פורום הריון ולידה (עמוד 827)

הכל קשה פי עשר

מיאש

סליחה שלא מעודדת, רק רציתי להביע הזדהות.

זה תקופה לא קלה לנשים, לאמהות. חיילות שקופות

ואפשר לקלח ילדים בשבת.

אני מבינה את הכאב והתסכול מאוד

ימי שישי מתקצרים ולא פשוט בכלל. במיוחד עם המצב

אני בטוחה שעשית כל מה שיכולת ❤️

אחרי שבת תנהלו שיחת תיאום ציפיות ולוז לגבי השבתות הבאות

שתדעי שישי אנשים,

גברים במיוחד אבל גם נשים

שמתמודדים עם דיכאון או לחץ או חרדות על ידי שינה.

זה עוצר את ההצפה של המחשבות.

הייתי מוצאת מקום לסלוח ומקווה שהשבת עברה בטוב.

יש סיבה טובה לדיכאון.

קרובי משפחה שנרצחו במלחמה הארורה.

נפלתי גם לדיכאון.אחריו.

ואילו לא קורה כלום.

לא מחזירים מלחמה בנתיים או לוידת מה קורה?!

ואני צריכה כאילו כלום לדאוג

לילדים.

הלכו לישון ג'יפ

ללכת לעבודה מחר  

אין לי כח!!!):

איך קמים

איך ממשיכים

זה הדבר הנכון לעשות עכשיו לדעתי

משתתפת בצערכם

גם עזרה טכנית, אבל גם נפשית.

ואולי לקחת קצת חופש מהעבודה אם זה יעשה לך טוב

לא להדחיק,זה ח"ו עלול רק להחמיר ולהתפרץ...ברוך ה' יש כל כך הרבה שיכולים ורוצים לעזור

תפנו למוקד של ער"ן, תבקשו הכוונה

נשמע שכדאי בהקדם לקבל עזרה פיזית ורגשית❤️

עברתם משהו קשה מאד וזה הכי טבעי

וזה ממש חשוב לי! אם הצלחתי לישון טוב והרבה, כל מי שבסביבתי מרוויח מזה. בבית בעבודה. שכנים. ואני ממש מפנה זמן בתקופה הזו להיות במיטה ולנוחשומר לי על השפיות.

אבל הכי חשוב תהילים בוקר וערב

ושירים שמעודדים אותי.

ושני תבשילים לשבת בתקופה הקשה הזו זה בסדר גמור.

העיקר אמא נורמלית פחות או יותר, ולא ממוטטת

ושאת עושה מה שעושה לך טוב

תחושה באמת קשה.

הלוואי והיו לי רעיונות עבורך..

בתור התחלה

לפנות לקווי סיוע או לרופא משפחה. העלו בשרשור של @שמן קוקוס תמיכה נפשית לנשות מילואימנקים בין היתר, שיחה עם אנשי מקצוע מוסמכים. ואם אין לך כח לביאוקרטיה - אז רופא משפחה כקו ראשון

ומנסה לחשוב איתך - אם בעלך היה בבית, לאן הייתם הולכים אם הבית לא רלוונטי?

היה לאן, חוץ מהמקום שאתם נמצאים בו כרגע?

התלישות ואי הוודאות יכולה לחרפן, וזה משהן שכרגע אין לאף אחד באמת. כל אחד ברמתו, כמובן.

או למצוא פשוט דירה אחרת כלשהי עם ממד

האמת שלא משנה לי כלום

איתו אני נורמלית לגמרי מבטיחה.

בלעדיו פשוט מפורקת

אם אני זוכרת נכון, את עומדת בקריטריון של בקשה לצאת מהחזית.

לא יודעת כמה זה מבטיח לך שהוא ישוחרר ממילואים

אבל אם הגעת למצב כזה ואת לא רוצה שיחות ולדעתך שום עזרה חיצונית לא תעזור - אז שינסה לחזור לבית. לא רואה מוצא אחר עבורך

הוא איפושהו באמצע

לא במקום בלי סכנה ..הכל תלוי איך יתפתח ההמשך

לא מפרטת כי לא רוצה להחשף

אבל האמת

הגעתי לשם כבר..ממש סבלתי השבת ובימים האחרונים ברמה שכבר כמעט איבדתיצאת זה

לא מרגישה שאחזיק מעמד

אבל חושבת שזה לא פשוט בכלל להשיג משהו כזה

אז לא יודעת..

נראה שאת די סוגרת על עצמך את כל האופציות.

אני מבינה שאת במצב לא פשוט. באמת באמת.

אבל יש לך כל מיני קצוות של מוצא להיאחז בהם בתוך הסיטואציה הלא פשוטה שנקלעת אליה

ואני יודעת שהדבר האחרון שבא לך או שבכוחות שלך כרגע, זה להרים את עצמך, אבל אני בכנות לא רואה דרך אחרת שבה תצליחי.

בין אם זה לברר מול האיש לגבי חזרה מהחזית אם הוא שם (זה לא מבטיח שחרור לגמרי מהמילואים ממה שקראתי אבל אולי לא קראתי מספיק)

בין אם זה להישאר איפה שאת עכשיו עד שלא תהיה ברירה ואז תחשבי מה לעשות

ובין אם זה לחזור הביתה

או/ וגם לפנות לטיפול נפשי ראשוני שיקל עלייך את ההתמודדות עם התסמינים הנפשיים

תחושת האין מוצא שאת נמצאת בה כרגע, היא הכי מסוכנת עבורך. והיא זו שעלולה לגרום לקריסה, לא הבעל שלא נמצא. כי תראי איזה אלופה וגיבורה את שהצלחת עד עכשיו! את ממש חייבת להרים לעצמך על זה. באמת הצלחת גם אם נראה לך שלא. את עומדת פה אחרי 15 יום, כאובה אמנם וחרדה, אבל הצלחת. אל תמעיטי בכוחותייך.🏆

אני מבינה שהאספקט הנפשי הוא זה שתופס מקום כרגע, נכבד וגדול, והוא כבד כמו מזוודה מלאה בעופרת שלא תכננת לשאת על הגב, אבל הסיטואציה כרגע היא סיטואציה נתונה שלא ניתן לשנות. בעלך כרגע לא בבית.

בתוך הסיטואציה יש לך כל מיני דרכי פעולה לנקוט בהן, שאולי אף אחת מהן לא תקלע בול למה שאת רוצה (בעל בבית כאן ועכשיו ושלא יחזור לצבא יותר) אבל חלק מדרכי הפעולה יקלו עלייך מאוד ויאפשרו לך לעבור את זה ממקום קצת יותר בריא נפשית

אני לא עומדת במקומך ןלא רוצה שחלילה זה ייקרא שיפוטי, ואני מקווה שכתבתי ואני נקראת בטון הנכון, אבל לדעתי בתוך הסיטואציה הלא פשוטה שאת נמצאת בה - בידייך האפשרות לדאוג שיהיה לך יותר טוב, גם אם המציאות היא לא כרצונך.

