התינוקת המתוקה בת חודשיים וחצי. למדה לאחרונה לתפוס משחקים באוניברסיטה. אבל היא עושה את זה ממש מוזר. נניח שהפעמון שהיא אוהבת מימינה. היא מסתכלת למרכז ומנופפת בידיים עד שפוגעת בפעמון. אחר כך היא מסתכלת שמאלה, בזמן שביד ימין היא מגששת ומנדנדת את הפעמון שוב ושוב.
יכול להיות שיש לה בעיה בראיה/שמיעה? זה נראה שהיא ממקמת אותו רק בעזרת הצליל. נתקלתן בזה בעבר?
אבל עד גיל חודשיים לא הייתי בטוחה שהבת שלי רואה ושומעת כמעט בכלל.
היום אין לנו שום ספק בזה. יש ילדים שלוקח להם טיפה זמן להתאפס על איך משתמשים בכל חוש.. תני לה שבועיים שלושה
קיבלנו תור לנוירולוג ולרופא עיניים, עד שהתור הגיע הבעיה חלפה ולא הלכנו.
שלי הן 3 ורק עכשיו למד
וגם כשאני קוראת לו הוא ישר מגיב ומחייך אבל מסתכל למקום אחר🫢מחפש אותי.עד שבסוף הוא מוצא
והוא שומע ורואה מצוין ב''ה כי יש פעמים שלגמרי עוקב ומזהה מרחוק
נשמע ממש תואם גיל
הם לומדים לאט לאט לסנכרן בין החושים
אז בכלל זו תינוקת אלופה אולימפית.
אצלי בגיל כזה בקושי העיפו עין 😄
ליום הזה עוד לפני שהוא התחיל
לחג הזה עוד לפני שהוא התחיל
לנקיונות שרחוקים מלהסתיים
למשפחה, כל אחד מסיבות אחרות
למילואים, כי הם שם
לעבודה, כי היא דורשת כוחות שאין לי
למצב הכלכלי שלנו
למצב הזוגי שלנו
לזמן הפנוי שאין לנו
אני שם,
אמנם לא מכל הסיבות אבלל לגמרי איתך בסירה הזאת
בתקווה ותפילה להמון כוחות!!!
חגים באמת מציפים את כל הדברים שאיכשהו מסתדרים איתם בשגרה, ומילואים זה עולם ומלואו, רק זה לבד מספיק כדי לגרום להרגשה כזו.
איך עבר עלייך החג?
ברוך ה׳ עובר עם דופק, תקין ומתאים לשלב
אבל מה זה העיגול הזה לידו?😂😂
מץמונות סתם שגאיתי בגוגל זה נראה כמו שק חלמון אבל זה לא יכול להיות שק חלמון…
זה אולטראסאונד שני בהריון הזה. בראשון הרופאה רק אמרה עובר עם דופק. לא היה כלום מעבר. אבל יש לה מכשיר ישן.
עכשיו זה היה אצל טכנאית היא לא אמרה שום דבר לגביי העיגול רק אמרה שלעובר יש דופק ב״ה
כוונתי, לא מכל שק חלמון נהיה עובר?
אז שק נוסף משמעו עובר נוסף?
זה לא ממצא מיוחד
כשיש עובר בהכרח יש גם שק חלמון
ככה נראה א''ס בשלבים האלה עד שמתפתחת שילייה
אני גם חשבתי כמו @חמדמדה ששק חלמון זה התחלה של עובר
תודה על ההסבר!
ועכשיו-נתמקד בנו במקום בילדים, או שזה היינו הך? השקעה שבנו שמתורגמת להשקעה בהם.
נשואים כבר כמה שנים, תאומים בני 3, מתוקים ושובבים, בגיל המרד והעקשנות, ודורשים המון אנרגיות, התמדה בהצבת גבולות ועוד-מה ששובר אותנו המון פעמים.
(היה לי פוסט בעניין אבל ממש לפני לפסח אז אפילו לא הספקתי לבדוק תגובות).
לפעמים הייתי רוצה להביא עוד ילדה שלישית ואחרונה, ולפעמים אני פשוט מותשת ומרגישה שגם ככה אין זמן לכלום במרוץ החיים, אפילו לא בשבילנו ואני כבר בת 41.
ולגבינו-
איך אנחנו משמרים את הלהבה כשאנחנו רצוצים? מרגיש שהילדים אפילו בגיל הזה שואבים את כל האנרגיות.
אז נכון הם כבר לא תינוקות וב"ה אנחנו ישנים בלילה, אבל ההשקעה בהם: בבריאות, ובתזונה שיאכלו טוב ובריא, במשחקים והתפתחות וחוויות - זוללות את מעט האנרגיה שנותרת לנו.
וגם, הייתי רוצה להיות זוג טוב, וגם זוג שאפתני עם מטרות ויעדים.
ולפעמים מרגישה שאנחנו פשוט עייפים, וקל להיות כל אחד בעיסוקיו. גם מרגישה שהאיש, אבא ובן זוג מדהים אבל עייף, נהנה מדברים פשוטים ופחות חשוב לו לעבוד על זה או להשקיע בזה באופן מיוחד. ואז מרגישה שמעבר לשלל עיסוקיי, תחומי אחריותי ומיליון העומסים גם העניין הזה נופל על כתפיי.
מודה שיותר נוח פשוט לזרום עם החיים במקום להוביל ולהתאמץ ולהשקיע.
אשמח לטיפים קטנים שניתן לשלב ביומיום כדי להיות מעולים גם בזה.
תודה וחג שמח
מרגישה שאנחנו באותו מצב כמעט
ושזה אפילו לא ענין של סדרי עדיפויות כי זה לא שיש לנו זמן לעצמנו.. זה רק עבודה-ילדים ואם יש זמן אז קצת שינה..
אשמח גם לעצות 😊
אובדת חצותהוא צופה בכדורגל\כדורסל ואני צופה בהרצאה על גבולות לילדים מאיזו מדריכת הורים.
יש רצוי ויש מצוי. ברצוי אנחנו עוקבים אחרי חשבונות בנק, ומה הבנק מטרות שלנו מבחינת שאיפות ויעדים והתפתחות ואולי אפילו קודם והרבה יותר חשוב מדברים על רגשות ואיך אנחנו בתקופה המטורללת הזו (ביטחונית), מה אנחנו חושבים על הילדים ועוד כהנה.
במצוי, אנחנו מסתכלים על השעון ושוב הגיעה השעה 23 ולא עשינו כלום.
האמת שהשנה, הפסח הייתי ממש בדיליי והכנסתי אותו עם הלשון בחוץ ואנחנו תמים מפגרים מאחור ביעדים.
כולם מתעניינים מה איתנו בעניין הזה ובעניין הזה, האם תיקנתם את זה? -עדיין לא
האם קניתם ארון חדש? - עוד לא
האם פה והאם שם, כולם מזכירים לנו מה עלינו לעשות אבל איך אפדר להסביר להם שבשארית הזמן בא לנו רק לנוח ואפילו לשיחה במרפסת בערבו של יום אין זמן.
כן, גם מעל הילדים. כי הרי הילדים הם תוצר של הזוגיות, ואם לא תהיה זוגיות - אז גם לא יהיו ילדים... (גם אלה שכבר נולדו לא יהיו "שלמים" אם הוריהם לא שלמים)
זה לא אומר שכל חודשיים צריך לצאת לנופש זוגי וכל יומיים לבית קפה. אבל אפשר "לגנוב" זמנים של פרטיות בחדר, של שיחה קצרה מעל לראשי הילדים, של מחוות קטנות כמו אמירת תודה או הבאה של משהו שבן הזוג ביקש בחיוך ובשמחה.
יציאות מהבית - אפשר לנצל יציאות שגם כך נצרכות ולהפוך אותן ליציאה זוגית. (למשל, כמה ימים לפני פסח נסעתי עם בעלי לחפש מצות יד. הוא היה יכול לעשות את זה לבד, אבל בכל זאת החלטתי לבוא איתו ולקחת את הקטנה על הדרך ולהרדים אותה. תוך כדי דיברנו והיה לנו כיף, למרות שלא עשינו משהו משמעותי מעבר.)
