ככל שהתפתחתי יותר, למדתי להעריך ולאהוב את עצמי, העשיה שלי השתפרה (גם מקצועית וגם אישית) וזה מעגל שמזין את עצמו התפתחות אישית- אהבה עצמית- הערכה של הסובבים.

אני חושבת שבבית יותר קשה לקבל הערכה וגם כשמקבלים היא מצומצמת לעומת מה שאפשר לקבל במקום עבודה, שיכול לכלול גם הערכה מקצועית, גם אישית וגם חברתית.

שתלויה בדבר?

אני אוהבת את מה שאני עושה וחושבת שאני טובה בו, אבל אין לי כרגע רצון או כוחות לגדול מעבר למה שאני עושה.. ויותר משרציתי את הקידומים והתפקידים, רציתי את הערכה והידיעה שחושבים שאני מסוגלת 

הערכה אמיתית, גם אם היא הגיעה מראש נניח בגלל עמידה ביעדים כלשהם, היא תרגיש אמיתית והיא תהיה לאורך כל הזמן, גם כשעושים טעויות וגם בזמנים פחות טובים.

זה המבחן האמיתי, מי נשאר חבר ומעריך גם בזמנים המורכבים.

יש גם פרק המשך.

ממליצה להקשיב

מכירה את התחושה הזאת, לא כיף להתהלך בעולם להרגיש אוויר. עוזר להזכיר לעצמי שזה תקופה, יש תקופות כאלה וזה עובר. (אצלי זה יכול להשתנות אפילו במהלך החודש מימים שאני מרגישה מלאת סיפוק ובטחון עצמי לימים שאני מרגישה שקופה ולא יציבה)

בימים כאלה אני מחליטה להתנער מרחמים עצמיים ולהפסיק להתרכז בעצמי ופשוט לראות אנשים מסביבי עם הקשיים שלהם ולנסות לעשות טוב מבלי לחכות לקבל בחזרה .לפעמים זה ממש קשה! כשבא לך לספר על הבעיות שלך ואת מחליטה לשמוע בעיות של אחרים ולעודד...אבל בסוף גם את מקבלת פרופורציות וגם מבפנים את מרגישה תחושה של ערך עצמי שבכלל לא תלוי באנשים.

ולא טורחים לרצות להכיר אותי, כשזה מגיע גם מהקרובים אליי אני באמת הייתי שמחה לדעת מה בי משדר את זה.  

כי אני מרגישה מפוספסת בטירוף, חיה ליד ולא ממש. 

ואיזה אלופה שאת מנסה לטפל בזה ולא להשאר בתחושה שלא נוחה לך! איהז אלופה שרוצה לחיות את החיים עד הסוף❤️ זה עצמו ממש ממש מוערך בעיני!

יש לי שאלה...

את כותבת הרבה שלא מעריכים אותך/מתעניינים בך מספיק.

נשמע מדברייך שאת כן מעריכה את עצמך ויודעת מה את שווה (הבנתי נכון?)

האם את מעריכה את האנשים סביבך? האם את מתעניינת בעולמם? הסביבה שלך נראת לך מעניינת?

את בעלי אני לצערי קצת פחות מעריכה היום, ואת הילדים, משתדלת לראות את הטוב שבהם, אבל לפעמים כן מסתכלת בעין ביקורתית מדי.

בטוחה שאת אישה עמוקה ומלאת חכמת חיים ואולי דווקא בגלל הרגישות שלך לא מספק אותך הדיבורים השטחיים והרגילים ואת מחפשת את העומק...אני באמת לא חושבת שמשהו דפוק בך. זה העולם דפוק שהוא על כך אינטנסיבי ואנשים פחות מחפשים את העומק.

אולי אנשים סביבך יותר מוחצנים ואת מרגישה יותר מופנמת? לפעמים זה עניין של אופי. המוחצנים תמיד יראו "מעורכים" יותר כשלמופנים יש את האיכויות שלהם דווקא הם לפעמים יותר חכמים, עמוקים, מפותחים, יש להם עולם שלם בפנים.

אולי תתחילי לשתף בכתב את המחשבות שלך אנחנו בטוח נתייחס אליהן ונעריך אותן;)

אבל ממרום כמעט 40 שנות חיי אני מתחילה לפקפק בזה, לא יכול להיות שרק אני כזאת מוצלחת ועמוקה ואף אחד לא מצליח להגיע אליי.  

