פורום הריון ולידה (עמוד 839)

עד לפני 3 שנים לא היה לנו ממד, וגם בבית של ההורים שלי אין ממד, אף פעם לא יצאנו מהבית בגלל זה. גם לא לחמתי.

נכון שעכשיו זה מצב מלחמה, אבל הירי נרגע קצת בימים האחרונים. אני הייתי דואגת לשמור על השפיות. המלחמה היא על הבית בכל המישורים - גם הנפשי והזוגי.

תעשי מה שנכון לכם בכל עת.

ולפני 3 שנים זה לא מה שקורה היום.

אני מסכימה עם @אמאשוני

הייתי הולכת להורים במהלך היום או מחלקת את הימים כך שיהיה לכם קצת אוויר ותוכלו לתת מענה לכל החזיתות.

אי אפשר לשלוח את הקטנים לסבתא לכמה שעות ביום? כדי שיהיה לך קצת אוויר ותוכלי לנוח ?

לדעתי לפני הכניסה הקרקעית כדאי לנצל כל טיפת הפוגה מהטילים שיש. ונראה שזה הזמן..

חבל שאין להם חוקיות בזריקת הטילים. הייתי יודעת להנדס את עצמי לפי זה.

זה יכול ממש לעזור לך להתאוורר

אני עם ממד בבית ועדיין שולחת לשעה שעתיים פעם ביומיים וכולנו מאווררים ומרוצים.

אז אני לא מתכוונת לבקש.

היא לא מאלה שיש להם כח לשמור על הנכדים.

אני כן מתקשרת לבקש את העזרה הזו, כי הם הרבה לבד בבית ואני יודעת שזה ממש לא מפריע להם ומשמח אותם מאוד אפילו

וככה כולם מרוויחים

מתי הכי טוב להתקלח, הם אוהבים שעות עגולות מסתבר,

ולעניינו, אני חשובת שהשפיות והזוגיות הם שישמרו עליהם, תצאו לחדר מדרגות או משו כזה, גם אני הלכתי מחמתי וחזרתי לדרום כי יש גבו לכמה אפשר לשאת אנשים אחרים והם אותכם והכל ביחד

אתם גרים באותה עיר?

אם כן וכן, מעלה רעיון שאולי במהלך היום תהיי עם הילדים אצל ההורים, ואחרי שבעלך מסיים לעבוד תחזרו הביתה לארוחת ערב ומקלחות. כביסות. איפוס הבית ואיפוס השכל והרגש. תשנו בבית ולמחרת כשהוא יוצא לעבודה תחזרו להורים שלך.

אם יש ילדים שישנים לילה שלם אולי אפשר להעביר/ להרדים אותם מוקדם אצל ההורים ובבוקר ההורים יטפלו בהם עד להגעתך?

ככה מצד אחד תחזרו לשפיות שצריך בבית ופרטיות.

מצד שני לא תהיי לבד בבית עם ילדים ללא ממד.

טוב שאת קשובה לעצמך ונותנת מענה לכל מיני צרכים גם אם הם סותרים.

בטוחה שהמעברים לא קלים, וגם לא קל לחשוב מחדש כל הזמן מה נכון לעשות.

אבל זה למזער סיכונים ככל האפשר מכל הבחינות.

בע"ה שתעברו את הכל בשלום.

חיבוק גדול!

אם זה אזעקה פעם ביום כזה

הייתי שוקלת לחזור הביתה

ולצאת למדרגות כל פעם שיש אזעקה.

נראה שעכשיו מאוד חשוב לשמור על שפיות ושגרה כמה שאפשר

המצב הזה יכול להמשך גם כמה חודשים.

הבית שלי ושל ההורים שלי באותו אזור.

פשוט אצל ההורים שלי יש ממד ואצלי אין.

ואין מדרגות, זה בית פרטי. ואין לנו באמת לאן ללכת באזעקות אז פשוט לא עושים כלום.

עכשיו יש קצת רגיעה באופן כללי בארץ, ככה זה מרגיש.

אבל כשלא רגוע, יש פה הרבה יותר מאזעקה אחת ביום.

וגם הרבה מאוד נפילות.

עד שמצליחה להרדם הילדים מעירים אותי

אולי לפחות הם ישנו נורמלי במיטות שלהם

ואם הייתי במקומך לא יודעת מה הייתי עושה..

אולי במהלך היום עכשיו כשרגוע כן ללכת קצת הביתה כדי לנוח קצת ולקבל גם קצת שקט וזמן לעצמכם .. אולי בערב לנסות לעשות עם הילדים דברים קצת שמעייפים ואז יהיה להם יותר קל לישון ופחות יתעוררו..

והאמת נשמע שאת בעיקר מותשת וזה לגמרי מובן אז,אולי אם יש מי שיהיה עם הילדים ויש לך אפשרות לנסוע עם חברה או בעלך לכמה שעות להתאוורר קצת לפעמים זה יכול ממש חהחזיר הרבה אנרגיות כמה שעות של שקט..

בדיוק כשהתחלתי לשקול ברצינות לחזור הביתה התחילה אזעקה.

והלילה לא היה אבל לילה קודם כן.

אז אנחנו גם לא ישנים בחדר נורמלי כי הילדים ישנים בממד אז צריכים להיות באזור שלהם כשקמים בלילה.

אז אני ובעלי ישנים בסלון עם אחים שלי.

ואני לא יכולה להשאיר את הילדים עם אף אחד, לא נראה לי שזמן מלחמה זה זמן טוב להרגיל אותם להישאר בלעדינו.

כנראה שאין ברירה אלא לחכות שבוע מהאולטרסאונד הקודם ולהיבדק שוב.

מאוד קשה החוסר וודאות.. מבינה ממש

אבל עניתי לך למעלה

להפסיק להניק ממנו

אבל קחי בחשבון שזה יכול לגרום לחוסר פרופורציה גם בהמשך..

ומעבר לזה בכאב אפשר לטפל, הרבה פעמים.

כואב בזמן הנקה? בשאר הזמן?

אני הייתי מעדיפה לנסות קודם דברים אחרים...

היתי אצל כמה רופאים ויועצות הנקה...

הכאבים הם אחרי הנקה, כאבים חדים ושורפים...

כבר מיואשת

לא כל רופא מבין בהנקה

תרצי שאנסה לברר לך?

היית באולטרסאונד במכון שמותאם להנקה?

נשמע ממש מתסכל וכואב

וזה כואב כל פעם אחרי הנקה? או יש הנקות שלא?זה לא כיס חלב סתום?

סליחה ששואלת הרבה שאלות, את לא חייבת לענות אם לא מתאים לך.. רק מציע כיוונים

בן כמה היונק? 

אשמח לעוד כיוונים...

הכאבים התחילו להופיע לפני בערך חודש, מגיע פעם ביום יומיים, בעיקר לקראת הבוקר.  הכאבים הם אחרי הנקה, לא תוך כדי...

אולי תנסי, במשך כמה ימים להניק רק מהצד השני, ולשאוב מדי פעם מהצד הכואב (ככה גם לא יהיה לך גודש). ותראי מה קורה.

לשאלה הפותחת -

היו לי תקופות שהנקתי רק מצד אחד, יונק מעל גיל שנה, אולי שנה וחצי.

