(אני מעתיקה את הלימוד היומי של ו'האר עיננו של הרב ראובן ששון. אין לי זמן לסכם במילים שלי כרגע, אבל זה באמת שווה קריאה, למרות שקצת ארוך...)
"והאר עינינו" - לימוד יומי באמונה // שישי-שבת, כ"ה-כ"ו כסלו, א'-ב' חנוכה
*יוסף ושר המשקים - גבולותיה הנכונים של ההשתדלות*
✨ *מדוע נענש יוסף על פנייתו לשר המשקים?*
חכמים מבקרים את יוסף, ואומרים כי מפני שפנה לעזרתו של שר המשקים, נענש ונשאר עוד שנתיים בבית האסורים (מדרש תהילים קה):
"'עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ' של הקב"ה, שאמר יוסף לשר המשקים 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ'. אמר לו הקב"ה, כך אמרת, חייך שתעשה שם עוד שתי שנים, שנאמר (שם מא א) 'וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים'".
ועוד אמרו (מדרש רבה בראשית פט ג):
"'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ' (תהילים מ ה) - זה יוסף, 'וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים' - על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני' 'והזכרתני', ניתווסף לו שתי שנים".
הרי מפורש שיוסף נענש על שפנה אל שר המשקים, לכאורה מפני שהיה לו לבטוח בקב"ה ולא להשתדל בעצמו. והדבר קשה, שהרי אביו יעקב פעל בהשתדלות מרובה הרבה יותר, בדורון תפילה ומלחמה, ואף הכניע עצמו לפני עשיו. לעומת כל המעשים הללו, יוסף רק אמר משפט אחד לשר המשקים. מדוע נענש עליו?
🔶 *מידתו של יוסף – ברכת ה' בתוך ההשתדלות*
לאורך כל דרכו של יוסף הצדיק, ניכר כי הוא מלא עשייה והשתדלות רבה. הוא מצליח מאוד אצל פוטיפר ובבית הסוהר, ולאחר מכן מגיע לשיא העשייה והפעילות בארמון פרעה. נראה לכאורה שיוסף מצוי עמוק בתוך הטבע והעשייה שבעולם הזה, אך הכתוב מעיד עליו מפורשות "כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט ג) וכן "וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (שם ה). הרי שבהשתדלותו של יוסף היתה מלובשת ברכה א־להית.
נמצא שאצל יוסף הופיע החיבור השלם בין השפע הא־להי ובין ההשתדלות המעשית. מחד גיסא, יוסף פועל בחכמה עמוקה מאוד בדרכי הטבע, ואין נבון וחכם כמוהו בניהול המדינה והעולם כולו. ומאידך גיסא, הצלחתו נובעת מהשורש הפנימי של מעשיו, "שם שמים שגור בפיו" (רש"י שם ג), עד שאפילו המצרים זיהו והבינו שחכמתו אינה טבעית אלא א־להית, כפי שאמר פרעה - "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ" (בראשית מא לח). כל זאת מתוך ברכת ה' שהופיעה אצל יוסף בתוך לבושי הטבע.
לאור זאת, נבין דברים עמוקים שהובאו בדברי האדמו"ר האמצעי מחב"ד (תורת חיים ויחי אות א ד"ה 'בן פורת', ושם אות ב ד"ה 'והנה מטעם', ועוד), על ההבדל בין האבות והשבטים ובין יוסף הצדיק. הנה מצינו שאומנותם של האבות, וכן של אחי יוסף, היתה רעיית צאן. הסיבה לדבר, שרעיית הצאן אינה דורשת מהאדם ריכוז רב בתוך העולם הזה. לאחר שהוציא הרועה את הצאן למרעה, יכול הוא להתיישב ולהגות במרומי קודש. מה שאין כן מי שעוסק במסחר ובפרקמטיא, שרוב הזמן הוא עסוק וטרוד במלאכתו, ועליו לחשוב מה יעשה וכיצד יפעל. לכן היו אבותינו רועי צאן, מפני שבאמת היו צריכים למעט בהשתדלות במידת האפשר, ולעסוק במלאכת הקודש.
לעומתם, מבאר האדמו"ר, יוסף הצדיק לא עסק ברעיית צאן אלא במסחר, שזהו עיסוק המטריד את ראשו ורובו של האדם בעניייני העולם הזה. לכן האחים הקפידו עליו, שסברו שהוא שוקע בעולם הזה חלילה, ומרבה בעסק החומריות על חשבון הרוחניות. אולם באמת, האחים לא ידעו את דרגתו העליונה של יוסף, שלא היה צריך לבחור ברעיית צאן כדי להגות במחשבות עליונות, שכן היה יכול להגיע לעומקי הקדושה אפילו מתוך עיסוק במשא ומתן. מבחינה זו, אומר אדמו"ר האמצעי, היתה ליוסף מעלה שאבותינו הקדושים לא זכו לה, והיא ממידת היסוד המיוחדת ליוסף הצדיק.
🔶 *ביטחון באדם זר*
ואולם, דווקא מתוך גודל מידתו של יוסף, שברכת ה' שורה במעשיו, נבין מדוע נענש על שאמר לשר המשקים שיזכור אותו.
יש לדעת להבדיל בין עשייה פעילה, ובין הישענות על עשייתם של אחרים. מידתו של יוסף היתה עשייה והשפעה שלו עצמו, ואולם בבקשתו משר המשקים שיזכור אותו, נתלה יוסף בחסדי אדם זר ונכרי. בעומק העניין, מידת היסוד עניינה להשפיע, כלומר להעביר את השפע העליון דרך השתדלות מעשית בעולם הזה. קבלת טובה מאחרים הפוכה למידת היסוד, ובזה יצא יוסף מתחום ההשתדלות הראוי לו.
