וקשה לי לשער כמה עוד נשאר. לפחות 3 אבל ממש יש מצב שגם מגיע ל5

אצלי כבר ארבע מכונות תלויות ועוד אחת בעבודה כרגע.

אסל עד שיתייבש

.. מקווה שנסתדר לשבת

התקלקל לי בסוף החורף שעבר וכל כך שמחה שקניתי חדש לפני החורף הבא...

זה ממש הצלה במיוחד בזמנים כאלה.

אחרי הלידה של פוצונת

הבית הפוך 

בעלי עובד מחר 

צריך גם קניות ואני לא נוהגת

ב״ה. 

צרות של עשירה,

וזה אפילו לא צרות אלא אוצרות.

או כמו ששאלה אותי היום מישהי

כשגילתה בת כמה אני (33) 

וראתה את הילדודס: (פוצונת 5.5 בדיוק, פוצון 2.5)

״אז לקח זמן עד שהילדים הגיעו

או שהתחתנתם מאוחר?״ 

(אם את כאן אז סליחה...) 

(מי שלא מכירה- התשובה היא -2.

הייתי גרושה בלי ילדים

ב״ה תוך שנה מהחתונה שלנו ילדתי ).

תודה ה׳, שאתה מאמין בי.

תודה!

כשוף סוף הצלחתי לקום מהכיסא

אחרי כל מיני סטטוסים של להתחדש ולהתאמץ דווקא בשבת בראשית

שמתי ברקע שיעור של ציפי קולנטניוק המדהימה

ובאמצע השטיפה 

קלטתי שהם שלי - נגה - נמצא במילה ספונג׳ה

ואז קלטתי: 

כשנגה מחוברת לספה

ספהנגה 

צריך להפוך את ה-ו לוו שמרים, ו׳ של חיבור 

משהו שירים אותי, מחבר לטוב

ואת הצ׳ופציק של הה״א לשים על הג׳

ונוצר כח לעשות ניקיון!!

האמת הייתי בטוחה שאת יותר  מבוגרת לאור השרשורים שלך

ב"ה משפחה מהממת בגילך

המון נחת! ועוד הרבה אוצרות

איזה כיף לקרוא את נקודת המבט החיובית מקווה שהכנסת שבת בטוב 😉

יש פער של 5.5 שנים ביני לבין בעלי 

ככה שחברים שלו כבר הורים למתבגרים

אז זה מהצד שלו זה נראה מאוחר יחסית. 

הראיתי אותו לבעלי לפני כמה זמן, כשביקשתי ממנו לקנות לי אטבים (עם הסבר מפורט של איזה סוג אני אוהבת). ריגש (ומרגש) אותי איך פעולה כל כך פשוטה ויומיומית הופכת למחווה של אוהבים. וזה מרגיש ממש מהות השיר, המעשים היומיומיים שהם בעצם עולם ומלואו.

(ואצלי הררי הכביסה מהחג עוד לא מתקרבים לסיום😵‍💫)

באמת השורה הזאת נולדה ראשונה

וחיכתה לעוד מילים שיקיפו אותה. 

אבל הלידות שלי מאד מהירות

אז לא יודעת אם זה סימן 

אני אלד בבית😳

אם הלידות שלך מהירות את אמורה לצאת הרבה לפני לא?

סימנים שמצריכים בדיקה, גם אם אין צירים: ירידת מים, דימום.

לגבי צירים, יש תדירות של הצירים, משך כל ציר, כמה זמן יש צירים סדירים ורמת הכאב.

ותלוי גם המרחק מבית החולים.

בדרך כלל אומרים לצאת אם יש צירים סדירים במשך יותר משעה, בתדירות של חמש דקות, אורך כל ציר הוא סביבות דקה.

בפועל אני ילדתי עם צירים לא סדירים ולא חזקים. ככה שזה לא מוחלט.

הייתי יולדת בבית נראלי🫢

זה באמת מסובך לדעת..

נראלי שהעיקר כשנהיה צירים קבועים כל 5-7 דקות , או שנהיה כואב..

בפעם הראשונה היה לי כאב מוזר ובכלל לא כמו שתיארו לי צירים, וכאב ארוך ולא בגלים

נסעתי לבית חולים רק כדי להבין מה קורה (וגם כי היו ירידות בתנועות, לא ככ הרגשתי)

הגעתי בפתיחה 7 וילדתי תוך שעתיים

בפעם השניה יצאתי כשהייתי כבר שעה שלימה עם צירים יפים מתוזמנים פעם ב5-7 דק
לא מאוד כואבים האמת, אבל ממש צירים

אז בהתחשב בהיסטוריה שילדתי מוקדם + היה לי GBS חיובי, יצאתי לבית חולים

הגעתי בפתיחה 2.5 היה דיכאון, והיה לי ממש ממש קשה להצליח להמשיך לקדם לידה בלי חדר לידה שם
ולשחרר לא הסכימו...

בקיצור, אפילו אותה אישה לא יכולה להסיק בין לידות שונות.

לא תמיד הצירים ממש סדירים.

או לעומת זאת היו לי צירים סדירים הרבה שעות ועוד לא היה כואב ברמות נוראיות אז התעכבתי עוד.

כשמגיע למצב של ...אהההה ... אני לא יכולה יותר!! לעוף לבית חולים 😅

הם עוד לא היו מאוד כואבים אבל כן תכופים, כל 3 או 4 דקות כזה, הרגשתי ממש דחף לצאת

כאילו צורך להיות במקום שבו אני רוצה ללדת

מן דחף פנימי

אחר כך הצירים הכואבים באמת היו עבר בשלב ממש מתקדם שקרוב ללידה

כאב ותכיפות צירים לא היו אינדיקציה 🤭

פעמיים הגעתי עם תכיפות צירים של כל 4-5 דקות ממש כואבים והייתי בפתיחה 4 פעם אחת ופעם אחרת 1 אבל מחיקה כמעט מלאה. 

אם אחד מהם כן אז כשמתחיל להיות צפוף עקבי וכואב. עדיף להגיע מוקדם יותר מאשר להפך....

כי אם תחכי שזה יהיה וודאי אולי תגיעי כבר לפתיחה מלאה בלי לשים לב

רשמית אומרים לצאת כשיש שעה של צירים במרווחים בין 3-5 דקות אורך הציר כדקה זה

אבל בסוף קשה לדעת..

לפעמים זה מתפתח להיות רציני בבום

ולפעמים נמרח שעות באותו שלב

ובעיקר אם הם מתחילים להצטופף כדאי לצאת.

אני רק רוצה לסייג שאחרי 8 לידות אני עדיין הייתי צריכה שבעלי יגיד לי לצאת וכמעט הגעתי אחרי הלידה 

ובדכ באמת יולדת תוך כמה דק עד שעה מרגע שהגעתי

אין לי סבלנות לבתי חולים

מעדיפה לעבור צירים בבית ולהגיע בלידה פעילה

את הלידה הקודמת ילדתי באמבולנס

(חוויה לא מאד מוצלחת)

זה אכן חלק מהסיכון

זה ולידת בית

אגב, מי עזר לך פיזית באמבולנס?

נשמע קשוח

ילדתי בחצי שכיבה על האלונקה

הפראמדיק רק תפס אותו אחרי שהוא יצא.