אחרי הנקה מרמז על ריקון לא מספיק של השד

לקראת הבוקר השד עמוס יותר בחלב מהצטברות בלילה

יכול להיות שזה איזור עם רקמת שד צפופה וקשה ליונק לרוקן אותו לגמרי

את יכולה לעסות תוך כדי שהוא יונק, או לשאוב אחרי ההנקה ולעסות תוך כדי

יש לי איזור בשד שאני מרגישה אותו עוד מההריון. קשה לרוקן אותו ובשאיבות גיליתי זוויות מסוימות שכשאני לוחצת זה מתרוקן יותר טוב ואז יש הקלה.

איזור כזה שנשאר מלא חלב יכול לכאוב אחרי הנקה ולשלוח מעין דקירות כאלו.

מעלה אפשרות אולי זה הכיוון

הייתי הולכת לרופאת הנקה מומחית, יש באיזור אודים (נתניה) מניחה שיש פה שידעו להפנות

וגם, כמה זמן את אחרי לידה?

אצלי יש תופעות של הנקה שמתאזנות רק 4 חודשים אחרי. ויש כאלו שלמדתי לחיות איתן...

עשיתי אולטרסאונד שיצא תקין..

ממש מיואשת מהכאבים

שה'  יתן לך כוחות.

אין לי כאלו צפופים אבל מה שנותן לי כוחות זה:

1. להתעורר לפני הילדים ולהתרוקן 🤭

אם אני צריכה להתפנות והם יושבים לי הראש זה מלחיץ אותי

2. לאכול טוב.

לא משנה בוקר או ערב.

ארוחה אחת טובה באמת בשבילי ואני אישית אוהבת מול הטלוויזיה.

3. מדברת עם הקב"ה כל הזמן.

כל הזמן אומרת לו,

תן לי עוד חמש דקות.

תן לי לעבור את הארוחה הזאת בשלום.

תן לי לסיים לחתוך להם פירות בלי שאני אצרח על מישהו באמצע.

ולגבי הילד, את לא נותנת מסך לפעמים?

אולי צעצועים חדשים?

אותי טושים חדשים? חוברת צביעה? 

לפעמים עובד ולפעמים לא

או שסגור בגלל המצב?

האמת, אין מה לומר זה קשוח

אני חושבת שאת צריכה לנסות לדאוג לאיזשהם זמנים של איורור לעצמך, קצת שיהיה לך אויר לנשימה

מבחינת תעסוקה- ניסית לצאת איתם החוצה? הכי קל בגילאים האלו

הגיוני ממש שכרגע יהיה לו קשה להתעסק לבד, זה גיל וגם אולי אופי ומאוד הגיוני שכל המצב משפיע

אני גם ככה עם בן שנתיים וחצי תובעני שקם 100 פעם בלילה ובן חודשיים

ואין לי כחחחחחח

מה שעוזר לי זה דייט בבית עם בעלי אחרי שהקטנים ישנים עם סרט ואוכל שווה מבחוץ

או להכין ארוחת ערב ביחד 

ופשוט לשחרר לא לנסות להספיק עוד כלום שאת איתם

בזמן שבעלך איתו את יכולה לנוח..

לקבוע לעצמכם דייט בבית.. כשהילדים גדלו ויתרנו על בית קפה/מסעדה.. הייתי קונה אוכל איכותי ומכינה/מזמינה בבית.. עם שולחן ערוך יפה.. בזמן שהוא בעשייה לאכול משהו.. היתרון הכי גדול שלך זה שבעלך איתך... ואתם יכולים להתחלק.. ותחלקו את זה שכשהקטן ישן הוא משחק איתו ואת מנצלת את הזמן בשבילך.. ולאחר מכן את משגיחה עליו בזמן משחק כשהקטן איתך.. 

היה איתנו עכשיו שבועיים בבית.

בתחילת השבוע קנינו רמקול קטן שמתחבר לבלוטוס של הטלפון.

הורדתי כמה שירי ילדים.

כמה פעמים הדלקתי לו את השירים ברמקול כשהוא בסלון ואני המשכתי לישון.

פשוט ברכה!!

מעסיק אותו לפחות 20 דקות.

מניחה שגם סרטונים לילדים היו עוזרים, אני אישית לא מתחילה עם זה ולא מראה שום סרטים לא בטלפון ולא במחשב.

יש לי בנים צמודים (2.3 1.2 ובהריון שלישי עם בן).

אצלינו עוזר מאוד סדר יום, לילדים ברור מה קורה מתי, מתי אני איתם, מתי מטיילים ומתי הם משחקים לבד (נגיד במגנטים או מכוניות), ולי ברור מתי יש לי זמן לבשל צהריים או לשמוע את המחשבות של עצמי...

אני מקפידה ממש על להיות איתם בחוץ! לא חייב גן משחקים, בימבות מתחת לבית/יציאה לסופר מעביר את הזמן יופי ומוציא להם מרץ.

לנו יש גם בבית נשנושים למצבי קיצון שלא דורשים ממני כלום ונותנים לי את החמש דקות שאני צריכה- וופל, גמדים לדרך או תפוציפס קידס

וגם לנסות לעשות סדר יום...

בהצלחה רבה

חיסרון- לרוב דימומי הסתגלות של מספר חודשים. צריך ליווי הלכתי והרבה סיעתא דשמיא כדי לא להאסר.

וסתם אגב לא הורמונלי עלול להגביר תדירות?

לדוגמא שלא מקבלים בהנקה הוא עלול לגרום שכן יקבלו?

התקן לא הורמונלי לא מעלה תדירות ווסתות אלא עשוי במקרים רבים להגביר את עצמת או משך הדימום הווסתי כאשר הוא מגיע. לא תמיד.

על מה את ממליצה בסה"כ?

אני נהנית מאד מה"שגר ושכח".

ושאין שום התערבות במחזוריות הטבעית של הגוף.

אישית לא גרם לי לדימום מוגבר או ארוך.

מעצבן קצת שמאריך את ימי הדימומים. וגם כל פעם מחדש אני מתלבטת אם זה התחלה של מחזור כי זה מגיע בטפטופים קטנים, כל פעם שאלה אם זה אוסר.

מעבר לזה הוא בסדר גמור

רק באסה יחידה ...

שאצלי המחזור הגיע אחריי 25 יום..

קצרצר....

אבל יש דעות שזה אוסר אז צריך לברר מה אצלכם

הסטנדרטי זה הנובה טי ונראה לי שהוא עובד טוב לרוב אז שווה להתחיל ממנו. הכי זול

סובלת מזה מאד

שימי לב שזה לא מסוכן ולכן אין טיפול תרופתי רק להפך..

הרופא המליץ לשתות קפה חזק ולאכול מלח

זה אמנם לא המלצה מקובלת אבל זה מפני שבהריון חוששים ללחץ דם גבוה ..

כדאי רק למדוד כדי לשלול משהו אחר

את אוכלת כשקמה? אולי זה חולשה מהצום בלילה,

יש מכשירים ביד שרה ולמלא אנשים יש בבית...

בהצלחה!

התחיל אתמול באזור 4.

הסתיים באזור 8 בערב.

