פורום הריון ולידה (עמוד 840)

קשה ממששש

להרוס את החמאס, אבל הלחימה מצריכה היערכות והכנה.

זה באמת מצב מורט עצבים. למי שלבד במיוחד במיוחד

אולי עשוי לעזור מה שהרב יהושע שפירא כתב בנושא. מעתיקה להודעה הבאה.

*לתקופת ההמתנה / הרב יהושע שפירא*

שלום וברכה לכל חיילינו האהובים, היקרים והגיבורים, ד' עמכם גיבורי החיל.

אנחנו נמצאים בתקופה במלחמה שיש לה נטייה למרוט את העצבים של כולם. ולא רק למרוט את העצבים, אלא גם להתחיל לעסוק בקיטורים. ולא רק לעסוק בקיטורים אלא גם לחפש אשמים - מי הוא זה שגרם את העיכוב ואת ההמתנה המחלישה והמתישה.

הדבר הזה הוא טעות חריפה, הוא עצת היצר ואינו מביא תועלת.

ההמתנה היא דבר שנלווה למלחמות באופן מאוד דומיננטי, מפני שיש הרבה מאוד שיקולים שהופכים פלוגה, חטיבה ואפילו אוגדה בשטח, לחייל אחד על פני לוח שחמט ענק, רב ממדי.

אנחנו צריכים לראות איך לנצל את ההמתנה באופן נכון, מרגיע, שמח, מאיר ככל האפשר, ולא להיכנע ליצר הרע של תסכולים והאשמות, במיוחד בשעה זו.

אני רוצה להציג היפותזה דמיונית כדי לבחון האם ההמתנה הזאת צודקת או לא: המוסד הישראלי עשה מבצע שהפעים את כל העולם בעומק שלו ובחשיבה מחוץ לקופסא, והביא את כל הארכיון של הגרעין האיראני פיזית מטהרן לירושלים. האם אחרי שמחת תורה המוסד נרדם, או התפטר? אולי הוא מכין לנו מבצע שכדאי לדחות עבורו את הכניסה הקרקעית? אולי כבר 80, 90 אחוז מוכן ונשאר רק עוד מעט, ולא כדאי להיכנס לפני סיום המבצע? אני לא יודע שום דבר בנושא, אני רק רוצה לצייר אפשרות אחת מיני רבות למה ההמתנה יכולה להיות משתלמת.

אני רוצה גם לומר, שהאלוף בריק, שהתריע במשך שנים רבות, וצפה יותר מכל אחד אחר בקול רם את האפשרויות הרעות שלפנינו, והיה הכי קרוב לספר על מה שקורה לנו היום, הוא טוען שלא נכון להיכנס לעזה. אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אבל אולי היום צריך לשקול את דבריו פעם שניה ושלישית.

אני מניח שאם נעשה חושבים ביחד, נמצא הרבה מאוד שאלות מהסוג הזה. ולכן, זה לא הזמן לכל החולשות שההמתנה מביאה, צריך למצוא דרך איך לנצל אותה לטובה. לדוגמא, ללימודים קצרים, כל שעה עוד כמה דקות של תורה כולם ביחד, אם אפשר יותר. אמירת תהילים בכל שעה ועשרה, ריקוד כל שעה ועשרים, לימוד נוסף מסוג אחר כל שעה וחצי, וכן על זו הדרך. למלא בעניינים קטנים, למי שקשה להתרכז בלימוד ארוך או פעילות ארוכה. בכך אפשר להתכונן נכון ובאופן שמרומם אותנו, במקום לחשוב שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, ולהחליט שמה שעובר עלינו זה טעות, חולשה, רפיון או עוד פעם חסרון בהבנת המפה על ידי מישהו למעלה.

גם בשעת ההמתנה צריך לנהוג בגבורה ושמחה.

אני מברך אתכם ממעמקי לב שתזכו להמתנה מועילה, מרוממת, פנימית ואיכותית ככל הניתן.

ברכת ד' עליכם, חיזקו ואימצו וחזקו ואמצו,

יהושע

לא מרגישים אותם בעורף אבל החזית לא יושבת בחיבוק ידיים ולא עושה כלום, ממש ממש לא.

להיכנס קרקעית לעזה בלי תוכניות מדויקות ומפורטות, בלי הכנה טובה של השטח וכו'- זו תהיה טעות שנשלם עליה בהרבה חיים יקרים. אף אחד לא רוצה את זה.

גם לי התחושה היא שדברים לא זזים ואף אחד לא עובד

אבל אני יודעת (מאנשים שנמצאים בשטח ומאנשים שבתפקידים מסווגים) שלא יכולים להגיד הרבה אבל בפירוש דברים מתקדמים.

קורה הרבה מאוד. הרבה מחבלים נהרגו השבוע

לא יודעת למה זה לא מפורסם יותר.. 

וזה שלא מתפרסם זה כדי להגן עלינו. כמה שפחות מידע שיופץ ברשתות כמה שהאויב ידע פחות. קל כמו שזה נשמע.

אצלנו לא עוברות 5 דקות בלי ששומעים מטוסים. אותי מוציאים אותם יותר מבסיסים או כיוונים אחרים מפעמים קודמות..

דיברתי אתמול גם עם מישהי שגרה ליד נתיבות, שאמרה שהם זומעים פיצוצים ורואים כמויות אש הזויות. לא דומות בכלל למבצעים קודמים. הלוואי שהיא צודקת.

הבית פה רועד כמעט כל לילה

מפציצים המון המון פשוט רואה שזה לא מדווח אחר כך בכלל

וזה דוקא בסדר שזה בשקט

יותר נכון מודיעינית

ומטוסים פעילים בלי הפסקה ברמה שאני ממש מעריכה טייסים עכשיו..הם עובדים קשההה

זה בגלל שצריך למצות את הפגיעות מהאוויר כדי שכמה שפחות חיילים יפגעו בכניסה קרקעית, יש עוד מודיעין לאסוף מהמחבלים שנתפסו, וגם כי צריך להכין את הכוחות בצורה מיטבית.

רק בשביל פרופורציה, באחת במלחמות האחרות לקח ב3 שבועות עד שנכנסו רגלית.

זה רק לטובת החיילים סופו של דבר וכדי להימנע כמה שיותר מאבידות בנפש

ומצטרפת גם למה שכתבו כאן, ממה שיצא לי לשמוע מחיילים שאני מכירה והולכים כנראה להיכנס לעזה, הם ממש לא נחים. עובדים קשה ברמות.

מסתבר שזה מסוק צהל יורה ברצועת עזה, אז משמיעה שלי דברים כן זזים כנראה

אבל שבאמת זה יהיה הקושי שלנו...

מבחינתי מה שאפשר לעשות מהאויר שיעשו..

ואם החיילים יחזרו הביתה בלי להכנס רגלית, וחמאס יושמד בלי זה תאמיני שהרווחנו הרבה חיים של חיילים...

אני דואגת לחטופים בכל יום שעובר

אבל מבינה שהמחשבה הנכונה היא זו הכוללת..

חזרנו לדרום, הבומים והמסוקים לא נחים לרגע

אז כנראה שעושים יותר ממה שאנחנו יודעים ומתפרסם

ןהלוואי שה"עיכוב" הזה יגרום לכמה שפחות אבדות שלנו.

אז לא יודעת כמה זה מדד מה שאת שומעת במיוחד שזה מחולק בין הצפון לרצועה לגדה המערבית.

אני חושבת שצהל עכשיו מאופס. וכל העת הם מדגישים, גם מקודם יצאה הודעה כזו, שהכניסה הקרקעית תתרחש כשהתנאים יהיו מיטביים לחיילי הרגלים כדי למנוע פגיעות בנפש ככל הניתן ולפלס להם דרך. זה

לא נראה לי שהם יפרסמו רשימת יעדי חיסול. אז לקחת אוויר ולהבין שזה לוקח זמן גם אם זה נראה שזה נמרח כמו מסטיק וכל הימים נראים אותו דבר ללא התקדמות

מתוך האזן כדאי לבדוק.