ואם זה לא מדבר אלייך אז כמובן שלא חייב לקחת. ניסיתי להראות לך את זה מבחוץ מנקודת מבט אחרת. ❤️

ומותר לך לכאוב את החוסר ואת הקושי, ברור. זה לא נועד לעשות דה לגיטימציה לקושי שלך, אבל כן להאיר לך את מה שכן ניתן לעשות. כי להתעסק במה שלא זה לבזבז כוחות נפש שאת צריכה ממש ממש.

חיבוק ענק

צריך לדײַק!!!!

בכלל לא היה נשמע הגיוני מה שכתבת לה

מה לא מדויק..?

אמר י שלדעתי ייתכן והיא עונה על הקריטריונים כי היא אמרה שיש לה הרבה קטנטנים

לא היה לי נעים הטון כלכך האמת

אבל תודה רבה לכולן

אני מדבר. איתו והוא עוזר לי .והוא גם מטפל.

אבל זה לא עוזר.

אני פשוט בלי כח להתמודדות הזאת יותר

 הבנות פה הציעו מלאאא מקומות 

אין לי איך לחפש.

אבל תודה

תחושה קשה של הפקרות וחוסר אכפתיות

1

הלוואי וזה יעזור איכשהו

חיבוק ענק יקרה♥️

כבר תקופה ששום קטשור מפה חא נפתח

באג כלשהו באתר או בגלל שזה מפלאפון

אנסה בהמשך אולי ממחשב

תודה רבה רבה

הביחד מאוד עוזר. ממש מציל מדיכאון..

הלבד הזה גומר.

אני הייתי בבית שבועיים בלי לצאת- אם הייתי ממשיכה הייתי נכנסת אשכאה לדיכאון קליני.

תודה לאל מצאתי עבודה בקטנה שאני יכולה לצאת ולפגוש נשים- וואו זה מציל נפשות!!!!

בית הארחה, מלון למפונים, יש עכשיו הרבה מקומות.

חיבוק גדול אהובה!!!

חיבוק

חיבוק חיבוק!!!!

אוף כל כך מבינה את הקושי,

מברכת אותך שתצליחי למצוא כוחות

למצוא לך מקום אחר

שכן יעשה לך טוב!

💜💜💜

היה באלי לחבק אותך

לא פשוט מה שאת עוברת

נשמע שאת כן יודעת להעזר

אבל עכשיו זה כבר הרבה מעבר לעזרה הפיזית והטכנית..

אולי יש אפשרות לבקש שישתחרר ליומיים שלושה הפוגה של כמה ימים?

אפילו ליום. לילדים תהיה חברה.

לא תרגישה תלושה כי כולם תלושים וזה מעודד להיות בחברה.

עוזר לי דאני חייבת ללכת לעבודה למרות שהייתי שמחה ליום חופש. מה שעכשיו לא נותנים. אבל לפחות אני יכולה קצת לישון בצהרים איזה 10 דק ולהתאושש כי אני לבד בחדרי. נראה לי כולם יודעים שאני עושה את זה ולא מעירים

ויש אצלנו מישהי שישר התחילה נוגדי דיכאון ורואים שיפור משמעותי תוך שבוע

מרכז הקליטה של ארגון הצלה: אולמי כליל מלכות, רח' שלמה המלך 8 בני ברק

זה אולם אירועים. אז בטח ב144 יודעים מה הטלפון. אפשר לבוא ליום פינוק, לאכול, משחקים לילדים, ולהחליט אם רוצים להשאר לישון או לחזור

זה לא עוזר לו בכל פעם אבל ברוב הפעמים כן.

כתבתי כדי שתדעי שזה לא טיפול מונפץ אלא משהו קיים שמשתמשים בו ברפואה לכל מיני איברים.

וואו לא ידעתי 

היא דמות אמינה, עם הרבה ידע מקצועי

נראה לי שאם כן אז כדאי לעשות כזה טיפול בליווי פיזיו רצפת אגן.

בוטוקוס רעלן שמשתק זמנית את השריר כך שאינו מתכווץ. משתמשים בילדים עם שיתוק מוחין ברגליים.

אבל, אם כבר עושים בוטוקס עושים בליווי מתיחות עקביות ביותר. משתמשים ברפיון הזמני להגמיש את השריר שכשתתפוגג השפעת הבוטוקס עדין הגוף יהנה מיתרונות מתמשכים של השחרור של השריר.

יודעת לגבי ילדים, שעוברים כזה תהליך, צריך לתאם את זה עם שיקום צמוד כדי להפיק כמה שיותר מהתהליך. לעשות בוטוקס בלי מתיחות זה פשוט חבל, ואז גם עלולים לצאת עם מין תחושה של "המצב ככ חמור אפילו בוטוקס לא עזר", כשבאמת זה לא נכון, הוא היה יכול לעזור אם היה מבוצע כמו שצריך עם מתיחות מאוד מאוד עקביות במשך אותם שבועות.

אז לדעתי האישית תקבעי לך כבר תור לפיזיו להתייעצות לגבי התהליך שצפוי לך עוד לפני ההזרקה.

בהצלחה, ותודה שאת משתפת, נושא ככ חשוב שלא מדובר מספיק, כאבים ביחסים...

אני באמת ינסה לשלב גם פיזיו, רק מקווה שיהיה לי כח לזה (פיזי ונפשי )

ןתודה על המילים החמות, באמת שאין הרבה שיח ומבינה כי זה נושא אינטימי אבל קשה להתמודד במיוחד בהתחלה לבד.

אני החלטתי שאני מתקשרת למדריכת כלות שלי כדי לעדכן אותה ב"מסע" שעברתי. אני רוצה שהיא קצת יותר תדע את הבעיה ותדע למי להפנות.

אז כשהתחתנתי היא הייתה בקשר בחודשים הראשונים והייתה מעורבת אבל אמרה לי שזה לא חריג ליש כאלה שבהתחלה כואב, רק אחרי 4-5 חודשים של סבל אמרה לי שאולי כדי לי להתייעץ עם פיזיותרפיסטית (לא מאשימה היא באמת הייתה מדריכה מעולה רק בקטע הזה נראה לי אם פחות ידע ) ....

אני רוצה לבקש ממנה שתדבר על זה קצת במפגשים לא בקטע להלחיץ אבל שאם מרגישים שזה כואב ממש לא ממשיכים ושיהיו בקשר, שידעו שאם זה כואב ממש לא להמשיך וככל שממשיכים זה גורם ליותר נזק וכאב, שיש פתרונות הלכתיים לשז"ל, שיש גורמים שאפשר לפנות אליהם (ולא רופאים שאומרים שזה נורמלי) 

חוסר ידע של רופאים, של מדריכות ואצלי גם היה של מכון פועה שאיתו התייעצנו...

עד שהגענו לטיפולים שבאמת עזרו כבר היה נזק נפשי משמעותי.

ולצערי גם בלידה השלישית שלי נתקלץי בחוסר ידע של הצוות הרפואי על הנושא ובחוסר בפרוטוקול טיפול... לא ממש ידעו מה לעשות איתי כי לא הצליחו לבדוק פתיחה. זה יושב לי עד היום שנתיים אחרי.