אז בשלב של גילאי הילדים שלכם זה לא אפשרי לצאת מהבית בלעדיהם, ומצד שני גם אי אפשר פשוט להרדים אותם בעגלה, אז הרעיון הזה מאתגר יותר. מצד שני - בהחלט אפשר לדבר מעל ראשיהם על דברים אישיים בלי שיבינו, מה שאי אפשר לעשות בבית שיש בו מתבגרים 
עוד שני טיפים (שהלוואי שהייתי מיישמת תמיד):
1. כשבן הזוג מדבר אל השני, להפסיק את העיסוק באותו רגע (בעיקר גלישה בפלאפון...) ולהסתכל עליו ולהתרכז בו. [השתדלתי ליישם את הטיפ הזה עכשיו...]
2. להתעניין בתחומי העניין של בן הזוג, גם אם הם פחות מעניינים אותנו. (יכולה להעיד על בעלי ועליי שתחומי העניין העיקריים שלנו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת אנחנו מתעניינים ושמחים לשמוע זה על עולמו של זה.)
זה מה שנראה לי כרגע.
אבל באמת העניין העיקרי הוא לשים את הזוגיות בראש סדרי העדיפויות, כמה שזה קשה...
ילדונת בת שנתיים וקצת, ישנה אמנם הבוקר עד מאוחר יחסית (תשע בערך), אבל במהלך היום לא ישנה בכלל (בדרך כלל היא ישנה שעה או שעה וחצי) -
ועכשיו היא עם אנרגיות בשמים! רוקדת במיטה כאילו אמצע היום, צועקת בקולי קולות, שרה את כל שירי פסח, מתפשטת כהרגלה... 
ואליה מצטרפת אחותה בת החמש, שכרגיל לא מסוגלת להביא את עצמה לישון (כנראה בגלל הפחדים שלה - עכשיו היא החליטה שהטיל הרס את התורה, אז זהו, אין לנו חלילה תורה... - למרות שהיא מסרבת כרגע להודות בהם) - ושתיהן חוגגות כאילו תפקידן לעשות כאן בדיקת חמץ, ולא התפקיד של אבא שלהן, שלא ישן היום מספיק וגמור מעייפות, ולא מתחשבות באמא שלהן, שתכננה כבר לפרוש לישון לקראת יום ההכנות לחג המצפה מחר...
אבל כשפותחים חדשות מקבלים קצת פרופורציות, ופתאום העייפות הנוראה מתגמדת...
שרק יהיה לנו חג שמח, של חירות לכל עם ישראל, של גאולה שלמה...
לא משנה אם ישן מאוחר או קם מוקדם
אם הלכה לישון מאוחר...
(היא חגגה עד אחת בלילה לפחות... אני פרשתי עוד קודם, והשארתי אותה לשני הגדולים, שגם ככה לא ישנו...)
מתואמתאחרונה
שלום רב
מצורף בדיקת ביטא 12 יום לאחר השתלת עובר קפוא!
מה המשמעות של זה מלבד הריון? זה לא גבוהה מידיי בשביל 12 יום בלבד?
תודה רבה
ואין לי מושג למה.
אולי אמרתי משהו אתמול? אולי נרדמתי כשרצה שאעזור לו לסיים? אין לי מושג.
אין לי כח כבר לשאול. תקופה שאנחנו בריבים והתפוצצויות.
וכמובן כבר הספקנו לריב מהבוקר כי הוא החליט לשרוף את החמץ במרפסת ואני כעסתי שזה מסוכן וצריך לרדת לחביות של העיריה.
ואני מרגישה שצריכה לדבר עם מישהו באריכות על הכל, ושגם הוא צריך, ושנינו צריכים ביחד. ואין לנו עם מי.
המשפחות לא רלוונטיות, טיפול זוגי לא רלוונטי מכמה סיבות. ובינתיים אנחנו שוקעים.
זהו. פשוט הייתי צריכה להניח את זה כאן.
אין לי מושג אם ומתי הוא מתכנן להכשיר את השיש והכיור.
ואין לי כוחות.
מאחלת לך מכל הלב
טוב ושמחה !
וזה מתעצם בערבי חגים ובערבי שבתות כשיש לחץ.
מקווה שתצליחו לדבר לפני החג ולהרגע ושיהיה לכם חג שמח!
איזה חלום יש לי,
חלום מסדר לסדר
ותמיד נשאר רק חלום
חולמת שהסדר הבא
ערוך יהיה בזמן
מפה, סטים מאכלים, ריח של ניקיון
והעיקר האווירה.
כל שנה ושנה
החלום הזה נדחה לסדר הבא.
נראה שהשנה שום דבר לא השתנה
איך ריבון העולמים ששנה הבאה
יתגשם החלום
לא מצליחה לעמוד ביעד הזה
לפחות שחג שבועות יתגשם לו החלום.
שנים חלמתי על בן בכור וכרגע בהיריון ראשון עם בת בכורה
מאושרת בחלקי ואומרת תודה לאלוהים שהיא בריאה והכל תקין.
ועדיין איך מתמודדים עם תחושת הבאסה שכל כך רציתי וחלמתי על בן ראשון? חוששת שלא אחווה אימהות לשני המינים
(גלולות הנקה)
מה לעשות?
יכול להיות שיהיו דימומים בעקבות זה, ויכול להיות שלא.
בכ''מ זכור לי שמונע, ורק אחרי 12 שעות זו בעיה.
הכי מומלץ להסתכל בחוברת הדרכה המצורפת, ואם אין לך תכתבי את שם הגלולה בגוגל, ובאתר של כללית יש הסבר מפורט בד''כ
אני לא בבית ואין לי את העלון כאן..
ובכללית כתוב להסתכל בעלון
אני מתה מרעב (!!!!!!) כבר שעתיים מסתובבת סביב עצמי לחפש מה לאכול
הכנתי עוגיות אבל לא מסוגלת לאכול אותן כל היום, הן גם לא משביעות אלא רק מפוצצות סוכר
אוכלת את הלב בינתיים
*הכינו קצת אוכל לצהריים אבל אני אלרגית לרובו, אכלתי קצת ממה שמותר אבל זה נגמר מהר מידי
מבאס כשלא אומדים כמויות אוכל כמו שצריך. ככה זה פה
אבל רעב לי!!
לק"י
מזכירה לי שבשנה הראשונה לנישואינו התארחנו אצל דודים של בעלי, והאוכל של ערב חג היה מעט מידי בשבילי.
ופשוט נשארתי רעבה....
אצל ההורים של בעלי בכללי ביום שישי אין אוכל ממש.
צריך לדאוג למשהו. בערב פסח זה לפעמים יותר מסובך, כי אי אפשר פשוט לקנות משהו בחוץ.
אני גם רעבה. אכלתי עוגיות קנויות, אבל כמו שאמרת זה בעיקר מתוק מידי.
אבל יש פה מלא פירה, אם בא לי.
לק"י
להבא, הייתי אוכלת טוב בבית ורק אז יוצאת לדרך.
אם זה אפשרי כמובן. אנחנו השנה יצאנו בשמונה בבוקר, כך שלאכול בבית ארוחת צהריים לא היה רלוונטי😅
כבר כולם מאורגנים לחג פה
חוץ ממנו כמובן
בעלי התחיל להכין לי משהו ומסתבר שזה החומר גלם של עיקר הארוחה של מחר
וכמובן יש כמות שמספיקה רק לנו ולא לכווווולםם חחח
שלארח לליל הסדר זהמלא תמיד קל
הז המון משימות ופרטים
אז אני מכל סיטואציה כזאת
וקרה לי מלא
פשוט לומדת להבא
אבל משתדלת לא להשאר ביקורתית
כי בסוף הם מארחים
ואת מתארחת
אז לפעם הבאה תתנדבי להכין בבית ארוחת צהרים ליששי לכולם.או פשוט תכיני רק לך ולבעלך
תערכי לזה מראש
ויודעת שלא פשוט לארח
לא מאשימה
סיטואציות כאלה..וזה מתסכל
אני גם ביישנית כזאת אז בכלל יכולה לרעוב בלי שישימו לב
פשוט מרגישה שבמיוחד כשרעבים אז בקלות זה הופך לפרשנות רגשית כזאת של הם לא מתחשבים ואיך הם לא שמים לב וכו
שיא המבאס
אני בכללי כל שבת כמעט שאנחנו פה רעבה..(יעני אצל ההורים של בעלי..)