אני לא מאוד מתרשמת מהצלחות חיצוניות של אנשים, 

וברור לי ממש המקום של חיפוש של זה.

להגיע לקשר עמוק עם ילדים או עם הבעל זה משהו שלוקח שנים, זה גם קשרים שמעורבב בהם הרבה אגו ורצון לשליטה. לוקח שנים ללמוד לראות את הטוב ולשחרר שליטה.

כיף לך שיש לך חברה אחת כזאת שאפשר לפרוק לה! זה לא ברור מאליו בכלל.

אני חושבת שמקשר עם חברות עם אותם ערכים כמו שלך אפשר לקבל הרבה כח. וזה יותר קל כי לא מעורבב בזה כל המשקעים שיש בזוגיות/ הורות.

אפילו כאן, תתחילי פשוט לשתף, לקבל פידבק.

יש פעמים שלא מקבלים את הפיטבק הזה מהמציאות הקרובה וזה מדהים שאת לא נותנת לזה לערער אותך

ואת יודעת שאת מדהימה!!!

ואת לגמרי צודקת בזה!!

זורקת משהו..

אמרת משהו על בעלך

לא נכנסת להקשר הזוגי

לא מבינה בזה מספיק

אבל יכול להיות שהמקום שלו קצת מחליש אותך מול הילדים?

שקשה לך להיות בטוחה מולם בגלל העניין הזה?

עצם המודעות שזה קשור לזה יכולה לעזור לך לשנות את המצב מול הילדים גם אם לא ישתנה משהו מיידי מול הבעל

..

אבל יכול להיות שאני טועה בזה בכלל....

רק מנסה לחשוב על כיוון....

ועוד כיוון, האם את מרגישה שמחה ומסופקת בעצמך מחייך?

לפעמים שודר הדבר הוא בתחושה הפנימית שלנו

@קמה ש. המדהימה אמרה פעם שלעצור ולהקשיב טוב טוב ללב שלנו , להקישב מה הוא אומר , יכול לתת לנו המון!!!

וחיבוק!

את נשמעת אלופה!!

אגב, בשרשור אחר דיברנו על זה שבדור שלנו נהיה יותר נפוץ סביבות שמעודדות נרקסיסטיות

ובסביבות כאלה,

כשיש אנשים שהם לא כאלה

לפעמים הם לא יקבלו פיטבק חיובי מהסביבה

כי נהיית סביבה שמעריכה נרקסיזם

ומשהו אחר לא מתקבל...

וזה לא אומר עלייך רע, אלא הפוך...

שאולי חשובה, אבל אני פחות מאמינה בה,  הם לא משתפים אותו ויכולים גם להסתיר ממנו אם חושבים שיכעס, אז אני לא מחפשת כזה קשר..

הילדים מאוד קשורים אליי בנפש, אבל כן חסרה לי הערכה, שמילה שלי תחשב בעולם שלהם.

ובקשר לנרקיסיזם, יכול להיות שהרבה מהעולם מושפע מזה, אבל הרבה לא.. ואני במקום שחושבת שלא יכול להיות שכולם מסביבי נרקסיסטים ורק אני מוצלחת וטובה ולכן לא מתחברת אליהם..

זה נראה לי משהו עמוק יותר שאני משדרת שיוצר מחסומים בתקשורת 

וגם בעוד סיטואציות, למשל כשמתארחים עם בני משפחתה אני רואה שכשההורים קוראים להם הם באים מיד לשמוע מה רוצים, ורק אצלי זה תמיד נמתח וצריך להתחנן שיגיעו. 

לא תמיד זה תלוי בך, כשמתבגרים מתחילה נפרדות מסוימת מההורים וזה טבעי ואז צריך לבנות קשר מסוג אחר

את נגישה להם לתחושתך? או שאת ביקורתית ושיפוטית..? את שמחה בדרכ או עייפה מהחיים כזה.? גם זה יכול להשפיע על הקשר

חוויות ורגשות?

אני יכולה לספר על עצמי, שיש לי ב"ה הורים נהדרים, חמים ורגישים אבל מעולם לא הרגשתי שהם כתובת לספר על עצמי, כי הם לא סיפרו על עצמם ולא היה הרבה שיח על רגשות בבית...