נשמע קשוח! החוסר ידע של אנשי רפואה(ובמקרה שלך הלכה ) ככ קשה.

ב"ה שדיברנו עם מכון פועה הם ממש הבינו ונתנו לנו היתר של יחסים בלי חדירה אבל בלי חשש לשזל ושאמרתי את זה למדריכת כלות היא אמרה שלא סומכת עליהם וצריך לשאול את הרב שלנו. שכחי שמאנונימי למכון פועה היה מביך ביותר ממש לא התקשרנו לעוד רב ולהרבה זמן היה לנו רגשות אשם שאנחנו עושים משהו לא בסדר (ב"ה עכשיו כבר מקבלים את זה ומאמינים שזה הדבר שנכון לנו כרגע ) אבל זה גרם להרבה נזק רגשי מה שהיא אמרה ....

מספרת על עצמי, אבל כמובן שאצל כל אחת זה יכול להיות אחרת.

היו לי כאבים מייד אחרי החתונה, משהו בלתי נסבל ברמות שקשה לתאר. לקח זמן להגיע לרופא שמבין בזה באמת ולא אחד שיתן לי עזרקאין ויגיד שזה שום דבר כי לא רואים כלום )מנצלת את ההזדמנות לפרוק את התסכול על חוסר ההכרות של רופאים עם הנושא(.

אני עברתי את הזריקות והם שינו לי את החיים. זה כל כך משמעותי! הזריקות עצמם כואבות ממש, במיוחד כשהאזור רגיש נורא, ולקח לי זמן להתאושש. קחי בחשבון שאחרי זה יש פרק זמן שאסור להיות בו ביחד, ככה לפחות היתה ההנחיה אצלנו. וגם השיפור הוא הדרגתי, לא הרגשתי אותו מייד. אבל בפרספקטיבה של זמן זה מטורף כמה שזה עזר.

אני לא עשיתי אחר כך פיזיו ויכול להיות שגם בגלל זה השיפור לא היה של 100 אחוז, פשןט לא היה לי את הכח הנפשי לעוד התעסקות עם הנושא והשיפור היה משמעותי מאוד גם בלי. אבל אחרי הלידה זה השתפר עוד יותר ברמה שכבר לא כואב לי בכלל, אולי קצת קצת פעם ב..

קודם כל, חיבוק על הכאב והתסכול שעברת, לא כיף בכלל....

והקטע אם העזרקעין פשוט מזעזע.... לא מקדם לשום מקום.

תאמת שאני אחרי לידה ובטוח שדברים נמתחו, לא עזר לכאב אבל כן לדליפת שתן

ממש שמחה שבשבילך זה עזר, זה ממש נותן תקווה לי ואמן שיעזור לי !

את עשית את הזריקות בהרדמה מקומית ?

לי היא ממליצה לעשות בהרדמה מלאה כדי לבדוק את הצלקת מהתפרים(ילדתי לפני יותר משנה, כן ) ואם צריך תתקן ועל הדרך תעשה את הזריקות. היא אמרה שחודש אסור ליהיות ביחד ושבועיים התאששות ברמה של לא לזוז יותר מידי אבל זה נראה לי בגלל התיקון צלקת.

קצת מפחיד אותי לעשות בהרדמה מלאה ...

זה בטח לא היה הרדמה כללית. אני פשוט זוכרת שהזריקות כאבו לי ממש אז או שזה היה בלי הרדמה (יכול להיות?) או שמה שכאב לי זה הזריקות של ההרדמה.

אני חששתי ולא עשיתי אבל לא מסיבה רציונלית

השתמשתי בעזרקאין ובאמלה עד אחרי הלידה השנייה

אצלי מה שהכי עזר זה הלידות

אחרי לידה שלישית השתפר לאין ערוך

ובלי כיווץ יתר. אלא נשים שבנורמה, או אפילו עם איזשהו רפיון שרירי, יחשבו מה קורה לשרירים שלהן אחרי לידה.

חחח. (אימיוגי של שמע ישראל לביטוי אויאויאוי)

הנל סבלו משרירים מכווצים עד כאב, שרק לידה או אפילו שתיים הרפתה ושיחררה אותם...

איזו חתיכת מתיחה אנחנו עוברות בלידה!!

זה מה שנקרא בעצב תלדי בנים, הרי יש אפידורל והסיכון חיים יחסית פחת, אבל גם בימנו ממש מעבר לפינה מחכות לנו הדליפות שתן....

ואגב חיזוק שרירים. חשוב לציין ששריר מכווץ הוא לא שריר חזק. וגם זו נקודה שכדאי לחשוב עליה בנושא זה, מעבר לשחרור הנחוץ כדאי גם לחשוב על חיזוק ספציפי תחת מעקב.

יש אולי בנות שעברו תיקון צלקת?

וסתם סבלתי מלא זמן.

בלידה הבאה זה פשוט נקרע מעצמו אז תפרו מחדש נורמלי (בנוסף לעוד חתך ולעוד קרעים).

במבט לאחור ממש חבל שלא עשיתי כי הייתי חוסכת לעצמי סבל גדול.

וואו,

אני לא חושבת שמסוגלת לחכות לעוד לידות לראות במיוחד שלא ראיתי יותר מידי שיפור אחרי לידה אחת, אבל אולי הצלקת לא עוזרת (ממש מרגישה בליטה שכואבת המון)

הגיע אצלי אחרי הלידה השנייה ועוד יותר אחרי השלישית.

בין הלידה הראשונה לשנייה עדיין הייתי צריכה הרדמה מקומית ומאמני נרתיק...

אין לי ניסיון עם צלקת לא טובה תודה לאל אז לא יודעת מה בקשר לזה.

אבל מעודדת אותך שבעז"ה בהמשך ישתפר לך עוד

ואין באמת סיבה לא לנסות את הבוטוקס אם הרופאה המליצה על זה. בהצלחה!!

להכנס לאתר של 'שלמה'

שלמה- הארגון הישראלי לוולוודיניה

לי היה דמיון מוחשי כזה בליל שבת, ואנחנו בכלל גרים בעיר ולא כל כך קרובים לערבים...

אבל המלחמה הזו הופכת את כולנו לחרדתיים יותר מהרגיל, אז ממש מובן שחלמת ככה...

נותר לי רק לאחל לך: חלמא טבא חזית! שכל מה שקורה עכשיו בחזית ובעורף יתהפך לטובה...

האמת שעם הכוננות שיש פה עכשיו, יהיה די טפשי מצד הערבים לתקוף (למרות שבהתחלה הבנתי שהיה פה קצת בלגן, כי רוב חברי כיתת הכוננות התגייסו למילואים. אבל ב"ה עכשיו הבנתי שהצליחו להתארגן ויש גם הרבה כוחות צבא פה, וגם תושבי הישוב שמגוייסים למילואים בתוך הישוב).

אבל הכוננות הגבוהה הזו לא תמשיך לנצח. ומה יהיה אחרי שקצת נירגע? אף פעם לא הייתי חושבת על תרחיש כזה, אבל עכשיו כשזה כבר קרה, אז זה מפחיד..