ילד מתוק, חברותי, אוהב לעזור שבגן נותנים לו רק שבחים על התנהגות, מאד מרצה ומתנהג יפה בגן אבל בבית עושה לנו טרור.
מילה אחת לא שמעתי מהגן שהוא מפונק או בוכה או דורש- רק עלינו הוא יכול.
קם כל בוקר בבכי, מסרב להתלבש או לשטוף פנים בוכה וצורח-הכל הולך בקושי.
בוכה המון, דורש, מתמקח על ממתקים, צורח.
לאחרונה הפסקנו עם מוצץ בצורה לא מסודרת, בלי פרידה אבל מצד שני לא נראה שהילד הזכיר את זה, הוא כן שם יד בפה ונראה אבוד לפעמים-אולי באמת קשה לו.
הילד בוכה הרבה הרבה יותר-משמעותית. כמו בגיל ההתבגרות.
הבוקר עשה פה מהומת אלוהים כי גילה שוקולד ממשלוחי פורים ואמרתי לו שבבוקר לא אוכלים שוקולד, יכול לבחור בין עוגה לעוגיה אבל שוקולד לא.
מהרגע שראה את זה ושאמרתי לו לא- צרח ובכה, כל הבניין שמע עד שבעלי אמר תני לו, זה גם ככה מריר שינסה ויראה שלא אוהב
ודווקא אהב ואז אמר שיקח את החפיסה לשמור עליה נתתי לו ופתח ורצה לקחת עוד. הייתי אמורה לזרום עם השוקולד? אני כבר לא יודעת.
מרב שהוא בוכה אני נכנסת למוד של דווקא ושל שוטר עם כללים. אבל הילד חייב גבולות וכללים אחרת יכול לזלול קינדרים בלי הפסקה.
לא ממושמע בעליל. עושה לנו שמות.
מתעקש תמיד ועל כל דבר.
אני אובדת עצות. הלכנו ליועצת שאמרה שאין טעם להחזיר מוצץ וללכת אחורה אלא לתת לו חפץ אחר שיתן לו את ההשלמה הרגשית אבל הוא לא נקשר למשהו מיוחד.
אשמח להמלצתכם- ונסיונכם- מה עושים??????????????
שנינו הורים זורמים ומפנקים, אוהבים ומשקיעים אבל מתקשים בלשים גבולות והילדים משגעים אותנו.
אבל הכל אנחנו עושים בשבילם והם עושים לנו שמות כשאנחנו מבקשים. בורחים כשצריך לשטוף ידיים אחרי שירותים, התאום השני יורק, לא תמיד אוספים צעצועים.
איך מחנכים כשאין סנקציה לילד בן 3.5?
אנחנו לא מצליחים להשתלט עליהם. צריכה כלים בקטע החינוכי. אומרת להם מלא שחייבים לשטוף ידיים, מסבירה למה, מספרת להם איך זה היה כשאני הייתי קטנה. ועוד.
בסוף צריכה אשכרה להיאבק ולהרים פיזית ולהכריח לשטוף ידים.
שקודם כל צריך להבין שהורים וילדים זה לא קשר הדדי.
כתבת "הכל אנחנו עושים בשבילם והם עושים לנו שמות".
אין קשר בין הדברים
ילדים לא מתנהגים יפה כי הם מעריכים את מה שהורים שלהם עושים.
אנחנו ההורים, יש לנו אחריות לדאוג לילדים ולאהוב אותם, בלי קשר לתגובה שלהם. אז אני חושבת שאם יש איזושהי ציפייה שיהיה כאן משהו הדדי, את תתני להם והם בתמורה ישתפו פעולה - זה לא יעבוד.
מה כן?
1. ביטחון עצמי - שלכם כהורים. קודם כל תבחרו דרך, מה חשוב לכם, זה נכון באופן כללי, וזה נכון גם עבור מקרים ספציפיים. אבל לפני שאת מעבירה איזשהו מסר לילד, את צריכה להיות בטוחה בו. לצורך הדוגמה - הילד ביקש שוקולד. לך מאוד חשוב שלא יאכל שוקולד בבוקר. זהו. בזה נגמר הסיפור. את פונה לילד אחרי שכבר החלטת ששוקולד זו לא אופציה ואת *בטוחה* בזה.
2. את הביטחון שלך, את מעבירה לילדים. "אמא, אני רוצה שוקולד". את עונה ברוגע שאי אפשר עכשיו. מציעה אופציה אחרת.
3. הילד משתולל - חוזרים לסעיף 1 - ביטחון. את בטוחה בעצמך, נכון? האם את עושה עכשיו משהו רע כשאת מונעת ממנו שוקולד? לא.
האם בכי של ילד זה דבר רע? לא. זו דרך להביע רגש. הוא כועס, אולי מאוכזב, הוא יודע שזה ישכנע אותך אולי. כל זה לא רלוונטי עבורך. את האמא, את מחליטה. את ההחלטה כבר ביצעת לפני כן, אז הבכי עכשיו לא משנה את ההחלטה שלך. אין שוקולד. אפשר להגיד ברוגע "אני מבינה שזה עצוב לך, אבל עכשיו אין שוקולד"
4. תתני לו להתמודד לבד. ככה הוא ילמד להתגבר. הצבת גבול, הבעת אמפטיה לקושי. מכאן זה שלו.
אם הוא נכנס ללופ של בכי וצרחות שקשה לו לצאת מהם, אני לפעמים כן עוזרת עם חיבוק חזק שלי. אבל אני לא מוותרת על הגבול שהצבתי. (וזה נכון לא רק בנוגע לשוקולד). בדרך כלל בפעמים הראשונות זה קשה, אבל מהר מאוד הם מבינים את העניין.
אחרי זה, אני מוסיפה גם המון פרגונים.
הבן שלי מאוד לא אוהב לשטוף ידיים עם סבון.
אבל מבחינתנו זו חובה אחרי שירותים למשל.
אז כל פעם מחדש אמרנו שזה מה שעושים
ואמרנו ואמרנו ואמרנו ואמרנו
ופתאום הוא משתף פעולה. ואומרים פעם אחת והוא שוטף. אז על זה אני מפרגנת לו מאוד "אתה יודע, ראיתי שפעם היה לך קשה ללכת לשטוף ידיים, אבל עכשיו אתה עושה את זה ממש בזריזות. כל הכבוד לך!"
"שמת לב שפעם היה לא היית אוסף את המשחקים אחרי המשחק? והיינו אומרים שצריך לאסוף ולך היה קשה. ועכשיו אני ריאה שאתה מתגבר ומתאמץ. איזה אלוף!"
וזה מרים להם מאוד ומדרבן אותם להמשיך עם זה.
והם גם מבינים את הדרך שהם עשו, וגם רואים שאבא ואמא שמים לב אליהם ולמאמץ שלהם.
לגבי מילים ודיבורים.
אני מאוד מאוד מאמינה בלדבר עם הילדים, לשקף רגשות, לתמלל דברים.
אבל, צריך לשים לב שלא "חופרים" להם. היו פעמים שמצאתי את עצמי מדברת לילד בן 3, כאילו הוא בכיתה א.
זה מצויין לדבר!
אבל בגיל הזה לרוב המסר צריך להיות מועבר במשפטים פשוטים יחסית, בלי "הרצאה" ארוכה על איך אני מרגישה, איך הוא מרגיש וכו'.
בגדול זה מאוד אופייני לגיל הרצון לבדוק כל גבול אםשרי, וכולם מתמודדים עם זה. אל תתרגשי מצרחות אימים, זה לא אומר כלום על ההורות שלך. זה הפסקול של כל הבתים עם ילדים בגיל הזה.
מה כן?
חובה להציב גבולות. גם אם זה לא טבעי לכם זה מאסט.