סתם דלקת לא מכירה  שיש ריח חריג אבל אולי יש ילדים שכן

אין לי כח למורכבות של יציאה לרופא, אם הוא בכלל עובד ומקבל כרגיל...

בדכ הולכת עם הילדים, עכשין זה למצוא להם סידור ולהסתכן באזעקה בדרך.

בכל אופן לדעתי זה דורש בדיקה יכול להיות גם עצם זר שיכול לגרום לריח

את מהדרום יש אצלכם הרבה הזעקות?

אין מה לעשות כשחייבים לצאת יוצאים

זה בבית, בעלי יילך מחר כשיחזור מהעבודה

וכן, אני מהדרום

זה מה שאני מתלבטת, אם חייבים

היו לנו ענייני אוזניים לאחרונה

מאוד חשוב שרופא יבדוק ויראה לדעתי

ואם יש ריח מסריח אז קל וחומר

היה לה ריח רע מהאוזן שבה היתה הדלקת.

אז מאוד הגיוני שזה מעיד על דלקת.

מרגישה דומה..

אז חיבוק

חושבת שהמטרה היא לחזק אחד את השני. כל אחד ואיך שהוא יכול לעזור.

אני משתפת את בעלי ביומיום. והיומיום גם כולל קשיים

אני לא נשברת מולו במצב שזה יטריד אותו

אבל כן מתלוננת

כן מקטרת

מהיכרות שלי איתו ועם הזוגיות שלנו- לנו זה טוב

את צריכה את זה בשביל עצמך

סופו של דבר, כמו שאמרת, ב"ה הם בטוב

מקבלים הרבה עידודים וחיזוקים וכל המדינה דואגת להם ועומדת מאחוריהם

התפקיד שלך עכשיו הוא להיות חזקה בשבילך כדי שיהיה לך כח להיות עם הילדים ולשמוח בשבילך, וגם כדי שהמרמור לא ייצא עליו.כי זה קשור בעקיפין לזה שהוא לא נמצא ויותר עמוס, אבל אף אחד לא בחר בזה.

מנקודת המבט שלי.

ממש ממש מבינה את הקושי

זה באמת לא פשוט ומתסכל!

אני גם מרגישה שאני צריכה להיות חזקה ולשדר חוזק.

בעלי היה מהראשונים שהגיעו לעוטף בשמחת תורה, והוא ראה דברים לא פשוטים.

אבל אחד הדברים שבפירוש עוזרים לו, זה שהוא לא צריך לדאוג לנו. שאני משדרת שאני זו שדואגת לילדים ולבית. וזו לא הדאגה שלו הפעם.

זה לא שאני מציגה תמונה ורודה שהכל טוב, אבל גם השיתוף בקושי הוא מתוך חוזק.

וזה חשוב לי כי זה אחד מהדברים שנותנים לו כוח להמשיך. ואני רוצה שהוא יהיה פנוי לעשות את המשימה שלו הכי טוב שהוא יכול, בשביל כולנו.

אז כל עוד אני יכולה, אני מנסה להוריד לו את הדאגה לנו.

ובגלל שזו המטרה, אז מבחינתי אין הבדל כל כך בין חייל שכבר עשה משימות, לבין חייל שמחכה לבצע משימות. אנחנו רוצים שהם יהיו ממוקדים במשימות שלהם ושיהיה להם גם כוח נפשי לבצע אותם הכי טוב שאפשר.

אז מבחינתי ההשתדלות הזו שלי, היא לגמרי ההתגייסות שלי למלחמה הזו.

ואני לא אומרת שקל, ואני לא מנסה להציג תמונה מושלמת שהכל הולך בקלות. אבל משתדלת את ההתפרקות במקרה הזה, לעשות מול אנשים אחרים. ואותו לשתף בצורה מתוך כוח

ואת יכולה לעבור עם הילדים למרכז הארץ, זו התשובה הראשונה שעולה בראשי...

זה לא יהיה נעים או נוח. זה יהיה עם עוד אנשים. אבל את יכולה להגן על החיים שלך. הסיבה השנייה היא שהוא מתאמן וצריך ראש נקי מהדאגות בבית כדי להיות מרוכז

ולבכות לו עלול לסכן אותו...

אם מה שכתבתי לא עוזר לך אז סליחה. רק מנסה לעזור.

חיבוק בכל מקרה.

זה מפחיד

כל הרעיון של הטרור היה שנפחד לישון

שנפחד לנסוע

מיום ליום השואה שהייתה יוצאת לתקשורת

והקושי של העורף באמת גדול.

יותר משהם רצו לרצוח היה חשוב להם להפיל את המורל.

אני אישית גם מפחדת.

אבל מנסה לשדר חוסן בשביל הילדים

לא יכולה לברוח לשומקום

לא מהקריאות אמא אמא

ולא מהתובענות שבה רוצים וצריכים אותי כל הזמן

לא יכולה לצאת מהבית חמש דקות לנשום לבד

כרגע חנוק לי ממש ממש

לק"י

לי כנראה יש יותר אוויר מאשר לך, ובכל זאת מאתגר לי.

כשאנחנו נלחמים על העתיד כאן בחזית,
אתן שם, משכיבות את העתיד לישון.
כשאנחנו משפצרים ומסדרים את הברכית, 
אתן מדגדגות אותה, מוציאות לו לשון.

כשאנחנו אוכלים מנות קרב ומלא פינוקים,
הם אוכלים לכן את הראש בצורה שיטתית.
כשאנחנו מתאמים וסט ואת הנשק מנקים,
אתן מפנקות בחביתה, ירקות ושוקולית.

כשאנחנו ישנים בשטח ובוהים בשמיים,
אתן שוכבות ערות, מוקפות ראשים קטנטנים ומחשבות.
כשאנחנו עומדים מול מפלצות על שתיים,
אתן מספרות להן על עולם של פיות, אבירים ובובות.

כשאנחנו מקבלים פקודות גדולות, 
אתן מגשימות חלומות קטנים.
כשאנחנו משחירים רצועות וחובשים יבלות,
אתן מצנזרות להם זוועות בעיתונים.

כשאנחנו שוכבים במארב ומחפשים תנועות חשודות, 
אתן מנגבות דמעה מלחי רכה, שמות פלסטר על פצע דמיוני.
אנחנו כאן רוצים לשלוח לכן נשיקות ואינסוף תודות,
לומר לכולכן באופן אישי "את הגיבורה, לא אני".

לנו אולי יש מדים, אבל אתן הלוחמות בחזית,
של שמירת השגרה והשפיות של ילדינו המתוקים.
סליחה שיצאנו ככה מהר, השארנו כלים ופח בלי שקית,
אוהבים, מעריצים, ובעיקר בעיקר, כאן מרחוק מחבקים.

תודה לכן נשותינו האמיצות, אריות ממין נקבה,
על השקט שאתן נותנות לנו ועל אורך הנשימה.
לחבק לא מתאפשר, אז שולחים מרחוק ים  אהבה,
נתראה בקרוב, מבטיחים, אחרי המלחמה.

כתב לאשתו:
בנימין קרפלס - בית אל

עונה גם בתור אשת בעל שבצבא.

בעלי סיפר לי על חייל אצלו שבור שסיפר לו כשהוא מדבר עם אישתו היא כל הזמן רק בוכה והוא לא יודע מה לעשות, בסופו של דבר החייל נשבר וקיבל פטור מהמילואים.