אבל את צודקת, אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר. העניין זה לא כמה צבא יש וכמה הצבא שלנו חזק, יש עניין של אמונה, וצריך להתחזק בזה.

סתם תוהה לעצמי - זה נורמלי שכשיוצאים לטיול של שבת ואני חושבת מה נעשה עם פתאום תהיה אזעקה של חדירת מחבלים (ננסה להיכנס לבית של שכנים בסביבה? איזה פדיחות.. ומה עם הבת שלי שבסניף?), וכשאני רואה ילדים מסתובבים לבד אני חושבת שזה קצת מפחיד לתת להם להיות לבד בתקופה כזו כי אם יהיה פתאום מצב חירום - מה הם יעשו?

אני מגזימה במחשבות שלי? או שזה הגיוני בהתאם למצב?

(מצד שני, אני כן נותנת לבת שלי ללכת לסניף. בהילוך כן ליוויתי אותה, לבקשתה. בחזור היא חזרה עם חברה. ומה יהיה אם יקרה משהו כשהיא בדרך לבד? אבל בגיל שלה כולן מסתובבות לבד, וכולם פה לא נראים יותר מידי בלחץ. אז אולי באמת אני סתם מגזימה?)

בתקופה האחרונה, שום מחשבה לא מוגזמת.

ונראה לי כן כדאי לתכנן לתרחישים כאלו. לדוג' - שיהיה לך ברור בראש שאם יש התראה על מחבל אז נכנסים לבית הכי קרוב. כן, זה לא פאדיחות. וגם ללמד את הבת שלך את בתרחישים האפשריים מה עושים- כמו שלימדנו את כל הילדים שאם יש אזעקה הולכים לממד. אז גם ללמד אותם מה עושים אם יש אזעקה או התרעה על מחבל כשהם בחוץ. ושאם היא נכנסת לבית של מישהו אחר בזמן אזעקה/ התרעה, שתבקש שישלחו לך הודעה שתדעי איפה היא. ומצד שני לנסות שזה לא יהיה מלחיץ. הסיכוי שזה יקרה מאוד קטן. אבל צריך לדעת ליתר ביטחון.

על אזעקה כן דיברתי עם הילדים. הם לא נלחצו יותר מידי כי גם אני לא בלחץ מזה יותר מידי (האמת שבהתחלה של המלחמה היא כן פחדה, ואפילו רצתה שאני אכנס איתה למקלחת כשהיא מתקלחת. אבל זה עבר מהר).

אבל לדבר איתה על אפשרות של חדירת מחבלים זה יגרום לה לגמרי לא להעיז ללכת לשום מקום לבד.

או שבאמת עדיף שהיא לא תלך לבד כרגע, ואז גם ככה אין צורך לדבר איתה על זה, אלא פשוט לדאוג לקחת אותה ולאסוף אותה לכל ומכל מקום שהיא הולכת אליו?

האמת שאולי היה טוב אם היו מדברים על זה איתם בבית הספר, שזה יהיה כמו למידה רשמית כזו של 'מה עושים אם', ואז זה פחות מרגיש כמו משהו ממשי שצריך לפחד ממנו.. אז זה בא ממני, זה יותר 'אמיתי'.

אבל לא יודעת כמה זה שייך לבקש את זה, וממי בבית הספר.

נזכרתי עכשיו שפעם היתה אזעקה של חשש לחדירת מחבלים בדיוק כשהייתי במקווה, ואפילו לא לקחתי פלאפון.

זו לא היתה פעם ראשונה, ובכל הפעמים שהיו מדובר על שעות שבהן בצבא וכיתת הכוננות סורקים את כל הישוב עד שמודיעים שהחשש הוסר (ב"ה זה מה שהיה עד עכשיו, מקווה שאף פעם לא יהיה אחרת).

אז כששאלתי את הבלנית מה עושים, היא אמרה שכולנו חוזרות הביתה מהר. אף אחת מאיתנו לא רצתה להישאר עוד כמה שעות המקווה. הייתי עם רכב ובאמת נסעתי מהר הביתה (מזל שכבר אחרי טבילה...).

אבל עכשיו אני חושבת, שאם באמת היו מחבלים בישוב, זה היה מאוד לא חכם מה שעשינו... מן הסתם היה צריך להישאר שם, או לפחות לשאול מישהו מצוות הביטחון אם בטוח מספיק לחזור מהר הביתה. אבל זה גם מביך כשהבלנית אומרת לחזור הביתה להתחיל להתווכח איתה...

אולי אם באמת הייתי חושבת על תרחישים כאלו מראש, היה לי יותר אומץ לעמוד על שלי.

ב"ה שזה נגמר בסדר באותה פעם...

לדעתי עדיף שלא לשתף את זה

אבל כן, לגמרי לקחת אותה ולהחזיר לכל מקום לדעתי.

וגם, אני לא חושבת שזו אחריות משרד החינוך לדברר את זה. כל הורה בבית שלו צריך שיקול דעת מה לשתף. אותי היה מכעיס אם היו מעבירים דבר כזה במערכת החינוך כי אני מעדיפה לצנזר דברים כאלה מהילדים שלי

בכל מקרה דיברתי על זה גם עם בעלי, והוא אמר שידבר עם מי שאחראי כרגע על הביטחון בישוב, ויעלה בפניו את הנושא. נראה מה יצא מזה...

אני לא יודעת אם מתאים לשתף חברות. יש לי חברה טובה שאני יודעת שהיא חרדתית הרבה יותר ממני. לא חושבת שיעשה לה טוב לדעת שאפילו אני מפחדת...

אולי יש חברות אחרות שכן מתאים יותר לשתף, אבל לא תמיד יוצא לי לפגוש אותן. או שזה בסיטואציה שאני עם הילדים ולא מתאים לדבר על זה בנוכחותם.

אבל השיתוף פה הוא גם טוב. התגובות שלכן ממש עזרו.

אני באמת לא צורכת יותר מידי חדשות. ומשתדלת לעשות דברים שטובים לנפש שלי.

אבל באמת הקושי שלי זה עם ההבחנה של 'מה בשליטה שלי'. אני מרגישה צורך להיות המוכנות לכל מיני תרחישים, כי אולי עצם התכנון מראש כן יועיל לתגובה נכונה יותר בזמן אמת. אבל מצד שני, מרגישה שזה מכניס אותי ליותר מידי חששות.

אני מתלבטת גם כמה להכניס את בעלי למחשבות שלי, למשל במחשבות שלי לגבי ההתנהלות שלו עם האקדח.

כשהוא יוצא מהבית הוא עם האקדח. כשהוא בבית, הוא מוריד ושם בכספת.

בגדול זה אמור להיות מספיק בטוח. אלא אם כן מחבלים מגיעים ממש לבית שלנו, ח"ו, בלי שהיתה התרעה מראש, ואז זה עלול להיות יותר מידי זמן עד שמוציאים את האקדח מהכספת (למרות שבעיקרון אנחנו מקפידים שהבית יהיה נעול כל הזמן. זה מספיק בטוח? או שבכל זאת צריך את האקדח זמין יותר?)

