קודם כל חייבת להגיד תודה רבה! לכל אחת ואחת שהקדישה מזמנה והגיבה לי! עזרתן לי מאוד להתכונן נפשית ורוחנית ליום הזה והגעתי לטבילה לגמרי אחרת ב"ה
ראיתי את זה כזכות גדולה לטבול בכזה יום קדוש!
בערב השני של ראש השנה יצאתי עם בעלי לבית כנסת ותכננו הכל לפרטי פרטים
(חמותי גרה ביישוב בקצה הארץ אז צריך לתאם כל פעם עם הבלנית) הגעתי כמה דקות לפני שקבעתי עם הבלנית, עובר עשר דקות, רבע שעה... אני מחכה מחכה ומחכה
חיכיתי בסוף כמעט שעה ליד המקווה, אובדת עצות לגמרי
בהחלטה של רגע החלטתי ללכת לבית של הבלנית (לא יודעת מאיפה הגיע האומץ) בעלי הראה לי במקרה איפה היא גרה.
אני מגיעה לבית שלה על סף בכי, הבת שלה פותחת לי ומבינה את העניין.
מסתבר שהבלנית לא הרגישה טוב בכלל ושכחה שהיא קבעה איתי
הבלנית יוצאת מהר מהבית ואנחנו הולכות לכיוון המקווה, בינתיים הגברים מתחילים לחזור ואנחנו הולכות בדיוק לצד השני... מלא נכדים שלה רואים אותנו ושואלים, סבתא לאן הולכת? כמה קבוצות נכדים כאלה. ואני רוצה לקבור את עצמי באדמה
כשהגענו אני מבינה שמאןחר מידי ומבקשת ממנה להשאיר לי מפתח שאטבול אח"כ.
אחרי הסעודה יצאנו אני ובעלי למקווה
טבלתי והוא היה הבלן (אני יודעת שזה לא מלכתחילה אבל לא הייתה לי אופציה אחרת ולא יכולתי לחשוב על לדחות את הטבילה)
והייתה חוויה מטורפת ועוצמתית
רגע שאני לא אשכח בחיים
חסד ה' ממש!!!
אז היה מביך, בטירוף
אבל גם כזה עוצמתי וקדוש ומרומם!