שההורים שלי שיתפו המון על עצמם, עד היום זה ככה. ועדיין לא הייתי משתפת הרבה או לפחות כמו שרציתי והייתי צריכה, בגלל ביקורתיות ושיפוטיות ותגובות לא נעימות של אמא שלי לכל מיני סיטואציות שלא קשורות בהכרח לשיתוף אפילו

היא נתפסה בעיניי כדמות לא מכילה ולא נגישה עבורי אז השיתופים היו יותר שטחיים למרות שהיא הייתה מאוד מאוד מעורבת וגם די מאפשרת האמת, אבל פחות פנויה להכיל ברמה עמוקה יותר

וכמתבגרת למשל, את מפתחת עולם רגשי וצריכה לפעמים הכוונה. אפילו רק הכלה לרגש. מישהו שיהיה איתך בתוכו. אז במוקד הזה, פחות

אבל פותחת השרשור דווקא נשמעת רגישה ונעימה.

ברור ש*רק* שיתוף לא מספיק, צריך גם לתת מקום לשני, אמפתיה לא שיפוטית ויכולת הקשבה.

ואפילו יותר מזה, סתם "כימיה", יש ילדים שהם מאוד שונים מהוריהם באופי ויותר קשה לתקשר.

חושבת כמוך

אבל לפעמים זה לא פורץ החוצה את עולם המחשבה לדיבור ומעשה

בגלל שזה לא רק מול הילדים, עולה בי מחשבה שזה קשור אולי באמת לזה ( לא לשיפוטיות חלילה, רק להיות מובנת פה. אלא לעובדה שזה לא פורץ את עולם הדיבור והמעשה)

במחשבות של בדיעבד, זו הזדמנות יקרה לפתח שיח קרוב עם הבת ולפרוץ מחסומים

להגיד למשל 'חשוב לי שתרגישי איתי בנח ותשתפי אותי בדברים שקורים. אני אוהבת אותך. אני אמא שלך. איך הסתדרת..? איך הרגשת ?'

כזה.

ושהם מחפשים הערכה בחוץ- ייתכן שזה דווקא מעיד עד כמה הם מצידם מרגישים אהבה והערכה בלתי מותנות מצידך ולכן הם "עולים" לשלב הבא ופנויים לחפש את זה מהחברה בחוץ ולמצוא את מקומם בחברה. בפרט בגיל ההתבגרות שבו חברת השווים ובני אותו גיל יותר משמעותית.

בכלל ,נראה לי שבבית המדד הוא כמה בני הבית מרגישים איתך נוח ולא כמה הם מעריכים-במשמעות של "כבוד, כי "אין נביא בעירו",ולפי מה שאת כותבת -הם לא צריכים לחפש את ההערכה אצלך ,כי היא נתונה להם,וכך צריך להיות בעיני .

לגבי הסביבה- ייתכן שאת מאוד מופנמת ,ולכן אנשים מפרשים את זה כריחוק ולא יוזמים?

אז לא מרגישה חשובה ומהותית מספיק בחיים שלהם וזה מבאס 

יש לך כיוון לגבי למה את עצמך חושבת שזה קורה? יכול להיות שהם לא משתפים אותך כי הם חושבים שתדברי על זה עם האבא (שלפי מה שכתבת הם נמנעים מלשתף אותו)?

את נשמעת אמפתית, מודעת, נבונה ,עמוקה. וכל זה מכמה הודעות שלך שקראתי.

אמא מכילה, דואגת ומפנקת...

יש לזה גם צד שני?

כלומר אמא ששמה גבול, שלא נותנת כשלא מתאים לה, שמראה שזה מתוך מאמץ?

זה אולי נשמע קטנוני או אנוכי אבל אם הילדים רגילים שאת משקיעה הם ייטו לקחת אותך כמובנת מאליה.

כנ"ל בזוגיות ובעבודה.

בעבודה לפעמים צריך גם להגיד או להראות מה עשית ולא רק לעשות...

כמה שאולי זה לא טבעי לך, זו הפוליטיקה הארגונית לרוב... אנשים מתמקדים במה שהם עושים לטובת הארגון/משפחה/זוגיות ולוקחים כמובן מאליו את מה שהאחרים עושים. ולכן צריך להגיד או להדגיש.

ועוד משהו, האם יש דברים שאת עושה "אקסטרה" וגם לך זה מובן מאליו? אפילו אם זה דברים קטנים.