זה מרמז על משהו בדינמיקה ספציפית איתך שמונע את זה.

תחשבי אם יש אנשים אחרים קרובים אלייך שכן יודעים להתנצל ותנסי להשוות את הדינמיקה, הרגשות, התגובות.

לא תמיד זה מה שאומרים, הרבה פעמים זה מה שחושבים (השדר, שפת גוף)

אני יכולה לומר לך ספציפית עלי, שאני לא מחכה להתנצלות, כשאדם מנסה לרדת מהעץ, אני מושיטה לו יד לוודא שפני לסליחה ושהדבר מאחורינו ומתקדמים הלאה. כלומר ההתנצלות היא בשפת גוף, ברצון לקרבה מחודשת, ולא במילים.

עוד דבר שבולט לי שמתנהל שונה, אני לא חופרת על הפגיעה ומה נאמר ולמה. 90% מהמקרים, האדם הפוגע היה לא בטוב (רעב. עייף, מתוח, בלי מצב רוח בלי קשר אלי) ופשוט הסיטואציה קרתה על רקע זה.

אז ממילא כשהוא במצב אחר כל היחס שונה בבסיסו, אז לא רואה עניין "לדבר" על זה.

אבל אם כן מדברים ומנתחים את הסיטואציה, כדאי שכל אחד יציג את הרגשות שלו לא בצורה מוחלטת אלא בצורה שמשפיעה עליו.

לדוגמה זה נשמע שונה לומר:

השפלת אותי לעומת הרגשתי מושפלת.

פגעת בילד שלי לעומת נפגעתי בשביל הילד שלי.

לא בטוח שכל השלושה אחים, אבל אם כן, יכול להיות שזה קשור למשהו שהם גדלו עליו, כנראה בתת מודע.

זה לא משנה אצל מי הבעיה, זה משנה איך מתמודדים איתה.

כשיש בעיה בדינמיקה מול אדם אחד, אז הרבה פעמים נכון להסתכל על קשרים אחרים שלו, לזהות את הדפוס ולנטרל את הבעיה מהמקום הזה.

(למשל יש לי קרובת משפחה רחוקה שאומרת על כל הילדים שהם מכוערים. אז אני מבינה שזה משהו שלה מול כל הילדים, לא משהו ספציפי מולי או מול הילדים שלי)

לעומת זאת כשיש בעיה שחוזרת על עצמה מול אנשים שונים, אז בד"כ המפתח לפיתרון יהיה בהתבוננות מה בהתנהלות שלי שבכוחי לשנות, יכול להוביל לתוצאה אחרת.

אבל את צודקת שבהתנהלות מול כמה אחים מאותה משפחה זה יהיה קצת יותר טריקי לזהות את המפתח לשינוי, אבל לא בלתי אפשרי.

אפשר להשוות מול קשרים אחרים שלי (חברות, עמיתים לעבודה) ואפשר להשוות לקשרים של המשפחה הזאת מול אנשים אחרים שקשורים אליהם (שכנים שלהם, חברי ילדות, הורים וכו) וככה לזהות דפוסים.

המטרה לא למצוא מי אשם, אלא לזהות את הנקודה שיש לנו השפעה עליה, שיכולה לשנות את התוצאה.

למשל גיסתי (אשתו של אחי) סיפרה שבהתחלה כשהיו ויכוחים בשולחן שבת אצלנו והטונים היו עולים, היא הייתה נפגעת מהמשפחה שלי (כולנו) עד שהיא שמה לב שבויכוחים בינינו אנחנו אוכלים אחד את השני בצרחות, ושניה אח"כ מפנקים אחד את השני והניגודיות הזאת הייתה קשה לה עד שלמדה שככה אנחנו אוהבים להתווכח ושזה לא מעיד על האהבה, אז כשלא היה נעים לה הטון, היא הייתה עוברת לספה לקרוא משהו עד סיום הויכוח, ואז חוזרת להמשך הארוחה ומרגישה אהובה ורצויה כאילו מעולם לא עלו הטונים.

אז זאת דוגמה למשל לזיהוי דפוס אצל משפחה ומה אפשר לעשות בקשר לזה בלי לצפות מהם להשתנות ובלי להמשיך להיפגע.

אבל אני מבינה ממך שזה לא היה דווקא כלפיה, אלא בין האחים?

גם אותי לא מעניין שהם רבים ביניהם ואפילו מתעלמת או צוחקת איתם יחד על זה אם זה לא משהו חמור

עד שזה כבר מתחיל לפגוע בילדים שלי... וגם בי! כן. באיזו זכות יש לאנשים זכות לשפוך דם של אחרים?

ואז לומר שהשפלתי אותה אם היא זו שלא מפסיקה להשפיל את הבן שלי?

זה משנה על מה.

לכן שניה אח"כ אנחנו יכולים להרעיף עליו אהבה, כי זה לא קשור.

אז אם יש משהו שאני חולקת על מה שהיא אמרה אני אעלה בטונים מולה, בלי לחשוב אם זאת אחותי שאמרה או גיסתי או אפילו השכנה.

בינינו האחים האהבה היא מספיק יציבה שאף אחד לא מרגיש שנפגע, אצל גיסתי שהייתה חדשה יחסית במשפחה, היא לקחה את זה אישית.

הרגישה שאם עולים בטונים מולה זה פוגע בה אישית.

אם מה שנאמר לבן שלך היה יכול להיאמר כלפי אחיין אחר, וההורה שלו לא היה חושב שזה לשפוך דם, אז הם גם לא חושבים שלומר את זה לבן שלך זה לשפוך דם.

לכן הגישה שלי זה שכל צד מנהל את הקשר עם המשפחה שלו.

בעלי מול המשפחה שלו, אני מול המשפחה שלי.

כי יש הרבה פרשנויות שונות להתנהגות.

אם בעלך גם חושב שזה מוגזם מה שנאמר, שהוא ידבר עם אחותו ויגיעו להבנות.

אם הוא חושב שזה לא מוגזם, תנסי להבין את הצד שלו.

לשפוך דם, זו העלבה בכוונה תחילה. האם הייתה כוונה כזאת?

מבינה את הצורך שלך לגונן על הילדים שלך, אבל בסוף זה המשפחה שלהם, הדודים שלהם.

וגם לטובתם כדי שיבנו איתם קשרים שאינם תלויים מנקודת המבט שלך.

אם נחזור לדוגמה של גיסתי,

אז מנקודת המבט שלה, בויכוח לא צריך להעלות טונים. זו טענה לגיטימית. אבל במשפחה שלי ככה זה, ועובדה שאף אחד לא נפגע מזה (כולל שכנים קרובים שמכירים אותנו)

אז נניח היה קורה דבר כזה מול אחיין שלי, מניחה שגיסתי הייתה נפגעת בשבילו מאוד, אבל אם עושים הפרדה בין נקודת מבטה לנקודת מבט האחיין, הוא היה לומד שאפשר לענות לטענות שלו בצורה קצת אגרסיבית ולאהוב אותו באותה מידה. כשילדים גדלים לתוך מציאות מסויימת הרבה יותר קל להם לקבל אותה כמו שהיא,

מאשר לאדם שנחשף לשוני הזה בבגרותו (אני רואה את זה על הילדים שלי עם המשפחה של בעלי)

למשל דוגמה קטנה, האוכל שאנחנו אוכלים שונה מאוד ממה שאוכלים במשפחה של בעלי, וכשאנחנו מתארחים חוזרים רעבים מאוד הביתה.