טוב יאללה. הכל מאת ה'

אם אספיק טוב

אם לא גם טוב

מה שצריך להיות יהיה❣️

יכול להיות שיש מקוואות שנפתחות לפני כן

יודעת ומרגישה את היום המדוייק שזה קורה.

וחוץ מזה בדיקת ביוץ.

חלומי.... (אצלי גם במעקב זקיקים לא מזהים תמיד את הביוץ )

על דימומים ושינויים במחזור כתוצאה מהמצב:

בעקבות אירועי השבועיים האחרונים נשים רבות מדווחות על שינויים במחזור החודשי או על דימומים לא צפויים.

אני מנסה לאסוף נתונים בנושא.

אם גם את חווית שינויים כזה - אשמח אם תוכלי למלא את הטופס הזה:

דימומים וכתמים בשעת מלחמה

אשמח אם אפשר להעביר גם לקבוצות של נשים נוספות.

תודה רבה!

בטיפולי פוריות והטיפול פשוט לא משפיע כלום הפעם.

שום דבר לא מתקדם ולא זז

מסתבר שזה מהלחץ

מה גם שלא יודעת באיזה יום בעלי נמצא בלילה ומתי לא....

עולם הפוך

כנראה זה מהסטרס והלחץ

הרחם מדברת..

מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותה?

ופרקטית איך עוצרים את הדימום?

כל כך רוצה להיות טהורה לבעלי כשהוא יחזור!

(גם פה בהחלט הורדתי הרבה שעות..)

כי אני יודעת שזה עושה לי רע אז פשוט לא פותחת.

(לא פשוט. אבל ה'שלח לי חסד שלוקח לטלפון שלי זמן לטעון דפי אינטרנט אז זה נותן לי רגע או שניים לחשוב אם אני באמת רוצה את זה..) וזה הפך להרגל ולא חסר לי (מצד שני בווטסאפ אני הרבה יותר 🙈)

אם את רוצה את יכולה לשים לך נעילה עם סיסמה על הדפדפן. אם יש לך נטספארק את יכולה דרכם ואם לא יש אפליקציות שונות שעושות את זה, מניחה שיש גם חינמיות אבל לא ניסיתי אף פעם. הרעיון הוא, שגם אם הסיסמה אצלך- הפעולה הנוספת שצריך לעשות כדי לפתוח מעוררת אותך למחשבה האם את באמת רוצה וצריכה את זה או שאת בוחרת לא להיכנס ולהרוויח את הפניות ואת התפקיד שלך - בוחרת בחיים!

אצלי הקושי הוא אחר - קשה לי להניח את הטלפון מחשש שאפספס שבעלי יוצר קשר...

(וזה עדיין קורה גם ככה 🤐 בחמישי לא דיברנו בגלל זה ובשישי כמעט ולא דיברנו אבל ב"ה הוא יכל להתקשר שוב)

מגדירים 'מצב ריכוז' שסוגר את האפליקציות שלא רוצים להיכנס אליהם, ואז אם רוצים להיכנס, צריך לפתוח במיוחד. ואפשר גם לפתוח רק לזמן מוגבל שאחריו זה נסגר אוטומטית.

האמת שנראה לי שלמדתי את זה ממך. וזה ממש עוזר לי... (דווקא בתקופה האחרונה לא השתמשתי בזה. אבל זה רעיון טוב לחזור לזה...).

ועוד משהו שיכול לעזור - להגדיר את הפלאפון על מצב 'נא לא להפריע', ולהגדיר אותו כך שנקבל התראות (הודעות או שיחות) רק מאנשי קשר ששמורים ב'מועדפים' (וכמובן להגדיר את הבעל כ'מועדף'). ואז הפלאפון עדיין צריך להיות במקום זמין כדי שלא נפספס ממנו שיחות או הודעות, אבל לא יהיו התראות מסוגים אחרים שיסיחו אותנו.

צודקת

שכחתי מזה

ואגיד לו שאם הוא רוצה שיחת וידאו עם הילדים ואני לא עונה שיתקשר קודם ברגיל.

תודה!

לי זה עושה טוב לדעת מה קורה,והמשימות לא נדחות, אז אצלי זה אחרת. אבל לדעתי זה פתרוו טוב,מה שהצעתי

זה פשוט לקום וללכת, להגיד תודה רבה ושאתם מעריכים אבל אתם רוצים להיות בבית

לא מכבידים, לא קשה לה, ולא נעליים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן, ובו זמנית הנתינה מחיה אותם. הם לא מקשרים את הבעת הרגש הלגטימית שלהם בעיניהם, לתחושות שעולות אצל הזולת. חוסר מודעות כזה 🤦

מאחר ולא עשיתם את זה, אין מנוס מלכבד אותה ולהישאר עוד כמה ימים.

ואומרת במאמר מוסגר- ייתכן וזו באמת רק תחושה שלך והיא מבחינתה מובן מאליו שתישארו, למרות הטרוניות, ולכן - כרגע, כדאי להתעלות לכמה ימים נוספים ולבחון את ובעלך שוב את העניין.

ל@מקלדתי פתח זה יותר עניין זוגי לפתור

לא רק השיקול שלך כשאתם שניים

אתם גרים קרוב אליה שהוא יכול ללכת לעבודה? 

כי בטיחות עדיף אצלה.

עוד לא ניקו לגמרי את המדינה

הייתי בדיוק באותה סיטואציה, 

אצל חמותי, בעיר מעורבת, בעלי לא רצה ללכת, ואני מיציתי והיחסים עם החמות כבר הפכו למאוד מעניינים...

הבית שלי לא בקיבוצים אבל בהחלט לא נעים פה ויש פה ממד,

פשוט קמנו והלכנו, ותאמיני לי שזה שווה ואת תודי לעצמך על זה, בואי, המלחמה הזאת לא הולכת להיגמר מחר, זה כנראה יהיה ארוך ואתם לא יכולם להיות שם כל כך הרבה זמן,

גם חמותי לא אהבה בכלללללללל את זה שהלכנו, אבל עבר לה אין מה לעשות, באמת שעבר לה.

גם בעלך יודה לך על השקט בבית שלו

הרגע הוצאת את ההתקן, לא?😅

בשעה טובה, מרגש ממש! 

תודה על כך.

תבורכי מהשמיים!

עמיחי

עמיחי איתן

באמת משמח איזה כיף

באלי גםםם

תודה שאת וכולן שמחות איתי!

אנשים לא מבינים איך כל פעם זה הכי מרגש בעולם..

גם בילד תשיעי ב"ה..

נס נס נס

חסד חסד חסד

התפעמות

לק"י

זה מחרפן בהחלט, בטח במצב רגיש.

אז חיבוק לך.

ואני בטוחה שלמרות זאת, הוא יודע ומרגיש שאת אוהבת אותו.

ואפשר להסביר את מחר לילד, שאמא אתמול צעקה כי הוא עשה מעשה גם מסוכן וגם הרס דברים חשובים של אמא, אבל אמא מאוד אוהבת אותו, אבל עכשיו אמא קצת לחוצה מכל מיני דברים שלא קשורים אליו והיא צריכה שהוא יותר יעזור לה, ולהדגיש כמה את אוהבת אותו ושומרת עליו ולכן כועסת כשהוא עושה שטויות מסוכנות.

בן כמה הוא?

רגיש מאד..