מאז שהתחילה המלחמה.

מתעוררת בבהלה מטורפת עם דופק פסיכי.

כל פעם משו אחר: מחבלים, מרדפים, מה לא.

נראה לי אנחנו בחברה טובה. זה ממש הגיוני לאור המצב.

זה פוצע את הנפש.

אני קוראת ברוטר.

תיאורי הזוועה מוםיעים אבל לא מסתכלת בסרטונים.

אז אני מרגישה צער גדול עם הציבור אבל לא נשרטת

אבל החשש הוא אמיתי, זה לא סתם חרדה בלי שום בסיס.

כששולחים הודעה שבה כתוב ש'הנהלת המועצה יחד עם הצבא הגדירה כי יש לתת תשומת לב מיוחדת למוכנות הישוב, בשל מיקומו' - זה אומר שיש פה סיבה לחשוש.

אז נכון שהמשפט הבא אומר ש'מצב מוגנות הישוב טוב, ונמשכים כל העת פעולות נוספות לחיזוק המערך', אז בעיקרון זה אמור להרגיע שיש מי שישמור עלינו אם הם יעזו לתקוף, אבל זה גם אומר שיש מקום לתרחיש כזה במציאות.

ואני מרגישה שכתושבים אנחנו לא באמת מוכנים לתרחיש כזה. אולי כוחות הביטחון כן, אבל כתושבים - ילדים מסתובבים חופשי לבד כל הזמן. מה הם יעשו אם פתאום יש חדירה? מישהו ידע איך להגיב? וגם אני כמבוגרת לא תמיד יודעת איך להגיב בכל מצב - אם אני במכולת? במקווה? (פעם כבר קרה לי שהיתה אזעקה של חדירת מחבלים כשהייתי במקווה. כתבתי פה בתגובה אחרת. הבלנית אמרה שנחזור מהר הביתה. אם באמת היו בישוב מחבלים - זה לא היה צעד חכם במיוחד...).

בקיצור, אני לא חרדתית סתם. גם לא מרגישה שזה מתבטא אצלי בצורה של חרדה. זה לא שאני מרגישה את הפחד בגוף. סה"כ אני רגועה. פשוט הרבה במחשבות על איך להיות מוכנים לתרחישים שונים, כדי שבזמן אמת (ח"ו) המוח שלי ידע מה אני אמורה לעשות, בלי להיכנס לפאניקה ולתגובות לא הגיוניות.

לא תיאור של מחבלים,

אבל כילדה הורי דאגו מאד.

בהחלט הייתה תקופה שלא הורשיתי להסתובב לבד. היה אירוע פלילי חמור מאד ואפילו ללכת למכולת לא נתנו לי.

אני חושבת שאת צריכה לשתף אותם בדאגה ובפחד, ויחד עם זאת לחפש תעסוקה ביתית או כזו שאת יכולה להסיע ולהחזיר.

בתור עירוניסטית אנחנו תמיד נדרשנו להסיע ילדים קטנים לכל מקום ובהחלט היו שנים שזה מילא את שעות אחר הצהרים שלי.

אני מאמינה שאנחנו על סף גאולה. משיח.

ולכן את התקופה הזאת צריך לעבור בתפילות ובהשתדלות.

חיבוק לך

גם כשהילדים גדלים דואגים.

דברי איתם חופשי ממילא הם כבר יודעים הכל מחברים.

אנחנו לא ככ צמודים לערבים, ובהתחלה כן ראיתי כמה  סרטונים כשעוד לא היה ברור מה קרה בדיוק.. עכשיו מתרחקת מאוד מסרטונים.

וכל פעם שאני יוצאת החוצה אני מסתכלת לשמיים לראות אם יש מצנחים ורחפנים..

זה הזוי. אבל זה ממש טבעי להרגיש ככה, לאט לאט מנסה להתמודד עם הרגשות ולא להדחיק אותם, ככה הם עוברים מהר יותר.

יש מצב אולי לחברה שתבוא איתך?

מישהי שאת מרגישה בנוח איתה שתוכל להיות איתך אפילו חלק מהזמן?

וואי חיבוק ממש.. איזה סיטואציות הזויות המצב הזה מזמן לנו

אחותי אולי תוכל להיות איתי בחלק מהזמן אבל היא לא יודעת על המצב הנפשי שלי ואני צריכה מישהי שיודעת ותדע איך להגיב בכל מיני סיטואציות

והמצב הזה מביא לסיטואציות דפוקות😑

אז אולי את רוצה לבוא אלינו עם הילדים, שיכירו אותנו

ואז נוכל לשמור עליהם קצת בזמן האשפוז ולשחרר את בעלך להיות איתך?

יש לי ילדים גדולים משלך וגם תינוק יותר קטן...

ויש לפחות בוקר בשבוע שאני בבית.

אם רלבנטית תשלחי לי מסר ואכתוב איפה

אני בטוחה שיש לא מעט נשים שנמצאות עכשיו עם הילדים בבית וישמחו לעזור לכם,

גם אם לא לשמירה של כמה ימים, אבל כנראה גם כמה שעות כל יום זה יהיה מועיל?

אולי תכתבי כאן איזו עיר,

או למצוא מייל קהילתי או ועדת עזרה או קבוצת וואטסאפ של איפה שאתם נמצאים,

או רבנית,

מישהו שיוכל לבקש עזרה כזו בשמירה על הילדים...

ושאפו לך על זמן ההנקה זה המוןןן וזה יפה מאוד!!

קשה להתנתק אבל כשמסיימים עם זה זה עובר בקלות, לי לפחת הייתה הקלה מזה

זה מדהים בעיניי

אני הפסקתי קצת לפני גיל שנה, ועכשיו מניקה בת שנה וחודשיים ומפחיתה ממש. אני אוהבת את זה אבל בעלי לוחץ להפסיק ושהיא כבר גדולה

התלבטות.

כל הכבוד זה וואו!

מתפללת עליך שיבוא בקלות, יעבור בקלות עם ידיים מלאות ועוד שנתיים של הנקה.

אני גם רוצה כבר להפסיק אבל קשה לי ההחלטה הזו עדיין..כנראה יקח עוד כמה חודשים

לדעתי כן, זה דבר דחוף בשלב שאת נמצאת ואין לך מענה בתורים רגילים, את צריכה גם ספירת דם לפני הלידה, GBS,  קבלת שעלת?

זה לידה ראשונה? אם לא באיזה שבוע ילדת בעבר?

לק"י

אלא אם כן, יש לך הסטוריה של לידות מוקדמות.

(למרות שתמיד יכולה להיות פעם ראשונה).

ללכת למוקד גם נשמע לי רעיון טוב.

אולי תקבעי תור לעוד שבוע, ואם תספיקי- תלכי למוקד לפני. מקסימום תבטלי את התור.