פעם הייתי לוקחת את זה קשה בשביל הילדים שאין להם מה לאכול, עד שלמדתי לשחרר. זה המשפחה שלהם והם יפתחו אסטרטגיה איך להתמודד עם הפער הזה בלי קשר אלי. חלק ילמדו לאכול את האוכל השונה, חלק ילמדו לאכול טוב לפני, חלק ילמדו להתמודד עם רעב. ואם הם יעדיפו לא להגיע בכלל, זו בחירה שלהם.

בקיצור, אין שום דבר טוב שיצא מהתערבות שלי בנושא. זאת המשפחה שלהם, וכל עוד אין כוונה תחילה לפגוע בהם, הם ילמדו להתמודד עם הפערים.

אם בכל זאת את חושבת שנכון להתערב, הגיוני לעשות את זה באחד על אחד ולומר, תראי אני יודעת שככה זה אצלכם, אני לא רגילה לזה, לי זה מפריע ש.. ולכן אשמח שכלפי הילדים שלי יגידו כך וכך..

נניח הם רגילים לכנות אחד את השני בכינויי גנאי מתוך צחוק או הרגל,

אז לומר אני מבינה שאצלכם זה עניין של מה בכך ואתם לא מתרגשים מהדיבור הזה, אני לא רגילה, ולכן זה מפריע לי. אשמח שכלפי הילדים שלי תשתמשו בשפה אחרת.

בניסוח הזה, את לא פוסלת את עצם ההתנהגות, את לא מצביעה עליהם כפוגעים.

את מסבירה את המקום שלך ומבקשת התחשבות. זה נשמע הרבה יותר עדין.

אחרי מעשה, אחרי שהתפרצת ואחרי שהתנצלת על ההתפרצות,

את יכולה לומר, אני מבינה את מה שאת אומרת והתנצלתי על כך.

זהו, מפה תשחררי, הזמן יעשה את שלו.

להמשיך לסחוב איתך את הנושא הזה רק יעמיק אותו יותר ויותר.

לא צריך לראות בזה כנתק, אלא כהתכנסות פנימית כל משפחה כלפי עצמה, אחרי החגים ולקראת החורף זה אך טבעי. עד חנוכה יש עוד זמן, אנחנו רק ביום הראשון של החזרה לשגרה.

ואם גם עד אז היא לא תפשיר, תמשיכי בשלך.

ככל שיותר קשה לך להמשיך הלאה וחשוב לך לפתור את זה בכאן ועכשיו, ככה את לא מעבירה את הכדור למגרש שלה, את לא נותנת לה הזדמנות אמיתית להתמודד עם הסיטואציה שאחרי ההתנצלות שלך. את בעצם רודפת אחריה עם סולם ומתחננת שתרד. זה גורם לאנשים לא לרדת. תאמיני בה שכשהיא תרצה לרדת, היא תמצא את הסולם לבד. או שתרד ענף ענף. זה לא משנה. העיקר שהשליטה על הירידה היא שלה. אי אפשר להוריד בכח אנשים מהעצים שהם טיפסו עליהם. אפשר רק לתת להם מרחב ביטחון למטה, שלא יפחדו לנסות לרדת.

אבל נשמע ממה שאת כותבת שהיא גם יצאה פגועה מהסיפור.

יכול להיות שמה שאמרת לה היה מוצדק והיה צריך להיאמר. אבל ברגע שהיא פגועה, אז הגיוני שגם קשה לה להתנצל.

אני משתדלת במצבים כאלו - שאני מרגישה שחייבים לי התנצלות, אבל מבינה שגם הצד השני חושב אותו דבר -

קודם כל להזכיר לעצמי שיכול להיות שבאמת לא צדקתי לגמרי. יכול להיות שבאמת גם אני צריכה להתנצל. גם אם אני עדיין מרגישה שאני לגמרי צודקת.

(פעם קראתי משהו שמאוד עזר לי להבין את זה - בחיים שלנו אנחנו משתתפים במאוד או אולי אלפי ויכוחים/חוסר הסכמות עם אנשים. בכל פעם כשאני מתווכחת ברור לי שאני צודקת. אבל גם לצד השני ברור שהוא צודק. האם יכול להיות שבאמת בכל אלפי הפעמים תמיד רק אני הצודקת? כנראה שלא. אז גם אם נראה לי שאני צודקת, אבל תמיד משתדלת לזכור שאולי באמת לפעמים אני טועה. ולפעמים גם עוזר לי לנסות לראות את הסיטואציה מנקודת המבט של הצד השני, לפעמים זה יכול לעזור. גם אם אני מאוד שונה ולא תמיד אני יכולה לראות את הדברים באמת כמו הצד השני, אני מנסה לדמיין עד כמה שאני מצליחה...).

ובכל מקרה, אני משתדלת לפתוח בהתנצלות מצידי (כשאיי מצליחה להתעלות מעל הרגשות הטבעיים שלי. לא תמיד אני מצליחה...). אפילו אם אני מרגישה שזה לא צודק ושהצד השני חייב לי יותר, אני מנסה להיות חכמה ולא צודקת.

ואם קשה לי להתגבר ולעשות את זה, אני מתפללת שההתגברות הזו תהיה לזכות עמ"י (או לזכות משהו ספציפי יותר שאני מתפללת עליו). זה עוזר לי...

בהמשך אני כן אגיד שגם אני נפגעתי. ואני כן אצפה להתנצלות. אבל אני אנסה קודם לפייס את הצד השני, ובדרך כלל זה מאוד מקל על כל ההתנהלות.

מבחינתי זה ברור שלא כולם יודעים להתנצל

במקרה הזה, שבו את בשלב של הצבת גבולות ראשונית מולן אם אני זוכרת נכון את השרשור הקודם, לא הייתי ממהרת לאף מקום.

אז היא מרגישה פגועה. גם את נפגעת... 

אפשר להגיד לה שלא התכוונת לפגוע בה, אבל שמבחינתך אין דבר כזה לא לענות או להעיר כשפוגעים בילד שלךך או עוברים את הגבול

מפה זה כבר שלה 

סיבות שונות לאנשים שלא מתנצלים

בעיות תקשורת

חוסר מודעות

חוסר הכרה בטעויות

ועוד

אני לרוב מתרחקת מאנשים עם בעיות אישיות שפוגעות בי

אבל אם מדובר באדם קרוב כמו בו זוג, יש דרכים לשפר את התקשורת:

לחזק אהבה עצמית

לשפר את יכולת התקשורת מהצד שלי

לעורר מודעות אצלו בצורה נעימה

ללמוד מהם דפוסי התקשורת השליליים ולפעול לשנות מהצד שלי

וכמו שפייגא כתבה- מדובר באחים. דפוס התנהגות מאוד דומה וגדלו כך שאין צורך להתנצל

גם בבית אני תמיד הטיפוס "המתנצל" או "המסיים את הויכוח" נגדיר את זה כך.