אחר כך ישבתי לידו ואמרתי לו שהוא עשה שטויות והשתולל אבל הכי טוב עכשיו לישון אחרי שהוא ביקש סליחה ואני סולחת 

ושחוץ מזה היה לנו יום טוב ומחר נקום ליום טוב גם כן

אם הוא נרדם כנראה שהוא נרגע...

אבל אני מאוכזבת מעצמי קצת...

גיל 4 זה גיל שיש בו משהו ממש מחרפן. אנחנו מצפים מהם להיות בוגרים ויש בנו פחות הכלה לשטויות בסגנון גיל שנתיים (וגם בגיל שנתיים לא קל להכיל הצפות כאלה...), אבל בעצם הם עדיין ממש קטנים וההבנה שלהם מוגבלת, וקשה להם לשלוט על רעיונות שטותיים שעולים להם, והם לא ממש קולטים את הנזק שהם עושים. אבל אנחנו כאילו די, אתה לא תינוק, למה אתה עושה את זה?! קשה לנו להכיל את זה שמה לעשות, גם בגיל 4 הדחף הרבה פעמים מתגבר על השכל. ואז כל התסכול שלנו מתפרץ עליהם, ואם הם ממשיכים לא להקשיב אז לתסכול מצטרף גם חוסר אונים וכעס, והחגיגה בעיצומה...

זה בימים רגילים, אז קל וחומר עכשיו כשאנחנו כבר בקצה של הקצה. שחררי נשמה, הוא יהיה בסדר, ואת אלופה שישבת ודיברת איתו.

חיבוק ממני, אמא לעוד ילד רגיש בן 4 עם הרבה התנהגויות מאתגרות... 

וכמה את נורמלית וכמה כולנו על הקצה וכמה בדיוק היום שמעתי מככ הרבה שאיבדו את זה, ילדים ואמהות...

אבל אז קיבלתי את זה בווצאפ וזה חסך לי לכתוב אז מניחה את זה פה.

גם בלי מלחמה ברקע

זו התנהגות קיצונית שכל אמא תתחרפן ממנה. אשרייך שרק צרחת עליו......

זה בסדר להזדהות ולהרגיע, זה לא בסדר להפוך אמהות שמתעלות מעל עצמן להיות רגועות ולהגיב נכון גם בזמנים קשים למנותקות.

בימים כתיקונם הייתי מגיבה לפותחת מה שאני חושבת, במצב העכשווי בחרתי שלא להגיב. אבל התגובה שלך פשוט לא נכונה, יש אמהות שחושבות אחרת ומגיבות אחרת.

דגל ישראל

ארץ ישראל

חיילים

עזה (אפשר לצייר דיונות, גלים, עץ דקל)

השאלה אם לעשות 3 קאפקייס וזהו (ומשאר הבלילהה עוגה)

או לעשות 2 עוגות עגולות...

אני צריכה גם שזה יאכל...

כי רק הילדים אוכלים...

לחבר זו לא בעיה, אפשר עם קצפת או ממרח שוקולד או גנאש.

פשוט 2 עוגות עגולות, אפילו בקוטר 20 נראה לי יותר מידי (וגם לא מספיק גבוה)

וקאפקייס נראה קטן מידי...

כבר עשיתי עוגיות..

ה קאפקייקס…

אני הכנתי היום עוגת קשת

עוגת וניל, חילקתי את הבלילה לכמה קערות, כל בלילה הוספתי צבע מאכל אחר ואז פשוט שופכים לתבניצ  לאמצע כל פעם צבע אחר

יוצא עוגת קשת 

בס״ד

שולחת ים כוחות אהובה.

קשה בטירוף.

תודה שכתבת ונתת לנו ״טעימה״ ממה שאתם עוברים, גיבורים ואהובים שכמוכם.

שתזכו לחזור בקרוב, במציאות מתוקנת ובטוחה בע״ה.

❤️

ואת עוד אחרי לידה❤️❤️

יש לכם משפחה לנסוע אליה או שהולכים לדירות שמארגנים למפונים?

קשה ממש! שולחת חיבוק ענק ושתחזרו בקרוב אחרי ניצחון גדול🙏

ילדת קצת לפני 🤭 ובעלי טורח להזכיר לי את זה כדי לחזק אותי מרחוק, אז מעבירה את החיזוק הלאה🙏

אמנם מחוסר ברירה אנחנו נאלצות לתפקד, אבל באמת היינו אמורות להיות עכשיו בחופשת לידה מתפנקות עם התינוקי...

את אלופה וגיבורה כ"כ שעוברת את כל זה!

קשה מאוד לצאת כך מהבית. אני ממש מקווה שאתם לפחות במקום שיחסית נוח בו ושיש סביבכם אנשים טובים שעוזרים לכם

בע"ה שתשובו לביתכם בשמחה וביטחון!

והקושי שלך הוא קושי גדול!!

הלוואי שתחזרו הביתה בקרוב ותרגישו שם ביטחון אמיתי

קשה ממששש

להרוס את החמאס, אבל הלחימה מצריכה היערכות והכנה.

זה באמת מצב מורט עצבים. למי שלבד במיוחד במיוחד

אולי עשוי לעזור מה שהרב יהושע שפירא כתב בנושא. מעתיקה להודעה הבאה.

*לתקופת ההמתנה / הרב יהושע שפירא*

שלום וברכה לכל חיילינו האהובים, היקרים והגיבורים, ד' עמכם גיבורי החיל.

אנחנו נמצאים בתקופה במלחמה שיש לה נטייה למרוט את העצבים של כולם. ולא רק למרוט את העצבים, אלא גם להתחיל לעסוק בקיטורים. ולא רק לעסוק בקיטורים אלא גם לחפש אשמים - מי הוא זה שגרם את העיכוב ואת ההמתנה המחלישה והמתישה.

הדבר הזה הוא טעות חריפה, הוא עצת היצר ואינו מביא תועלת.

ההמתנה היא דבר שנלווה למלחמות באופן מאוד דומיננטי, מפני שיש הרבה מאוד שיקולים שהופכים פלוגה, חטיבה ואפילו אוגדה בשטח, לחייל אחד על פני לוח שחמט ענק, רב ממדי.

אנחנו צריכים לראות איך לנצל את ההמתנה באופן נכון, מרגיע, שמח, מאיר ככל האפשר, ולא להיכנע ליצר הרע של תסכולים והאשמות, במיוחד בשעה זו.

אני רוצה להציג היפותזה דמיונית כדי לבחון האם ההמתנה הזאת צודקת או לא: המוסד הישראלי עשה מבצע שהפעים את כל העולם בעומק שלו ובחשיבה מחוץ לקופסא, והביא את כל הארכיון של הגרעין האיראני פיזית מטהרן לירושלים. האם אחרי שמחת תורה המוסד נרדם, או התפטר? אולי הוא מכין לנו מבצע שכדאי לדחות עבורו את הכניסה הקרקעית? אולי כבר 80, 90 אחוז מוכן ונשאר רק עוד מעט, ולא כדאי להיכנס לפני סיום המבצע? אני לא יודע שום דבר בנושא, אני רק רוצה לצייר אפשרות אחת מיני רבות למה ההמתנה יכולה להיות משתלמת.