למשל למישהו לא מתחשק לקום והוא מבקש ממך לקום להביא משהו ואת קמה בכיף - קורה?

אם כן, אולי כדאי להפחית בזה.

לתת רק כשבאמת זה בכיף, וכשלא מתאים לא מתאים. ככה תרגישי שלפחות את סופרת את עצמך (והסביבה תבין עם הזמן שאת לא מובנת מאליה)

אני מרגישה שכשנותנים מאהבה וכשרוצים אז הילדים לומדים נתינה.

אני כן שמה גבולות, למרות  שכן יותר רחומה מבעלי..

ובקשר לפוליטיקה בעבודה, בסגנון העבודה שלי זה לא כך, גם אנשים לא פטפטנים ולא מוחצנים מקבלים קידומים דומים..  

את כן צודקת שאני לפעמים פרייארית ומסכימה לעשות דברים שאחרים לא ורק כשאני שומעת על אחרים שסירבו אני מבינה שניצלו אותי.

אבל ככה גדלתי באמת, ואם אין לי סיבה קשה לי להגיד לא

אם יש לך אנרגיות ואת נותנת בכיף זה מעולה.

אבל אם את כבר עייפה מאוד ויש מישהו שבכלל לא שם לב (ילדים לא תמיד שמים לב... וסתם אנשים פחות רגישים, לא מרוע) זה עלול להפוך למשהו פחות טוב עבורך.

זה ממש ברמת הניואנסים להקשיב לעצמך.

וגם בעבודה, אני לא מדברת על להשוויץ, אלא לקחת קרדיט בעדינות.

לספר מה עשית, לספר על מאמץ או הישג.

יכול להיות שאין צורך כי המנהלים כן שמים לב.

אבל עובדה היא שאת רואה אחרים מקודמים ומקבלים אחריות ואת לא.

וגם כמו עם הילדים, לעמוד על הגבולות שלך בעדינות, אבל לעמוד עליהם... לא לוותר.

להקשיב לעצמך ולא לעשות כשלא ממש מתאים לך.

אם מישהו קוטע אותך אפשר להגיד "סליחה אבל הייתי באמצע משפט".

יכול להיות שאת רגישה יחסית לאחרים, זה הופך אותך לאמא רגישה חמה ואוהבת וגם לעובדת אכפתית ומקצועית, ומנגד זה אומר שאת יותר שמה לב למה שאחרים לא שמים לב אליו, שיש לך יותר ציפיות מהסביבה שישימו לב אלייך, שיכירו את העומק שיש בך, וזה מתפספס.

שזה כואב וחבל וכדאי למצוא איך כן להביא את זה לידי ביטוי, אולי בשינוי משהו בעולם העבודה, או בחיזוק קשרים רופפים או טיפוח תחביב שיש בו מגע קרוב עם אחרים ושם יכירו אותך יותר לעומק וידעו להעריך אותך (נגיד הליכה קבועה עם חברה, חוג קרמיקה עם מעט נשים, שיעור תורה עם השתתפות פעילה)

סליחה אם התשובה קצת אסוציאטיבית, זה מה שעולה לי בראש.

זה ש*את* צריכה לשים לב לגבולותייך.

רגישות היא סקאלה, ואת כנראה נמצאת בצד אח- של הסקאלה, רוב האנשים נמצאים איפה שהוא באמצע ומעט ממש לא רגישים.

אז אני מאמינה שיש גם אנשים ששמים לב אבל לרוב - גם הרגישים יותר שמים לב יותר לעצמם ופחות לאחרים, וקל וחומר אלה שפחות רגישים.

ואם את מאותתת מאוד בעדינות (או מורידה את הראש וממשיכה הלאה אם משהו מפריע לך) זה עלול להתפספס.

בס״ד

מתוך ענווה אמיתית,

או מתוך ״אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין״,

או מתוך רגישות לאחר וזהירות לא לדרוך על שום פצע,

או מתוך זה שאת אלופה בהקשבה ולכן ״לא נשאר הרבה מקום״ לשיתופים?

מנסה כיוון חשיבה…

חיבוק על התחושות יקרה ❤️

ואוסיף שהרבה פעמים אני מאד נהנית לקרוא את התגובות שלך בפורומים. אולי כבר כתבתי לך את זה.