הייתי לומדת יותר על החשיבות של הגבולות כלפי הילד, למה ילד צריך גבול, איך הגבול מייטיב איתו. זה יעזור לכם להיות איתנים בדעתכם.
לגבי ההצבת גבול- כמו שאמרו, קצר מתומצת ובלי להתרגש: "אנחנו לא אוכלים שוקולד בבוקר. יש ארוחה על השולחן".
כשיש נסיון להפגנה על איזה עניין למרות ההסבר והאלטרנטיבה שהוצגה, אני אומרת משהו בסגנון: "אתה יכול להתאכזב ולצעוק, שוקולד לא יהיה עכשיו".
הכי חשוב לא להתרגש, תדמייני שזה הילד של השכנים צורח. תתנהלי כרגיל.
יש הרבה דברים שזה באמת הגיל והם יתבגרו. זה בטוח, אבל אני חושבת שהרבה ממה שאת מתארת זה פשוט התנהגותי וממש ממש הגיוני עם הרקע וחשוב בשבילו ובשבילכם שתלמדו איך לעשות את זה.
ברור שהוא צורח ובוכה, הוא רוצה משהו ו*יודע* שאם הוא יצרח ויבכה מספיק אז הוא יקבל. אז הוא צורח ובוכה, למה לא? סהכ ההתנהגות שלו הכי הגיונית בעולם...
המקום שלכם צריך להיות זה שמבהיר שבכי וצעקות לא עוזרים. לא ממקום שלא אכפת לכם ממנו, פשוט כי בכי אומר שעצובים, לא שרוצים משהו. אם הוא עצוב אפשר להציע חיבוק, נשיקה, משחק ביחד. אבל אם אמרתם לא אז זה לא.
אבל תשימו לב לכמה דברים -
1. אם עכשיו אתם מחליטים שיהיו גבולות, אז לא ללכת על כל החזיתות ביחד. תנסו לאפיין את הדברים המשמעותיים שחוזרים על עצמם, וכל פעם לעבוד על חזית אחת. להחליט, ולהגיד לו בשניה שזה עולה שאתם מצטערים אבל לא - ומשם להיות ממש עקביים. אבל רק חזית אחת כל פעם. זה גם ככה קשה לו ולכם. ללכת על כל הקופה רק יעשה לכם רע ויקשה לעמוד בזה.
2. עקביות - בנחת ובלי להתרגש מהצעקות לחזור כמו מנטרה, אמרנו לא אז לא. לא לפתוח חזית אם יש סיכוי שתוותרו, אבל אם כבר הוחלט שלא אז לא לוותר כי הוא לומד שמספיק בכי יתן לו מה שהוא רוצה... כבר ישבתי חצי שעה על מדרכה עם הילד כי הוא כעס שלא הרשיתי לנסוע עם הבימבה על הכביש. אבל בסוף - הוא יודע שאין דבר כזה ביבמה בכביש. אם הייתי מוותרת בגלל שלא נעים שהוא בוכה ברחוב - הוא כל פעם היה עושה את זה..
3. אתם נשמעים הורים ממש מקסימים וכיפיים. פשוט לפעמים ילדים צריכים עזרה בלהבין את הכללים של העולם ושל הבית
תודה לכל מי שהקדישה מזמנה, יש פה ממש עצות זהב. הלוואי שאאמץ ואצליח.
הדפסתי ואתלה על המקרר-באמת. חבל שזה לא בא לי בטבעי בשעת מעשה.
( וזה לא לליל הסדר אז אין בעיה של צלי.
זה יהיה לסעודה השנייה)
בקיצור אשמח למתכון טוב ומנוסה שקשה לפספס בו, ושאפשר להכין בתנור בתבנית חד"פ 🫣 (יש נייר אפייה ויש נייר כסף... )
תודה!!
שעתים בערך במים עד שמתרכך קצת ואז מוציאה ופורסת.
בסיר רחב אני מטגנת בצל,פפריקה חריפה ומתוקה,כורכום,צילי מצוק או חריף,מלח,אבקת מרק עוף פלפל שחור ושום או אבקת שום.. מוסיפה את הבשר מטגנת קלות מוסיפה פטריות טריות ומשמשים שלמים ומוסיפה קצת מים ומבשלת על אש נמוכה עד שממש רך.. בישול ארוך ממש..
לילה לפני
סוגרת את הבשר מכל הצדדים עד שמשחים.
לאחר מכן מרתיחה את הבשר בסיר עם ירקות שורש, פלפל אנגלי, מלח, עלי דפנה… (מה שאת אוהבת).
בערך לשעתיים ושומרת לילה במקרר.
למחרת כשזה קר, יותר קל לפרוס לפרוסות.
ואז מכניסה לתנור עם רוטב שאוהבים.
בדר״כ בצל, פטריות, יין, סילאן יחד עם הציר שנשאר מהבישול.
חן במטבח. בגדול היא אומרת לתבל במרינדה, להשרות, לצרוב את הבשר בתנור על תוכנית גריל 250 מעלות, ואז להוציא, לעטוף היטב בנייר אפייה ונייר כסף, ולאפות על 140 מעלות 4-6 שעות.
רציתי לעשות בתנור דווקא כי היו לי שני נתחים גדולים, ולא היה לי סיר בשרי מספיק גדול.
בקיצור עשיתי לפי המתכון רק שיניתי תיבול כי אנחנו לא אוכלים חרדל בפסח. יצא ממש טעים 😋
תודה לכל מי שהגיבה!
אוף
ב8.4 נשלח מחול
ושם זה עומד
כבר שבוע!
יכול להיות שהחבילה נאבדה או משהו?
זו תקופה עמוסה?
יש מה לקוות שיגיע לפסח?
אני התחלתי ממש מוקדם השנה וכל פעם עשיתי משימה קטנטונת והתקדמתי.
בכל זאת היום עבדתי ממש קשה, פשוט אין בריר
זה רק כי בעלי עובד עד הרגע האחרון.
עשיתי הרבה נקיונות בישיבה
מקרר - יושבת על האסלה באמבטיה ועושה את החלקים
שולחן וכיסאות עוברת מכיסא לכיסא וכו..
עושה משהו במרץ ויושבת לכמה זמן להרגיש תנועות ושהכל בסדר.
אחים שלי באו יומיים לעזור שזה ממש היקל.
והשארתי לבעלי את השטיפה כי זה גדול עלי ..
זה אפשרי אבל בהחלט מאתגר והייתי שמחה שמישהו אחר היה עושה את זה.
מה שאני החלטתי כדי שלא יהיו לי כאבים זה פשוט להיות קשובה לעצמי. לא להמשיך לעבוד ברצף בלי סוף
כל מה שאני עשיתי גרר שעות של צירים ומנוחה
ואני לא בהריון מתקדם
אז מניסיון העבר מנקים ואז סובלים..לא חכם במיוחד אבל לחלקהו זה מה יש🤷♀️
הכל יותר איטי ובסטנדרטים נמוכים מהרגיל אצלי.
הכלים עוד לא במקום ולא התחלתי בישולים.
ברגע שמרגישה לא מסוגלת, מתיישבת או שוכבת (וגם קוראת בפורום 😉).
שכיבה זה מסוכן כי אז ממש קשה לי לקום 😂
מזמינה עזרה ועושה בישיבה בלי מאמץ מה שאני מסוגלת. מקסימום יהיה כשר ולא נקי ...
אפשר להגיד שישר אחרי פורים..
כל פעם קצת.. רוקנתי דברים שלא צריך בחדרים בנחת.. (משחקים, ניירת ובגדים שכבר לא צריך) אחרי זה ניקוי וקיפול ארונות ונמרחתי עם זה.. מיטות.. וכו' עד שסיימתי עם החדרים... ב"ה בעלי יצא לבין הזמנים אז נשאר לנו רק הסלון והמטבח.. אני עשיתי בקצב שלי.. דאגתי לשתות כמה שאפשר.. ובעלי בראבק..
אבל גם לי היו פעמים שהרגשתי צירים וחולשה.. אין ספק.. אפילו זה לא מנע ממני להרגיש מושבתת..