אני רוצה גם לומר, שהאלוף בריק, שהתריע במשך שנים רבות, וצפה יותר מכל אחד אחר בקול רם את האפשרויות הרעות שלפנינו, והיה הכי קרוב לספר על מה שקורה לנו היום, הוא טוען שלא נכון להיכנס לעזה. אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אבל אולי היום צריך לשקול את דבריו פעם שניה ושלישית.

אני מניח שאם נעשה חושבים ביחד, נמצא הרבה מאוד שאלות מהסוג הזה. ולכן, זה לא הזמן לכל החולשות שההמתנה מביאה, צריך למצוא דרך איך לנצל אותה לטובה. לדוגמא, ללימודים קצרים, כל שעה עוד כמה דקות של תורה כולם ביחד, אם אפשר יותר. אמירת תהילים בכל שעה ועשרה, ריקוד כל שעה ועשרים, לימוד נוסף מסוג אחר כל שעה וחצי, וכן על זו הדרך. למלא בעניינים קטנים, למי שקשה להתרכז בלימוד ארוך או פעילות ארוכה. בכך אפשר להתכונן נכון ובאופן שמרומם אותנו, במקום לחשוב שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, ולהחליט שמה שעובר עלינו זה טעות, חולשה, רפיון או עוד פעם חסרון בהבנת המפה על ידי מישהו למעלה.

גם בשעת ההמתנה צריך לנהוג בגבורה ושמחה.

אני מברך אתכם ממעמקי לב שתזכו להמתנה מועילה, מרוממת, פנימית ואיכותית ככל הניתן.

ברכת ד' עליכם, חיזקו ואימצו וחזקו ואמצו,

יהושע

לא מרגישים אותם בעורף אבל החזית לא יושבת בחיבוק ידיים ולא עושה כלום, ממש ממש לא.

להיכנס קרקעית לעזה בלי תוכניות מדויקות ומפורטות, בלי הכנה טובה של השטח וכו'- זו תהיה טעות שנשלם עליה בהרבה חיים יקרים. אף אחד לא רוצה את זה.

גם לי התחושה היא שדברים לא זזים ואף אחד לא עובד

אבל אני יודעת (מאנשים שנמצאים בשטח ומאנשים שבתפקידים מסווגים) שלא יכולים להגיד הרבה אבל בפירוש דברים מתקדמים.

קורה הרבה מאוד. הרבה מחבלים נהרגו השבוע

לא יודעת למה זה לא מפורסם יותר.. 

וזה שלא מתפרסם זה כדי להגן עלינו. כמה שפחות מידע שיופץ ברשתות כמה שהאויב ידע פחות. קל כמו שזה נשמע.

אצלנו לא עוברות 5 דקות בלי ששומעים מטוסים. אותי מוציאים אותם יותר מבסיסים או כיוונים אחרים מפעמים קודמות..

דיברתי אתמול גם עם מישהי שגרה ליד נתיבות, שאמרה שהם זומעים פיצוצים ורואים כמויות אש הזויות. לא דומות בכלל למבצעים קודמים. הלוואי שהיא צודקת.

הבית פה רועד כמעט כל לילה

מפציצים המון המון פשוט רואה שזה לא מדווח אחר כך בכלל

וזה דוקא בסדר שזה בשקט

יותר נכון מודיעינית

ומטוסים פעילים בלי הפסקה ברמה שאני ממש מעריכה טייסים עכשיו..הם עובדים קשההה

זה בגלל שצריך למצות את הפגיעות מהאוויר כדי שכמה שפחות חיילים יפגעו בכניסה קרקעית, יש עוד מודיעין לאסוף מהמחבלים שנתפסו, וגם כי צריך להכין את הכוחות בצורה מיטבית.

רק בשביל פרופורציה, באחת במלחמות האחרות לקח ב3 שבועות עד שנכנסו רגלית.

זה רק לטובת החיילים סופו של דבר וכדי להימנע כמה שיותר מאבידות בנפש

ומצטרפת גם למה שכתבו כאן, ממה שיצא לי לשמוע מחיילים שאני מכירה והולכים כנראה להיכנס לעזה, הם ממש לא נחים. עובדים קשה ברמות.

מסתבר שזה מסוק צהל יורה ברצועת עזה, אז משמיעה שלי דברים כן זזים כנראה

אבל שבאמת זה יהיה הקושי שלנו...

מבחינתי מה שאפשר לעשות מהאויר שיעשו..

ואם החיילים יחזרו הביתה בלי להכנס רגלית, וחמאס יושמד בלי זה תאמיני שהרווחנו הרבה חיים של חיילים...

אני דואגת לחטופים בכל יום שעובר

אבל מבינה שהמחשבה הנכונה היא זו הכוללת..

חזרנו לדרום, הבומים והמסוקים לא נחים לרגע

אז כנראה שעושים יותר ממה שאנחנו יודעים ומתפרסם

ןהלוואי שה"עיכוב" הזה יגרום לכמה שפחות אבדות שלנו.

אז לא יודעת כמה זה מדד מה שאת שומעת במיוחד שזה מחולק בין הצפון לרצועה לגדה המערבית.

אני חושבת שצהל עכשיו מאופס. וכל העת הם מדגישים, גם מקודם יצאה הודעה כזו, שהכניסה הקרקעית תתרחש כשהתנאים יהיו מיטביים לחיילי הרגלים כדי למנוע פגיעות בנפש ככל הניתן ולפלס להם דרך. זה

לא נראה לי שהם יפרסמו רשימת יעדי חיסול. אז לקחת אוויר ולהבין שזה לוקח זמן גם אם זה נראה שזה נמרח כמו מסטיק וכל הימים נראים אותו דבר ללא התקדמות

מתוך האזן כדאי לבדוק.

סתם דלקת לא מכירה  שיש ריח חריג אבל אולי יש ילדים שכן

אין לי כח למורכבות של יציאה לרופא, אם הוא בכלל עובד ומקבל כרגיל...

בדכ הולכת עם הילדים, עכשין זה למצוא להם סידור ולהסתכן באזעקה בדרך.

בכל אופן לדעתי זה דורש בדיקה יכול להיות גם עצם זר שיכול לגרום לריח

את מהדרום יש אצלכם הרבה הזעקות?

אין מה לעשות כשחייבים לצאת יוצאים

זה בבית, בעלי יילך מחר כשיחזור מהעבודה

וכן, אני מהדרום

זה מה שאני מתלבטת, אם חייבים

היו לנו ענייני אוזניים לאחרונה

מאוד חשוב שרופא יבדוק ויראה לדעתי

ואם יש ריח מסריח אז קל וחומר

היה לה ריח רע מהאוזן שבה היתה הדלקת.

אז מאוד הגיוני שזה מעיד על דלקת.

מרגישה דומה..

אז חיבוק

חושבת שהמטרה היא לחזק אחד את השני. כל אחד ואיך שהוא יכול לעזור.

אני משתפת את בעלי ביומיום. והיומיום גם כולל קשיים

אני לא נשברת מולו במצב שזה יטריד אותו

אבל כן מתלוננת

כן מקטרת

מהיכרות שלי איתו ועם הזוגיות שלנו- לנו זה טוב

את צריכה את זה בשביל עצמך

סופו של דבר, כמו שאמרת, ב"ה הם בטוב

מקבלים הרבה עידודים וחיזוקים וכל המדינה דואגת להם ועומדת מאחוריהם

התפקיד שלך עכשיו הוא להיות חזקה בשבילך כדי שיהיה לך כח להיות עם הילדים ולשמוח בשבילך, וגם כדי שהמרמור לא ייצא עליו.כי זה קשור בעקיפין לזה שהוא לא נמצא ויותר עמוס, אבל אף אחד לא בחר בזה.