ולגבי הגיסה. התנצלתי פעמיים. הסברתי את עצמי והיא עדיין בעמדה של "אני פגועה" ומעולם לא ראו צורך להתנצל

אני נורא רוצה להתרחק. אך באיזה גבול? אנחנו גם ככה די רחוקות מבחינה גאורגרפית כך שלא מתראות הרבה

אבל מאוד קשה לי ההרגשה של נתק.

אני חושבת שלא טוב להיות בעמדה של זו שמסיימת תמיד את הויכוח, כי ברור שלעיתים הבעיה בצד שלו.

אני שומרת על גבולות ברורים, אם גבול נחצה, הוא חייב להתנצל ולתקן, אם הוא לא יתקן, אני לא אתקן במקומו, גם אם זה יקח זמן. אם לא שומרים על גבול, הוא לא ישמר לבד ואז מתרחשות פגיעות וכעסים ממושכים.

כל הבעיה אצלי היא שאני נוטה להתעצבן מהר וגם קצת לפתוח את הפה

ובעלי לא אחד כזה מטבעו

ולכן יוצא שתמיד אני זו "שמתלכלכת" והכל נתלה עליי בסופו של דבר

מאוד מאוד מאוד קשה לו להתנצל.. זו גם עבודה וב"ה אני כן רואה פירות והוא מאוד שונה כיום

אחרי כמה שנים של נישואים-מהאחים שלו

לעבוד על הכעס ועל שליטה עצמית

זה דבר שמשנה חיים

בעיקר את התחושות שלך כלפי עצמך וגם הסובבים אותך ירוויחו.

אני מכירה מקרוב

אי אפשר לחנך/ לתקן אנשים מבוגרים

אפשר או להתרחק או לדייק דפוס התנהגות כמה שיותר שיתאים ויגן מפגיעות

עם אנשים אחרים, את תמיד הראשונה להתנצל?

תנסי לנתח מה את מרגישה ולמה, מול בעלך והגיסות, ומול אנשים אחרים.

וככה תזהי את נקודת השינוי.

ברוב המקרים, לא מדובר באנשים רעים, אלא בדינמיקה בעייתית.

לי עוזר להשוות את זה לחוק הכלים השלובים.

מים תמיד ישפכו מלמעלה למטה, זה לא מכוונה רעה להציף את מי שלמטה, ולא מכוונה רעה לייבש את מי שלמעלה.

פשוט ככה זה. ואם רוצים לשנות, צריך להגביה את המקום הנמוך, או להנמיך את המקום הגבוה.

והגיוני מאוד מאוד כשיש איזה שינוי קטן בדינמיקה, הצד השני לא מבין מה קורה.

למה פתאום המים חוזרים אליו, הוא נבהל מזה כי הוא לא מכיר את הסיטואציה.

אבל אם הצד ששינה את המפה, לא נבהל ובטוח בתהליך, לאט לאט הצד השני יפסיק לפחד מהאיזון החדש, וילמד לחיות איתו בשלום.

אבל התגובה הראשונית היא טבעית מאוד. צריך לא להתרגש ממנה. לתת לצד השני את ההזדמנות להתרגל לדינמיקה החדשה.

אני יודעת שקל להגיד, קשה ליישם. אבל כשבטוחים בדרך, יותר קל להתמיד בה. הרבה פעמים עבודה היא על הלב, אצלנו פנימה. לחזק את המקום הפנימי שלנו שביקש לשנות.

אני פוגשת את זה הרבה מול ההורים שלי. כל מילה/ מעשה הופך לי את הבטן, אבל לומדת עם הזמן לסדר לי את המנטרות, וככה לחזק את המקום הפנימי.

כשאצלי המקום הפנימי חזק, התהליך יקרה. לאט, מלווה בקשיים, אבל הוא יקרה.

נתתן לי נקודות רבות למחשבה!! 

לא חשבתי על כיוונים כאלה בכלל...

אני חושבת שזו אבן דרך בהתבגרות שלנו.

הידיעה הזו, האסימון שנופל, שלא כולם יאהבו אותנו בחיים האלה. לא כולם יתחברו אלינו, ולא כולם יעריכו אותנו.

נשמע שאת היית בסדר איתה ושהיא בחרה להיפגע ולהתרחק.

זכותה? זכותה.

למה זה כ"כ מפעיל אותך?

אולי בראש שלך יש תפיסה שאומרת שאסור שמישהו יכעס עליי? או שכשמישהו לא אוהב אותי זה סימן שאני לא בסדר?

במקום להסתחרר סביב השאלה האם את צודקת או היא,

נסי לבנות את עצמך מתוך העקרונות של עצמך. מתוך הערכים שלך.

ואז פחות יטריד אותך מה היא חושבת, אומרת או עושה.

אני צריכה הפניה או מסמכים כלשהם?

אין צורך בהפניה. ליתר ביטחון אפשר להביא גם את הבדיקות שבוצעו עד כה.

זה הקישור:

סקירת מערכות מוקדמת (סקירה ראשונה): הנחיות ללקוחות כללית | שירותי בריאות כללית

אני גם כללית מושלם, את יכולה להבדק סקירה ראשונה או מאוחרת בפרטי, בעלות מוזלת של 57 ש"ח, ללא הפניה..

אם תעשי את הסקירה המאוחרת בקופה עצמה אז כן תצטרכי הפניה.. 

את מתארת מצבור של זוללי אנרגיה ואז שואלת איך זה שאין אנרגיה..

המצב הבטחוני

ההסתגלות לעבודה

הלילות המשובשים

הזוגיות השחוקה

הטיפול בילדים..

הכי הגיוני שתהיי ככה.

ועדיין זה לא קל לסחוב את החיים בקושי. ועל זה חיבוק גדול של הזדהות עמוקה.

אותי מחזיק לדעת (מנסיון..) שהתקופה הזאת זמנית. זה לא יישאר ככה לנצח. כתבת שאת יודעת להתאים את המשימות למשאבים. זה בדיוק הכיוון לדעתי. להוריד סטנדרטים בלי להתנצל בפני עצמך או אחרים, מתוך כבוד למעט הכוחות שיש לך, שיהיו מנוצלים לדברים החשובים לך.

בהדרגה תוכלי להתחזק- עם המשך ההתאוששות מהלידה ומהטיפול בתינוק, עם הזוגיות הנבנית ועם הבשורות הטובות שיגיעו בע"ה- והדברים יראו אחרת.

תפרגני לעצמך על הדברים שאת מצליחה לעשות טוב. זה ממש לא מובן מאליו.

לאט ובחמלה.

יהיה טוב יותר.

התיאור שלך נשמע לי מאוד מתאים לשנה הראשונה אחרי לידה חוזרת, אני ממש מזדהה.

לקח לי כמה אחרי לידות כדי להבין שזה חלק מהלידה, פיזית לוקח לי שנה להתאושש, וגם לילדים בבית לוקח להם זמן להבין את הסדר החדש וזה מוציא אותם מאיזון.

יש נשים שיש להם עזרה רציפה ויכולות רק לעשות את המינימום, ההורים עוזרים והבעל זמין. אבל נראה לי שהן היוצאות דופן, הרוב צריכות להסתדר איכשהו.