כשאין גיבוי וחיזוק מהבית אז יותר קשה לראות את המטרה ולעבור את הקשיים ( נכון, יש גם הרבה כיף ועידוד אבל העידוד האמיתי הוא מהבית)

אז ברור שאפשר לשתף את הבעל גם ברגעים קשים מאותו יום. אבל בסוף השיחה צריכה להיות עטופה במילים חמות, מחזקות. ולנסות בתקופה הזו למצוא מקורות כוח אחרים שהם לא רק הבעל- חברות, משפחה, שיעורי חיזוק וכו'.

בהצלחה רבה. כל מילת עידוד שלך לבעלך בוראת עולמות מוסיפה למערך המלחמתי.

לא נקטו בפעולה המבצעית. ואני כאן מג'נגלת כל היום בית- עבודה- ילדים כשהכל אפוף בתחושות דאגה אליו ואלינו, ומה יהיה...ואלו הזמנים שאני הכי הכי צריכה אותו קרוב! וכאן בסביבתי כמעט כל הבעלים לא גוייסו ואני מקנאה בנשים שלהם (וגם קצת שמחה בשבילן)

ואם להיות כנה אני כן שופכת את כל זה לבעלי. אמרתי לו שמבחינתי שיחזור כבר וזהו. ושאם שבת הבאה הוא נשאר זהו אני לא שורדת

אחר כך מחקתי אבל הוא כבר ראה

הוא גם נמצא בדרום והכל, אבל הוא זה שמחזק אותי... ממה שאני ראיתי הרבה חיילים עם מורל גבוה ברוך ה'...

איך הוא? הוא באמת זקוק לחיזוקים שלך? 

א. לא חייבעם להיות חזקים כל הזמן.

גם אני במצב דומה וא י לפעמים קצת חזקה ולפעמים נשברת לחלוטין. לחלוטין. ברמה שעוד רגע מתפרקת מבכי.

מבינה אשי אפשר לעבור את התקופה הזאת אחרת בלי לעבור גם וגם

ב. לא תריכה להיות חזקה בשבילו.אלא בשבילך

כדי לתפקד ולעבור את המצב ההזה.

וחלק אולי בשביל הילדים שצריכים אותך

ג. מה אשני עכשיו מממממש בעבודה פנימית מולו זה לא לפזול החוצה

לכל מי שהבעל להן לא מגוייס ( ( כל החברות שלי!רק אני לבד)

כל מי שיכולה לפחות להיות בבית שלה

או לפחות אצל ההורים שלה

יש רגעים שלא נעים לומר

אני מקנאה עד דמעות

אם בעלי היה איתי לא היה אכפת לי כלום כמעט

כולל ךהיות עם הילדים כל היום לבד

אבל מה שאני מנסה לחזק את עצמי

'אמנם הפעם זה נסיון קשה קשה קשה

הכי שהיה לי בחיים

אבל

מתישהו

זה יגמר

ומרגישה גם הכי גיבורה בעולם

כי זה קשה לי מכל הבחינות

מנסה למצוא דבורי אמונה להתחזק בהם

לפרגן לעצמי

לא לחשוב רדימה כמה שניתן

לא לשמוע זוועות

לכתוב

אומנות קצת

אני גם מרגישה שבעלי נצפה ממני להיות חזקה גם בשבילו

בשעה שאני על הקצה של הקצה

אני ממש מתוסכלת מזה ששום דבר לא קורה ובעצם כבר כמעט שבועיים הוא סתם שם ואני פה נאחזת בשיניים... ממש ממש מתסכל

אין לי עצות

מצב בטטה

אמנם לא רלוונטי בסבב הזה
אבל במילואים קודמים, לא במצבי חירום, שאין גם תמיכה קהילתית / ארץ ישראלית,
הרגשתי שהקורבן שאני מקריבה והמחיר שאני משלמת גדול מאד, אפילו לפעמים אני לא מצליחה לשאת אותו ונשברת.
ושזה בא על חשבוני- ולא על חשבון ללכת לקפה עם חברה אלא על חשבון צריכים בסיסיים שלי- פיזיים ונפשיים.
ושיש עזרה מהמשפחה ואפשר להסתדר אבל בסוף זה לישון לבד, לקום לבד, לארגן לבד, לתכנן לבד, להכיל את הילדים לבד ובד בבד לנהל בית וללכת לעבודה.
והרגשתי שזה מאד מאד קשה, יחד עם הדאגה לשלומו שמצטרפת כי המילואים היו במקום רגיש.

וכשכן שיתפתי אותו, בדמעות, ראיתי שזה עושה לו לא טוב.
והוא נסע בחושך הלילה בלילה להיות איתי בבית במקום לישון בבסיס למרות שביקשתי שלא יסע בלילה כי זה מדאיג אותי.
אבל הוא כל כך דאג לי והגיע. הרגשתי מצפון שבמקום לחזק אותו אני גומרת לו לעוד דאגה.
שבמקום לעודד אני מחלישה.
מצד שני, מה איתי? כשזה היה זו הייתה תקופה שהייתי בתחילת הריון, עם קטנים בבית, עייפה כל הזמן, עם בחילות...
והרגשתי שהעזרה מהמשפחה המורחבת הייתה אבל לא הספיקה ביחס למה שהייתי צריכה באותה תקופה.
וגם לי יצא אז לטבול ולחזור לבית ריק. והיה ממש קשה.

אז רק מזדהה ואם יש לך תובנה מחזקת בנושא אשמח.

הם חייבים לשמור על מורל גבוה אז צחוקים ועל האש

אבל המתח הזה הורג גם אותם.

לדעתי את לא צריכה להיות חזקה בשבילו, אבל תנסי לא להיות חלשה לידו.

שימצא את מקורות החיזוק שלו במקומות אחרים.

השאלה היא לא הוא אלא את,

מותר לך להישבר, השאלה אם יש מי ומה שירים אותך.

לכולנו יהיו עליות וירידות. זה לא הולך להיות קל לאף אחת מאיתנו, השאלה איך נוכל לחזק ולהרים את מי שקשה לה.

אולי גם אנחנו ניפגש לעל האש

האמת שחסר לי מפגש פיזי ע"פ נשות מגוייסים.

אולי כדאי באמת ליזום את זה.

לארגן ערב לאימהות ולילדים. לילדים שיהיה הפעלות ולנו יהיה סטנדאפ ועל האש... 

אצלי אישית בעלי בסדר ולא כרגע במצב רוח קשה וחלש

כמובן ההמתנה מאתגרת גם אותו. אבל כנראה באופן אחר

אני ממש כל רגע על סף קריסה נפשית.

והוא לגמרי מי שמרים אותי ומחזק ומעודד

אז פשוט מרגישה שאין מצב מבחינתי לא לשתף

כי אין לי למי ואחרת אשתגע.

אבל בהחלט מסכימה איתך שזה תלוי סיטואציה

מי שנגיד אמור להכנס לעזה ממש וחייב כוחות נפש וגבורה עבור זה

וצריך הרבה רגישות וגבורה גם לאישה לתמוך בו גם למרות שקשה גם לה

ב. שוב הסכמתי ממש לגבי התמיכה אחת לשניה

מאוד חסר לי הלעבור את זה יחד

במיוחד כי אני לא בבית ובמקום זר

ויושבת בגן שעשועים וכל הנשים מדברות יחד משתפות..

ואני לבד פה ואף אחת לא שואלת או מתעניינת.

לא מאשימה..רק מבטאה חלק מהקושי

יש חברות שכנות שמתקשרות מדי פעם להתעניין וזה מתוק

אבל כולן עם הבעלים

וכרגע בחולשתי זה פשוט מוציא לי את הלב מהמקום מקנאה.. אני מרגישה בסיוט ..בעינוי לנפש ולא יכולה להכיל שכל החברות שלי עוברות את זה כל כך אחרת.

נכון שיש עוד מלא במצבי אבל משום מה ...ככה ה' סידר לי..