מנקודת המבט שלי.

ממש ממש מבינה את הקושי

זה באמת לא פשוט ומתסכל!

אני גם מרגישה שאני צריכה להיות חזקה ולשדר חוזק.

בעלי היה מהראשונים שהגיעו לעוטף בשמחת תורה, והוא ראה דברים לא פשוטים.

אבל אחד הדברים שבפירוש עוזרים לו, זה שהוא לא צריך לדאוג לנו. שאני משדרת שאני זו שדואגת לילדים ולבית. וזו לא הדאגה שלו הפעם.

זה לא שאני מציגה תמונה ורודה שהכל טוב, אבל גם השיתוף בקושי הוא מתוך חוזק.

וזה חשוב לי כי זה אחד מהדברים שנותנים לו כוח להמשיך. ואני רוצה שהוא יהיה פנוי לעשות את המשימה שלו הכי טוב שהוא יכול, בשביל כולנו.

אז כל עוד אני יכולה, אני מנסה להוריד לו את הדאגה לנו.

ובגלל שזו המטרה, אז מבחינתי אין הבדל כל כך בין חייל שכבר עשה משימות, לבין חייל שמחכה לבצע משימות. אנחנו רוצים שהם יהיו ממוקדים במשימות שלהם ושיהיה להם גם כוח נפשי לבצע אותם הכי טוב שאפשר.

אז מבחינתי ההשתדלות הזו שלי, היא לגמרי ההתגייסות שלי למלחמה הזו.

ואני לא אומרת שקל, ואני לא מנסה להציג תמונה מושלמת שהכל הולך בקלות. אבל משתדלת את ההתפרקות במקרה הזה, לעשות מול אנשים אחרים. ואותו לשתף בצורה מתוך כוח

ואת יכולה לעבור עם הילדים למרכז הארץ, זו התשובה הראשונה שעולה בראשי...

זה לא יהיה נעים או נוח. זה יהיה עם עוד אנשים. אבל את יכולה להגן על החיים שלך. הסיבה השנייה היא שהוא מתאמן וצריך ראש נקי מהדאגות בבית כדי להיות מרוכז

ולבכות לו עלול לסכן אותו...

אם מה שכתבתי לא עוזר לך אז סליחה. רק מנסה לעזור.

חיבוק בכל מקרה.

זה מפחיד

כל הרעיון של הטרור היה שנפחד לישון

שנפחד לנסוע

מיום ליום השואה שהייתה יוצאת לתקשורת

והקושי של העורף באמת גדול.

יותר משהם רצו לרצוח היה חשוב להם להפיל את המורל.

אני אישית גם מפחדת.

אבל מנסה לשדר חוסן בשביל הילדים

לא יכולה לברוח לשומקום

לא מהקריאות אמא אמא

ולא מהתובענות שבה רוצים וצריכים אותי כל הזמן

לא יכולה לצאת מהבית חמש דקות לנשום לבד

כרגע חנוק לי ממש ממש

לק"י

לי כנראה יש יותר אוויר מאשר לך, ובכל זאת מאתגר לי.

כשאנחנו נלחמים על העתיד כאן בחזית,
אתן שם, משכיבות את העתיד לישון.
כשאנחנו משפצרים ומסדרים את הברכית, 
אתן מדגדגות אותה, מוציאות לו לשון.

כשאנחנו אוכלים מנות קרב ומלא פינוקים,
הם אוכלים לכן את הראש בצורה שיטתית.
כשאנחנו מתאמים וסט ואת הנשק מנקים,
אתן מפנקות בחביתה, ירקות ושוקולית.

כשאנחנו ישנים בשטח ובוהים בשמיים,
אתן שוכבות ערות, מוקפות ראשים קטנטנים ומחשבות.
כשאנחנו עומדים מול מפלצות על שתיים,
אתן מספרות להן על עולם של פיות, אבירים ובובות.

כשאנחנו מקבלים פקודות גדולות, 
אתן מגשימות חלומות קטנים.
כשאנחנו משחירים רצועות וחובשים יבלות,
אתן מצנזרות להם זוועות בעיתונים.

כשאנחנו שוכבים במארב ומחפשים תנועות חשודות, 
אתן מנגבות דמעה מלחי רכה, שמות פלסטר על פצע דמיוני.
אנחנו כאן רוצים לשלוח לכן נשיקות ואינסוף תודות,
לומר לכולכן באופן אישי "את הגיבורה, לא אני".

לנו אולי יש מדים, אבל אתן הלוחמות בחזית,
של שמירת השגרה והשפיות של ילדינו המתוקים.
סליחה שיצאנו ככה מהר, השארנו כלים ופח בלי שקית,
אוהבים, מעריצים, ובעיקר בעיקר, כאן מרחוק מחבקים.

תודה לכן נשותינו האמיצות, אריות ממין נקבה,
על השקט שאתן נותנות לנו ועל אורך הנשימה.
לחבק לא מתאפשר, אז שולחים מרחוק ים  אהבה,
נתראה בקרוב, מבטיחים, אחרי המלחמה.

כתב לאשתו:
בנימין קרפלס - בית אל

עונה גם בתור אשת בעל שבצבא.

בעלי סיפר לי על חייל אצלו שבור שסיפר לו כשהוא מדבר עם אישתו היא כל הזמן רק בוכה והוא לא יודע מה לעשות, בסופו של דבר החייל נשבר וקיבל פטור מהמילואים.

כשאין גיבוי וחיזוק מהבית אז יותר קשה לראות את המטרה ולעבור את הקשיים ( נכון, יש גם הרבה כיף ועידוד אבל העידוד האמיתי הוא מהבית)

אז ברור שאפשר לשתף את הבעל גם ברגעים קשים מאותו יום. אבל בסוף השיחה צריכה להיות עטופה במילים חמות, מחזקות. ולנסות בתקופה הזו למצוא מקורות כוח אחרים שהם לא רק הבעל- חברות, משפחה, שיעורי חיזוק וכו'.

בהצלחה רבה. כל מילת עידוד שלך לבעלך בוראת עולמות מוסיפה למערך המלחמתי.

לא נקטו בפעולה המבצעית. ואני כאן מג'נגלת כל היום בית- עבודה- ילדים כשהכל אפוף בתחושות דאגה אליו ואלינו, ומה יהיה...ואלו הזמנים שאני הכי הכי צריכה אותו קרוב! וכאן בסביבתי כמעט כל הבעלים לא גוייסו ואני מקנאה בנשים שלהם (וגם קצת שמחה בשבילן)

ואם להיות כנה אני כן שופכת את כל זה לבעלי. אמרתי לו שמבחינתי שיחזור כבר וזהו. ושאם שבת הבאה הוא נשאר זהו אני לא שורדת

אחר כך מחקתי אבל הוא כבר ראה

הוא גם נמצא בדרום והכל, אבל הוא זה שמחזק אותי... ממה שאני ראיתי הרבה חיילים עם מורל גבוה ברוך ה'...

