פורום הריון ולידה (עמוד 818)

כי הילדים קמים בשעה הרגילה שלהם

כלומר אצלי קמים בשש והיום קמו בחמש...

ד' יעזור

כי יש לי קטנה עם שיניים וכו אז הלילה מץחיל מאוחר..

קמתי בשתיים..

איזה הספק, בלי עין הרע!

מקווה שוב הלילה😅

עכשיו בעבודה. מעט עייפה, חסרה לי עוד קצת שינה, אבל.. העבודה זורמת, שעה כבר עברה... יעברו גם השאר

הייתי ממש מרוצה!

יחס מעולה, אפילו שהיה עומס.

האחיות מקסימות. גם בתינוקיה.

ממש ממליצה.

(ילדתי לפני שבוע)

כרגע המצב זה א+ב+ג- מחלקות רגילות, ללא ביות מלא

ד- חלק מהמחלקה רגילה בדיוק כמו האחרות וחלק קטן ממנה (מסדרון נפרד) הוא ביות מלא

ד1- מחלקה שכולה ביות מלא

אני רוצה רק ביות מלא

למה את לא ממליצה?

הייתי בחלק הרגיל של המחלקה. 4 בחדר! היחס של האחיות וגם בתינוקיה היה נוראי. יצאתי בהרגשה קשה ולא מתאים לפרט פה.. חשבתי שזה רק בגלל הקורונה ששיגעה את כולם ואולי משהו ספציפי שהיה מולי וכו'. מעוד חברות שהיו שם לאחרונה מסתבר שזה כנראה דפוס כזה של התנהלות.. הן עייפות או לא בא להן בטוב לעבוד, לא ברור לי הקטע (או שזה נורמה למחלקות ביולדות אין לי למה להשוות)

מוזר מאוד 4 בחדר

עכשיו אני רואה שזה בקורונה.. עדיין מוזר לי

מההיכרות שלי עם מחלקה ד' ועם הרבה יולדות שהיו שם, יש הרבה שמאוד מרוצות ותמיד רוצות דווקא את המחלקה הזו.

יש במחלקה חדר אחד של 4 יולדות וזה באמת מבאס, אבל אפשר לבקש לעבור וכשיש מקום מתחשבים ומעבירים

בכל מקרה בביות בכל החדרים זה רק 2 בחדר

לא מספיק מכירה, אבל כן משמועות של כמה וכמה אנשים הצוותים במחלקות האחרות הרבה יותר נעימים

מחלקה ב לא היה לי טוב

בלשון המעטה, וגם לא לקרובת משפחתי, לפני שנתיים.

במחלקה ג ביות מלא לפני 3 שנים היה מושלם.

גם מחלקה ד לפני 6 שנים היה מעולה (חצי אשפוז בביות וחצי אשפוז בחדר רגיל באותה מחלקה בלי ביות בגלל סיבה רפואית לתינוק) היה ממש טוב. 

זכור לי שעתיים...

אז להתחיל לבדוק אחרי שעה?

לא יכולה לחזור לניק הרגיל שלי עכשיו.

המדידה לפי הנחית הרופא, מתי שהוא צבקש למדוד.

מזכירה לך- צום להשתדל למדוד סמוך לקימה ממש, מדידות אחרי ארוחה- סופרים את הזמן מתחילת הארוחה ולא מסופה

לרחוץ ידיים לפני המדידה וליבש היטב, שאריות מזון או ידיים רטובות משבשים את המדידה

בהצלחה 

אז התקווה היא הגיונית אבל תכיני את עצמך לאפשרות שהמחזור יגיע עוד שבוע כי גם היא הגיונית.

מבאס, חיבוק גדול!

ואפשר לקחת פרימולט אם לא ידוע מתי הביוץ?

ותודה רבה לך

לא קיבלתי וסת בהנקה וכשקיבלתי אחרי חצי שנה היא הייתה ממש חלשה.. דימום מועט, פחות ימים מהרגיל..

עברתי היסטרוסקופיה ניתוחית להפרדת ההידבקויות (אחרי ההיסטרוסקופיה השאירו לי ג'ל ברחם, ולקחתי כדורים לעזור לרירית להתעבות) ב"ה חודש אחרי יצאה תקינה ותוך כמה חודשים נכנסתי להריון ב"ה.

ההריון והלידה היו תקינים לחלוטין ב"ה.

בהיסטרוסקופיה אבחנתית.

שלושה חודשים לאחר מכן נקלטתי להריון. 

הפרידו אותן בהיסטרסקופיה.

ב''ה ילדתי אח''כ עוד ילדים

ולתת לה לשתות כשמתקרר

סקוויזי שזיפים (יש כזה בכמה סופרים, יחסית נדיר נראה לי..)

חפשי סרטון ביוטיוב

רפלקסולוגיה למערכת העיכול

אבל יש תיאורים קשים מאוד שמן הסתם לא מובאים מצולמים בכוונה. ולכן אני יכולה להבין את זה שתיאורים מזעזעים יותר מתמונה

ראיתי תמונות קשות גם כן, התיאורים בעיניי קשים אפילו יותר

תמונה ממחישה את אותו רגע ותו לא

בתיאור המח ממשיך לנדוד למחוזות אחרים ומרחיב את היריעה

בעיניי זה הגיוני האמת

כמה זמן זה יקח.

איך את עכשיו?

מצטרפת לשאלה♥️

איך את?

שיהיה בטוב ובקלות!

וואי אחותי איזה מרגש שאת בשלב!!!!!!!

זוכרת את הלפני ההתחלה😅

איך היה בסוף ההריון????

חשבתי עליך מלא כאחות להיפראמזיס!!

תזכירי לי מה עזר לך?

חיבוקים וריגושים!!!♥️♥️

ליבי איתך

עוד רגע את אחרי!!

אלופה וגיבורה!!!!!!!

ושתהיה לידה קלה בעיה ובזמנה ןתינוק בריא!! ואני מאוד נהניתי ללדת בשבת האמת וביום שישי.. סתם למקרה ש..  בסוף זה לא בשליטתנו😅

אין צירים ואני פשוט מיואשתתתת

לא קורה את הלידה מתחילה בעתיד הקרוב או הרחוק😖

חוץ מהאוקסטיצין.

אולי הלחץ מללדת בשבת?

אנחנו גם בתרופה מלאת אדרנלין.

נראה שאת צריכה לשחרר (משפט מעצבן... סליחה)

להוריד אדרנלין

ואז זה יגיע

אבל בלחץ מטורף😕

הולכת עכשיו לעשות סטריפינג שוב

הצירים יכולים לבוא בפתאומיות...

שיהיה בידיים מלאות! 

שיגיע בקלות בזמן הכי נכון, בקרוב.  

תעשי מקלחות שוות, מנוחה, מוזיקה, תכניסי את עצמך למצב של נחת ורוגע כמה שאפשר במצב של היום.. 

כמה דברים שיכולים לעזור. אם אתם טהורים. יחסים מעלה את רמת האוקסיטוצין בגוף וגורם לצירים.

דבר שני שאיבת חלב על ריק.

דבר שלישי רפלקסולוגיה יש נשים שמתמחות בטיפול להשגת צירים יציבים.