זה היה בזמן שבעלי עוד לא היה עושה כמעט כלום בבית, אז הזמנו מישהו בתשלום והוא ניקה את כל החמץ, חוץ מהתשלום שהיה משמעותי בשבילנו אז, זה היה פנטסטי.
זו היתה תחילת הדרך שלי בהבנה שגבול היכולת (הגופנית והנפשית) נמצא איפה ששמים אותו, ועדיף לא להגיע לגבול הזה, כי המחיר (הגופני והנפשי) עלול להיות יקר.
מתואמתאבל באמת היריון זה מחליש, בלי קשר...
הייתי פעם אחת בתשיעי בפסח. כבר לא זוכרת בדיוק מה עשינו, אבל מן הסתם כמו תמיד בעלי היה המנקה העיקרי. באופן כללי רוב עבודות פסח לא מתאימות לכוחות שלי כאישה, אז הן על בעלי, ובשנים האחרונות הוא גם מביא בחור שיעזור לו בניקיונות הקשים.
אם בעלי היה מגויס עכשיו או משהו - באמת לא יודעת מה הייתי עושה... אמנם יש לי בבית נערים צעירים שעבדו יפה מאוד בניקיונות לפסח, ובכל זאת - הם לא ממש יכולים לעשות בעצמם את כל הכול...
זה לא שברגיל אני סובלת מכאבים.
אבל לנקות לצורך העניין שיש ולשפשף אותו- ישר אחכ הרגשתי כאבים. אז אני תוהה אם זה אני שחלשה או שהרבה ככה בהריון ואם כן איך לעזאזל נשים עושות את זה
די מהר מתעייפת
אבל לפני פסח הרשיתי לעצמי להתאמץ. ובאמת לא קרה כלום אף פעם מזה שהתאמצתי יותר מהרגיל. באופן כללי אף פעם לא הגזמתי עם ניקיונות לפסח.. ויש לי תמיד מנקה פעם בשבוע ..
אבל השנה שאני בחודש תשיעי, וגם לפני חמש שנים הייתי בחודש תשיעי, בהחלט עוצרת ברגע שהגוף שלי כואב. וזה קורה די מהר. לא מסוגלת לעמוד הרבה. להתכופף בכלל.. משימה בלתי אפשרית.
בעלי מידי פעם עצר אותי כשבאמת הגזמתי
אבל בתכלס- רוב היום הייתי על הרגלים
(הפינישים פשוט לא נגמרו! רוב הדברים בעלי ואחיין שלו עשו במהלך השבוע... אני הצטרפתי רק אתמול... ועדין- כמה עבודה!)
היום לעומת זאת אני מרגישה כאילו דרסה אותי רכבת
ועוד צריך לארוז פה
ולעצור בסופרפארם
ולארוז תיק לידה
ותיק לילדים לזמן האשפוז
כי עד עכשיו ממש הדחקתי את הענין
אבל שבוע 38+ ונראה לי כבר הגיע הזמן להכיר במציאות
וממש לא עשיתי הרבה..
את הדברים הקשים בעלי עשה.
כל הדברים הנמוכים או הגבוהים מדי בעלי עשה
קנינו לראשונה שואב אבק וזה ממשששש הקל עליי!
חוץ מזה עשינו את המינימום ההלכתי
ולקח לי המון זמן.. ב"ה שבוע 35 עם ילדה שובבה בבית
ערב אחד עם מלא מוטיבציה קידם אותנו המון!
החלטנו לסגור את הבית ולהתארח בחג.
אני לא בעד להיות גיבורות, זה לא חכם בהריון מתקדם.
חביתה, ירקות וטונה
עם קינוח עוגה/ עוגיות של פסח
לק"י
סתם.
אנחנו יוצאים לנסיעה בשמונה בבוקר, וזה בהחלט מסבך אותי.
קנינו מעדנים. יש פריכיות (אנחנו אוכלים קטניות בערס החג), אולי נכין חביתות.
באמת מתלבטת
כן זה מתפורר אבל זה מה שנשאר בחנות כשהלכנו
אז נתנער טוב טוב וכמובן נאכל בחוץ
בד"כ אנחנו אוהבים לקנות דגנים "שווים" לבוקר הזה, הפעם לא הספקנו🥵
אני שמרתי פיתות למחר ומתכננת טוסטים..
חמץ מחר בבוקר.
אצלי אוכלים פריכיות עם שוקולד,עוגיות כשלפ אולי אכין פנקיקים כשלפ אבל לא חמץ וצהרים מכינה בשרי כשלפ ואז כל אחד אוכל מתי שבא לו..
למה לא לאכול בבוקר משהו שמשביע?
אני באמת תוהה מה עושים כל מי שמכשיר הרבה זמן מראש... ומה שונה בבוקר הזה?
אבל כן אוכלים לחם
בכניסה לבית מבחוץ
ומחר נעביר שם שטיפה
הילדים שבעים
ותכלס ממש בנחת וכיף ככה
אגב, אתם אוכלים קטניות או לא? אני מה אוכלים שבוע שלם מבושל...
לק"י
ולרוב גם לא אשכים אותם בכוונה כדי שיאכלו חמץ מוקדם.
ואין לנו חצר להשאיר בה, רק בבית. ופחות נוח לי שיהיה פה חמץ בערב החג.
ממש כל אחד ומה שטוב לו... אצלנו חשוב לנו לאכול מוקדם כדי לשבוע וגם כדי שישנו צהריים...
ואין לנו חצר... אוכלים בשולחן ילדים צמוד לכניסה לבית (בתוך הבית) ומעבירים שטיפה...
אצל ההורים שלי אכלנו ממש בחדר מדרגות..
במיוחד היום כשנוסעים ויום ארוך ומתארחים
והם לא שבעים מפריכיות
וגם לא מפריע לי פשוט נצא איתם החוצה
ואחרי סה מנערים בגדים שוטפים פנים
חוץ מאורז הם לא אוכלים קטניות בכלל חח אז לא חסר לנו
בפסח מבשלים בעיקר עוף שניצל קציצות ותפו''א
בעצם בעלי ואני אכלנו חמץ בפעם האחרונה בסעודה שלישית בשבת (הילדים אכלו אתמול פיצה בחוץ).
אנחנו לא אוהבים לאכול בחוץ, וגם לא אוהבים את הלחץ של ההתנערות ושל להספיק לאכול לפני סוף הזמן, אז מעדיפים לוותר על החמץ.
כן, מודה, אלה ימים רעבים יותר מהרגיל... אבל מכיוון שכבר יש מטבח פסח מלפני שבת, אפשר לבשל ולחמם מאכלים "אמיתיים", אז לפחות ארוחת צהריים יש די כרגיל...
אצלנו הילדים לא יסתפקו בפריכיות לארוחה. זה נשמוש ולא משבוע מספיק (אולי זה רק בתפיסה שלי ככה? אבל גם כשהם אוכלים פריכיות סתם כנשנוש הם יכולים לחסל המון ועדיין להגיע רעבים לארוחה הקרובה...).
ועדיין אי אפשר להכין דברים עם קמח מצה. אז חמץ מבחינתי זו האופציה הכי טובה.
למרות שהילדים שלי מתלוננים שכבר נמאס להם מפיתות. הם רגילים ללחם ביתי, מידי פעם פיתות זה נחמד, אבל כשזה כבר מיום שישי הם מתלוננים שזה יותר מידי🤭
או לקנות?
בכל מקרה ממליצה על ביצים קשות עם או בלי פיתות...
חג שמח לכולן!
אז הזנחתי את המכונת כביסה הרבה שנים ולא תיחזקתי אותה אבל הכביסות יצאו מעולות ולא היתה שום בעיה.
דווקא השבוע החלטתי לטפל בה ולנקות אותה מכל האבנית, ולנסות להוריד את העובש 🤢 שהצטבר בתא של האבקת כביסה (לא הצלחתי) ולעשות מכונה עם חומץ ומלח לימון כמו שממליצים בכל האתרים.
מאז המכונה מדיפה ריח פשוט רע, כל החדר כביסה מסריח ברמות, ואני לא יודעת למה ומה לעשות עם זה.