איך הוא? הוא באמת זקוק לחיזוקים שלך? 

א. לא חייבעם להיות חזקים כל הזמן.

גם אני במצב דומה וא י לפעמים קצת חזקה ולפעמים נשברת לחלוטין. לחלוטין. ברמה שעוד רגע מתפרקת מבכי.

מבינה אשי אפשר לעבור את התקופה הזאת אחרת בלי לעבור גם וגם

ב. לא תריכה להיות חזקה בשבילו.אלא בשבילך

כדי לתפקד ולעבור את המצב ההזה.

וחלק אולי בשביל הילדים שצריכים אותך

ג. מה אשני עכשיו מממממש בעבודה פנימית מולו זה לא לפזול החוצה

לכל מי שהבעל להן לא מגוייס ( ( כל החברות שלי!רק אני לבד)

כל מי שיכולה לפחות להיות בבית שלה

או לפחות אצל ההורים שלה

יש רגעים שלא נעים לומר

אני מקנאה עד דמעות

אם בעלי היה איתי לא היה אכפת לי כלום כמעט

כולל ךהיות עם הילדים כל היום לבד

אבל מה שאני מנסה לחזק את עצמי

'אמנם הפעם זה נסיון קשה קשה קשה

הכי שהיה לי בחיים

אבל

מתישהו

זה יגמר

ומרגישה גם הכי גיבורה בעולם

כי זה קשה לי מכל הבחינות

מנסה למצוא דבורי אמונה להתחזק בהם

לפרגן לעצמי

לא לחשוב רדימה כמה שניתן

לא לשמוע זוועות

לכתוב

אומנות קצת

אני גם מרגישה שבעלי נצפה ממני להיות חזקה גם בשבילו

בשעה שאני על הקצה של הקצה

אני ממש מתוסכלת מזה ששום דבר לא קורה ובעצם כבר כמעט שבועיים הוא סתם שם ואני פה נאחזת בשיניים... ממש ממש מתסכל

אין לי עצות

מצב בטטה

אמנם לא רלוונטי בסבב הזה
אבל במילואים קודמים, לא במצבי חירום, שאין גם תמיכה קהילתית / ארץ ישראלית,
הרגשתי שהקורבן שאני מקריבה והמחיר שאני משלמת גדול מאד, אפילו לפעמים אני לא מצליחה לשאת אותו ונשברת.
ושזה בא על חשבוני- ולא על חשבון ללכת לקפה עם חברה אלא על חשבון צריכים בסיסיים שלי- פיזיים ונפשיים.
ושיש עזרה מהמשפחה ואפשר להסתדר אבל בסוף זה לישון לבד, לקום לבד, לארגן לבד, לתכנן לבד, להכיל את הילדים לבד ובד בבד לנהל בית וללכת לעבודה.
והרגשתי שזה מאד מאד קשה, יחד עם הדאגה לשלומו שמצטרפת כי המילואים היו במקום רגיש.

וכשכן שיתפתי אותו, בדמעות, ראיתי שזה עושה לו לא טוב.
והוא נסע בחושך הלילה בלילה להיות איתי בבית במקום לישון בבסיס למרות שביקשתי שלא יסע בלילה כי זה מדאיג אותי.
אבל הוא כל כך דאג לי והגיע. הרגשתי מצפון שבמקום לחזק אותו אני גומרת לו לעוד דאגה.
שבמקום לעודד אני מחלישה.
מצד שני, מה איתי? כשזה היה זו הייתה תקופה שהייתי בתחילת הריון, עם קטנים בבית, עייפה כל הזמן, עם בחילות...
והרגשתי שהעזרה מהמשפחה המורחבת הייתה אבל לא הספיקה ביחס למה שהייתי צריכה באותה תקופה.
וגם לי יצא אז לטבול ולחזור לבית ריק. והיה ממש קשה.

אז רק מזדהה ואם יש לך תובנה מחזקת בנושא אשמח.

הם חייבים לשמור על מורל גבוה אז צחוקים ועל האש

אבל המתח הזה הורג גם אותם.

לדעתי את לא צריכה להיות חזקה בשבילו, אבל תנסי לא להיות חלשה לידו.

שימצא את מקורות החיזוק שלו במקומות אחרים.

השאלה היא לא הוא אלא את,

מותר לך להישבר, השאלה אם יש מי ומה שירים אותך.

לכולנו יהיו עליות וירידות. זה לא הולך להיות קל לאף אחת מאיתנו, השאלה איך נוכל לחזק ולהרים את מי שקשה לה.

אולי גם אנחנו ניפגש לעל האש

האמת שחסר לי מפגש פיזי ע"פ נשות מגוייסים.

אולי כדאי באמת ליזום את זה.

לארגן ערב לאימהות ולילדים. לילדים שיהיה הפעלות ולנו יהיה סטנדאפ ועל האש... 

אצלי אישית בעלי בסדר ולא כרגע במצב רוח קשה וחלש

כמובן ההמתנה מאתגרת גם אותו. אבל כנראה באופן אחר

אני ממש כל רגע על סף קריסה נפשית.

והוא לגמרי מי שמרים אותי ומחזק ומעודד

אז פשוט מרגישה שאין מצב מבחינתי לא לשתף

כי אין לי למי ואחרת אשתגע.

אבל בהחלט מסכימה איתך שזה תלוי סיטואציה

מי שנגיד אמור להכנס לעזה ממש וחייב כוחות נפש וגבורה עבור זה

וצריך הרבה רגישות וגבורה גם לאישה לתמוך בו גם למרות שקשה גם לה

ב. שוב הסכמתי ממש לגבי התמיכה אחת לשניה

מאוד חסר לי הלעבור את זה יחד

במיוחד כי אני לא בבית ובמקום זר

ויושבת בגן שעשועים וכל הנשים מדברות יחד משתפות..

ואני לבד פה ואף אחת לא שואלת או מתעניינת.

לא מאשימה..רק מבטאה חלק מהקושי

יש חברות שכנות שמתקשרות מדי פעם להתעניין וזה מתוק

אבל כולן עם הבעלים

וכרגע בחולשתי זה פשוט מוציא לי את הלב מהמקום מקנאה.. אני מרגישה בסיוט ..בעינוי לנפש ולא יכולה להכיל שכל החברות שלי עוברות את זה כל כך אחרת.

נכון שיש עוד מלא במצבי אבל משום מה ...ככה ה' סידר לי..

מי שכן נמצאת במקום עם חברות או משפחה אלוונטית

חושבת שלביחד יש המון המון המון כח . תנצלו את זה

תקראו קטע יפה שנכתב בדיוק עבור ההרגשה הזאת:

*לתקופת ההמתנה / הרב יהושע שפירא*

שלום וברכה לכל חיילינו האהובים, היקרים והגיבורים, ד' עמכם גיבורי החיל.

אנחנו נמצאים בתקופה במלחמה שיש לה נטייה למרוט את העצבים של כולם. ולא רק למרוט את העצבים, אלא גם להתחיל לעסוק בקיטורים. ולא רק לעסוק בקיטורים אלא גם לחפש אשמים - מי הוא זה שגרם את העיכוב ואת ההמתנה המחלישה והמתישה.