ולזכור שזו תקופה שעוברת, לשמר אנרגיה, לא לצאת בהצהרות, להימנע ממריבות, לעשות דברים שמשמחים אותך גם אם זה לא לפי הכללים. לי באופן אישי מפריע שהבית מלוכלך ומבולגן, אז נכון שלא כדאי לסדר אותו במקום לישון, אבל גם שאני אקום עצבנית לא כדאי, אז לפעמים טרחתי וסידרתי, תזכירי לעצמך שכל פעולה שאת עושה זו בחירה בשביל שיהיה לך קל וטוב יותר.

לאט לאט זה מתאזן ומשתפר

שה' יתן לך כוח ושמחה לעבור את התקופה הזאת בהצלחה

גם אחרי חזרה מחופשת לידה וכ"כ כ"כ עייפה.

אני ישנה אותו זמן כמו בעלי

ואני בצהריים/ אחה"צ גמורה שפוכה וממש חייבת להיכנס לנוח (ובהרבה פעמים זה בכלל לא אפשרי).

והוא כלום, הכל סבבה.

זה שיגע אותי למה אני עייפה כל הזמן.

עד שאחותי אמרה לי יום אחד: "את אחרי לידה!!"

נכון שהלידה היתה כבר לפני 7 חוד' אבל הגוף לא חזר לעצמו.

עדיין הגוף חלש וצריך להתאושש

לי זה נתן המון ההכרה הזאת שזה תקין והגיוני שאני עייפה ובלי כוחות ואנרגיה לכלום.

גם בעבודה, בדיוק כמו שאץ מתארת.

פעם נהניתי כ"כ מאתגרים ומשימות גדולות בעבודה.

היום אפילו לדברים קטנים אין לי סבלנות....

בטוח לא מהחזרה מהחל"ד.

ותלוי גם מה הסיבה לפיטורין. אם זה קיצוצים אז זה די פשוט לקבל אישור על זה, הרבה חברות בקשיים כלכליים ועושות תוכנית הבראה (שכוללת פיטורים)

מפני פיטורין

אני הרגשתי כך עם שניים בזמנו. היו עוד דברים כמובן שהשפיעו, זוגית, רפואית, נפשית

ועצרתי

גם בעלי רוצה עוד, אבל אני לא בטוחה שאני שם יותר.. עוד מהרהרת בזה עם עצמי

הורות זה דבר מאוד דורש. מאוד. אינטנסיבי.

הנחמה שלי עבורך - בעוד 3-4 שנים זה ייראה אחרת כשהילדים יהיו יותר עצמאיים.

עצה 1 - צאי לעבוד.תעשי דברים שיזכירו לך מי היית לפני. תמצאי את עצמך שוב. את לא רק אמא, את גם אמא.

עצה 2 - בעלך שותף..?

אם עכשיו את זו שצריכה לבשל, בשעה כזו, לא נשמע לי ככ. יכול להיות שיש על מה לעבוד גם עם בכיון הזה.

גם לי השבת הזו הייתה נראית כמו הר ואני די משוועת לחזרה לעבודה

באיזשהו שלב החופש, שעם חול המועד יצא 11 ימים, אמרתי לבעלי שנמאס לי לבשל ולהכין ולטרוח ולנקות

אז עשיתי מינימום לפי הכח, עשיתי גם דברים שאני אוהבת, ודאגתי להפוגות בין לבין

אני מתעודדת מזה שתיכף נגמר השלב של החגים, ואוכל לחזור לעבודה ופחות להיות כל היום במטבח

אבל אצלי לפחות זה לא יושב רק על אינטנסיביות. משהו במקום הזוגי שאנחנו מונחים בו כרגע לא נכון לי ולא ממלא אותי, אז זה גם משפיע לדעתי..

תני לעצמך את הזמן להתאושש מהתקופה המאתגרת הזאת שנקראת "החגים" לפני שאת משליכה הלאה על ההמשך.

ולא, עכשיו זה לא נחשב "אחרי החגים" כעוד לא עבר איסרו חג וכבר ערב שבת.

את יודעת שכרגע לא מתאים, אבל דואגת מהחלטה שתתקבל בהמשך.

מציעה לך לרוקן את המחשבות, הדאגות והכל לפרטים, לרשום הכל על דף, בבוא הזמן לפתוח את זה ולהתמודד. כרגע זה רק גוזל ממך כוחות חיוניים בדאגה למה שיקרה בעתיד.

תשתפי אץ בעלך שעצם הדאגה שאולי האמירה עוד ויעלה את הנושא מלחימה אותך עד כדי חוסר תפקוד. תשמעי מה יש לו להגיד. עוד כמה זמן הוא מוכן אפילו לא להזכיר את הרעיון בכלל.

אחרי שניטרלת את הבעיה הזאת,

תתמקדי במה יכול לתת לך כוח בכאן ועכשיו. כשהקטן בגיל 3-4 הכל נראה אחרת. נכון, עדיין כל ילד זקוק לשלו, ויש ילדים חולים שהם "סיעודיים" או עם צרכים רגשיים שעדיין צריכים אותנו צמודים, אבל זה לא דומה בכלל.

אז תרשמי לך סביבות חנוכה, לעשות חושבים. סביב מה הקושי העיקרי בגידול ואיך אפשר להתמודד איתו עד שהילדים קצת יגדלו.

לבינתיים רק לשרוד את היומיום. וזה ממש לגיטימי להיעזר באוכל מוכן לשבת בין חג לשבת שכבר אין כח וחשק לבשל שוב. לפחות את המנה העיקרית הבשרית. תוספות אפשר להוסיף משהו קל כמו אורז וירקות משקית של קפואים שמכינים בנינג'ה.

תחשבי מה יכול להקל עלייך כל יום בנפרד, עד שתצליחי עוד כמה זמן להרגיש את השגרה חזרה, ותגלי שבעצם כן יש לך כוחות יחסית לתפעל, או שתחשבי על פתרונות לטווח יותר ארוך רק עד שהקטנים קצת יגדלו.

היו בגיל 22 2 ילדים והיה לי קשה ממש, היום בגיל 41 יש לי 4, הקטן בן 4.5 והחיים שלי נוחים יותר וטובים יותר.

גם בעלי רצה יותר

למדתי לקחת אחריות על החיים שלי ולא ללדת ילדים שאני לא רוצה

6 זה לא מעט. יכולה לגמרי להחליט שמספיק ועכשיו להתמקד בדברים אחרים בחיים.

הכי טוב לדבר ולהחליט ביחד, תשתםי את בעלך בקושי של הגידול.

אני בהריון ומפחדת שיהיה קשה עד שסוף סוף הילדים בני 5 ועוד מעט יהיו בכלל עצמאיים יותר בע"ה והייתי יכולה להיות חופשייה יותר...

לפרקטיקה ברור שתמנעי עכשיו הריון, מציעה לפחות לשנתיים. ותשתפי את בעלך בתחושות שלך...

ברגע שמתחילים לישון קצת בלילה דברים כבר נראים טוב יותר. ובאמת החגים עכשיו היו כלכך אינטנסיביים, ביחד עם המלחמה והחדשות הרעות כל הזמן היה נורא קשה להשאר עם הראש מעל המים ולא לשקוע.