דבר רביעי שחרור גוף ונפש. שחרור פחדים כשהגוף מלא באי ודאות ופחדים הוא תפוס ולא מאפשר הרפיה כדי ללדת. קחי דף ועט ותשפכי שם את כל הפחדים שלך מגדול ועד קטן. מהכי רציני ועד הכי "שטותי" לכל יש מקום. ממש יכול להיות שלאחר מכן תרגישי פתאום פניות בגוף. ועכשיו פשוט לעשות לגוף דברים נעימים להרגיע מתח. אמבטיה, הרפיות. אפשר לדבר עם התינוק לשים יד על הרחם ופשוט לשתף אותו במה את מרגישה וכמה את כמהה לפגוש אותו במהרה. זה עוזר!

לידה קלה ומהירה בבריאות ושמחה!

באמת יקבע רפלקסולוגיה

וזה לא לידה חוזרת כי היה לי קיסרי בגלל עכוז לא התחלתי לידה אז

עבד לי יופי באחת הלידות כשהיו תנאים אבל כלום לא זז.

ישבתי ושאבתי קולוסטרום. באותו בוקר התפתחו צירים שהובילו ללידה.

כמה זמן בערב שואבת?

זה לא בזבוז של הקולוסטרום?

בנחת. לא עניין אותי מה וכמה יוצא, רק לייצר אוקסיטוצין. לא חייב שיצא משהו. האמת שהיה גם חשש לניתוח אז מיילדת המליצה לי לשמור את מה שיוצא במידה ולא אוכל להניק מיד אחרי.

שאבתי בהפסקות, כשהתחשק לי המשכתי.

במקביל לזה התגברו הצירים.

להבנתי הקולסטרום ממשיך בייצור גם אחרי הלידה ורק בהנקה מגיע החלב..

תשמרי על כוחותייך היקרים.

ותזכי ללידה קלה וטובה, בבריאות!

בלידה מורכבת רגשית

אשמח לפרט בפרטי

הייתה מקסימה ועזרה לי ממש ממש

תמקדי לי קצת את השאלה אם את רוצה פרטים מעבר...

גם אמא שלי שאוהבת את כל הנכדים ומפנקת בלי סוף במידה שווה מעדיפה בריש גלי בנות. ואומרת שאין על בנות. האם היא לא אוהבת את הנכדים הבנים? ממש לא.

ובנוסף אומרת שלנכדה הראשונה יש פינה חמה בלב.( והיא לא שלי)

ובאמת שהיא אוהבת את כולם במידה שווה.

לא הייתי מתייחסת כ"כ.. 

ההורים שלי אומרים שאת הנכד הראשון הם אוהבים הכי הרבה כי הוא עשה אותם סבא וסבתא.

זה הילד של אחותי אז בסדררררר.

לפחות הם לא אמרו שהם הכי אוהבים את הנכד של השכנה שלנו.

אז אמרו.

לא שווה לשמור טינה על דבר כזה. 

שחבל להתעכב על מה שמוריד אותך כרגע

מהצד שלה זה מאוד חסר טקט להגיד דבר כזה

מצד שני, כשאתם גרים אצלה יש פתח להרבה יותר דיבורים חסרי טקט

ולגבי הדיסוננס המתואר - הוא מובן, אבל זה לא שיש לך מה לעשות עם כרגע.. מערכת יחסים מורכבת זה לא פשוט אבל תעשי את הכי טוב שלך כדי לכבד אותה כלפי חוץ בגלל הכרת הטוב. לגמרי מגיע לה.

אני פשוט מאמינה שזה יכול להיות זה שזה חוסר טקט להגיד ככה זה ברור

אבל גם אצל חמותי יש תנכדים האהובים ויש תילדים שלי (שאגב הם הנכדים הראשונים) ואני סבבה עם זה

גם להורים שלי יש נכדים מועדפים(במקרה זה הילדים שלי אבל יש להם עוד המון ילדים ככה שזה לא קשור לזה שאני הבת שלהם פשוט יש חיבור שונה) הם אומנם לא אומרים את זה בריש גלי אבל כולנו צוחקיל על זה שהם המועדפים באופן בולט ולוקחים ברוח קלילה...

במיטבה כעת

אז תעבירי...

רגשות מתחלפים כמו אור וצל מחר היא תאהב נכד אחר

תנסי לחשוב עכשיו על דברים שיעשו לך טוב ותצאי קצת עם חברות תשתפי 

כנסי למיטה, תקראי לילד שלך, תתחבקי איתו, תספרי לו סיפורים מומצאים מהראש, תגידי לו שאת בתחילת הריון ולכן את חלשה - גם אם חמותך תדע- וזהו.

לפעמים פשוט מותר לקרוס!

רוב הסיכויים שמחר תרגישי קצת יותר טוב

ואז תוכלי לשחק איתו אולי בלפסטלינה או משהו שלא מחייב לקום מהציטה.

רק לשתות הרבה כי גם חם ומייבש.

❤❤❤❤

הוא במעון?

מתי קם בבוקר מתי ישן צהריים

נממצא אצל מטפלת פרטית מ8 בבוקר עד 2 בצהרים.

לא ישן צהרים מסודר.

בד"כ בין 3-5 ישן 40 דקות

ובנוסף 20 דק פה ושם. לא יותר.

זה לא לוקח הרבה זמן

הוא מחפש ביטחון

תקופה קשה לקטנטנים

צריך לעמול להרדים אותו, בד"כ נרדם על הידיים בסוף

אם אני אשים אותו במיטה כשהוא עוד לא עייף, למה שירדם?

אם הוא פספס שער שינה יהיה לו קשה להרדם גם אם עייף

ואני נלילה פספסתי כמה😨וככ כאב לי.

הייתי זקוקה בסוף נרדמתי בבוקר ואני חולה

אני ישבתי אתמול ליד הבן שלי במשך שעה וחצי * 2 כי קם ב4 ולא נרדם. 

גם אני מחפשת פתרון

שצריך לסדר את השנת צהריים

לישון 20 דק פה ושם זה בעייתי ויוצר חוסר שירה ולישון בשעה 3 והלאה זה מאוחר..

הייתי משכיבה לצהריים ב14 לשעה

אחכ משכיבה שוב ב19 ממש מתעקשת איתו על הסדר הזה ושיש סדר ממש קבוע בדכ זה מסדר את שנת הלילה

התחיל באמצע שמיני בערך.

גרם לי לגרד נוראי מכיוון שהתחכך בתחתון. הרופאה חשבה שהגרד מפטריה והביאה משחה שבפועל עזרה להפחתת הגירוי.

מייד לאחר הלידה הנפיחות ירדה.

הבנתי שזה בצקת ועכשיו התחיל לי גם ברגלייםםם 

שאלתי את הרופאה אם יש מה לעשות היא אמרה לי  ללדת חחחחח

אני בשבוע + 39

היה לנו כמה דברים שלהם

לא הייתי מרוצה מאף אחד מהם

אינפנטי לעומת זאת זול כמעט באותה מידה ובעיני הרבה הרבה יותר שווה את הכסף..

