אני בתקופה שעושה הרבה חושבים, מנסה להגיע למצב יותר מרוצה ושלם בחיים שלי, בינתיים בלי הרבה הצלחה.
נקודה שחוזרת כל פעם היא שאני מרגישה שאני משדרת משהו שגורם לאנשים לא להעריך אותי, לא לחכות לשמוע מה יש לי להגיד או להתעניין מעבר לנימוס בסיסי.
זה גורם לי תסכול גדול מאוד, כי אני באמת חושבת שאני בנאדם טוב, עמוק, רגיש, שמח, אחראי, אבל לא מקבלת שום פידבק חיובי.
בזוגיות אנחנו מנסים לעבוד על זה, ללא התקדמות משמעותית מדי, כי גם לבעלי יש את הקשיים שלו, וקשה לו לשים אותי במרכז כרגע, הוא מאוד סגור ולא מבין על מה אני מדברת.
עם הילדים זה גם מאוד נוכח, אני אמא מכילה, אוהבת, דואגת ומפנקת, אבל הילדים לא מעריכים, מחפשים הרבה בחוץ הערכה, מילה טובה שלי לא נספרת, חברים של הילדים אוצרים הרבה פעמים אמא לא מרשה לי, אצלנו לא עושים ככה , אצלנו אין דבר כזה. הם ילדים טובים ב"ה, עם בעיות של ילדים רגילים, אבל לא מרגישה שיש להם את הנאמנות למילה שלהן, את ההערכה הזאת שאם אמא אמרה אז זה נכון..
בפן המקצועי אני מאוד אחראית, מסורה, ראש גדול, מקבלת פידבקים טובים מהסביבה, אבל אנשים מקבלים יותר תפקידים ממני, יותר אחריות.. באמת לא מצליחה להבין על מה.
ובפן האישי, עברנו דירה לפני 4 שנים, לא יצרתי פה שום חברויות, לא מרגישה שאנשים מחפשים בקרבתי או לשמוע מה יש לי לומר (מכירה את זה שאנשים עסוקים וכו וכו.. עדיין מרגיש לי יותר חריג מהנורמה).
עכשיו אני לא באה להתלונן, כלומר קצת 😀
רק הייתי רוצה לצפות מעצמי מלמעלה, להבין מה כל כך מוזר בהתנהגות שלי שמייצר כאלה קשרים דפוקים..
רוצה לתקן את זה, אבל באמת שאני חושבת שאני אחלה, יש לי במה להשתפר כמו כולם, לא משהו שמצדיק כזה פער.
יש לי חברה אחת שאני מעריכה מאוד מאוד, ורק בגלל שהיא מפרגנת לי מכילה את הקשיים שלי (היא לא מודעת לזה ספציפי, אבל כשיש לי בעיה היא הראשונה שיכולה לעסור) והפרגון שלה הוא אמיתי וכנה, אני עוד מרגישה שיש לי עוד איזה ערך עצמי, אחרת בכלל הייתי ברצפה..
עכשיו איך אני ממשיכה מכאן? עצות יתקבלו בברכה
תראו איזה קטע מ-ד-ה-י-ם שכתב הבן איש חי לפרשתנו. 
במיוחד שזו שעה שכבר עייפים נורא וגם ככה הבית זועק הצילו...