פשוט עשו לי א"ס בבי"ח, עשו בו הערכת משקל (שהייתה מדוייקת! ילדתי בערך 10 גרם פחות ממה שאמרה), את כל מה שהרופאה מוציאה בסיכום הריון מצאנו באפליקציה..

בקיצור, התינוק יודע להוולד גם בלי זה.

אבל נשמע לי שחשוב יותר שאת תהיי רגועה שהכל בסדר אז כדאי לנסות למצוא תור

לפחות ככה זה בכללית במרכז בריאות האשה 

את דר גולדשטיין בטי

או דר מילנו רפאל ?

ככה מלמדים בבית ספר לרפואת שיניים.

בפועל, הרופאה אמרה לי שלא באמת צריך לפני גיל 3, אלא אם כן יש משהו חריג.

עד לפני 3 שנים לא היה לנו ממד, וגם בבית של ההורים שלי אין ממד, אף פעם לא יצאנו מהבית בגלל זה. גם לא לחמתי.

נכון שעכשיו זה מצב מלחמה, אבל הירי נרגע קצת בימים האחרונים. אני הייתי דואגת לשמור על השפיות. המלחמה היא על הבית בכל המישורים - גם הנפשי והזוגי.

תעשי מה שנכון לכם בכל עת.

ולפני 3 שנים זה לא מה שקורה היום.

אני מסכימה עם @אמאשוני

הייתי הולכת להורים במהלך היום או מחלקת את הימים כך שיהיה לכם קצת אוויר ותוכלו לתת מענה לכל החזיתות.

אי אפשר לשלוח את הקטנים לסבתא לכמה שעות ביום? כדי שיהיה לך קצת אוויר ותוכלי לנוח ?

לדעתי לפני הכניסה הקרקעית כדאי לנצל כל טיפת הפוגה מהטילים שיש. ונראה שזה הזמן..

חבל שאין להם חוקיות בזריקת הטילים. הייתי יודעת להנדס את עצמי לפי זה.

זה יכול ממש לעזור לך להתאוורר

אני עם ממד בבית ועדיין שולחת לשעה שעתיים פעם ביומיים וכולנו מאווררים ומרוצים.

אז אני לא מתכוונת לבקש.

היא לא מאלה שיש להם כח לשמור על הנכדים.

אני כן מתקשרת לבקש את העזרה הזו, כי הם הרבה לבד בבית ואני יודעת שזה ממש לא מפריע להם ומשמח אותם מאוד אפילו

וככה כולם מרוויחים

מתי הכי טוב להתקלח, הם אוהבים שעות עגולות מסתבר,

ולעניינו, אני חשובת שהשפיות והזוגיות הם שישמרו עליהם, תצאו לחדר מדרגות או משו כזה, גם אני הלכתי מחמתי וחזרתי לדרום כי יש גבו לכמה אפשר לשאת אנשים אחרים והם אותכם והכל ביחד

אתם גרים באותה עיר?

אם כן וכן, מעלה רעיון שאולי במהלך היום תהיי עם הילדים אצל ההורים, ואחרי שבעלך מסיים לעבוד תחזרו הביתה לארוחת ערב ומקלחות. כביסות. איפוס הבית ואיפוס השכל והרגש. תשנו בבית ולמחרת כשהוא יוצא לעבודה תחזרו להורים שלך.

אם יש ילדים שישנים לילה שלם אולי אפשר להעביר/ להרדים אותם מוקדם אצל ההורים ובבוקר ההורים יטפלו בהם עד להגעתך?

ככה מצד אחד תחזרו לשפיות שצריך בבית ופרטיות.

מצד שני לא תהיי לבד בבית עם ילדים ללא ממד.

טוב שאת קשובה לעצמך ונותנת מענה לכל מיני צרכים גם אם הם סותרים.

בטוחה שהמעברים לא קלים, וגם לא קל לחשוב מחדש כל הזמן מה נכון לעשות.

אבל זה למזער סיכונים ככל האפשר מכל הבחינות.

בע"ה שתעברו את הכל בשלום.

חיבוק גדול!

אם זה אזעקה פעם ביום כזה

הייתי שוקלת לחזור הביתה

ולצאת למדרגות כל פעם שיש אזעקה.

נראה שעכשיו מאוד חשוב לשמור על שפיות ושגרה כמה שאפשר

המצב הזה יכול להמשך גם כמה חודשים.

הבית שלי ושל ההורים שלי באותו אזור.

פשוט אצל ההורים שלי יש ממד ואצלי אין.

ואין מדרגות, זה בית פרטי. ואין לנו באמת לאן ללכת באזעקות אז פשוט לא עושים כלום.

עכשיו יש קצת רגיעה באופן כללי בארץ, ככה זה מרגיש.

אבל כשלא רגוע, יש פה הרבה יותר מאזעקה אחת ביום.

וגם הרבה מאוד נפילות.

עד שמצליחה להרדם הילדים מעירים אותי

אולי לפחות הם ישנו נורמלי במיטות שלהם

ואם הייתי במקומך לא יודעת מה הייתי עושה..

אולי במהלך היום עכשיו כשרגוע כן ללכת קצת הביתה כדי לנוח קצת ולקבל גם קצת שקט וזמן לעצמכם .. אולי בערב לנסות לעשות עם הילדים דברים קצת שמעייפים ואז יהיה להם יותר קל לישון ופחות יתעוררו..

והאמת נשמע שאת בעיקר מותשת וזה לגמרי מובן אז,אולי אם יש מי שיהיה עם הילדים ויש לך אפשרות לנסוע עם חברה או בעלך לכמה שעות להתאוורר קצת לפעמים זה יכול ממש חהחזיר הרבה אנרגיות כמה שעות של שקט..

בדיוק כשהתחלתי לשקול ברצינות לחזור הביתה התחילה אזעקה.

והלילה לא היה אבל לילה קודם כן.

אז אנחנו גם לא ישנים בחדר נורמלי כי הילדים ישנים בממד אז צריכים להיות באזור שלהם כשקמים בלילה.

אז אני ובעלי ישנים בסלון עם אחים שלי.

ואני לא יכולה להשאיר את הילדים עם אף אחד, לא נראה לי שזמן מלחמה זה זמן טוב להרגיל אותם להישאר בלעדינו.

כנראה שאין ברירה אלא לחכות שבוע מהאולטרסאונד הקודם ולהיבדק שוב.

מאוד קשה החוסר וודאות.. מבינה ממש

אבל עניתי לך למעלה

להפסיק להניק ממנו

אבל קחי בחשבון שזה יכול לגרום לחוסר פרופורציה גם בהמשך..

ומעבר לזה בכאב אפשר לטפל, הרבה פעמים.

כואב בזמן הנקה? בשאר הזמן?

אני הייתי מעדיפה לנסות קודם דברים אחרים...

היתי אצל כמה רופאים ויועצות הנקה...

הכאבים הם אחרי הנקה, כאבים חדים ושורפים...

כבר מיואשת

לא כל רופא מבין בהנקה

תרצי שאנסה לברר לך?

היית באולטרסאונד במכון שמותאם להנקה?