תלוי מה את מחפשת

לדעתי החיסרון העיקרי שלו, זה שההיגוי זוועה. ממש קשה להסיע אותו, בטח עם ילד כבד יותר. עם יד אחת כמעט בלתי אפשרי

לי זה מציק בטירוף...

חוץ מזה הוא באמת אחלה בסה"כ ויש לו דברים ממש נוחים

אגב, בדיוק ראיתי לא מזמן טיולון אחר במבצע שיצא לא הרבה יותר יקר

ואני חושבת שהוא הרבההה יותר טוב

וגם מכירה עליו יותר המלצות

עכשיו רואה שהוא 500. אני מצאתי ב370

אבל נראה שכמעט אין לו סל, הסל שלו נורמלי או לא באמת קיים?

אני פשוט בלי רכב אז סוחבת את הקניות בעגלה ולכן זה קריטי לי סל.

בעיקרון הטיולון מיועד לבן שנתיים וחצי שמוריש את העגלה המשולבת שלו לעובר שיוולד בעוד כחודש.... אז זה גם לחודש הקרוב, וגם אחר כך כשבעלי יקח אותו ואני אהיה עם הקטן, או שאני אקח את שניהם והקטן במנשא. אבל בפועל מאמינה שהרבה הוא ילך ברגל והקטן יהיה באמבטיה, אז נניח קניות עדיין אפשר לסחוב במשולבת

קניתי אותה אז ב250 שח בקורונה

אם יש לי קנית אני פשוט מחברת עם הקליפסים של העגלות בצד

זה עגלות שהן קלות בצורה יוצאת דופן

שמתי פעם אחת תיק החתלה העגלה כמעט נופלת.

ההיגוי קשה , אין יציבות על הקרקע

טיולון PILOT מבית EASY BABY - easy baby - טיולונים לתינוק

טיולון נייטרו מבית JOIE | - טיולונים לתינוק | - בית התינוקות

הוא נחמד..

מתקפל מעולה והידית שיש לו לגרירה אחלה

אין לי אותו הרבה זמן הוא לא מרגיש מאד עמיד אבל אני משתמשת בו לשימוש שאת מייעדת לו אז זה די סבבה(ילדה בת שנתיים, למידי פעם כשיוצאים שנינו עם שתי העגלות או טיולון ומנשא)

מה שכן, גפ לי וגם לבעלי כשהולכים איתו הרבה זמן הידית הופכת לממש לא נוחה. כאילו משהו בזווית שלה לא הכי נוח וזה פשוט הופך למורגש יותר (ברמת הקצת כואב בידיים) כשהולכים הרבה

והגגון באמת קטן אבל בגלל שבאמת לא משתמשים בו הרבה זה פחות הפריע לי. שמתי כובע לילדה פשוט

לא יודעת אם בדיוק את הדגם הזה.

פשוט ולעניין אני מאוד מרוצה

אולי הם לא מעמיסים עליו יותר ממה שמומלץ, הוא שורד.

מנסיון, עגלה איכותית= איכות חיים ברמה אחרת!

היו לי כמה עגלות זולות עד שנשבר לי( תרתי משמע)

ביררתי הרבה, היה לי חשוב שתהיה קלה, מתקפלת ביד אחת, חזקה ונוחה

ראיתי הרבה המלצות על viper של ספורטליין

עגלה פצצה! עולה בסביבות 800

גגון ענק

כיס אחורי

סל בגודל סביר ממש

קיפול ביד אחת

בד איכותי

לא צריך לדחוף כמעט, היא נוסעת חלק, ידית גבוהה ונוחה

בקיצור אחרי השווה עם דגמים באותה רמת איכות המחיר שלה ממש שווה את התמורה

במבט לאחור, הטיולונים שהיו לי פשוט היו סיוט, כ"כ קשה לדחוף, ובתכלס, זה הדבר העיקרי שעושים עם הגלה אז זה נתון קריטי.

בהצלחה! 

מספיק טריגר מלחמה ומי שתרצה תקרא

לי באופן אישי אין בעיה לקרוא הודעות כאלה..

ואז לכתוב עוד הודעה "תוכן בפנים"

אל תוותרי על ההזדמנות לכתוב..

חיבוק!

אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל לצורך העניין - אני מלאה באמונה בעיניי ועדיין חוששת

ועדיין יש לילות שאני לא נרדמת ומאוד קשה לי 

החרדה שלך לא מעידה על חוסר אמונה

אנחנו לא מנוסים בלהתמודד עם הזוועות האלה שקרו

כי הנפש שלנו עדינה, ככה בורא עולם ברא אותנו

העולם לא מכיר כאלה זועות, לפחות לא העולם המודרני מלבד השואה שהייתה ואפשר להשאיר אותה

ככל שרוצים רחוקה מהעין ומהלב כי עד עכשיו היא הייתה פחות  מוחשית לנו

אנחנו חווים כולנו מציאותלא פשוטה בכלל. אפילו אנשים עם חוסן נפשי מאוד גבוה שמטופלים תדיר כמו אנשי זק"א ומודיעי נפגעים מתמוטטים עכשיו

אז קל וחומר אנשים פשוטים כמונו, אפילו מי מאיתנו שראו דבר או שניים בחיים. הכל נורא מוחשי, גרפי, קרוב

יש תמונות, קולות, זה קרוב.. אז החרדה שלך מובנת. באמת.

אבל צריך לזכור שחרדה שנתקלת במצב של חוסר שליטה היא קשה עוד יותר, וההגיון לא מדבר אליה.

זו תופעה גופנית לגמרי. ואני זוכרת שכתבת שאת מטופלת. אם עברו יותר מ3 שבועות מאז התחלת, אולי כדאי לנסות להחליף תרופה

כי חלק מתופעות הלוואי של התרופות האלה לעתים זה החמרה של המצב. אני יודעת שככה זה בהתחלה לפחות ואז זה אמור להשתפר

אבל אם את שבועיים וחצי אחרי נגיד ואין שיפור אולי כדאי לחזור לרופאה ולבדוק אופציה להחליף את הטיפול למשהו שיותר יתאים לך כי אני יודעת שזה ניסוי ותהייה

אל תהססי לעשות כן. שולחת לך חיבוק ענק

באמת כשהחרדה מישתלטת היא חסרת שליטה.

אני עכשיו עונה לכולם ובאמת מרגישה שחיזקו אותי, אבל אני יודעת שעוד קצת זמן כשהחרדה תתחיל, כלום לא יעזור.

הלב שלי ידפוק, אני אדמיין שואה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים של מה שעולה לי בראש. של הפחד. אני משותקת מפחד. וממה שיקרה אולי לילדים הטהורים שלי.

אני לוקחת כדורים, אבל כאלו שהם עוזרים מייד. זה לא כדורים שלוקח להם זמן להשפיע (לוקחת קלונקס ולוריבן) והאמת שאני לא מרגישה השפעה.

לכן אמרו לי שאני חייבת לשלב טיפול ביחד.

אבל טיפול זה ממש ממש יקר.

ואני בטוחה שזה גם בהליך ארוך ולא מייד יעזור.

תודה על החיבוק ועל הכל ❤

נוגדי חרדה בלבד לא טיפול מספק

עדיף שתשלמי לפסיכיאטר פגישה אחת ותקבלי טיפול מתאים, משולב, זה יעבוד מהר יותר וטוב יותר מהשיחות.

