שבת אצל חמותי עם הקטן (קרוב לגיל חודשיים)
הוא לא תינוק רגוע אני יודעת. כל היום על הידיים או בהנקה. כל היום ממש ממש. אחרת בכי. לא אוהב מוצץ ולא ישן הרבה בכלל אני יודעת.
ומתמודדת עם זה מקסים אני חושבת. טוב לנו בחיים, גם לי. הוא במנשא או יונק כל היום. קשוח אבל אנחנו בטוב. פריווילגיות של בכור...
בכל אופן כשאני פתאום ליד אנשים אז מבינה שאני 'סתם' סובלת ושזה לא צריך בהכרח להיות ככה, ושהבן שלי הוא החריג. גם אם לא שופטים ולא חושבים ככה עדיין אני ישר משליכה את זה לזה שאני אמא לא מספיק טובה. בשבת ממש נשברתי.
בעלי אמר בשבת שאנשים חיצוניים משפיעים עלי מאוד ואני לוקחת קשה מדי את מה שאומרים, ואני צריכה להפסיק. זה רק מרסק אותי כי זה לא שאחר כך הם הפסיקו לתת טיפים לנסות ולרחם עלי, ועדיין כל אמירה אני לקחתי ברצינות אבל אז הפסקתי לשתף אותו במה שמטריד אותי כי מרגישה שזה מעיק עליו.
אני בוכה כבר שבת שלימה. לא מסוגלת להירגע ולא מצליחה לתפקד. לא יודעת מה זה ההורמונים האלו אוף.