נשמע ממש מתסכל וכואב

וזה כואב כל פעם אחרי הנקה? או יש הנקות שלא?זה לא כיס חלב סתום?

סליחה ששואלת הרבה שאלות, את לא חייבת לענות אם לא מתאים לך.. רק מציע כיוונים

בן כמה היונק? 

אשמח לעוד כיוונים...

הכאבים התחילו להופיע לפני בערך חודש, מגיע פעם ביום יומיים, בעיקר לקראת הבוקר.  הכאבים הם אחרי הנקה, לא תוך כדי...

אולי תנסי, במשך כמה ימים להניק רק מהצד השני, ולשאוב מדי פעם מהצד הכואב (ככה גם לא יהיה לך גודש). ותראי מה קורה.

לשאלה הפותחת -

היו לי תקופות שהנקתי רק מצד אחד, יונק מעל גיל שנה, אולי שנה וחצי.

אחרי הנקה מרמז על ריקון לא מספיק של השד

לקראת הבוקר השד עמוס יותר בחלב מהצטברות בלילה

יכול להיות שזה איזור עם רקמת שד צפופה וקשה ליונק לרוקן אותו לגמרי

את יכולה לעסות תוך כדי שהוא יונק, או לשאוב אחרי ההנקה ולעסות תוך כדי

יש לי איזור בשד שאני מרגישה אותו עוד מההריון. קשה לרוקן אותו ובשאיבות גיליתי זוויות מסוימות שכשאני לוחצת זה מתרוקן יותר טוב ואז יש הקלה.

איזור כזה שנשאר מלא חלב יכול לכאוב אחרי הנקה ולשלוח מעין דקירות כאלו.

מעלה אפשרות אולי זה הכיוון

הייתי הולכת לרופאת הנקה מומחית, יש באיזור אודים (נתניה) מניחה שיש פה שידעו להפנות

וגם, כמה זמן את אחרי לידה?

אצלי יש תופעות של הנקה שמתאזנות רק 4 חודשים אחרי. ויש כאלו שלמדתי לחיות איתן...

עשיתי אולטרסאונד שיצא תקין..

ממש מיואשת מהכאבים

שה'  יתן לך כוחות.

אין לי כאלו צפופים אבל מה שנותן לי כוחות זה:

1. להתעורר לפני הילדים ולהתרוקן 🤭

אם אני צריכה להתפנות והם יושבים לי הראש זה מלחיץ אותי

2. לאכול טוב.

לא משנה בוקר או ערב.

ארוחה אחת טובה באמת בשבילי ואני אישית אוהבת מול הטלוויזיה.

3. מדברת עם הקב"ה כל הזמן.

כל הזמן אומרת לו,

תן לי עוד חמש דקות.

תן לי לעבור את הארוחה הזאת בשלום.

תן לי לסיים לחתוך להם פירות בלי שאני אצרח על מישהו באמצע.

ולגבי הילד, את לא נותנת מסך לפעמים?

אולי צעצועים חדשים?

אותי טושים חדשים? חוברת צביעה? 

לפעמים עובד ולפעמים לא

או שסגור בגלל המצב?

האמת, אין מה לומר זה קשוח

אני חושבת שאת צריכה לנסות לדאוג לאיזשהם זמנים של איורור לעצמך, קצת שיהיה לך אויר לנשימה

מבחינת תעסוקה- ניסית לצאת איתם החוצה? הכי קל בגילאים האלו

הגיוני ממש שכרגע יהיה לו קשה להתעסק לבד, זה גיל וגם אולי אופי ומאוד הגיוני שכל המצב משפיע

אני גם ככה עם בן שנתיים וחצי תובעני שקם 100 פעם בלילה ובן חודשיים

ואין לי כחחחחחח

מה שעוזר לי זה דייט בבית עם בעלי אחרי שהקטנים ישנים עם סרט ואוכל שווה מבחוץ

או להכין ארוחת ערב ביחד 

ופשוט לשחרר לא לנסות להספיק עוד כלום שאת איתם

בזמן שבעלך איתו את יכולה לנוח..

לקבוע לעצמכם דייט בבית.. כשהילדים גדלו ויתרנו על בית קפה/מסעדה.. הייתי קונה אוכל איכותי ומכינה/מזמינה בבית.. עם שולחן ערוך יפה.. בזמן שהוא בעשייה לאכול משהו.. היתרון הכי גדול שלך זה שבעלך איתך... ואתם יכולים להתחלק.. ותחלקו את זה שכשהקטן ישן הוא משחק איתו ואת מנצלת את הזמן בשבילך.. ולאחר מכן את משגיחה עליו בזמן משחק כשהקטן איתך.. 

היה איתנו עכשיו שבועיים בבית.

בתחילת השבוע קנינו רמקול קטן שמתחבר לבלוטוס של הטלפון.

הורדתי כמה שירי ילדים.

כמה פעמים הדלקתי לו את השירים ברמקול כשהוא בסלון ואני המשכתי לישון.

פשוט ברכה!!

מעסיק אותו לפחות 20 דקות.

מניחה שגם סרטונים לילדים היו עוזרים, אני אישית לא מתחילה עם זה ולא מראה שום סרטים לא בטלפון ולא במחשב.

יש לי בנים צמודים (2.3 1.2 ובהריון שלישי עם בן).

אצלינו עוזר מאוד סדר יום, לילדים ברור מה קורה מתי, מתי אני איתם, מתי מטיילים ומתי הם משחקים לבד (נגיד במגנטים או מכוניות), ולי ברור מתי יש לי זמן לבשל צהריים או לשמוע את המחשבות של עצמי...

אני מקפידה ממש על להיות איתם בחוץ! לא חייב גן משחקים, בימבות מתחת לבית/יציאה לסופר מעביר את הזמן יופי ומוציא להם מרץ.

לנו יש גם בבית נשנושים למצבי קיצון שלא דורשים ממני כלום ונותנים לי את החמש דקות שאני צריכה- וופל, גמדים לדרך או תפוציפס קידס

וגם לנסות לעשות סדר יום...

בהצלחה רבה

חיסרון- לרוב דימומי הסתגלות של מספר חודשים. צריך ליווי הלכתי והרבה סיעתא דשמיא כדי לא להאסר.

וסתם אגב לא הורמונלי עלול להגביר תדירות?

לדוגמא שלא מקבלים בהנקה הוא עלול לגרום שכן יקבלו?

התקן לא הורמונלי לא מעלה תדירות ווסתות אלא עשוי במקרים רבים להגביר את עצמת או משך הדימום הווסתי כאשר הוא מגיע. לא תמיד.

על מה את ממליצה בסה"כ?

אני נהנית מאד מה"שגר ושכח".

ושאין שום התערבות במחזוריות הטבעית של הגוף.

אישית לא גרם לי לדימום מוגבר או ארוך.

מעצבן קצת שמאריך את ימי הדימומים. וגם כל פעם מחדש אני מתלבטת אם זה התחלה של מחזור כי זה מגיע בטפטופים קטנים, כל פעם שאלה אם זה אוסר.

מעבר לזה הוא בסדר גמור

רק באסה יחידה ...