מי שכן נמצאת במקום עם חברות או משפחה אלוונטית

חושבת שלביחד יש המון המון המון כח . תנצלו את זה

תקראו קטע יפה שנכתב בדיוק עבור ההרגשה הזאת:

*לתקופת ההמתנה / הרב יהושע שפירא*

שלום וברכה לכל חיילינו האהובים, היקרים והגיבורים, ד' עמכם גיבורי החיל.

אנחנו נמצאים בתקופה במלחמה שיש לה נטייה למרוט את העצבים של כולם. ולא רק למרוט את העצבים, אלא גם להתחיל לעסוק בקיטורים. ולא רק לעסוק בקיטורים אלא גם לחפש אשמים - מי הוא זה שגרם את העיכוב ואת ההמתנה המחלישה והמתישה.

הדבר הזה הוא טעות חריפה, הוא עצת היצר ואינו מביא תועלת.

ההמתנה היא דבר שנלווה למלחמות באופן מאוד דומיננטי, מפני שיש הרבה מאוד שיקולים שהופכים פלוגה, חטיבה ואפילו אוגדה בשטח, לחייל אחד על פני לוח שחמט ענק, רב ממדי.

אנחנו צריכים לראות איך לנצל את ההמתנה באופן נכון, מרגיע, שמח, מאיר ככל האפשר, ולא להיכנע ליצר הרע של תסכולים והאשמות, במיוחד בשעה זו.

אני רוצה להציג היפותזה דמיונית כדי לבחון האם ההמתנה הזאת צודקת או לא: המוסד הישראלי עשה מבצע שהפעים את כל העולם בעומק שלו ובחשיבה מחוץ לקופסא, והביא את כל הארכיון של הגרעין האיראני פיזית מטהרן לירושלים. האם אחרי שמחת תורה המוסד נרדם, או התפטר? אולי הוא מכין לנו מבצע שכדאי לדחות עבורו את הכניסה הקרקעית? אולי כבר 80, 90 אחוז מוכן ונשאר רק עוד מעט, ולא כדאי להיכנס לפני סיום המבצע? אני לא יודע שום דבר בנושא, אני רק רוצה לצייר אפשרות אחת מיני רבות למה ההמתנה יכולה להיות משתלמת.

אני רוצה גם לומר, שהאלוף בריק, שהתריע במשך שנים רבות, וצפה יותר מכל אחד אחר בקול רם את האפשרויות הרעות שלפנינו, והיה הכי קרוב לספר על מה שקורה לנו היום, הוא טוען שלא נכון להיכנס לעזה. אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אבל אולי היום צריך לשקול את דבריו פעם שניה ושלישית.

אני מניח שאם נעשה חושבים ביחד, נמצא הרבה מאוד שאלות מהסוג הזה. ולכן, זה לא הזמן לכל החולשות שההמתנה מביאה, צריך למצוא דרך איך לנצל אותה לטובה. לדוגמא, ללימודים קצרים, כל שעה עוד כמה דקות של תורה כולם ביחד, אם אפשר יותר. אמירת תהילים בכל שעה ועשרה, ריקוד כל שעה ועשרים, לימוד נוסף מסוג אחר כל שעה וחצי, וכן על זו הדרך. למלא בעניינים קטנים, למי שקשה להתרכז בלימוד ארוך או פעילות ארוכה. בכך אפשר להתכונן נכון ובאופן שמרומם אותנו, במקום לחשוב שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, ולהחליט שמה שעובר עלינו זה טעות, חולשה, רפיון או עוד פעם חסרון בהבנת המפה על ידי מישהו למעלה.

גם בשעת ההמתנה צריך לנהוג בגבורה ושמחה.

אני מברך אתכם ממעמקי לב שתזכו להמתנה מועילה, מרוממת, פנימית ואיכותית ככל הניתן.

ברכת ד' עליכם, חיזקו ואימצו וחזקו ואמצו,

יהושע

אחרי שקראתי את הקטע שהרב יהושע כתב,

חשבתי על כל מיני המתנות שהיו לי בחיים ואז חשבתי גם על המתנות שהיו לעמ"י.

כשגולת הכותרת הייתה ההמתנה למשה בהר סיני.

תחשבו איזה לחץ הופעל על אהרון הכהן כמה הוא היה צריך למשוך זמן עבור עם שלם שהןא פקעת עצבים.

אמאלה פתאום זה מקבל משמעות אחרת מבחינתי כמה המתנה היא קשה. אבל גם כשקשה ממש וגם כשאנחנו קפיץ דרוך, חייבים לשמור על הראש ולעשות דברים בהיגיון ולא בחיפזון.

ושיהיה זה כפרה שלנו על חטא העגל ובזכות ההמתנה ניגאל בגאולה שלמה!

אישה שחזקה בשביל האיש שלה זה היפוך תפקידים מסויים

והוא לא בריא לשניכם.

לא לנו כנשים, שבאמת זקוקות לבטחון ואיש להשען עליולא לו שמאבד במידה מסויימת את התפקיד שלו בשבילנו.

בעיני יש מקום להיות קשובה לצורך שלך בעוגן ובתמיכה שלו ולשתף אם את מתגעגעת או יורכב לך או את צריכה עידוד וחיזוק.

כשזה נעשה בצורה נכונה זה יחזק גם אותך שלא תרגישי שאת נושאת הכל לבד,

וגם אותו, כי המהות שלו כגבר, ממש כמו שהיא להיות לוחם ולצאת להגן על עם ישראל

היא להיות עוגן ותמיכה לאישה שלו, ולו בשיח והבנה והכלה❤️

בימים הראשונים של המלחמה ממש הצלחתי להחזיק את עצמי ולא לכעוס על הילדים, גם כי הרגשתי שמלחמה היא לא זמן ראוי לכעוס וגם כי כל כך הודיתי עליהם, שהם בריאים ושלמים וכאן לידי.

אבל לאט לאט זה התחיל להתמוסס...

כי בסופו של דבר - הם באמת כאן לידי, וגם המלחמה עדיין כאן וגורמת לי לא לישון טוב ולהיות קצרת סבלנות. והם כאן, ואני צריכה להמשיך לנהל אותם כרגיל, כי אין שום תירוצים (במיוחד שהם לא חשים את המלחמה ממש) - והשילוב של שני הדברים יוצר מתח ועצבנויות וכעסים ואפילו צעקות...

אני עדיין מודה על קיומם, ומתחלחלת מהמחשבה שהם היו עוברים אפילו פיפס ממה שעברו ועוברים ילדים אחרים לאחרונה, אבל זה לא סותר את המשך החיים הרגילים איתם, שכולל את חינוכם ולא תמיד בדרך נעימה...

ונותר לנו להתפלל שהמלחמה הזו תיגמר בלי יותר מדי נזקים - גם בגוף, כמובן, וגם בנפש של כל אחד ואחד מהעם...

וזה לא סותר את ההודיה העצומה

מציעה לך לקחת פרקי זמן של חצאי שעה שבהם את סבלנית יותר. או רבעי שעה אם זה קשה מדי.

ואז אחרי שאני מאבדת את זה אני עם מצפון שמסכנים גם להם קשה.

משתדלת ממש למצוא רגעים שבהם ממש מחזיקה את עצמי להיות סבלנית ונעימה ובלי פלאפון ובלי כלום ולהתרכז רק בהם.

לק"י

זה מאתגר להיות עם הילדים כל היום בבית.

ולא בכל מקום אפשר לצאת חופשי מהבית...

נשמע שאת מתוחה ועל הקצה כמו רבים וטובים

ושיחד עם זה את רוצה כל כך להיות אמא סבלנית לילדים שלך

וזה כואב שזה לא מצליח❤️

מציעה לקבל את זה שעכשיו קשה, ולכולן קשה, בהבנה.