עוד יש להבין שיחס ההשתדלות והברכה הא־להית הוא כיחס הגוף והנשמה. העשייה שלנו היא כעין הכנת כלי, שלתוכו יוכל להיכנס השפע מלמעלה. כאשר אנו עושים ופועלים בעצמנו, אנו יוצרים את הבסיס והכלי לשפע השמיימי. מה שאין כן בהיות האדם פונה לאחרים, שאז הוא מוסר את המעשה לידי אנוש. בייחוד אם מדובר בגוי כמו שר המשקים, שאינו פונה כלפי מעלה, ונמצא המעשה אטום מלקבל את השפע העליון.
בזאת תתיישב השאלה מה בין יעקב ליוסף. יעקב פעל והשתדל בעצמו מול עשיו, ועל כן היתה השתדלותו ראויה, ואילו יוסף תלה את ביטחונו באדם זר, ובזאת העיד על פגם בביטחון. לכן כל שאר מעשיו של יוסף היו ראויים וטובים, ושרתה בהם ברכת ה', מפני שפעל בכוח ההשתדלות המיוחד לו, ורק כאשר פנה לעזרת בשר ודם, נענש על זאת.
🔶 *השתדלות - בתחום הרצוי*
נמצאנו למדים שבפנייתו של יוסף לשר המשקים, חרג מתחום ההשתדלות הרצוי. כל עוד השתדלותו היתה באופן הראוי, שרתה ברכת ה' במעשה ידיו, וכאשר השתדלותו היתה מחוץ לתחום הראוי – נענש עליה.
כאן טמון יסוד גדול בכל סוגיית ההשתדלות, שבכל צעד מעשי שעומד לפני האדם, עליו לבחון אם הוא בתוך תחום השתדלותו. אם המעשה נמצא בגדר ההשתדלות הסבירה והראויה – יעשה אותו, ואם הוא מחוץ לתחום ההשתדלות הראוי – ירפה ממנו וישליך על ה' יהבו.
אף במקרה שהאדם בוחן את הדברים, ומגיע למסקנה שהצעד הטוב והראוי הוא לפנות לעזרת אחרים, יש לעשות זאת מתוך ביטחון בה'. היינו שיהיה האדם נינוח עם האחרים, ולא יאלץ אותם וידחק בהם לעשות רצונו. כי הדוחק בזולת שימלא את רצונו ויהי מה, מעיד בזה כי תולה הוא את כל יהבו בזולת, כאילו הדבר מסור בידו ולא בידי שמים. לכן לא ילחץ על האחרים, אלא יפנה אליהם בעדינות ומתוך שלווה, כך שאם יאותו לדבריו מה טוב, ואם לאו - יצפה לישועת ה'. כך לא יתלה את בטחונו בבשר ודם, אלא ישליך על ה' יהבו והוא יכלכלהו.
כללו של דבר, מיעקב ומיוסף למדים אנו שלא להימנע מעשייה בעולם הזה, כי דווקא דרכה מופיעה הברכה הא־להית בעולם. וכן היא מידתם של הצדיקים, אוהבי ה' וחושבי שמו, שאינם מחשים אלא פועלים במרץ עם א־ל. ומזה נלמד לעניין גאולתנו ופדות נפשנו, שאף שנשבע ה' שיגאלנו, הנה צריכים אנו לפעול מאוד בכל כוחנו ומרצנו ממש, ועל ידי זה תבוא מאת ה' הגאולה השלמה במהרה.
🔶 *החשמונאים – הופעת ישועת ה' בתוך ההשתדלות האנושית*
בשולי הדברים, נציין כי הופעת הישועה מתוך מעשי האדם מתגלה באופן מיוחד בחנוכה. כי בחיצוניות נראה שהמכבים לחמו ופעלו, אבל בפנימיות התנהלה המלחמה ממש ברוח ה' אשר עלינו. החשמונאים השתמשו בדרכי הטבע ובחכמת המלחמה, בתחכומים רבים ובהשתדלות רבה, אך בפנימיות היה הכל שפע עליון משמיא.
ויש להשכיל דבר עמוק, שבבחינת מדרגה זו של שותפות, אין כלל סתירה בין הנס לטבע. היינו שכוח ההשתדלות הטבעית צריך להיות במיטבו ממש, כפי שיהודה המכבי היה מצביא גדול בחכמת המלחמה, וכל זה היה ממש מכוח אור השכינה שהאירה בחשמונאים, שהיא גם נשמת העולם והטבע, ומכוחה פעלו בדרכי הטבע ממש בכוח אדיר.
ידיעה זו חשובה מאוד לדורנו. צריכים אנו לדעת שאור הקב"ה הופיע דרך צבא המכבים, וכן שהוא יתברך חולל את הנפלאות של הדור האחרון, שקמנו לתחיית עולם מתוך בתי הקברות של הגלות, והגענו חזרה לארץ ישראל. כל זה בחסדו ישתבח שמו, שהוא הביאנו והוא רוממנו, והוא הצילנו במלחמת ששת הימים ובכל המלחמות שהיו בארץ ישראל. כי באמת אין עוד מלבדו, אלא שהיה הדבר מלובש בלבושי המלכות והנוקבא, שהיא כוחם של ישראל, בפעולת אנשי הצבא והשתדלותם. ואין בדברים כדי למעט חלילה מגבורתם של הלוחמים שחרפו נפשם בהגנה על עם ישראל, אלא להפך, ללמדנו כי צבא ישראל הוא צבאות ה', ודרכו מתלבשת הא-להות בניסים נסתרים, כפי שהתגלתה ברכת ה' במעשיו של יוסף הצדיק, וכפי שהתגלה אור ה' דרך המכבים.
*שבת שלום וחג חנוכה שמח!*