אנו רגיל ששואבים ממני מידע, שמתעניינים ושואלים ואז אני עונה..

לא רגילה לבוא ולהתחיל לשפוך 

בס''ד

האמת, אני חושבת שיש בזה הרבה טוב ואיכות. 

בעיקר בדור שבו הכל צריך להיות מוחצן ושבו 'שיתוף' הוא תמיד דבר מבורך גם כשבעולם אחר היו חושבים שזה לא שייך לספר א,ב או ג לכל העולם...

מצד שני, כשאנחנו מחכות שהאחרים ישאלו, יתעניינו וישאבו מידע,

אם הם לא יעשו את זה, מכל מיני סיבות -

המשמעות תהיה שהם לא ידעו כל מיני דברים על עצמינו, כולל דברים שכן היה יכול להיות נחמד אם הם היו יודעים.

ואז, מה שהיה יכול לאפשר פתח לעוד נושאי שיחה ולעוד היכרות שלהם אותנו - לא קורה.

אני גם הרגשתי עם אנשים מסוימים שהם מכירים אותי לא כפי שאני באמת.

ואחרי מחשבה, הבנתי שתכלס, הם מכירים רק אחוז מאד מסוים ממי שאני, ממה שאני עושה בחיים וכו'.

בהתחלה הפער הזה לא הפריע לי.

לפעמים אפילו חשבתי שאם ח''ו יקרה לי משהו, יהיה להרבה אנשים מעניין לגלות כל מיני דברים עליי בהספדים או בשבעה ח''ו ח''ו 😅

אבל אז זה התחיל כבר להפריע לי כי ממש התחלתי להרגיש שמה שהם רואים *ממש* לא משקף את מי שאני.

מבחינת הפרופורציות, התחלתי להרגיש שהם מכירים ממש מעט ממי שאני.

אז החלטתי באופן מודע לספר קצת יותר דברים על עצמי. 

לא דברים אישיים ממש, אבל כן דברים שסתם ככה הייתי מחכה לשיחה מתאימה כדי להעלות אותם.

זה ממש לא בא לי באופן טבעי, אבל אני מרגישה שזה כן משיג את המטרה ב''ה ומצליח לקרב אותי יותר לאנשים שהרגשתי שהם לא מכירים אותי באמת.

סתם דוגמה, כשהתלחתי איזשהו פרויקט מסוים לפני כמה חודשים, במקום לשמור את זה לעצמי ושהאנשים יגלו מתישהו (אם בכלל) שעשיתי את הדבר הזה,

ביקשתי מבעלי לכתוב באחת הקבוצות המשפחתיות 'בהצלחה לקמה שהתחילה X', וככה פתחתי לכולם צוהר מסוים למה שאני באמת עושה בחיים שלי.

מה את אומרת? יש מצב שזה יפתור לפחות חלק מהבעייה ומהתחושות?

זה לא קורה מעצמו

זה שעברת למקום חדש וצריך לעשות ריסטרט, ברור שזה קשה. אבל כדי ליצור אינטראקציה עם אנשים צריך ליזום אותה הרבה פעמים

זה עניין של לשווק את עצמך כלפי חוץ

יש אנשים שהם יותר כריזמטיים והם מגנט לאנשים אחרים, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה - הרבה מהחברויות הקרובות יותר שלי, אני יזמתי

אם זו אשתו של חבר של בעלי שהצעתי לה לבוא איתי לשיעור תורה וזה גדל מעבר לרק יציאה, אם זו חברה מהצבא עוד, שהקשר נוצר והתחזק כשהלכתי לבקר אותה בבית חולים כשהייתה מאושפזת אפילו שלא ככ הכרנו

או עוד חברה, שאני מתחזקת איתה את החברות באירוחים הדדיים וביציאות משותפות עם הילדים מדי פעם. וכמובן, בטלפון

הערכה כלפי מישו אחר לא באה מעצמה. צריך להכיר את האדם, חלק מזה או הרוב לדעתי זה פעולות אקטיביות מעשיות. אחרת איך זה יקרה..? אף אחד לא יודע כמה את נהדרת ומהממת עד שהוא לא מכיר אותך.

גם בעבודה זה ככה, מי שגדל ופורץ מחסומים ומגדיל ראש מקבל יותר הערכה ממי שמקטין אותו.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...