ככל שתהיי בחמלה כלפי עצמך יקל עלייך גם להיות בסופו של דבר עבור הילדים

וזה ווין ווין בניגוד להלקאה עצמית שהיא לוז לוז❤️

בבאיזה תחום הטריגר לקושי נמצא?

הוא חושב לטפל בעצמו? אולי טיפול זוגי יעזור ?

אני רוצה להאיר בנוסף שבזמן הזה עכשיו עם המלחמה, תחושת חוסר משמעות לעתים אף מתעצמת. במיוחד בקרב גברים שלא משרתים במילואים.

רציני כי הוא חדש אז זה מוריד אותו עוד.

היינו אצל מטפל זוגי אחרי שמחת תורה ובאמת גם אצלו הייתה הבנה שזה יותר על הקו האישי מאשר הזוגי,

גם הבנו מאיפה זה מגיע ובעזרת השם הוא כן ילך לטיפול פשוט אין לנו מושג מאיפה לממן את זה 

כמו חיים של טובה ובית חם, כמדומני (לא מניסיון אישי, דברים שקראתי פה בפורומים).

ועכשיו עקב המלחמה יש גם קווי ייעוץ חינמיים - אם כי לא יודעת אם זה יכול להחליף טיפול אמיתי...

כל קודם אני רוצה להרים לך את אישה גדולה! כבר תקופה כל כך ארוכה שהיית עוגן בשביל בעלך. היית שם בשבילו, מכילה אותו, מעודדת , מרימה לו את הביטחון העצמי, נשארת איתנה.

ורוצה לנרמל לך שזה כל כך טבעי להישחק, להתייאש, להתאכזב. הכי טבעי לרצות להרגיש בטחון ליד הבעל, לרצות להרגיש אותו חזק וגברי לידך. ורוצה לנרמל שאת לא היחידה שעוברת את זה. הרבה פעמים גברים שלא מצליחים לנצח נופלים ברוחם, מסתגרים.

ואת מדהימה על הרצון שלך לאהוב אותו ועל זה שאת יודעת שיש בו טוב למרות הכל. זה כל כך כל כך לא מובן מאליו! את אישה חכמה מאוד. הרבה היו מתייאשת ואומרות שאהבה נגמרה ואת לוחמת אמיתית! אני בטוחה שעוד תראי

שכר לפעולתך

גם הוא מבחינתו שופט את המציאות בעיניים שאם את לא מאמינה בי אז אין סיכוי ואם את מאמינה בי אז יש על מה להילחם.

אמן אמן שנראה טוב גלוי בקרוב. 

1. להתפלל על זה. כי בלי עזרה שלו זה באמת קשה. לבקש שיעזור לך "לאהוב אהבה שלא תלויה בדבר". הרי בעל מוצלח מלא בביטחון עצמי שקונה לך, משמח אותך הכי קל לאהוב. גם רבי עקיבא לא נהיה רבי עקיבא ביום אחד. וזה הנסיון לאהוב אותו ככה, במצב כזה, מה שרק יעצים את האהבה בינכם גם כשהוא יהיה בטוב. להתפלל על לראות בו את הטוב, לבקש כוחות לאהוב אותו כמו שהוא.

2. לשאול את עצמך "האם יש מקום לשחרר שליטה ביחסים?"

הרבה פעמים זאת הסיבה לתסכול שהכל על הכתפיים שלך.

לא לפחד לתת לו את המושכות ולהאמין בזה שהוא יצליח. לפעמים מה שאנחנו משדרות, זה מה שאנחנו מקבלות.

הספר "לדעת להיכנע" ממש עזר לי ללמוד להרפות, לסמוך יותר על בעלי ופחות להעיר ולעשות במקומו. וראיתי איך זה מרים אותו.

3. יומן תודות. אפשר כל יום לכתוב תודות לבעל על מה שעשה. בהתחלה זה יהיה מאולץ, אבל זה  ממש מרגיל לעין טובה. קם בבוקר? זרק את הזבל? הלך לעבודה? עזר קצת עם הילדים? יש בעלים שגם את זה לא עושים, שלא מצליחים לקום מהמיטה, שחולים. הכרת הטוב ממש עושה טוב.את מתחילה לשים לב לכל מה שלא שמת לב אליו.

חושבת שיעזור לי הפרטים הקטנים ויעלה לי את ההערכה כלפיו.

ובקשר לתפילה אנחנו ביחד מתפללים עלזה כל הזמן 

מכל התיאורים שכתבת נשמע שבעלך חווה דיכאון.

ובתור אחת שהייתה במקום הזה בעצמה (דיכאון אחרי לידה) - אחד הדברים שהחזיקו אותי היה האהבה ללא תנאי של בעלי, שבאמת הרגשתי שהבית הוא המקום הבטוח בשבילי.

אבל אם לא הייתי הולכת לטיפול ויוצאת מזה ב"ה - מן הסתם גם בעלי היה מתייאש בסוף ונופל...

הוא זה שבירר בשבילי על טיפול ואף לקח אותי לשם בהתחלה. לולא זה כנראה לא הייתי מסוגלת לטפל בעצמי.

ולכן, אישה מדהימה שכמוך, התפקיד שלך כרגע הוא לעודד אותו ולעשות פעולות אקטיביות כדי שבעלך ילך לטיפול ובע"ה יצליח לצאת מזה.

במקביל את יכולה לעשות בשביל עצמך דברים תומכים - גם כן טיפול, העצות שכתבו פה, למצוא מקור תמיכה אחר לזמן הקרוב...

ובע"ה כשבעלך יעלה על דרך המלך, החוסן שלך גם כן יחזור, ותצאו מחוזקים מכל זה ♥️

זה עניין יקר, אבל יכול להיות כל כך שווה את זה ומשנה חיים. להבין על מה יושב החוסר ביטחון הזה ואיך אפשר לפתור את זה.

הוא רוצה ללכת לטיפול כמו שכבר כתבתי, מאמינה שנעשה אתזה בזמן הקרוב

תודה על השיתוף שלך ועל המילים ❤️

אבל כל אדם שצריך להוות מקור כוח למישהו אחר צריך גם בעצמו להיטען איפשהו. אפילו פסיכולוג שמטפל באנשים הולך גם בעצמו לטיפול פסיכולוגי, בעיקרון.

בשבילך זה לא חייב להיות טיפול ממש, אלא מישהו שאת יכולה לדבר איתו ולפרוק לו - אמא, אחות, חברה...

שאת מדהימה

וזה לא פשוט

עברנו תקופה ארוכה כזו כשבעלי היה במשבר באמת של חוסר סיפוק וחוסר מימוש

זה דבר שקל להזדהותא יתו כי זה יכול לקרות לכל אחד אבל לנשים יש יותר יכולת לומר לעצמן טוב, לפחות בבית, עם הילדים.. בתחום חיים אחר.

לגיטימי שלפעמים קשה לך ואת מתפרצת,

רק תדעי שאת יכולה להיות העוגן הכי חזק שלו עד שיצא מזה

טיפול לו בוודאי יעזור- אבל אם הוא לא רוצה הייתי ממליצה גם לך ללכת, אפילו לכמה שיחות

אם את רגילה שהוא הגב ופתאום את צריכה להיות המנוע זה לא פשוט.. ושתהיה לך תמיכה ממקור אחר.

ובהצלחה!

לומר לך שאנחנו יצאנו מזה ומחוזקים פי כמה, הרבה בזוגיות וכל אחד באישי...

רצות לי בראש כבר כמה זמן מחשבות של חוסר הערכה מול זה הכי קשה לי להתמודד, מי הוא מה הוא למה כל דבר נתקע לו למה הוא מסובך עם עצמו... אני יודעת את התשובות מצויין וגם לו יש הבנה טובה מאוד אבל שוב בלי עזרה חיצונית עם כל ההבנה יהיה לו קשה לצאת מהמעגל 

את האמת שכשקרה משהו דומה אצלנו,

אז הוצאתי עליו גם עצבים

כי ידעתי שאם אנסה להיות המושלמת,

ולהחזיק אותו כשלי כבד בעצמי,

זה בסוף יתפוצץ ברמות קשות קשות.