עזרה מישהי??
אחרי שקיבלתי המלצות לנקות את המכונה עם חומץ
וראיתי שזה פושט מעלה את כל הריחות וקשה אח''כ להתפטר מזה, הפסקתי.
כרגע יכול להיות שהפיתרון זה לעשות עוד כמה וכמה מכונות כאלו עם הרבה מאוד חומץ
אולי להשרות ככה לילה שלם, להשאיר בתוכנית השריה עם מים וחומץ.
אצלי פשוט החלפנו אז מכונה ובמכונה החדשה יותר לא עשיתי את זה.
יתכן ואם הייתי עושה את זה פעם בחודש זה לא היה קורה. אבל אחרי שנים . לא כדאי באמת.
צריך הכי ארוכה
ותנסי לנקות את הפילטר בתחתית המכונה
לנקות את הפילטר
יש מכונות, שרק טכנאי יכול לעשות את זה.
מנסיון. לבד זה פשוט יכול להרוס מכונה
ולגבי התוכנית הכי ארוכה,
זה לא עוזר
נקיון כזה אחרי הרבה שנים, מעלה ריחות נוראיים ואין הרבה מה לעשות.
אולי היה בדיוק חג או תשעת הימים שלא מכבסים ואז הריח "שקע" כנראה
יש שם המון קפלים מכל כיוון.
אני עוברת שם עם מגבונים עד שכבר לא יורד שחור, ואז סקוצ ואקונומיקה, ואז מפעילה מכונה קצרה עם אקונומיקה.
הריח לא מגיע לדעתי מהתא של האבקת כביסה אלא משם.
בפרשה שלנו נקרא על דיני טהרת המצורע וקרבן מצורע, דיני צרעת הבית, ועל דיני זב ובעל קרי, נידה וזבה.
הפרשה שלנו היא המשך ישיר לפרשת תזריע שלמדנו בשבת שעברה (ולא פתחנו עבורה שרשור פרשת שבוע, סליחה...), בה למדנו על דיני טומאת יולדת, ודיני צרעת באדם ובבגד.
בנוסף, השבת נקראת גם 'שבת הגדול', ואנחנו מתכוננים בה לקראת ליל הסדר הבעל"ט בשבוע הקרוב.
מוזמנות לשתף בלימוד, שאלות, מחשבות ותובנות על פרשות השבוע (אפשר להשלים גם על שבת שעברה) ועל החג המתקרב.
שבת שלום וחג שמח!
מי שמעוניינת בתיוג כשנפתח שרשור,מוזמנת לכתוב לנו.
וכל מי שרוצה להצטרף...
הפרשות שלנו, תזריע מהשבת שעברה ומצורע שנקרא השבת, עוסקות בהרבה דינים של טומאה וטהרה.
בלשון שלנו היום, טומאה מעלה קונוטציה של משהו מאוס, לא רצוי, אולי גם מלוכלך.
אבל למעשה, טומאה מבטאת מציאות רוחנית מסויימת, מציאות רוחנית שאין איסור להיות בה, לפעמים אפילו מגיעים אליה דרך קיום מצווה (לווית המת), וכנשים אנחנו מגיעות למציאות הזו של טומאה באורח סדיר ומחזורי כל חודש, כחלק מהטבע הגופני שלנו.
וטומאה היא לא משהו רע. אדם טמא ממשיך ללמוד תורה, להתפלל, וגם לקיים מצוות.
אבל בכל זאת יש שני דברים שהטומאה 'מפריעה' בהם. כל טומאה אוסרת עלינו כל התעסקות שקשורה למקדש (עליה לרגל, אכילת קדשים), וטומאת נידה/זבה גם אוסרת עלינו את הקרבה הפיזית לבעל.
קודם כל, כבר אפשר ללמוד מזה על הקשר המהותי שקיים בין הזוגיות הפרטית שלנו, ל'זוגיות' של עמ"י והקב"ה. ואפשר ללמוד מזה שהקשר שלנו עם הקב"ה בבניין בית המקדש משול לקשר הפיזי, למגע ולחיבור בין בני זוג (בשיר השירים שנקרא בפסח גם ניגע בקשר הזה).
ולמה טומאה מונעת מאיתנו את הקשר הזה? ולמה אנחנו חייבות לעבור דרך המסלול הזה של טומאה כל חודש?
אפשר להעמיק בזה המון, ויש הרבה מה ללמוד פה (אני למדתי הרבה בנושא בקורס של ליאון קנדיל, מומלץ ממש…).
אבל רק בנגיעה קטנה - האישה, שמשולה ללבנה, צריכה לעבור תהליך של בנייה עצמית, יש לנו עבודת ה' 'ספירלית', ובכל חודש מחדש אנחנו עוברות מסלול של התכנסות פנימה, בנייה עצמית, ומתוך כך יציאה החוצה וחיבור מחודש. המסלול הזה הוא גם מול הקב"ה וגם מול הבעל, ולכן ההלכות נוגעות גם בעיסוק בקדשים ומקדש, וגם בקשר הזוגי.
(לא יודעת אם אפשר להבין משהו מתמצית כל כך מקוצרת של הדברים, אבל אין לי פה אפשרות וזמן להאריך יותר מזה…).
ועוד כיוון שאפשר ללמוד מהקשר הזה, זה ההשפעה של השורש (הקשר בין עמ"י לקב"ה) על הענף (הקשר הזוגי הפרטי), והשפעת הענף על השורש.
יש פה שתי מערכות של קשרים, שיש ביניהם קשר רוחני עמוק. זה לא רק דימיון שאפשר ללמוד מאחד על השני, אלא הם קשורים ביניהם בעומק ויכולים להשפיע אחד על השני, בשני הכיוונים.
בצד של הריחוק זה התבטא בכך שאחרי החורבן נהיה גם יותר ריחוק בין איש לאשתו - 'מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה', וזה גם קשור לשינוי ההלכתי וחומרת ר' זירא שהיו בערך בתקופה הזו (בקורס של ליאון העמקנו בזה הרבה, ופעם גם כתבתי על זה בפורום קצת יותר בהרחבה. אני יכולה לחפש את הקישור אם מעניין מישהי).
וכמו שההתרחקות השפיעה על הקשר הזוגי, כך גם ההתקרבות.
היום עמ"י כבר לא בגלות, מפוזר בכל העולם. אנחנו כבר בעיצומו של הקיבוץ גלויות, והכנה לקראת ה'טבילה' של עמ"י והטהרה שתאפשר לנו להתחבר שוב לקב"ה בבניין בית המקדש.
עכשיו זה ממש הזמן שהתשוקה צריכה להתחיל להתעורר שוב, וזה מתבטא בשני הרבדים - בשורש, התשוקה לבניין בית המקדש, שאנחנו עוד לומדים ומנסים לפתח ולהתחבר אליה, וגם בענף - הרבה יותר מודעות וחיבור לתשוקה ולעבודה על החיבור הזוגי מתוך רצון ועונג.
על ידי השינוי שאנחנו עושים במרחב הזוגי הפרטי שלנו, אנחנו משפיעים גם על כלל ישראל.
על ידי זה שאנחנו בעצמנו נרצה יותר את האיש שלנו, ניזום את הקשר ונראה לו שאנחנו רוצות בחיבור איתו, נשפיע גם על כלל ישראל שירצה יותר בקשר ובחיבור עם הקב"ה…
(הרבה מהדברים כתבתי בהשראת שיעורים מהכנס הוירטואלי 'גאולת הלבנה' שהיה השבוע, ובעקבות דיונים שהיו בקבוצת הוואטסאפ של הכנס על השיעורים)
מיוחד הסיום שכתבת. בעז"ה שנזכה!
יש שני פיוטים מיוחדים שכתובים ב"יוצרות" של שבת הגדול,
היום אנחנו שרים אותם בסיום של ליל הסדר.
תמיד זה מעניין להבין את המילים ולראות כמה ניסים קרו בדיוק בלילה הזה.
במוצאי שבת הזו חשנו כולנו את הפיוט הזה,
איך בתחילת הלילה היה נראה מצב מפחיד,אבוד , נורא.