הדבר הזה הוא טעות חריפה, הוא עצת היצר ואינו מביא תועלת.

ההמתנה היא דבר שנלווה למלחמות באופן מאוד דומיננטי, מפני שיש הרבה מאוד שיקולים שהופכים פלוגה, חטיבה ואפילו אוגדה בשטח, לחייל אחד על פני לוח שחמט ענק, רב ממדי.

אנחנו צריכים לראות איך לנצל את ההמתנה באופן נכון, מרגיע, שמח, מאיר ככל האפשר, ולא להיכנע ליצר הרע של תסכולים והאשמות, במיוחד בשעה זו.

אני רוצה להציג היפותזה דמיונית כדי לבחון האם ההמתנה הזאת צודקת או לא: המוסד הישראלי עשה מבצע שהפעים את כל העולם בעומק שלו ובחשיבה מחוץ לקופסא, והביא את כל הארכיון של הגרעין האיראני פיזית מטהרן לירושלים. האם אחרי שמחת תורה המוסד נרדם, או התפטר? אולי הוא מכין לנו מבצע שכדאי לדחות עבורו את הכניסה הקרקעית? אולי כבר 80, 90 אחוז מוכן ונשאר רק עוד מעט, ולא כדאי להיכנס לפני סיום המבצע? אני לא יודע שום דבר בנושא, אני רק רוצה לצייר אפשרות אחת מיני רבות למה ההמתנה יכולה להיות משתלמת.

אני רוצה גם לומר, שהאלוף בריק, שהתריע במשך שנים רבות, וצפה יותר מכל אחד אחר בקול רם את האפשרויות הרעות שלפנינו, והיה הכי קרוב לספר על מה שקורה לנו היום, הוא טוען שלא נכון להיכנס לעזה. אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אבל אולי היום צריך לשקול את דבריו פעם שניה ושלישית.

אני מניח שאם נעשה חושבים ביחד, נמצא הרבה מאוד שאלות מהסוג הזה. ולכן, זה לא הזמן לכל החולשות שההמתנה מביאה, צריך למצוא דרך איך לנצל אותה לטובה. לדוגמא, ללימודים קצרים, כל שעה עוד כמה דקות של תורה כולם ביחד, אם אפשר יותר. אמירת תהילים בכל שעה ועשרה, ריקוד כל שעה ועשרים, לימוד נוסף מסוג אחר כל שעה וחצי, וכן על זו הדרך. למלא בעניינים קטנים, למי שקשה להתרכז בלימוד ארוך או פעילות ארוכה. בכך אפשר להתכונן נכון ובאופן שמרומם אותנו, במקום לחשוב שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, ולהחליט שמה שעובר עלינו זה טעות, חולשה, רפיון או עוד פעם חסרון בהבנת המפה על ידי מישהו למעלה.

גם בשעת ההמתנה צריך לנהוג בגבורה ושמחה.

אני מברך אתכם ממעמקי לב שתזכו להמתנה מועילה, מרוממת, פנימית ואיכותית ככל הניתן.

ברכת ד' עליכם, חיזקו ואימצו וחזקו ואמצו,

יהושע

אחרי שקראתי את הקטע שהרב יהושע כתב,

חשבתי על כל מיני המתנות שהיו לי בחיים ואז חשבתי גם על המתנות שהיו לעמ"י.

כשגולת הכותרת הייתה ההמתנה למשה בהר סיני.

תחשבו איזה לחץ הופעל על אהרון הכהן כמה הוא היה צריך למשוך זמן עבור עם שלם שהןא פקעת עצבים.

אמאלה פתאום זה מקבל משמעות אחרת מבחינתי כמה המתנה היא קשה. אבל גם כשקשה ממש וגם כשאנחנו קפיץ דרוך, חייבים לשמור על הראש ולעשות דברים בהיגיון ולא בחיפזון.

ושיהיה זה כפרה שלנו על חטא העגל ובזכות ההמתנה ניגאל בגאולה שלמה!

אישה שחזקה בשביל האיש שלה זה היפוך תפקידים מסויים

והוא לא בריא לשניכם.

לא לנו כנשים, שבאמת זקוקות לבטחון ואיש להשען עליולא לו שמאבד במידה מסויימת את התפקיד שלו בשבילנו.

בעיני יש מקום להיות קשובה לצורך שלך בעוגן ובתמיכה שלו ולשתף אם את מתגעגעת או יורכב לך או את צריכה עידוד וחיזוק.

כשזה נעשה בצורה נכונה זה יחזק גם אותך שלא תרגישי שאת נושאת הכל לבד,

וגם אותו, כי המהות שלו כגבר, ממש כמו שהיא להיות לוחם ולצאת להגן על עם ישראל

היא להיות עוגן ותמיכה לאישה שלו, ולו בשיח והבנה והכלה❤️

בימים הראשונים של המלחמה ממש הצלחתי להחזיק את עצמי ולא לכעוס על הילדים, גם כי הרגשתי שמלחמה היא לא זמן ראוי לכעוס וגם כי כל כך הודיתי עליהם, שהם בריאים ושלמים וכאן לידי.

אבל לאט לאט זה התחיל להתמוסס...

כי בסופו של דבר - הם באמת כאן לידי, וגם המלחמה עדיין כאן וגורמת לי לא לישון טוב ולהיות קצרת סבלנות. והם כאן, ואני צריכה להמשיך לנהל אותם כרגיל, כי אין שום תירוצים (במיוחד שהם לא חשים את המלחמה ממש) - והשילוב של שני הדברים יוצר מתח ועצבנויות וכעסים ואפילו צעקות...

אני עדיין מודה על קיומם, ומתחלחלת מהמחשבה שהם היו עוברים אפילו פיפס ממה שעברו ועוברים ילדים אחרים לאחרונה, אבל זה לא סותר את המשך החיים הרגילים איתם, שכולל את חינוכם ולא תמיד בדרך נעימה...

ונותר לנו להתפלל שהמלחמה הזו תיגמר בלי יותר מדי נזקים - גם בגוף, כמובן, וגם בנפש של כל אחד ואחד מהעם...

וזה לא סותר את ההודיה העצומה

מציעה לך לקחת פרקי זמן של חצאי שעה שבהם את סבלנית יותר. או רבעי שעה אם זה קשה מדי.

ואז אחרי שאני מאבדת את זה אני עם מצפון שמסכנים גם להם קשה.

משתדלת ממש למצוא רגעים שבהם ממש מחזיקה את עצמי להיות סבלנית ונעימה ובלי פלאפון ובלי כלום ולהתרכז רק בהם.

לק"י

זה מאתגר להיות עם הילדים כל היום בבית.

ולא בכל מקום אפשר לצאת חופשי מהבית...

נשמע שאת מתוחה ועל הקצה כמו רבים וטובים

ושיחד עם זה את רוצה כל כך להיות אמא סבלנית לילדים שלך

וזה כואב שזה לא מצליח❤️

מציעה לקבל את זה שעכשיו קשה, ולכולן קשה, בהבנה.

ככל שתהיי בחמלה כלפי עצמך יקל עלייך גם להיות בסופו של דבר עבור הילדים

וזה ווין ווין בניגוד להלקאה עצמית שהיא לוז לוז❤️