ממש ממש מובנות התחושות שלך. זה שנים קשות ואינטנסיביות. עוזר קצת לחשוב על העתיד, להסתכל על תמונות כאלה של סבים וסבתות עם כל הצאצאים סביבם, מאושרים... שבעז'ה זה יהיה העתיד שלכם ותזכו ששבט שלם יצמח מכם. ותראו פירות בכל העמל הזה, כל ילד הוא עולם ומלואו והם יביאו בעז"ה הרבה אור וטוב לעולם, כל אחד בדרך שלו .. 

ואת לא צריכה להתבייש בהן

שנית - האם את מרגישה ככה תמיד, או שתקופת החגים הציפה הכול בצורה חריפה מדי? (כי הגיוני שיש תקופות קשות בחיים, אבל לא מהן מסיקים מסקנה כוללת על החיים)

שלישית - את באמת יכולה לעצור עכשיו. לעצמך את יכולה לומר שזה לתמיד (ולו רק כדי לתת לעצמך כוח), ולבעלך את יכולה לומר שאת עוד צעירה, וגם הפסקה של ארבע-חמש שנים תאפשר ללדת עוד ילדים בעתיד. ותקבעו לכם נקודת זמן שבה אתם דנים על ההמשך ומגיעים להחלטה.

רביעית - בתקופת הזמן הזו שבה את ב"חופש" מילודה תמצאי לך עוגנים ודברים מעשיים שתעשי, דברים שדמיינת וחלמת עליהם, דברים שהיית עושה לולא התחתנת צעירה. כמובן, בהתאמה למצבך הנוכחי כאם לילדים... אבל בהחלט לנסות "להתפרע" עם החלומות, לתת את כל מה שהיית רוצה בהם. יכול להיות שאחרי תקופה תגלי שחלום האימהות הוא גם חלק מהחלומות שלך, וידגדג לך ללדת עוד ילד, ויכול להיות שלא. זה גם בסדר. (ואם העניין ההלכתי מטריד אותך או את בעלך אפשר לשאול רב שמבין לנפש האישה)

שורה תחתונה - לא כדאי להצטער על ההחלטות שהתקבלו בעבר. כן כדאי מאוד לחשוב איך אפשר לשנות את ההווה ❤️

(אני מבינה אותך מאוד... אמנם החלום הכי גדול שלי כנערה היה להיות אמא, אבל עם האימהות גיליתי שלא הכול ורוד ונוצץ בחלום הזה... ואמנם עם שני ילדים הייתי רק בגיל 23, אבל שישה היו לי עוד לפני אמצע שנות השלושים שלי... וכן, לפעמים צריך לעשות פוס לרגע ולחשוב מה הכי נכון לנו, בלי להתעוור מחלומות ודמיונות שונים... ❤️)

ממש הרמתן אותי בכיווני המחשבה שהעלתן.

תודה ממש!

העומס והתלות של קטנטנים זה ממש שוחק

הייתי אומרת ךקחת כרגע פסק זמן שלא חודבים על עוד ילדים בכלל, לא מצידך ולא מצד בעלך

תדברו על זה ותחליטו כמה זמן אתם לא מעלים את הנושא

ואז פשוט לנסות להכניס ליום יום פעילויות של נשימה, של התמלאות מבחינה פיזית, נפשית ורוחנית ואחרי שיעבור פסק הזמן שקבעתם אפשר לחשוב שוב, מסוגלים לעוד, או עדיין לא ולקבוע זמן חדש..

ובאמת החגים זוהי תקופה שוחקת בקטע הזה כי זה עוד ארוחה, שוב לנקות,שוב מטבח, שוב כביסות...שוב עם הילדים בבית כשבעלך בתפילה...

מזדהה כי אני גם צעירה עם חבורה ברוך ה' (לא שישה) והמצב הבטחוני גם משפיע עלי.

מה שעוזר לי לא ליפול ליאוש-

א. לאכול בשקט ולהשתדל בריא. לא לאכול וכל דקה להפסיק לילדים.

ב. להודות. כשאני מנקה את המטבח בפעם החמישית באותו יום, אני מודה לה' שיש לי מה לנקות ולמי לנקות...

ג. לשתף את הבעל. אפילו שיצא איתם לסיבוב ותהיה לי חצי שעה שקטה לזמן לעצמי.

במבט יותר רחב.

קודם כל, כרגע את לא צריכה ללדת עוד ילדים ובעתיד תחליטי אם תרצי עוד או לא.

ותחשבי, שאפילו אם יש לך 2 קטנטנים, עוד 3 שנים כבר יהיה קל בפער, ועוד 6 שנים בכלל זה עולם אחר.

אני מסתכלת על נשים סביבי, לדוגמא אמא שלי, בת 45, כשהקטנה בת 5 והיא יחסית ממש חופשיה.

בשנים האחרונות היא מאוד התפתחה מקצועית והגשימה חלומות ישנים, והיא ממש צעירה. 45 היום זה גיל עם המון כח ב"ה.

אז עד כמה שזה קשה, זה חולף. זו תקופה של 15-20 שנה של גידול קטנים, וזהו.

אני חושבת שההבנה הזו מעודדת, שעד כמה שזה קשה זה חולף.

וזה שאין לך כח לבשל לשבת זה לא אפילו, זה ממש הגיוני. לי זה קורה הרבה, עם 1/3 מכמות הילדים שלך

שלי בן חודשים עם לחי יבשה ממש

ובן שנה וחצי עם יובש מתחת לפה

הבת שלי עם לשתי חיים אדמדמות ויבשות..חמודה :*

 וגם בעוד מקומות בגוף

איפה קונים?

בית מרקחת?

אני מזמינה מאתר גילטי...

ראיתי שגם מוכרים בבית מרקחת של כללית- בטח יוצר זול

שמן קיק או שמן זית

סליחה אם הז לא מתחבר לחלום הריחני😅

בעצם אפשר להוסיף טיפת לוונדר או משהו..

רק לבדוק שמותר לעור של תינוק..

ניסיתי גם מוסטלה וגם את לה רוש פאזה ומוסטלה לוקח בעיני.

יש להם סטלטופיה פורטה שהוא יותר טיפולי ויש קרם שמתאים לפנים.

אני עברתי 2 הריונות אחרונים אחרי מלא מלא הפלות וחא הייתי רגועה בכלל. לא החמרתי עם עצמי בנושא הזה, הלכתי להיבדק אחת לשבוע. בלי זה את (ואני) עם חרדות , לא הרגשתי על מה ל"לענות" את עצמי ולסבול בפחדים. הספיקו לי הפחדים של משבוע לשבוע

בהמשך כבר היו דימומים אז הייתי צריכה באמת אחת לשבוע עד השלב של התנועות. זה לגיטימי ואל תרגישי לא טוב עם עצמך.

אצלנו יש די קרוב לבית מכון או"ס של הקופה הייתי קובעת תור והלכתי. מאמינה שאת בהריון בסיכון אז נבדקת גם אחת לשבועיים-שלוש

בהצלחה ובקלות 

אבל עוד לא התחלתי את המעקב, מחכה לתור לרופא

כשאני רוצה לקבוע תור לאולטרסאונד יש לי רק לטווחים של עוד שבועיים בערך, וזה יותר מדי בשבילי לחכות, ומצד שני במוקד חירום צריך לבןא עם הפניה מהרופא..., שזה דיי מסורבל....