שיחות את יכולה לעשות עם ער"ן ודווקא כן תגידי להם בדיוק מה עולה לך בראש.

רפואה שלמה ומהירה💞💞💞

כי גם את זה הרופאה נתנה לי, אבל היא אמרה שלוקח לזה זמן להששפיע, וגם לוקחים את המינוןבהדרגה.

אני צריכה אולי באמת לנסות פעם אחת שיחה.אני כל כך שמוכנעת שאין להם מה לעזור. כי אין להם יכולת להפוך עולם רע לעולם טוב. וזוועות שקוראות פה לדברים טובים.

תודה ❤

יש תרופה בשם מירו שהיא מרדימה וגם נוגדת דיכאון.

אבל אם התחלת ציפרלקס וכבר נתת לו שבועיים, אז עוד קצת הוא יעזור לך.

חיבוק חזק.

שמה שקרה בשמחת תורה יחזור על עצמו אפסי. זה קרה בגלל גורם ההפתעה וערמת כשלים. גורם ההפתעה כבר לא קיים ולא יהיה קיים תקופה ארוכה קדימה. הכשלים נבחנים ומסיקים מסקנות.

יש לנו צבא חזק ואנחנו מסוגלים להגן על עצמנו ויש לנו בנות ברית ומדינות שלא רוצות שהטרור ישלוט בשום מקום.

אז מבחינה לוגית החרדה הקיומית היא חרדה מוגזמת.

מצד שני הבטחון האישי מאד נפגע ועל כל אחד זה משפיע אחרת.

אפשר ללמוד לשלוט על הפחד שלא יפריע להמשיך את החיים.

גם אם קשה לשלוט על הפחד, המצב הבטחוני פחות בשליטה של האדם הבודד, אם חלילה קורה משהו, הפחד הקודם לא לא יעזור, הפחד הוא רק תוספת סבל.

בעיניי החמאס כבר ניצח אותנו, הוא זרע את הפחד אצל כולם. גם אחרי שנשמיד אותם נפחד מטרור לאורך הרבה זמן.

לכן היכולת לחזור לחיות חיים רגילים זה הנצחון היחיד עליהם. זה מה שאני עושה, מנסה להחזיר את החיים למצב הכי רגיל שניתן ועם מה שיגיע אני אתמודד.

הביטחון האישי ממש ניפגע. במיוחד שאנשים היו שם שעות לבדדדד.

זה נורא.

תודה רבה על כל החיזוק! ❤לא חשבתי על הכיוון הזה שניצחון עעליהם זה דווקא להמשיך להיות חזקים.

לכולם הוא נפגע.

בעיניי מה שגורם לאנשים להמשיך בחיים למרות הבטחון שנפגע הוא תפיסת חיים שעוזרת, כמו לדוגמא:

תפיסה שלא משנה מה הנתונים מסביב, אני מנהלת את החיים באופן נורמלי. הנתונים לא יכתיבו איך יראו החיים אלא אני.

יש עוד תפיסות שעוזרות.

התפיסה שלך כרגע נשענת על מה יהיה בעתיד בהתאם למאורעות קשים שהתרחשו.

בעיניי טיפול תרופתי ושיחות לא מספיקים כדי להרגיע את החרדה הזו, כל עוד את ממשיכה עם אותה התפיסה. התפיסה הזו מביאה חוסר אונים לגבי העבר וחוסר ודאות גדול לגבי העתיד, לכן היא מביאה איתה חרדה עצומה חסרת שליטה.

כדאי לך לנסות להתנתק מאירועי העבר, לזנוח את המחשבות על העתיד ולנסות להעניק להווה משמעות חיובית. תמיד אפשר לחזור לחשוב על העבר והעתיד, לא כדאי לחשוב עליהם כשנמצאים במצוקה.

והרגש על השכל וההגיון

וברור שבלילה הכי קשה להשליט את השכל

אבל אנחנו לא בשואה, אנחנו לא

גם מה שקרה זה לא השואה למרות שקרתה זוועה, ולמרות ההשוואות, אין בכלל השוואה.

וגם

מצד האמת

זה לא שפתאום מישהו שאהב אותנו שונא

זה לא שמישהו חזק הצטרף למשוואה

כולם שנאו אותנו ורצו להשמיד אותנו תמיד, אני מתכוונת ממש עכשיו, גם לפני חודש, הסיטואציה העקרונית לא השתנתה.

רק שהם עשו את הזוועה

ונשבר לנו התמונה שאנחנו מוגנים ובטוחים וכלום לא יפגע בנו

וזה לוקח אותנו לתהומות של פחד, זה מאד מאד מערער

וכנגד זה צריך להשליט את השכל כמה שיותר

אל תחשבי שאת אמא בשואה, גם בלילה, אל תגידי לעצמך

את לא

את רחוקה ממנה מאד

את בעולם אחר מוגן בהרבה, בטוח בהרבה, פי אלפי מונים.

בלילות אני אומרת פרקי תהילים עד שנרדמת כדי לגרש את המחשבות הרעות.

ברור שהם קופצות על הראש כשנכנסים למיטה, ויש מחשבות מחרידות כי מה שקרה מחריד.

אבל אנחנו מתחזקים ונכה בהם בעזרת השם

ונתפלל שהשם יגיד לצרותינו די

שיראה אותנו ראויים

שאנחנו נצליח לראות אותנו ראויים

זה לא שהם כל כך חזקים

זה אנחנו צריכים להיות חזקים מבפנים, זה הכל. זה ברור. הרשעה כעשן תכלה ברגע שיתגלה האור.

ויבוא משיח כבר

אני ממש ממרגישה כאילו אנחנו הולכים ליקראת משהו כזה.

אני מפחדת אפילו להגיד.

כאילו מה שהיה הזה רק התחלה למשהו מפחיד וגדול הרבה יותר.

תודה על המישפטים הברורים האלו:

"את רחוקה ממנה מאד

את בעולם אחר מוגן בהרבה, בטוח בהרבה, פי אלפי מונים."

וואת צודקת שזה תמיד היה ככה. אבל הייתי תמימה. אני באמת ובתמים חשבתי שלא באמת שונאים אותנו. תמיד הייתי עם דיעות קצת שמאלניות. והרבה פעמים ריחמתי על המיפלצות האלו. וחשבתי שהם שסתם מפריע להם שהקמנו פה מדינה על אדמות שהיו שייכות להם, וחשבתי שסתם כואב להם על זה.

פעם ראשונה שאני באמת מרגישה ששונאים אותנו *סתם*. שינאה כלפי כל יהודי ויהודי באופן פרטי.

פעם ראשונה שאני נחשפת לזה שאנשים, שהחשבתי אותם כאנשים רגילים עושים מעשים שאי אפשר אפילו לדמיין.

תודה על כל החיזוקים ועל כל מה שכתבת ❤

ואחרי מה שכתבת, אז אולי אפילו נשבר לך עוד משהו

שאולי אנחנו גם צריכים קצת להיות רעים כדי להביא את הטוב לעולם, שלהיות נחמד ולעזור ולעודד אתמי שקשה לו לא תמיד יביא לתוצאה טובה.

