״איזה יופייייי!!!! אני כל-כך שמחה בשבילך! אני ממש מעריכה את האומץ שלך, להכניס משהו כזה לחיים ככה, עם הילדים והתינוק והכל… את כל-כך צודקת שאת לוקחת את חייך בידיים ועומדת להגשים לך עוד חלום. דבר כל-כך טוב וחשוב בחיים. כל הכבוד שקפצת למים! זה הולך לעשות לך אוורור ואת כל-כך זקוקה לזה. אני יודעת שזה יוסיף עומס מטורף לחיים שלכם אבל אני ממש מאמינה שזה יעזור לך להיות אמא עוד יותר טובה ממה שאת כבר. אני כל-כך שמחה שאת עושה ככה מקום להגשמה שלך. זה גם מעולה לילדים. ככה הם ילמדו גם הם להגשים את החלומות שלהם ואת עצמם. ותקשיבי, איזה זכות… לעסוק בהצלת חיים זה דבר פשוט מדהים. אני כל-כך גאה בך ילדה שלי. עלי והצליחי״.
זה מה שהייתי רוצה שאמא שלי תענה לי כשסיפרתי לה שאני מתחילה קורס חובשים.
במקום זה היא ענתה ״אה. טוב.״ בנימה שנעה בין חוסר עניין לחוסר הסכמה, בסוף מה שהייתה שיחה נעימה דווקא. וכשהיא כבר הוסיפה משהו, זה היה לשאול שוב את מה שהיא כבר שאלה אותי לפני כמה חודשים כשסיפרתי לה שאני מתלבטת לגבי הקורס ״האם מקבלים על זה תשלום?״. (קשה לה שאני עושה משהו שיקח ממני עוד משאבים ולא יביא לנו עוד קצת כסף, שתמיד צריך הרי).
אני לא רוצה לכעוס עליה.
אני יודעת שהיא באה מעולם אחר ולא יכולה להבין.
אבל היה לי טוב לקבל תגובה מחזקת. ולהתחזק בזכותה, עכשיו שאני פתאום מקבלת רגליים קרות של איך אסתדר עם הכל והאם אני לא טפשית שאני עושה משהו כזה עכשיו, באמצע החיים, עם כל העומס של החיים.
לא יודעת מה עדיף....