ובכמה דקות זה הפך ללילה של ניסים , של הצלה גדולה ועצומה!!!
ראיתי שהרב עמיחי אליהו כתב השבוע הצעה לבית נוסף-
וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה
אָז עָצְמוּ חִצֵּי אוֹיֵב לְכַלּוֹת אֶת בָּנֶיךָ
בָּרָאת חָכְמַת יֵשׁ מֵאַיִן בְּלֵב חֲכָמָיו
גִּלּוּ חוֹמַת מָגֵן שֶׁהֵקַמְתָּ לִירֵאֶיךָ
וּבְכֵן קַמְנוּ בַּבֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן וְהוֹדִינוּ לְפָנֶיךָ
בָּרוּךְ אַתָּה הַשֵּׁם.
ומתוך ההודאה הגדולה נתפלל שנזכה במהרה לראות את הלילה הגדול כמו המתפללים בסיום הפיוט-
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה
רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה
שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה
תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה
אני ראיתי מישהי שכתבה פיוט שלם על התקופה האחרונה, על בסיס הפיוט הזה...
אכן מרגש ממש!
תהייה על הפרשה:
בפרשות תזריע-מצורע מסופר על הצרעת, אבל בעצם לא כתוב בפירוש על מה היא באה. רק בין השיטין ובחז"ל מובן שהיא באה כעונש על לשון הרע.
למה בעצם זה לא כתוב במפורש?
תהייה על פסח:
ליל הסדר הוא השיא של חג הפסח, והוא מגיע ממש בתחילת החג, ולאחריו יש בעצם שבעה ימים "רגילים" למדי. אבל הרי כשמספרים סיפור - השיא שלו אמור להגיע לקראת הסוף.
אז למה השיא של פסח הוא על ההתחלה?
אם נתבונן ברעיון של חטא לשון הרע ולהבדיל ברעיון של מצוות סיפור יציאת מצרים - נגלה ששניהם קשורים בדיבור.
המצורע דיבר לשון הרע, ולכן מקבל צרעת וצריך להתבודד.
ובליל הסדר אנחנו מדברים ביציאת מצרים, ועושים את זה דווקא בחבורות, ההפך מבדידות.
שני הדברים הללו באים ללמד אותנו שסיפור אמיתי לא נגמר ברגע שכתוב "סוף" בסופו.
הסיפור שסיפר בעל הלשון הרע מתגלגל הלאה גם אחרי שסיים לספר, וגורם לנזק.
ולהבדיל - סיפור נס יציאת מצרים (והניסים בכלל) לא מסתיים בליל הסדר, אלא מצווה עלינו להמשיך ולספרו, להמשיך ולזכור אותו, ולגלגל את הסיפורים החזקים הללו הלאה, שילמדו זכות עלינו ועל כל העם, שימחקו כל דיבורים רעים של לשון הרע שנאמרו עלינו, ויובילו אותנו לסוף האמיתי של עמנו, שהוא יהיה גם ההתחלה של תקופה חדשה ומופלאה - תקופת הגאולה השלמה.
(מבוסס על מחשבות שעלו לי ועוד לא הספקתי לאומרן וגם על שיחה עם הבן המתוק שלי, שתהה על העניין של ליל הסדר.)
לגבי השאלה הראשונה, על המצורע ולמה לא נכתב על מה הצרעת באה -
זכור לי שפעם קראתי איפשהו משהו על זה. אני לא זוכרת בשם מי, וגם לא בטוחה שזוכרת מדויק, אבל בכל זאת כותבת מה שאני זוכרת.
בעצם, את זה שצרעת באה על לשון הרע אנחנו לומדים מהסיפור על מרים הנביאה, וגם ממשה רבינו בסנה (שאחד האותות שניתן לו היה שהיד היתה מצורעת, ואומרים שזה בגלל שאמר לשון הרע על עם ישראל). אבל אם היה כתוב בפירוש בפסוקים שצרעת באה על חטא לשון הרע, אז בעצם היה בזה לשון הרע על מרים ועל משה רבינו - כי כאילו היה כתוב בצורה מפורשת שהם חטאו ולכן קיבלו צרעת. ודווקא במה שבא על לשון הרע צריך זהירות יתירה, ולכן זה רק נרמז ואנחנו צריכים לעשות את ההקשר בעצמנו.
ואני חושבת שצריך להוסיף על זה את מה שהרב ראובן ששון כותב על הצרעת.
הצרעת דווקא מעידה על מדרגה גדולה וגבוהה של חיבור גדול לקב"ה, שמתבטאת גם בחיבור של מדרגת הרוח לגוף הגשמי, ואז כל סטיה קלה מהדרך הישרה מתבטאת בנגע גופני.
לכן אנחנו לומדים על הצרעת דווקא מהאנשים הגדולים והשלמים, משה ומרים, ולא מפשוטי העם.
ואהבתי מאוד את מה שכתבת על פסח והחיבור של זה לצרעת וללשון הרע.
בעצם התורה מלמדת אותנו בדוגמה אישית איך לא לדבר לשון הרע...
ואהבתי גם את ההסבר העמוק של הרב ששון. זה מדהים - להפוך את החטא הרע הזה למשהו ששורשו נשגב ועליון...
תודה!
בתפילות שמוסיפים בנוסח עדות המזרח לפני ואחרי כל המצוות הללו, אנחנו מתפללים לא רק על החמץ הפיזי, אלא גם על החמץ הרוחני שממנו אנחנו רוצים להישמר.
אחרי שאנחנו מבטלים את החמץ, אנחנו מתפללים לקב"ה -
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתִּתֵּן לָנוּ כֹּחַ וִיכֹלֶת וְעֵזֶר וְסִיּוּעַ, לְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִגְעֵי בָּתֵּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ בַּעֲצַת יִצְרֵנוּ הָרָע. אָנָּא יְהֹוָה, הַפְרֵד נָא מֵעָלֵינוּ צַד הָרָע שֶׁבַּיֵּצֶר הָרָע, וּתְזַכְּכֵנוּ וּתְלַבְּבֵנוּ בְּכֹחַ הַיֵּצֶר הַטּוֹב. הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ…".
בשריפת החמץ אנחנו מתפללים לא רק על ביעור החמץ הפנימי שבתוכנו, אלא גם על ביעור צד הרע שבכל המציאות - כל הכוחות שמתנגדים לקב"ה -
"...וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּמִצְוָה זוֹ שֶׁל שְׂרֵפַת הֶחָמֵץ, וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ מִצְוַת ''פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ'' (דְּבָרִים ז, כה). וּתְבַעֵר כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה וְהַקְּלִפָּה. וְכָל אוֹיְבֶיךָ וְכָל שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה מְהֵרָה תְּעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם וְתַשְׁמִידֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ…"
המלחמה ברוע של המציאות היא חלק מהייעוד של עמ"י. ביציאת מצריים שינינו את פני ההיסטוריה לראשונה, שברנו את המציאות של 'בית עבדים', והופענו בעולם את המציאות של חירות.
מאז, עם ישראל החדיר לעולם לאט לאט ערכים של צדק, של מוסר, ושל אמת.
ועד היום אנחנו ממשיכים להילחם ברוע, באויבים החיצוניים לנו, וגם ביצר הרע שבקרבנו, שמסומל על ידי החמץ.
מתוך דיני בדיקת חמץ, אפשר ללמוד על המלחמה מול היצר הרע.
לפני שמבערים את הרע, קודם כל צריך שלב של חיפוש, של בירור והתבוננות כדי לזהות ולשים לב מה צריך לתקן. זה השלב של הבדיקת חמץ. רק אחר כך אפשר להגיע לשלב של ביעור החמץ.
כשלומדים בגמרא שצריך לחפש על ידי נר, מובא הפסוק "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". הנר מסמל את הנשמה של האדם, שהיא הצד האלוקי שבו,ההיא תמיד טובה ורוצה בטוב, על ידי ההארה שלה אפשר לזהות את הרע ולבער אותו מתוכנו.