שמוסר ומוסריות זהדבר מורכב מאד

ואולי מה שמפחיד זה שיש רוע טהור, ללא סיבה, ללא הסבר, ללא הגיון. שנאה ללא מנוח לעצם הקיום שלנו.

ואולי מה שמפחיד זה שלא נוכל להבין אותם בכלים שלנו, וחשבנו שאם נעשה ככה וככה אז יסתדר.

באמת מפחיד

כי לא רק שקרתה הזוועה

גם ההגיון הפנימי קרס (שזה נחסך מאנשים שתמיד הניחו שהם רק מחכים להזדמנות ולא באמת שונאים או רוצים להשמיד אותנו פחות ממקודם)

ב"ה שיש לנו כוח, ושהשם איתנו במלחמות שלנו להוציא את האור לפועל כנגד כל הרוע שבעולם

❤️❤️❤️

תתקשרי עעדיו לקופת החולים שלך ודווחי שם על מה שכתבת כאן.

מה יש לך להפסיד?

 אני בעצמי נעזרת עכשיו בטיפול.❤❤

הספקתי ליקרוא מה שכתבת.

זה מחזק מאוד. ומנער. וזה מה שרציתי לישמוע.

ולא שמעתי על כל מה שאמרת שמתחילים לחדש בבארי.

וזה באמת מדהים.

ממש חבל שמחקת.

אני לוקחת כדורים, וכולם אומרים לי שכניראה זה לא מספיק, וצריך גם טיפול.

אבל בקופת חולים הפנו אותי למרכז טיפול שיש לו 7 חודשים המתנה.

ובפרטי אני מכירה מישהי ממש ממש טובה, אבל היא לוקחת 300 שקל לכל מיפגש.

מחקתי כי בעבר קיבלתי תגובות עוינות על סגנון הכתיבה שלי ולא ידעתי באיזו טון תקראי.

אבל רוצה לשמח אותך - הרגע שתלתי עציץ קטן באדנית. הוא הגיע מהעוטף. שרשרת של ידיים יהודיות שלובות הביאו אותו אלי.

מהחקלאי שזעק לעזרה כי בנוסף לאובדן והזוועות, גם אין פרנסה

דרך אנשים טובים שפרסמו את הבקשה שלו

ומשם למשתלה במרכז הארץ שנתנה חסו•ת לכל השתילים שלו,

כמובן☆☆☆ בתודה ענקית ועצומה לחיילים הטהורים והצדיקים שמאפשרים למשאיות שלו להגיע מהעוטף למשתלה☆☆☆

עבור דרך חצי מדינה שרצה לקנות את הסחורה

ובתוכה עמית שלי לעבודה

אספנו כסף והוא נסע והביא ארגזים

חפשי בגוגל משתלת ברגר עוטף עזה ותקראי שהסחורה נמכרת כעת בגני טל, במשתלת מרמלשטיין, שאוספת עבורו את הכסף.

בשואה כמובן לא היו דברים כאלה

תתעודדי

😘😘😘

מי מושפע יותר מי מושפע פחות.

יכולה לשתף שגם אצלי הלילות קשים מאד..אז אני משלימה שעות עבודה עד השעות הקטנות של הלילה ואז אני מתרסקת ולא מספיקה לחשוב יותר מדי.

ובימים האחרונים גם אם אני שומעת חדשות אני בסוג של ניתוק.

הנפש לא יכולה להכיל.

נשמע שאת ממש דואגת.

ממה שעולה מדברייך נשמע שכדאי להעזר בטיפולרגשי. ודי בדחיפות.

עברנו אירועיל קשים לפני שבועיים וחצי אבל עדיין אין שום סיבה בעולם שתרגישי כמו בשואה חלילה..

יכול להיות לך טוב! זה יכול להיות קל יותר

אי אפשר להשוות את המצב שהיה - שנאת החינם, הפילוג, שכבר הוזהרנו על זה ע"י התורה הקדושה, לאהבת החינם, לגיוס בכל המגזרים, למעשי החסד ששומרים עלינו. ממש מה שכותב הרמב"ם. עשה מצווה אחת מכריע את כל העולם כולו לכף זכות.

אני יודעת שאת תגידי שבשואה היו צדיקי עליון. ונסתרות דרכי ה'. ובכל זאת  - זה מרחיב את הלב לראות את עם ישראל בגדולתו ובתפאתו. משתדלת לראות ולהפיץ את ☆☆☆הסרטונים האלה☆☆☆

חזרנו בתשובה שלמה.

אבא, תרחם🙏

הרבי מלובביץ מתייחס לזמן שלנו - גוג ומגוג. בואי נתמקד בהווה💞💞💞🤗

ה' שפתיי תפתח

קראתי את ההודעה שלך לפני יומיים ומאז אני מחפשת הזדמנות להגיב לך...

לפני הכל, מה שלומך היום? והערב? ❤️

נראה לי שרוב ככל האימהות בישראל התמודדו בשבועות האחרונים עם פחדים בסדר גודל שלא הכרנו.

ונראה לי גם שלרובנו ככולנו עברו בראש כמה דמיונות נוראיים. זה ממש ממש טבעי אחרי גילוי הדברים הזוועתיים שקרו.

(ואני גם חושבת שבכללי, יש מקומות ומצבים שבהם יותר קל לחזור לשקט נפשי (לפחות מסוים) - מקומות בלי אזעקות, שמרגישים בטוחים יחסית, כשהבעל נמצא בבית וכו'...

ושלהיפך, יש מקומות ומצבים שהרבה יותר קשה לחזור למשהו יותר מאוזן בנפש, כי הטריגרים ממשיכים להגיח כל הזמן (עדיין יש אזעקות, בן הזוג מגויס וכו')...

לא ציינת איפה את גרה ואם בעלך בבית או לא אבל אם את במציאות שעדיין רוויית טריגרים כנ''ל, זה אומר שלא הייתה לך עדיין אפילו הזדמנות או אפשרות בכלל להתחיל להרגיע את המערכות שבתוכך.

ומאידך כמובן שכל אחת מגיבה אחרת לדברים הקשים כל-כך שנחשפנו אליהם, וגם משהי עם תנאים 'בסדר' (מקום מגורים שקט, בעל בבית וכו') יכולה להרגיש שהנפש שלה מתמוטטת בתקופה הזאת. זה הכי לגיטימי שיש!).

***

דיברו איתך בשרשור על תרופות ועל טיפול בשיחות ואני מאמינה שהדברים האלה עשויים לעזור מאד.

בנוסף לדברים הנ''ל, יש כמה נקודות שרציתי לשתף אותך, אולי הן יעזרו לך כמו שהן עוזרות לי🙏🏻

מקווה מאד - ונושאת תפילה למרום - שעצליח לבטא את הדברים בצורה טובה ומתאימה.

1. אנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד או מה ה' מתכנן לנו. 

ולכן זה יכול ללכת לכל כיוון אפשרי - ללא טוב. אבל גם לטוב. 

אולי מחכות לנו עוד זוועות באמת (כולל שואה נוספת ח''ו. בתיאוריה הכל יכול להיות הרי), חס ושלום. אבל אולי גם לא. 