בינתיים מתקשרת כל יום למוקד לבדוק אם התפנו תורים, מה שלא קורה כמעט

מעניין אםמזה ככה רק במאוחדת, או בעוד קופות...

גם יש קושי בתורים, אבל שהגעתי לאו"ס (אצל טכנאית) ביד בסיום הייתי ניגשת למזכירות ומסבירה את המצב, היו דוחפות אותי בין התורים.

לגבי הפנייה- גם רופא משפחה יכול לתת הפנייה. תבקשי מראש כמה הפניות זה גם אפשרי (לפחות במכבי)

לגבי קביעת התורים..

א. מחזקת אותך ממש מרחוק למרות שלא במצב שלך..

ב. תנסי לחשוב אולי תתחילי במקביל טיפול רגשי או פיזי משהו שיפנק אותך ויתרום לרוגע שלך? לביטחון? יש היום כל כך הרבה תחומים כמו דיקור/ הידרותרפיה (אני אישית ממליצה על הידרו)

לקראת ההריון הבריא והארוך הזה בעז"ה, לקראת לידת תאומים ובאופן כללי לקראת ההמשך בתוך אמא ואשה 😍

בהצלחה רבה רבה!!

צריך ללכת להיבדק.

יכולה להגיד על עצמי שהיו לי מלאאאא פעמים הפחתות כמובן תמיד הלכתי להידבק

עד שבהריון עודף הרופא אמר לי שמבחינתו לא משנה מה התדירות, גם לא מה העוצמה

מבחינתו כל עוד יש לי 5 פעמים ביום, כל פעם 3 תנועות זה מספיק

אני כמובן לא לוקחת אחריות

באופן כללי ההנחיה במקרה כזה היא כן ללכת להיבדק

מצד שני בדף הנחיות של השחרור כן היה כתוב שבכל הפחתה חובה להגיע מייד למיון

ככה שיצאתי לגמרי מבולבלת..

טוב שיומיים אחר כך ילדתי כי באמת לא עמדתי בלחץ הזה של התנועות. 

הכל- אוכל, הליכה, שתיה מתוקה וכו'

אבל עד כמה שידוע לי בשלב הזה אין משמעות לעוצמה.

פשוט סופרים 4 תנועות בחצי שעה וזהו.

בשבוע מוקדם יותר

עדיף ללכת להיבדק ולראות שהכל בסדר

אמא יודעת הכי טוב מה דפוס התנועות של העובר שלה באופן אישי

וכשיש ספק אין ספק

לק"י

אני ילדתי "רק" 4 פעמים, אבל זה השתנה מלידה ללידה, כולן היו בין 40+5 ל-41+4/5.

השניה היתה הכי מוקדמת.

ומבחינתי מאוחר זה בסדר גמור (כל עוד לא מתחיל לחץ של זירוז). כך שזה לא שיפור מבחינתי ללדת מוקדם יותר.

או שפתאום כבר אין קרעים

אבל גם שהלידה לא אחרי המשוער או לא מצריכה זירוז כי הגוף כבר מכיר את התהליך, אבל כנראה זה לא ככה לפי המקרה שלך

כולל לטבול יותר מוקדם (לאור השרשורים האחרונים)

אבל יש עוד פרמטרים שנכנסו לא יודעת אם זה דווקא כי זה לידות חוזרות

אבל ההנקה הרבה הרבה יותר קלה וזורמת, גם יש לי יותר חלב בקלות וגם אני יותר מתנהלת נכון אז פחות כאבים וסדקים

אבל אני לא הגעתי לכל כך הרבה לידות אז אולי עוד לא מדד 😉

ציינתי את זה כי אולי יש דברים שיפתיעו אותי או שינפצו לי מיתוסים  , וזה באמת קרה חח

זה הולך כך:

1. 40

2. 39

3. 34 (תאומים)

4. 39

5. 40

6. 39

7. 37

8. 37 (קיסרי אלקטיבי, שנקבע על סמך הלידה הקודמת)

ונכון שאני שמחה שלא עברתי אף פעם יותר מדי את התאריך (הלידה החמישית הייתה ב-40+4, וגם ככה זה היה נראה לי נצח), אבל מהניסיון שלי בכל זאת עדיף ללדת מאוחר מאשר מוקדם יחסית, שאז יש סיכוי שהתינוק ישקול פחות משלושה קילו, ויהיו לחצים סביב העלייה שלו במשקל...

שיש לחץ שהתינוק יהיה פחות מ3 קילו כי נולד בתחילת תשיעי

או שהתינוק מעל 3 קילו או במשקל גדול מדי ואז הוא צריך לצאת איכשהו חחח

לק"י

הקטן שלי נולד כמעט 4 קילו בלידה בלי תפרים ב"ה. הוא לא היה שמן או עם ראש גדול, פשוט "ארוך".

והמשך לתשובתי מלמעלה- הלידה הראשונה שלי נגמרה בקיסרי חירום. השניה היתה רגילה ב"ה ובלי זירוז (ועם אפידוראל), וצירי הלחץ נמשכו שעה. נקרעתי קרע קטן.

בלידה השלישית התחילו צירים ופתיחה, וקיבלתי זירוז, כי עברתי את 41+3. ובלידה הרביעית ילדתי בלי זירוז ב"ה. שתי הלידות בלי אפידוראל, וזמן צירי הלחץ כחצי שעה.

בשלושת הלידות הייתי בחדר לידה בערך 5-6 שעות.

יש שיפור.

ובו ממש צרחתי כי הרגשתי את עצמי נקרעת

יש לי כנראה צוואר רחם מאוד צר

כולם מתחת ל-3.5 קילו.

והאחרונות גם ככה קיסריות, כך שלא נורא אם הן היו שוקלות הרבה

הפרופורציות

💖

באמת

בעיקר מרגיהש את זה אחרי הידה

שבאחרונים אני נהניתתת מהתקופה מממש שבראשונים היתה קשהההה

ולא בגלל שהם ישנים יותר טוב...

פשוט הפרופורציה והתובנות שמתבשלות עם הזמן

ובלידות עצמן

גם הפיזי אצלי יותר קל

ומהיר

וההתעוששות אחרי

אבל בעיקר שוב- התפקוד לשי בזמן הלידה

היכולת להכין את עצמי נפשית

הכלים בתודעה וגם הפיזיים

לדעת מה עושה לי טוב ומה לא

מה למשל הרגשת ממש הבדל בין הראשונים לאחרונים

התינוקות האחרונים ישנים טוב ולכן נהנת יותר בחוםשת לידה?

או שהצלחת לגבש דעה יותר מקלה שנהנת מהתקופה?

פיזית אחרי לידה ראשונה היה הכי קשוח בגלל תפרים ועוד תופעות

אבל מה שהתכוונתי היה לאיך אני מתייחסת לתקופה הזאת

הבנתי שבראשונים העייפות והחולשה והמצבי רוח והכאבי בטן וכו

פשוט גרמו לי להיות בהשרדות

לאהוב את התינוק מאוד

אבל להצליח להנות ממנו לרגעים ובכללי לחכות שההתחלה תעבור ויתחיל להיות יותר מאוזן ונורמלי

ואז הרגשתי פספוס

שהרי כל כך אני אוהבת קטנים והז מיוחד הראשוניות

וחיכיתי ללדת ובסוף אני עסוקה בקושי וכבדה

והחלטתי שבא לי להנות

מהמתיקות

מההתרגשות הראושנית מההכרות עם נשמה חדשה

הבנתי למה אני זקוקה כדי להצליח- ודאגתיתלזה בכל מה שיש לי בו בחירה ואפשרות לשנות ולייצר.