(על פי ההגדה של פסח של הרב ראובן ששון)
פה אפשר לראות את נוסח בדיקת וביעור חמץ המלא, עם התוספות שהזכרתי -
לצערי מכיוון שבעלי עושה את המצוות האלה, אף פעם לא הסתכלתי בתפילות המלוות אותן...
כתבת מרגש ומרומם ממש!
כשאנחנו קוראים את ה'מגיד', אפשר לחלק אותו לכמה חלקים.
בהתחלה יש לנו כמה 'הקדמות', לפני סיפור יציאת מצרים (בכל אחת מהן אפשר להעמיק הרבה, אבל הן עדיין לא הסיפור עצמו).
אחר כך מתחילים בסיפור עצמו, שמבוסס על הפסוקים של מקרא ביכורים.
ובסוף מודים לה' בפיוט- דיינו, מזכירים את עיקרי הסדר - פסח מצה ומרור, ומתחילים בשירת ההלל (שנמשיך עוד ב'הלל' שאחרי 'ברך').
איפה בעצם מתחיל הסיפור עצמו?
אמרנו שהסיפור של יציאת מצריים מבוסס על מקרא ביכורים, אז אפשר לחשוב שאולי ההתחלה של הסיפור היא כשמתחילים את הפסוק הראשון של מקרא ביכורים - "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…"? או בעצם ב'צֵא וּלְמַד…' שמוביל אל הפסוק הזה.
אבל יש התחלה מוקדמת יותר, שמחזירה אותנו אל השורש הראשון של עמ"י, תרח ממנו נולד אברהם - 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו…', ושם גם אנחנו לומדים על ההבטחה של הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים - ההבטחה על הגלות וגם על הגאולה הגדולה שתהיה בסוף.
ולפני שאנחנו ממשיכים בסיפור של מה שקרה לעמ"י במצרים, אנחנו מרימים את הכוס, ומחברים את הסיפור הזה שהיה לנו פעם, למה שאנחנו עוברים עכשיו.
אנחנו מזכירים שההבטחה הזו של הקב"ה לאברהם לא היתה רק לגלות מצרים, אלא היא שעמדה לאבותינו בכל הדורות, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידי אויבינו.
ומתוך כך אנחנו ממשיכים לספר על גלות מצרים, על הקושי והמרור שחווינו שם, על התפילה של עמ"י, ועל כך שהקב"ה שמע אותנו והוציא אותנו לחירות.
וכשאנחנו מודים לקב"ה, אנחנו מודים לא רק על מה שקרה ביציאת מצריים עצמה, אנחנו ממשיכים להודות על כל שלב ושלב שהקב"ה המשיך להיטיב איתנו, ועל כל שלב אפשר להגיד 'דיינו', כל שלב בפני עצמו הוא גדול מספיק בשביל להודות לקב"ה.
וכשאנחנו מסיימים את ה'מגיד', אחרי שהתחלנו באמירת ההלל, אנחנו מברכים את ברכת 'גאל ישראל', בה אנחנו מודים לקב"ה לא רק על הניסים שהיו פעם, לאבותינו, אלא אנחנו מודים לקב"ה "אֲשֶׁר *גְּאָלָנוּ* וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם…".
הסיפור של יציאת מצריים חשוב לנו כי זו הלידה שלנו כעם, ואנחנו מעבירים את הסיפור הזה מדור לדור כחלק מהמסורת של עמ"י בשרשרת הדורות.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק סיפור שהיה פעם. זה הבסיס של האמונה שלנו, ההיכרות שלנו עם הקב"ה היא "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
וכמו שהקב"ה גאל אותנו משם, הוא ממשיך וימשיך להיות איתנו, להציל אותנו מאויבינו, ולהוביל אותנו לגאולה שלמה, "וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ".
ואני מצרפת גם קובץ (מוכן להדפסה) של תפילות שכתבו השנה להוסיף בהגדה, לשחרור החטופים בעז"ה.
תודה גם על התפילות! באמת חיפשתי משהו כזה להדפסה... (מתאים לך לשלוח לי את זה בווטסאפ? יהיה לי קל יותר להדפיס כך...)
תודה!
פעם שלישית שאני לוקחת אסטורפם (2 כדורים מהיום השני למחזור עד היום החמישי - סה״כ 4 ימים) עם מעקב זקיקים
ב2 הסבבים הראשונים של אסטרופם- שבוע לאחר הביוץ היה לי הפרשות ורודות חומות ליום יומיים וקיבלתי מחזור שבוע לאחר מכן.
סיפרתי לרופאה והחליטה לתת לי בנוסף דופסטון.
בפעם השלישית (החודש) לקחתי אסטרופם והרגשתי שזה מעסיק אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על זה החלטתי לשחרר ולסמוך על בורא עולם. לא עשיתי מעקב זקיקים ולא לקחתי את הדופסטון.
ברוך ה׳ החודש הזה לא היה לי כתמים ולא הפרשות.
השבוע היה לי יום די עמוס וכאב לי הראש ברמה שהתקופפתי והרגשתי לחץ חזק במצח וכאבי עיניים. מחר ב״ה זה יום פרישה
יש לי לחץ כזה בבטן התחתונה כמו שלפני מחזור.. מה אתן אומרות? אוף
רק המחשבה שאם אקבל אהיה אסורה בפסח וזה מבאס אותי אוף
פרקתי🤍☹️
אני בבאסה השו של להיות אסורה בפסח..
ממש מקווה שהחודש אקלט עם הכדורים. לקחתי אסטרופם 3 חודשים ועכשיו עוברת לכדור אחר..
ישועת ה' כהרף עין
הכל אפשרי ובעז"ה זה יהיה מה שאת מייחלת לו!
איתך בציפייה ובתקווה.. 💕
היא נתנה לך הדופסטון על סמך מה שאמרת או לפי המעקב?
בחודש הקודם היו לי ערכים נמוכים בלי הפרשות ולקחתי דופסטון וגם החודש מראש הרופא אמר לי לקחת דופסטון והעלה לי באמצע את המינון. אז אם לא יהיה היריון ממליצה כן לבקש בחודש הבא דופסטון אפילו שזה לא לפי ההפרשות או בהתאם לערכים בבדיקות למרות שזה גורם למחשבות זה שווה את זה.
ואפשר להמשיך לקחת את זה בהוראת רופא עם עוד כדור גם אם היריון ולא להאסר עדיין
את הכדור הביאה על סמך מה שאמרתי לה. איזה בדיקות עשית שהיא ראתה את הערכים?
יום שישי זה היה יום פרישה עשיתי בדיקה לא היה כתמים ואז בערב שישי היה כתם אוסר (לא היה את מי לשאול מבחינת אסורים לא אסורים) שבת בבוקר אין כתם. לקראת הצהריים הפרשות שלפני מחזור אמרתי טוב שהמחזור כנראה יגיע בלילה. בערב כתמים כאלה של סוף מחזור. התעוררתי עכשיו (ציפיתי לראות דימום) עדין כתמים קטנים של סוף מחזור. היום זה עוד יום פרישה.
אסרנו את עצמנו
מה אני עושה? אני אסורה? הדימום היה צריך להגיע
אולי זה הריון?
מחר חג חייבת לדעת מה קורה איתי
של לפני מחזור כאילו עוד רגע אני מקבלת.
אציין שבשבת איך שנחתי הכתמים נרגעו/הפסיקו
אני מתכננת לנקות את הבית- ניקוי אחרון לחג
מפחדת שזה יגרום לכתמים אם זה הריון
מה אתן אומרות?
אם אמרתם שאתם אסורים או את אסרת את עצמך..
ולפען הבאה לא להגיד שאתם אסורים! אושר לנהוג כמו כשאסורים אם יש ספק אבל לא לאסור עד שיש ודאות או ששואלים רב..
בהצלחה!
של המקווה או של המטבח?
ורק לי זה מרגיש דומה?
🤭🤭🤭
סתם סקר משעמם כי אני תקועה בחדר ובעלי עושה במטבח את התנור אז אין סיכוי שאני יוצאת לרעלים שעפים שם באוויר🤷