ומה שקורה כשאנחנו (בעל כרחנו) נותנות המון מקום לדמיונות ולתסריטים השליליים, זה שאנחנו מנכיחות רק אופציה אחת - שיהיה רע ח''ו.

ברמה השכלית, זה סוג של לחטוא לאמת. כי יתכן שלא יתגשם כלום ממה שאנחנו מדמיינות.

ברמה הרגשית, זה הורס לנו את ההווה בצורה ממש מוחשית. אפשר ממש לדמיין בפרטי הפרטים סיטואציות נוראיות, עד שאנחנו כבר כמעט 'חוות' אותן באמת. אבל האמת היא שההווה כרגע - הוא בסדר. הילדים סביבי, מחייכים, צוחקים, משתוללים או ישנים בשלווה, בריאים לגמרי. בעלי בריא ושלם. כך גם אני. הבית שלם. הקירות עומדים זקופים. 

במילים אחרות, המחשבות הקשות האלה מכתימות והורסות, הורסות ממש!, אינספור רגעים שקורים עכשיו ושבפוטנציאל יכולים להיות לנו טובים!

2. כהמשך לנקודה הקודמת... אם חושבים על זה - למה כל-כך חשוב לנו שדברים נוראיים לא יקרו לנו? 

זה כי אנחנו רוצות לחיות באושר, בשמחה, בבריאות הנפש. 

ולכן מפחיד אותנו מאד שכל הטוב ייקטע חלילה ושלא נוכל יותר לחוות את אותן השמחה, האושר והבריאות. 

אבל באופן פרדוקסלי, כשאנחנו 'נותנות' (ברור שזה לרוב לא בשליטתנו כמובן) לפחד להשתלט עלינו, אנחנו נותנות לו לפגוע בהווה היקר שלנו, הווה שיכול לגמרי להיות מלא בשמחה, אושר ובריאות. 

אנסה לנסח את זה קצת אחרת. 

מה שאנחנו רוצות - זה לחיות בשלווה, מאושרות. 

מתי החיים קורים?

מתי הזמן הזה לחיות באושר ושלווה?

החיים קורים עכשיו. 

ולכן הזמן לחיות באושר הוא עכשיו.

כי כידוע - העבר כבר עבר והעתיד אינו ידוע. 

אז כל מה שנשאר לנו ביד - זה הרגע הזה ממש. עכשיו.

אנחנו פוחדות על הבעל שלנו או על הילדים שלנו כי הם כל החיים שלנו, הם מקור האושר שלנו.

אבל רגע - מתי נכון שניהנה מהאושר הזה שהם מביאים? 

עכשיו! 

עכשיו הוא הזמן! 

עכשיו הוא הזמן שבו החיים קורים!

אם מצליחים להפנים את הנקודה הזאת, מבינים שעכשיו הוא הזמן להתמוגג מהילדים האהובים ולהודות על קיומם.

הכותרת שנתת לפוסט המדהים שלך הוא 'בלילות', וזה גם המוטיב החוזר לאורך כל מה שכתבת.

ברור לי שבלילות הכל יותר קשה. חשוך. שקט. ושזה משאיר הרבה יותר מקום למחשבות ולדמיונות.

אבל אולי-אולי אפשר למשוך עוד מהיום אל תוך הלילה?

לדוגמה, להתחיל לנהל 'מחברת הודיות' ומדי יום לכתוב מספר דברים עליהם אנחנו מודות.

זה יכול להיות הודיות כלליות או הודיות ספציפיות שקשורות לילדים ולעובדה שהם בחיים 

(היום קיבלתי נשיקה מהקטנה / היום הם שיחקו כ''כ יפה ביניהם / היום התסרוקת שלה הייתה כ''כ ממיסה וכו'). 

וככה להנכיח את החי. את הקיים. את המציאות. את האמת. 

3. [קשה לי קצת להסביר את החלק הבא. אני מקווה שאזכה לסיעתא דשמיא ושייצא נכון ומתאים לכתוב את הדברים].

יש תפיסה מאד מובנת שאומרת שהחיים לא שווים אם הסוף שלהם מר / טרגי / אכזרי.

או תפיסה דומה שאומרת שאם קורה דבר רע מאד, זה סוג של מבטל את הטוב שהיה.

ואולי אפשר לשים סימן שאלה על האקסיומות האלה ולשאול את עצמנו - האמנם?

האמנם הרע באמת גובר על הטוב, במקרה של סוף טרגי?

אולי כן, אבל אולי גם - לא...

ברור-ברור-ברור שלסיים את החיים בצורה זוועתית, זה דבר נורא!!!

ברור שלחוות דברים כמו שחוו ביום הטבח, זה כרוך באימה שאין לתאר ובכאבים שאיש לא יכול לדמיין.

אבל אם אני מתמקדת באותו קורבן הי''ד שעבר את הזוועות האלה והיה מודע אליהן לפני מותו - האם יש בכוחן של כמה דקות או של כמה שעות של סבל נוראי-נורא-נוראי (!!!!!!!!!!), לבטל את כל הטוב שהיה במהלך חיים שלמים? חיים של עשייה, חיים של בנייה, חיים של אינספור רגעים מאושרים וכו'? האם הסוף הזה יכול למחוק את כל הברכה ואת כל הטוב שהוא זכה להם במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים? את כל הבקרים שהוא התעורר מאז שהוא נולד? את כל ההצלחות? את כל החיבוקים שהוא חיבק? את כל הטוב שהוא זכה לעשות? את כל הצחוקים? את כל הנופים המדהימים שהוא ראה ואת כל המוזיקה היפיפיה שהוא שמע?

ואם אני מתמקדת בבני המשפחה שלו, שפצע נוראי ילווה אותם עד סוף חייהם - 

האמנם יש בפצע הנוראי והאכזרי הזה כוח לבטל את כל הטוב שהיה, שעודנו ושעוד יהיה בחיים שלהם? אולי כן, אבל אולי גם לא. 

לצד השבר הנורא, הנורא מכל באמת!!!, יש גם את כל השנים בהן הוא זכה לחיות לצד אותו הקורבן (או אותם הקורבנות... ה' ירחם). 

את כל האהבה, את כל תחושת השייכות, את כל הבנייה שהיו. את אינספור רגעי החסד, הטוב, הביחד... את החיוכים, ואת הנשיקות, את הנתינה, את הריקודים, ואת השיחות, ואת המבטים... 

יש את כל מה שקיים עדיין היום - כל מי שכן נשאר בחיים, כל הגוף שמתפקד, כל העשייה שעדיין עליהם לעשות, כל רגעי החסד והטוב שקורים ביום-יום, שעה-שעה, אם מצליחים לשים לב. 

ויש את כל מה שעוד יכול להיות בעתיד - כל השיקום, כל השליחות שעשויה לצמוח מהאסון הנורא, כל בניית החיים מחדש, כל הילדים החדשים שאולי יתווספו, כל החיוכים, כל הרגעים המפעימים, כל שקיעות השמש המרהיבות והתשבילים הטעימים, כל העושר החומרי והרוחני שעוד עשויים להיות...