ובמה לשא- כמו השינה בלילות,הגזים שלהם וכו- אז פשוט לא לתת לזה כח ומשקל... לומר וואי אני עיפה..ולעבור הלאה..לא להתקע..להזכירלעצמי שזה מזני וזה יחלוף ושאפשרתלהנות במקביל, לצד הקושי.

וזה לא סותר.

סוג של פרופורציות שיש עם הזמן

הצלחתי רק עם השישי והלאה..

אני לא הצלחתי לשנות עד כדי כך את התודעה

כלומר - מאז הלידה הראשונה, שבה הכול היה חדש כולל מצבי הרוח, כן למדתי למה לצפות, אבל עדיין התקופה הזו של אחרי לידה קשה לי כל כך, ואני רק מצפה שהיא תעבור (אבל כן מצליחה מדי פעם ליהנות מהמתיקות הראשונית הזו של תינוק בן יומו❤️)

לא לחכות שלא אהיה עייפה

ושיגמרו האתגרים

אלא

לקחת אחריות-

אני רוצה להנות

אני רוצה לשמוח בו

אני לא רוצה ליפול למסכנות

העבודה היא במחשבה

לזהות מתי המחשבה נהיה סמיכה כבדה ומעיקה כזאת

לזהות אותה כשמתחילה ולא להתחפר בה ולא לתת לה לבציט גם את שלל הרגשות

ללמוד להגיד

אני גמורה מעייפות

בענייניות😆

לא בדרמטיות ובמסכנות

לזהות את הרגע ההז שגורם לי ליפול לשם למסכנות

וגם לדאוג לעצמי

לנוח כמה שאפשר בבוקר

למצוא זמן בבוקר אפילו קצר לקום להתלבש כמו בן אדם לשתות קפה אפילו עם התינוק בידיים

לכתוב לקרוא לעושת משהו שעושה לי רגע לנשום

להסתכל לרגע במידת רוחק על הרגע ההז

לזהות מה היתי רוצה לזכור ממנו

לא להתקע

לזכור שבאמת תכלס הכל עובר

ושזה נס מתוק ולעולם לא מובן מאליו

ושמותר גם לפעמים לבכות ולהיות חלשים ולא להנות💖

לא במלחמות

בעיקרון מהבחינה הטכנית באמת למדתי לעשות את זה - להרפות, לא לדאוג מזה שלא מסודר והבית לא מתנהל "כמו שצריך", לאפשר לעצמי לנוח, לתת לאחרים לתפקד, לקבל את הפינוקים שנותנים לי בברכה...

אבל מהבחינה הרגשית - פשוט קשה לי לשלוט ברכבת ההורמונים הזו בעליות ובירידות...

אבל לא נורא. זו תקופה, והיא עוברת בע"ה. לחיי השגרה שעוד בוא תבוא!

אבל חשוב לי לענות.

ילדתי בין38.2 ל39.6.

אצלי מלידה ללידה המצב לא השתפר אלא החמיר.

הלידה הכי טובה הייתה הראשונה, גם מבחינת החוויה וגם אובייקטיבית.

הלידה השלישית כבר "נתקעה"

בלידה הרביעית ברגע האחרון חילצו את התינוקת עם התערבויות מרובות ואח"כ אשפוז בטיפול נמרץ.

אבל! 

ההתאוששות הרגשית והמשפחתית אחרי הלידה האחרונה הייתה הטובה ביותר (יש רקע של דיכאון ממושך אחרי לידה)

הלידה הרביעית נשמעת טראומטית, ועדיין ההתאששות הכי טובה

תודה ששיתפת!🙏

ראשון ושני 40+5

שלישי 40

רביעי 40+3

לידה ראשונה ורביעית ארוכה עם אפידורל וואקום

לידה שניה ושלישית מהירות ובלי אפידורל

התאוששות פיזית אחרי לידה ראשונה הייתה הכי קשה

התאוששות נפשית אחרי השלישי הייתה מאתגרת כי הם היו שלישיית קטנטנים

בחופשת לידה של הרביעי ממש הצלחתי ליהנות ממנו ומהחופש, בא לי עוד אחד כדי שלא אצטרך ללכת לעבודה חח

הראשונה היתה קיסרית לא מתוכנן

הרגשתי שבכל לידה אני מגיעה יותר מוכנה נפשית לתהליך

בלידה הרביעית זאת כבר היתה ממש חוויה נחמדה

ובחמישית, בכלל הרגשתי כמו בתוך חלום.

כל הלידות היו בשבוע 39 ומעלה.

גם ההתאוששות אחרי הלידה, השתפרה מלידה ללידה. וגם למדתי לקחת את הכל בפרופורציות יותר נכונות. יודעת שבסוף הכל עובר..

אם כי להגיד חוויה נחמדה זה כבר מוגזם...חחח...

אבל ממש מזדהה עם הכל (חוץ מהקיסרי ב''ה)

אבל הלידה השניה הייתה אחרת בצורה מדהימה מהראשונה.

הרבה יותר הבנתי את המקום הנפשי שאני צריכה להיות בו ועשיתי הכנה לאורך ההריון..

הרגשתי שהייתי מכווננת למה שנכון עבורי וממוקדת בלעזור לעצמי..

זה היה מאוד משמעותי

מקווה בפעם הבאה גם להיות במקום כזה

לא הייתי מקבלת החלטה לפי מה שכתוב בפורום..

אצלי בכל אופן פחות רלוונטי כי הורדתי בפעם אחת כבר בסוף שליש ראשון. בהמשך הייתי רק עם נרות אטרוגסטן

ושהיא רוצה שאני אקליל יותר ולא אחפור על כל הנחיה שהיא מביאה לי..

בגלל זה בודקת איך אחרות עשו

אטרוגסטן לא לקחתי, אני רק על דופסטון

הבדל משמעותי מאוד מבחינת בריאות התנוחה.

התנוחה של הערסל היא כמו של המנשאים הפיזיולוגיים, זו ממש לא אותה תנוחה של סלקל, למרות הדמיון בין התנוחות.

על עמוד השדרה...

גם גיסתי קנתה כזה אחרי שהשאלנו להם את שלנו, אז זה עוד חוות דעת;)

זה ממש עוזר להרגיע את התינוק ובמיוחד בכאבי בטן, לפחות אצלינו.. 

מבחינת התקנה בתקרה זה מסובך מדי?

יש לך מושג אם אני רוצה להתקין את זה בדירה שכורה זה יהיה מסובך אח"כ לסתום את החור?

מניחה שגם את ממליצה אם יש לך כזה..

אמרה שהציל אותה..

זה עדיין אצלה, אני צריכה לקחת ממנה..

את יכולה לכתוב לי בפרטי איזור ונראה רם י שלי איך להעביר..