שאצלי המחזור הגיע אחריי 25 יום..

קצרצר....

אבל יש דעות שזה אוסר אז צריך לברר מה אצלכם

הסטנדרטי זה הנובה טי ונראה לי שהוא עובד טוב לרוב אז שווה להתחיל ממנו. הכי זול

סובלת מזה מאד

שימי לב שזה לא מסוכן ולכן אין טיפול תרופתי רק להפך..

הרופא המליץ לשתות קפה חזק ולאכול מלח

זה אמנם לא המלצה מקובלת אבל זה מפני שבהריון חוששים ללחץ דם גבוה ..

כדאי רק למדוד כדי לשלול משהו אחר

את אוכלת כשקמה? אולי זה חולשה מהצום בלילה,

יש מכשירים ביד שרה ולמלא אנשים יש בבית...

בהצלחה!

התחיל אתמול באזור 4.

הסתיים באזור 8 בערב.

טוב יאללה. הכל מאת ה'

אם אספיק טוב

אם לא גם טוב

מה שצריך להיות יהיה❣️

יכול להיות שיש מקוואות שנפתחות לפני כן

יודעת ומרגישה את היום המדוייק שזה קורה.

וחוץ מזה בדיקת ביוץ.

חלומי.... (אצלי גם במעקב זקיקים לא מזהים תמיד את הביוץ )

על דימומים ושינויים במחזור כתוצאה מהמצב:

בעקבות אירועי השבועיים האחרונים נשים רבות מדווחות על שינויים במחזור החודשי או על דימומים לא צפויים.

אני מנסה לאסוף נתונים בנושא.

אם גם את חווית שינויים כזה - אשמח אם תוכלי למלא את הטופס הזה:

דימומים וכתמים בשעת מלחמה

אשמח אם אפשר להעביר גם לקבוצות של נשים נוספות.

תודה רבה!

בטיפולי פוריות והטיפול פשוט לא משפיע כלום הפעם.

שום דבר לא מתקדם ולא זז

מסתבר שזה מהלחץ

מה גם שלא יודעת באיזה יום בעלי נמצא בלילה ומתי לא....

עולם הפוך

כנראה זה מהסטרס והלחץ

הרחם מדברת..

מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותה?

ופרקטית איך עוצרים את הדימום?

כל כך רוצה להיות טהורה לבעלי כשהוא יחזור!

(גם פה בהחלט הורדתי הרבה שעות..)

כי אני יודעת שזה עושה לי רע אז פשוט לא פותחת.

(לא פשוט. אבל ה'שלח לי חסד שלוקח לטלפון שלי זמן לטעון דפי אינטרנט אז זה נותן לי רגע או שניים לחשוב אם אני באמת רוצה את זה..) וזה הפך להרגל ולא חסר לי (מצד שני בווטסאפ אני הרבה יותר 🙈)

אם את רוצה את יכולה לשים לך נעילה עם סיסמה על הדפדפן. אם יש לך נטספארק את יכולה דרכם ואם לא יש אפליקציות שונות שעושות את זה, מניחה שיש גם חינמיות אבל לא ניסיתי אף פעם. הרעיון הוא, שגם אם הסיסמה אצלך- הפעולה הנוספת שצריך לעשות כדי לפתוח מעוררת אותך למחשבה האם את באמת רוצה וצריכה את זה או שאת בוחרת לא להיכנס ולהרוויח את הפניות ואת התפקיד שלך - בוחרת בחיים!

אצלי הקושי הוא אחר - קשה לי להניח את הטלפון מחשש שאפספס שבעלי יוצר קשר...

(וזה עדיין קורה גם ככה 🤐 בחמישי לא דיברנו בגלל זה ובשישי כמעט ולא דיברנו אבל ב"ה הוא יכל להתקשר שוב)

מגדירים 'מצב ריכוז' שסוגר את האפליקציות שלא רוצים להיכנס אליהם, ואז אם רוצים להיכנס, צריך לפתוח במיוחד. ואפשר גם לפתוח רק לזמן מוגבל שאחריו זה נסגר אוטומטית.

האמת שנראה לי שלמדתי את זה ממך. וזה ממש עוזר לי... (דווקא בתקופה האחרונה לא השתמשתי בזה. אבל זה רעיון טוב לחזור לזה...).

ועוד משהו שיכול לעזור - להגדיר את הפלאפון על מצב 'נא לא להפריע', ולהגדיר אותו כך שנקבל התראות (הודעות או שיחות) רק מאנשי קשר ששמורים ב'מועדפים' (וכמובן להגדיר את הבעל כ'מועדף'). ואז הפלאפון עדיין צריך להיות במקום זמין כדי שלא נפספס ממנו שיחות או הודעות, אבל לא יהיו התראות מסוגים אחרים שיסיחו אותנו.

צודקת

שכחתי מזה

ואגיד לו שאם הוא רוצה שיחת וידאו עם הילדים ואני לא עונה שיתקשר קודם ברגיל.

תודה!

לי זה עושה טוב לדעת מה קורה,והמשימות לא נדחות, אז אצלי זה אחרת. אבל לדעתי זה פתרוו טוב,מה שהצעתי

זה פשוט לקום וללכת, להגיד תודה רבה ושאתם מעריכים אבל אתם רוצים להיות בבית

לא מכבידים, לא קשה לה, ולא נעליים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן, ובו זמנית הנתינה מחיה אותם. הם לא מקשרים את הבעת הרגש הלגטימית שלהם בעיניהם, לתחושות שעולות אצל הזולת. חוסר מודעות כזה 🤦

מאחר ולא עשיתם את זה, אין מנוס מלכבד אותה ולהישאר עוד כמה ימים.

ואומרת במאמר מוסגר- ייתכן וזו באמת רק תחושה שלך והיא מבחינתה מובן מאליו שתישארו, למרות הטרוניות, ולכן - כרגע, כדאי להתעלות לכמה ימים נוספים ולבחון את ובעלך שוב את העניין.

ל@מקלדתי פתח זה יותר עניין זוגי לפתור

לא רק השיקול שלך כשאתם שניים

אתם גרים קרוב אליה שהוא יכול ללכת לעבודה? 

כי בטיחות עדיף אצלה.

עוד לא ניקו לגמרי את המדינה

הייתי בדיוק באותה סיטואציה, 

אצל חמותי, בעיר מעורבת, בעלי לא רצה ללכת, ואני מיציתי והיחסים עם החמות כבר הפכו למאוד מעניינים...

הבית שלי לא בקיבוצים אבל בהחלט לא נעים פה ויש פה ממד,

פשוט קמנו והלכנו, ותאמיני לי שזה שווה ואת תודי לעצמך על זה, בואי, המלחמה הזאת לא הולכת להיגמר מחר, זה כנראה יהיה ארוך ואתם לא יכולם להיות שם כל כך הרבה זמן,

גם חמותי לא אהבה בכלללללללל את זה שהלכנו, אבל עבר לה אין מה לעשות, באמת שעבר לה.

גם בעלך יודה לך על השקט בבית שלו