אז כן לשמוע ולהכיל (נשמע שאת כבר עושה את זה)

אבל להיזהר בעיניי על 3 דברים:

1. את לא שק חבטות. האחריות היא עליו להיות אדם מכבד גם כשקשה. זו *נטו* אחריות שלו, ומייעצת לך בחום כל הזמן להגיד את זה. אין מצב שקורה שוב מה שקרה בחג...

2. את לא הולכת על קליפות ביצים לידו. את זו את, תמיד. על החוזקות והחולשות שלך.

ככל שתהיי אותנטית איתו ולא בעמדת המטפלת-

גם הוא יתחזק.

לעשות לא הנחות יותר מדיי= להשאיר אותו בצד הלא גברי.

3. גבר צריך להרגיש משמעותי לך. שהוא המשענת שלך.

הוא אבוד עכשיו?

תשתמשי בכוח הפיזי שלו.

ממי אתה יכול להתקין לי את זה? ולהוסיף *אין סיכוי שאני מגיעה לזה לבד*

או ממי אתה יכול לעשות את הקניות הפעם? *אתה יכול לסחוב הרבה יותר ממני, וזה נורא יעזור לי*

4. להשתדל לא להיכנס ללופ שלו בעומק של העומק. מחשבות שליליות יוצרות סבך.

אם הוא נלכד בהן- סביר להניח שגם את...

הדבר הכי טוב נגד הסבך הזה- להסיח את הדעת.

התשובה לא מונחת בשורש של המחשבות השליליות.

התשובה מונחת כשכוחות החיים מתעוררים.

וזה אפילו דרך בירוקרטיה מעצבנת או בלענות לאמא שמתקשרת.

כל דבר שמצריך להוציא אנרגחה ולחשוב על דבר שהוא חוץ לעצמי

בהצלחה רבה לך, חיזוק וחיבוק!

חיבוק על הקושי, זה באמת מורכב להרגיש ככה.

מציעה לך לעשות קצת סוויץ', ולדעת שאמנם יש לו איזשהם אתגרים

אבל באמת ה' זיווג ביניכם ויש לו את האפשרות הפוטנציאלית לתת לך

כל מה שאת זקוקה ממנו בזוגיות שלכם בע"ה.

להפסיק להיות בעמדה של אמא שלו, או של מטפלת כלפיו,

כי זה הופך את הדינמיקה שלכם בדיוק לדינמיקה שבה הוא לא בעמדה גברית,

אלא ילדית או טיפולית, וזה מוציא ממנו את הצד הזה.

ככל שאת תעשי עבוה בעצמך, להיות בעמדה נפשית- נשית,

עמדה שסומכת עליו, שמאמינה בו, שלא מסתכלת עליו כאל ילד או מטופל

שאת צריכה לקחת אחריות עליו, אלא כגבר, חזק ובעל כוחות

שיכול לתת לך את הבטחון ואת התמיכה שאת זקוקה להם.

לאפשר לעצמך לבקש ממנו דברים, להשען עליו, לסמוך עליו,

להביא את הקושי והתחושות שלך

בלי להאשים או להוריד, אבל כן מתוך אמון וציפיה והשענות

ולאפשר לדינמיקה ביניכם להתכוונן למקומות בריאים יותר

שיאפשרו לך להיות במקום נשי ובריא יותר עבורך,

ולו במקום גברי ובריא יותר עבורו,

ומתוך כך ליצור דינמיקה זוגית בריאה קרובה ומשמחת בע"ה

לראות שכל ההורמונים תקינים

בהצלחה

רוב הפעמים זה כלום… רק שווה לבדוק

מדבקה או משהו טעים?

אצלינו היה משהו דומה אחרי הקורונה אבל נפתר אחרי שפעם אחת לקחתי אותה לשירותים במעון בעצמי...

אולי מושב על האסלה או משהו מהבית יעזור?

מחר ננסה עם מדבקות

אסור להביא מהבית סיר/ישבנון (תקנות של המעון)

הגיוני מאוד שבבית ובגן יהיה שונה

ונותנת לזה זמן..

לוודא עם המטפלת שהיא סבבה עם התהליך ולא באמת מתבאסת עליו והוא מרגיש את זה 

גם לי הגיוני שבגן שונה מבבית. כן מרגיש לי שלמטפלת קצת קשה עם זה כבר. בהתחלה היא ממש זרמה אבל כשלא היה שיפור היא התחילה לעשות פרצופים דואגים (רק לי כשהוא לא בטווח שמיעה)

אני די חוששת שלא יחזירו וזה מבאס..וגם לא פייר.

אני משלמת ואין מעון,

ומפסידה כסף בעבודה כי לא יכולה להגיע. אז מה הקטעע

ודרשה תשלום, אמרתי לה שאני לא משלמת לה, אצלי היא פרטי בשחור, זה שהיא לא מצהירה מול הרשויות לא בעייה שלי. המדינה תפצה את המעונות זה בוודאות, אבל הפרטיים נדפקים

אצלי אבל היה אמור להתחיל אחרי סוכות, תינוק חדש אצלה, לא רואה טעם לשלם לה אם לא התחיל בכלל

לק"י

האמת שאני אבין אם היא לא תחזיר מה ששילמנו על החודש. זה לא "אשמתה".

למרות שמניסיון העבר, היא החזירה לפחות חלק.

מקווה שהמדינה תפצה אותה, והיא תחזיר לנו.

ב"ה זה נגמר לבד וההריונות נגמרו תקינים עם ילדים בריאים ב"ה.

וגם יכול אחרת ..הייתי חוזרת לבדוק ומבררת בדיוק עם רופאה שאת סומכת עליה, מתי צריך לחזור שוב לבדוק או לא.

וזה שראו דופק זה סימן מצוין!!

בעה ישמשיך בטוב ובבריאות

ולא היה לי סכרת

מה שכן, בלי קשר להריון עשיתי גמילה מסוכר 21 יום וזה איזן אותי ממש. אני כבר שנה אחרי הגמילה והרבה יותר מאוזנת

ולא בגלל סכרת..

אבל כמראה ההריון משפיע גם על זה.

כדאי שתמיד יהיה לך משהו בשלוף

ולשים לב גם לשעון, לנסות להימנע מזה.להקדים תרופה למכה ..

חיבוק ושיהיה בקלות

6 שבועות אחרי. כי לפני כן לא בודקים.

בהריון אם אין בעיה מיוחדת, לא מכירה המלצה ללכת.

ואז היא תוכל להגיד לך בעצמה מה היא ממליצה.

את יכולה לקבל הפניה מרופא משפחה. ואז לקבוע בפרטי ולקבל החזר מהקופה... 

בשתיהן.

ועם ליווי הלכתי כדי להצליח

אבל בשתיהן היו לי סיפורים של שאריות שגרמו לדימומים

בכל מקרה, נשמע תקין, ונשמע שעם ליווי הלכתי את יכולה לנסות (ובעז"ה להצליח) להטהר.

בקיסרי זה שונה כי באמת די 'מרוקנים' את הרחם ובלידה רגילה הגוף עושה את שלו בקצב שלו

עם כל ההקלות שיש

בגד צבעוני בדיקות ראשון ושביעי, תמצית עלי פטל, לימונים, כל טיפ שנתנו לי...

בפעם אחכ שמרתי ממש משכב לידה כמעט חודש

וב"ה תוך 7 שבועות.