אני חס ושלום, חס ושלום, חס ושלום לא באה לגמד ואפילו במאית מילימטר את עוצמת הרוע וההשפעות הקשות מנשוא שלו על הקורבנות, בגוף ו/או בנפש, של זוועות מהסוג שראינו.

אבל אני באמת שאולת את עצמי - האם הרע שהיה יכול לבטל את כל הטוב שמסביב? שוב - אולי כן. ואולי לא. אבל חשוב לעצור רגע ולשאול את עצמינו את השאלה הזאת.

4. ושאלה לסיום... אם נחזור לאותה האמא בשנות ה-30 של המאה הקודמת. נניח שנגזר עליה לעבור את מה שהיא הולכת לעבור. נניח שנגזר עליה ועל ילדיה סוף מר ונורא ובלתי נתפס באכזריות שלו. האם זה יעזור במשהו שהיא תתעסק עם זה איזה 8 שנים קדימה, ותחווה מראש, בתוך ליבה וראשה, את כל הזוועות שעוד עתידות לקרות לה? 

ואולי עדיף לה להשתדל לחיות את מה שנשאר לה ולילדיה לחיות בצורה הכי ''חיה'' שאפשר? עם כמה שיותר שמחה, משפחתיות ומשמעות?

ברור שאם לפחד ולמחשבות הנלוות שלו יכולות להיות השלכות מעשיות בונות, חשוב ביותר להקשיב לקולות האלה ולנסות לפעול בהתם. 

בשביל אותה האמה, זה יכול להיות לנסות להשיג דרכון זר שיאפשר לה לברוח מחוץ לאירופה כל עוד עדיין אפשר. להכין מקום מסתור. להסתיר את ילדיה אצל לא יהודים אולי. 

(ולאמא של היום זה יכול להיות - להוציא רישיון לנשק, לדאוג לממ''ד תקין בבית, ללמוד הגנה עצמית [יכול לעזור במקרים פחות קיצוניים ממה שהיה בשמחת תורה], להוסיף תפילות ומעשים טובים וכו'). 

אבל נניח לרגע שמה שנגזר כבר נגזר ואין יותר מה לעשות ברמה המעשית כדי להינצל מאותו סוף מר ונורא. 

האם עדיף אז לאותה האמא לשקוע ולמעשה כבר לחיות את המוות שמחכה לה בעוד 4-6-8 שנים? 

או להיפך - ולהפוך את כל יום להכי משמעותי שניתן? 

אם זה ללמד את הילדים שלה דרכי הישרדות. 

וללמד אותם אמונה ולהעניק להם אהבה וחוסן - כדי שאם הם ישרדו, הם יהיו מצוידים יותר לחיות למרות טראומות העבר. 

אם זה להתגייס לפרטיזנים. 

אם זה להשתתף ברשתות שמבריחים ילדים למקומות בטוחים.

ואם זה להקים ארגון חסד לנזקקים נפגעי הכיבוש הנאצי וכו'.

***

אני כותבת לך ואני לא בטוחה כמה זה יוכל לעזור.

כשחרדות יושבות על מקום רגשי, יתכן שמיליון דיבורים שכליים לא יעזרו.

מאידך, השכל והרגש קשורים. 

ההרגשות שלנו יושבות על המחשבות ועל התפיסות שלנו.

אז ניסיתי... ואולי זה יעזור לך... קצת או הרבה... הלוואי...

שולחת לך ים של חיבוקים ותמיכה בימים הבאמת קשים האלה!

לילה טוב אהובה ושנתבשר רק בשורות טובת ❤️❤️❤️❤️

ב״ה ששולח מחשבות ומילים. ושכחתי לציין שהרבה ממה שכתבתי כאן בהשראת שיטת ׳העבודה׳ של קייטי ביירון.

תודה שעצרת וכתבת 🤍

לא יודעת איך להתחיל ליכתוב ולתאר לך כמה פקחת לי את העינים וכמה חיזקת אותי.

אני מצטרפת ל @בארץ אהבתי שאת פשוט מתנה. המילים שלך הם ממש מתנה עבורי.

היכולת שלך מיוחדת, לדעת איך לדבר לפחד. ולהרגיע אותו בלי לבטל אותו.

אני בטוחה שלקח לך המון זמן וכוחות ליכתוב את כל זה, וזה ממש מרגש אותי ❤❤❤

תודה רבה!

ואני מודה לך לא רק בשבילי אלא גם בשביל המישפחה הקטנה שלי. אני מתכוננת לגמרי לעשות מה שכתבת. לתת להם *עכשיו* חיים הכי שמחים ורגועים שיש, למרות החרדה מהעתיד.

כרגע אני נימצאת בחרדה קיומית, אז זה לא שמהיום אצליח לעשות את זה,

אבל אני ברוך ה נימצאת במקום שנחשב מוגן, ואני לוקחת כדורים, וגם התחלתי טיפול נפשי, ואני מוקפת מכל כיוון בחברות ואנשים טובים, אז אני יודעת שזה רק עיניין של זמן.

שוב תודה! ❤

בס״ד

תודה רבה רבה כמהה ליותר יקרה שכתבת לי בחזרה ❤️.

כל-כך מודה לה׳ שזה היה לך נכון ושזה עזר!!!

וממש-ממש רגישת אותי שאת מתכוונת לתת להם עכשיו את החיים הכי שמחים ורגועים שיש! כמה תעצומות צריך כדי לקבל החלטה אמיצה כזאת!!! אני מאחלת לך מעומק הלב שתצליחי (גם אם זה יהיה תהליך ויקח יותר מהחלטה אחת חד פעמית להצליח ליישם בפועל) ושיהיה לך ולכל המשפחה היקרה שלך לברכה גדולה!!! באמת שהדמת אותי עם התגובה שלך........!!!

(וכמובן שמותר וטבעי להישבר בדרך. לא סיפרתי כמה יוצא לי לבכות, ולפעמים ממש למרר בבכי ארוך-ארוך-ארוך על כל מה שהיה. זה נראה לי בסדר גמור. יש לנו לב ב״ה. אנחנו מרגישות. אנחנו אנושיות ב״ה ב״ה (לא כמוהם, הרשעים הארורים האלה שעשו את מה שעשו). ואנחנו מזדעזעות מול גובה הזוועות, כי איך אפשר שלא? אז אנחנו ״נזכרות״ לרגע, וזה ממוטט אותנו שוב ושוב. כי זה אוביקטיבית דבר ממוטט. גם למי שלא ראה שום סרטון מפורט אגב (אני לא נכנסת בכוונה).

ויחד עם זאת, אנחנו גם מחליטות, כל יום מחדש, לצעוד קדימה ולבחור בחיים, ממש ככה, ולהעניק לעצמינו ולילדים שלנו את החיים הכי-הכי טובים, שמחים ומשמעותיים שרק נצליח. אנחנו בוחרות לשים את זה קצת - או הרבה -  בצד, כדי שנוכל להמשיך לתפקד ולהעניק לאחרים. וכשאי אפשר לשים בצד, אז אנחנו בוחרות לנתב את הכאב העצום למקומות של עשייה, הוספת טוב, נתינה וגבורה).  