האמת שמה שאת מתארת מוכר לי וילדתי בקיסרי

נקי נקי ואז דימומון קטן

כמה פעמים

עד שסיימתי שבעה נקיים וביום השביעי היתה בדיקה עם דם שאסר (זה היה 5 שבועות אחרי הלידה)

באותו יום עשיתי הפסק וטבלתי שבוע אחרי

הצלחתי הפסק אחרי 6 שבועות, אז יצא טבילה אחרי 7 שבועות.

ממש ממליצה גם להתייעץ עם רב לפני, לגבי מס' הבדיקות וכו'

לידה ראשונה עשיתי הכל רגיל, כולל מוך, וב"ה הכל עבר טוב

לידה שניה, הסתבך קצת והסתבר שהיה לי פצע והרב שדיברתי איתו ממש התפלא שעשיתי מוך וכו' ואמר לי שאחרי לידות כדאי מראש להתייעץ ולא לעשות על דעת עצמי הכל

עדיין עם דימום..

הוא אמר שבאמת לרוב זה נגמר לפני אבל יש גם כאלה וזה תקין. סתם מבאס🤷🏻‍♀️

טבלתי יותר לכיוון החודשיים

הנה שוב יומיים שאין כלום …

אבל כבר לא מפתחת תקוות חח

אבל דיברתי כל פעם עם רב לקבל הקלות, עשיתי הכל מינימלי וככה הצלחתי.

בכל הלידות ככה, אפילו מוקדם יותר.

2 כפות שמן בסיס עם 2 טיפות שמן איקליפטוס ,

ואז עיסוי לחזה בצורת ספר ככה בערך-🙌🙌

מתחילה עם האצבעות במרכז החזה למטה ואז ממשיכה עם האצבעות בעיגול שמופנה החוצה- להזיז את הליחה מהאמצע למעלה והצידה.. מקווה שמובן...

צרוד קצת?

אם כן יכול להיות שזה סטרידור ואז מה שעוזר זה קור, אויר קר, שלוק או קרח מה שהוא אוכל כבר.. ואם זה ממש מציק וברמה של קושי אמיתי בנשימה אפשר גם לקבל מרופא מרשם לסטרואידים

בתוך חיתול בד ולטפטף על הבד שמן עץ התה או שמן לבנדר שתי טיפות זה מספיק.

להניח במרחק להריח ולא מידי קרוב

זה מאוד מרגיע את השיעול במהלך הלילה.

טבעי לחלוטין ומקל מאד על שיעול.

מניסיון אישי.

תגגלי רליף ושם כתוב נקודות מכירה

אני ב"ה במצב שלך...

לפני שבועות ספורים גיליתי שאני בהריון.. ועכשיו עם כל המצב אני סובלת מחרדות ופחדים... ומנסה להתגבר. . לפעמים מצליחה לפעמים לא .. קוראת הרבה תהילים.   ושמה הרבה צדקה

ועוד יותר בהיריון

ופי כמה וכמה בתקופה כזאת.

לא נראה לי שאת צריכה לחשוש לעובר בהקשר הזה, זה טבעי וקורה לכולן.

בשעה טובה ובשורות טובות בעזרת ה'!!

מצבי רוח זה חלק מהתופעות לוואי של שינויים הורמונליים משמעותיים.

לי מה שעוזר זה להחזיק לא להתחיל בנפילה זא להתרכז מראש בדברים חיוביים

כי כשאני נופלת באמת מתקשה מאד להרים את עצמי

ומצד שני- גם מצבי רוח חיוניים מתעצמים אז ככה זה ובכזו תקופה כל הרגשה לגיטימית

ונכון, העובר מרגיש, אבל גם נקיפות מצפון זו תחושה לא נעימה בשבילו..

תזכרי שד' בחר בך להרות אותו בתקופה הזו, וזה הכי טוב בשבילך ובשבילו!

זה תשובה כ"כ חזקה לאסון שקרה לנו.. עם ישראל ממשיך לצמוח ולגדול!!

קראתי בתמצית החדשות-

"בבית החולים מאיר בכפר סבא, שבו מורדמת ומונשמת חנהל'ה קריצמן בת ה-88, שנפצעה בקיבוץ בארי, נולד לה הבוקר הנין העשירי, קרן אור בתוך החושך. היולדת הטרייה שיתפה בתחושות ואמרה: "אני לא יודעת איך משתקמים מדבר כזה. להביא ילדים זו התשובה היחידה".

בע"ה שההריון יעבור בקלות עם תינוק בריא!

ובאמת טוב לו מחשבות טובות וזה גם יכול להיות דרייב להתנתק מהחדשות, אבל הוא יהיה בסדר גמור גם ככה... בע"ה!!

ואצלי תמיד בהריון חששות וחרדות מתגברים.. זה ממש הגיוני.. רק צריך להיות מודעים לזה ולנסות להפחית חשיפה....

ריגשת..

בהצלחה גדולה!!

היי זה גרם לי למשך דימום יותר קצר ויותר נוזלי פחות צמיגי

לא שיבש אצלי 

רועדת מפחד בלילות ולא נרדמת.

אבל גם אנשים כמוני שגרים בבית עם ממד וסורגים, פוחדים ממחבלים

הממד לא עזר גם לחלק מהאנשים שהיה להם. לצערנו.

החשש שלי ושלך משותף להרבה הרבה אנשים עכשיו, כי זה תסריט אימים שאף אחד לא חשב עליו..

אני לא ישנה כמעט בכלל מאז אותו יום. ומאוד דרוכה.

אבל אני יכולה להגיד לך שקודם כל, זה משתפר לאט לאט ועם עזרה.

ודבר שני, מאיזה מקום שלא תסתכלי על זה - רואים שיד השם היתה פה.

חלק ניצלו וחלק לא. באותו חדר, באותו בית, מאותה משפחה

אין זה אלא רק בגלל שבראש השנה השם גזר כך.

אני ממש מאמינה בזה.

יש שאומרים שלקרוא את החדשות והסיפורים זה לא טוב לנפש, אני מבינה באמת

אבל אני לפחות מתמלאת באמונה רק מלשמוע כמה ניסים וחסד השם עשה איתנו, בתוך החושך הענק הזה. אלמלא ההשגחה הייתה מוסרת לגמרי חלילה חלילה - מי ישורנו..

ואני חלק מעם שלעולם לא יכלה, כי השם הבטיח.

והפחד הוא מצמית ומובן ואנחנו מרגישים חשופים וחסרי הגנה. ואז, אני נזכרת בשואה הארורה. שם,בידיים של הנאצים,. יימ"ש, במחנות הריכוז, אנשים זכו לניסים שזה היה מעל הטבע מבחינת ההגיון.

וגם כאן.

אז אם אני בידיים של השם - אני בידיים שלו. ולא בידיים 'שלהם' חלילה.

והוא ישמור עלינו. לא הממד, לא הסורג ולא הצבא ולא השבכ ולא הגדר המתקדמת ביותר במזרח התיכון

ולגבי למה השם כביכול כביכול חלילה לא שמר עליהם, ומי מבטיח לי שהוא ישמור עליי..

אז אני לא יודעת חשבונות שמיים. באמת. אבל אני כן מאמינה שמתי שזמנו של אדם ללכת - הוא יילך, בדרך כזו או אחרת. ואותם אנשים נמצאים קרוב קרוב לכסא הכבוד ממש כמו הרוגי מלכות. ואותי לפחות, זה קצת מנחם.