לגבי המשיכה לקרוא / לשמוע / לצפות בעוד ועוד פרטים, שכתבת עליה למטה - אני חושבת שגם כאן יש מנגנונים טבעיים שפועלים. זה יכול להיות צורך הישרדותי שמבקש לדעת מפני מה להתכונן כמו ש@ממשיכה לחלום כתבה.

או דרך שהנפש מצאה כדי להתחבר לאחינו שעברו ועודנם עוברים את הסיוטים האלה. עזרה ממשית שניכרת לעין, לא תמיד ניתן להעניק הרי. מה שמביא לתחושת חוסר אונים גדולה ולפעמים אף לאשמה. אז הנפש מחפשת דרך ״לשאת בעול״ דרך ההתעניינות הזאת בכל מיני חומרים שקשורים למה שהיה או למה שקורה כעת.

זה לא בריא לה (לנפש) וזה לא שזה באמת עוזר למי שחווה את הדברים במו חייו. אבל זה מנגנון מוכר וטבעי של הנפש. ולכן נדרשים הרבה מודעות וכוחות כדי להסכים לשחרר את המקום הזה, ש״זקוק״ כל-כך לדעת - על מנת להתחיל את תהליך הריפוי של עצמינו (וכולנו נזדקק להחלים ממה שהיה). שזה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לאחל לעצמינו ולעם ישראל כולו - לרפא את נפשנו הפצועה, ולהמשיך לחיות ולבנות...

שוב חיבוק וכוחות כמהה אהובה!!!

אנחנו איתך 🤍🇮🇱.

תודה יקרה!! שמחה ממש לקרוא שזה היה לך משמעותי. ב״ה שנותן את הזכות לכתוב את הדברים...

תודה אהובה! ובהצלחה גדולה עם המעבר!!!🤍

אחרי כל הדברים החכמים שכבר כתבו לך, אני באתי בשביל להגיד לך את מה שביקשת בסוף ההודעה שלך…

נכון שאף אחד לא יכול לחזות את העתיד.

ואי אפשר להבטיח לאף אחד שהכל יהיה טוב.

וזה נכון שמה שקרה עכשיו מזכיר יותר מיד את הפוגרומים ואת הפרעות הנוראיות שעברנו בימי הגלות.

אבל יש הבדל גדול בין מה שהיה אז למצב שלנו היום. אז לא היה מי שיעמוד נגד, כל הסביבה היתה בעד הפוגרומים ובעד הרצח, כולל השלטונות.

ואז לא היה צבא שיבוא וילחם נגד הפורעים. לרוב לא היה ליהודים נשק בכלל.

עכשיו אמנם היה מחדל גדול של הצבא. ויש הרבה בעיות תפיסתיות שצריך לשרש מהצבא, שמובילות להרבה חוסר הרתעה מול האויבים שלנו, למרות שיש לנו כוח צבאי חזק פי כמה מהם.

אבל אסור לשכוח שבאמת אנחנו הרבה יותר חזקים מהם. הקב"ה נתן לנו את היכולת לפתח פה צבא ברמה גבוהה מאוד, שצבאות אחרים בעולם לומדים מאיתנו, עושים אצלנו אימונים, וקונים מאיתנו את הציוד שאנחנו מפתחים.

המכשול העיקרי שלנו זה המכשול התפיסתי, זה העיוות המוסרי של הרחמים על האויבים. אבל מה שקרה עוזר לכולם לצאת מהתפיסה הזו, ובעז"ה זה יתן לנו את הכוח לנצח באמת.

את כותבת שאולי עוד מעט יהיה מאוחר מידי לברוח, כמו בגרמניה של פעם, שבאמת מי שלא יצא ממנה בזמן, היה כבר מאוחר מידי.

אבל פה זה לא יהיה. אנחנו בתהליך של שיבת עמ"י לארצו. הקב"ה החזיר אותנו כנגד כל הסיכויים מכל קצות העולם. הוא לא החזיר אותנו כדי שנושמד פה. זה לא מה שיקרה. אנחנו לקראת גאולה, לא לקראת חורבן נוסף.

נכון שמה שקרה היה מזעזע. נכון שאנחנו עדיין חוששים ומתפללים לשלומם של החטופים, ושל החיילים שנלחמים עבורנו. ונכון שאנחנו עדיין מוקפים אויבים שרוצים לכלותנו. זה באמת רגע של חושך גדול, שלכולנו קשה להכיל אותו, ואף אחד לא תיאר לעצמו שנצטרך לחוות דבר כזה בשלב הזה שהגענו אליו.

אבל זה הולך להפוך לאור גדול. הקב"ה הוא "בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות". לפעמים דרך המלחמות יכולות לצמוח ישועות גדולות.

כל מי שנהרג במלחמה, מלמד עלינו זכות עכשיו תחת כסא הכבוד, האחדות המדהימה של עמ"י אחרי שהיה נראה שאין סיכוי לאחות את הפילוג שהיה בינינו רק לפני שבוע, מסירות הנפש של כל כך הרבה יהודים כדי להציל את האחים שלהם - כל אלו משנים את התמונה, ובעז"ה עוד נראה בקרוב את האור שיצא מתוך השבר הזה.

ובנוסף, אני רוצה להמליץ על כמה המלצות מעשיות. הרגשות שלנו מושפעים מאוד מהמחשבות שלנו.

אם אנחנו צורכים כל הזמן חדשות שמדברות על הזוועות שהיו, על האיום שעדיין קיים, וכו', בזה המוח שלנו יהיה עסוק, ובוודאי שהפחד רק יגדל.

אבל יש הרבה טוב, ואפשר לבחור להסתכל עליו.

בהקשר הזה אני ממליצה על הקבוצה הזו שמאפשרת להיות מעודכנים בחדשות, אבל בצורה מאוזנת וברוח חיובית, בלי להיחשף בשפע של מידע מיותר ומפחיד -

תמצית החדשות 21

ואפשר גם להצטרף לקבוצה הזו, שבה מעלים סרטונים שמחזקים שמראים את העוצמות שלנו, ואת היופי שיש רק בעם שלנו -

שומרים על מורל גבוה 3🇮🇱 עם ישראל חי!

הגדולה הזאת שאת נותנת. 

את צודקת, ממש רואים שזה תהליך של גאולה.

בעיקבות המצב שלי, בעלי שאל רב אם אולי נכון יותר שעזוב את הארץ עד שירגע, והרב אמר לו הרבה דברים מהסיגנון שכתבת, וגם על זה שבארץ ישראל יש השגחה ושמירה מיוחדת.

והעיצה שלך ממש נכונה. אתמול הצלחתי לא ליצפות בכלל בחדשות, וזה היה מדהים חזרתי לתפקד. ניקיתי את הבית, הכנתי אוכל ביחד עם הילדים, הייתי סבלנית.

אבל משהו כל הזמן מושך אותי ליראות לחפש כמה שיותר סירטונים, לישמוע כמה שיותר עדויות, לדעת בדיוק מה היה.

לא יודעת למה.

תודה רבה לך על הכל, ובמיוחד על המילים מלאות האמונה שלך. ❤❤❤

לרצות לדעת

כאילו הנפש רוצה לדעת כדי לדעת מפני מה להתגונן.

אבל לדעת לא באמת עוזר להתגונן כי זה לא תלוי בנו בכלל ולא קשור אלינו