וזה לגיטימי, תמחקי

אני מחזקת את ידייך בכך שתפעלי מול מרכזי חוסן ותקבלי כלים ותמיכה נפשית להתמודדות. וביחד

ננצח ❤️

*הפסדת שיעורים ראשונים? לא עומדת בקצב ורוצה להתחיל שוב מהתחלה? יש לך חברה שרוצה להתחיל ללמוד?*

*מחר מתחיל סבב חדש*

(הלמידה בקבוצה הזו ממשיכה כסדרה עד שיעור 89)

מנוחת נפש הבוטח 23

הם התחילו לפני שבוע בערך, אבל אולי את יכולה לבקש ממנה לשלוח לך את השיעורים הראשונים כדי שתוכלי להשלים בקצב שלך

ומדוייק

אהבתי

חיזקת אותי ממש.. בטח אצטרך לקרוא את זה שוב ושוב..

חיבוק לפותחת, איתך בתחושות הקשות 💞

רק שאני מזדהה איתך מאוד.

אני גם עם חרדות קשות, וחרדות זה לא משהו שמאפשר תיפקוד בכלל, ולכן בשבילך ובשביל הילדים, הייתי נישארת אצל ההורים, אם לא נח שם אז אפילו לשלם על מלון או לימצוא מקום שבו תרגישי טיפה יותר בטוחה ולא תישארי בו לבד.

אולי גם אפשר לישקול לקחת כדורים, או לעבור טיפול רציני של טראומה.

כדאי לדבר אפילו באופן חד פעמי עם איש מיקצוע. כל המדינה בחרדה, אבל יש אנשים שאצלם זה מתפרץ בצורה חזקה יותר, וזה בדרך כלל יושב גם על טראומות עבר, וזה בדרך כלל אנשים שהיה להם תמיד חרדות במינון מסויים, ובמצבים כאלו זה מתפרץ בצורה שקשה לישלוט. 

אני יודעת שאולי ציפית לעיצות יותר טובות מחזקות ומעודדות.

אבל בתור משהי שגם נימצאת בחרדות קשות מאוד - אני יודעת כמה זה מצב שלא מאפשר בכלל תיפקוד.

כמה זה נוראי לחיות בצורה כאת. וכמה נוראי לילדים כשהם מופקרים לגמרי מול אמא בהתקפי חרדה שלא מסוגלת לתפקד כאמא, ואפילו לא לתת להם מינימום של יחס.
ולכן אני מש מעודדת אותך להיות רק במקום שמרגיע אותך. במקום שבו תוכלי יחסית להרגיש מוגנת, ושיהיה שם עוד אנשים איתך.

סורגים לבית זה משהו בסיסי שכדאי לדאוג שיהיה וכרגע גם ממד.

אולי כדאי לכם לעבור באופן זמני למקום יותר רגוע בארץ ולדירה שמצוידת במדד/ מרחב מוגן תקני וסורגים.

המלחמה נועדה לקחת מהם את היכולת לזרוק טילים ולהחדיר מחבלים, היכולת הזו כנראה תושג אבל זה יקח זמן.

זה ברמת הגורמים לפחד. אבל חוץ מהגורמים, אפשר ללמוד ולהתאמן לשלוט על הפחד, לתת לו פחות מקום ולא לתת לו לשבש את החיים.

מי שהגיבה אתמול אז קראתי כבר בלילה כשהתעוררתי ולא הצלחתי להרדם ואת השאר היום.

בבוקר קמתי יותר רגועה.

שמנו בוויז את הכתובת והוא כתב לנו "הנכם נוסעים לאזור מסוכן". פעם ראשונה שנתקלת באזהרה הזאת.

לרגע נלחצתי אבל עבר לי כי ידעתי שהוא מגזים.

קצת אחרי שהגענו כבר הייתה אזעקה, הגדול שלי קצת נלחץ ורץ מהר. באלי שיילך יותר בנחת ולא ילחץ אבל אין לנו יותר מידי זמן להגיע לממד והיינו בקומה למעלה אז רק ככה הספקנו להגיע.

מקווה שהוא יהיה בסדר.

והפחד הזה ממחבלים, מתגבר רק בלילה מסתבר.

עכשיו אני בסדר עם זה. בלילות אני לא מצליחה להכיל את הפחד. באסה שעוד מעט שעון חורף.

@מחי תודה!

נראה לי שכבר הייתי בקבוצה שלה ויצאתי כי ראיתי שאני בכלל לא מגיעה ללהקשיב אבל עכשיו הצטרפתי שוב ואבקש ממנה את השיעורים הקודמים ואנסה לעקוב.

להגיד בבוקר חסדך

ואמונתך בלילות

הלילה הוא זמן חשוך יותר מכל הבחינות ובאמת הכל מתגבר בו- הפחדים, החששות, הרגשות. ולכן בזמן הזה צריך יותר אמונה. 

מאמר שאומר שכל המדינה חוותה טראומה, אבל לא כולם יישארו עם פוסט טראומה.

יש דרכים לטפל, אל תישארי עם הפחדים לבד.

ברמה הפרקטית יש דרכים למגן את הבית ואפילו לעבור דירה. ברמה האמונית לאט לאט מתחזקים.

אבל כרגע צריך לחזק את הנפש. היא עברה טראומה וצריך לטפל בזה. אל תשכחי גם שבהריון הכל מועצם. בע"ה עם טיפול נכון, אחרי שהכל ייגמר, ואחרי הלידה ועם צעדים פרקטיים ואמוניים לאט לאט נחזור לעצמנו.

החיים חזקים מהכל.

בתוספת של ממדים

וגם יש ממדים שמגיעים מוכנים. היום האופציות השתנו..

מי שגר בשכירות זה לא רלוונטי לו ולכן האופציה היותר הגיונית היא מעבר דירה לכזו עם תנאים מיטיבים יותר

ולא הולכים על זה כי המחיר גבוה.

אנשים כרגע לוט בערפל

ועם הריביות הגבוהות, אפשר להבין מי שבוחר שלא בגלל העלות.

שיפור מיגון - ארביב מיגון

קראתי על כמה אפשרויות, חלק זמן ההכנה הוא יומיים בלבד.

כמובן שבעל דירה צריך לשאת בעלויות ולא שוכרים.

אפשר לשים גם מצלמות אבטחה יש מערכות מורכבות ויש פשוטות.

יש סורגים פנימיים וחיצוניים.

למשל ידעת שסורג תקני הוא סורג שנמצא מחוץ לחלון ממד ולא בפנים? זה סורג קוביה בעצם..

למעשה סורג כזה עשוי להיות יעיל יותר נגד פריצה מבחוץ של חלון הממד.

אבל אני לא חושבת שזה הזמן המתאים להתעסק עם זה. כל דבר בזמנו.

(אלא אם רוצים להישאר בבית ומחפשים עכשיו פתרון sos לממד בגלל האזעקות אז כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע ישירות)

ממד מוכן לחצר עולה באזור ה50,000 אולי קצת פחות

נתונים מגוגל. לא לוקחת אחריות על אותיות קטנות 🙃

ואולי אחרי המלחמה זה קצת יירגע קצת, אני מקווה.

אם לא אשקול טיפול אבל באמת תוהה לעצמי אם כדאי עכשיו או אחרי הלידה כי כאמור, ברור לי שהכל מועצם בגלל ההריון. גם המחשבות והרגשות וגם התגובות שלי.

אבל רק יכולה להאיר טיפה מהנסיון שלי..

טראומות ופחדים מודחקים שלא מטופלים (אגב מטופלים=הכוונה מעובדים נכון, לא כל דבר זה טיפול ארוך טווח.. בכלל לא) לא עוברים לבד...

בעז"ה לאט לאט ילך ויהיה טוב יותר, ולפעמים גם מעל פני השטח אפשר לחשוב שחוזרים לחיים רגועים ולתלם, ושהכל מאחורינו.. אבל למעשה בפעם הבאה שפוגשים פחדים דומים- או סתם כמה שנים קדימה, זה יכול פתאום לחכות לנו מעבר לפינה בעוצמה שלא דמיינו

כשאומרים שכולם חוו טראומה ולא כולם יפתחו פוסט טראומה- לרוב מי שלא מפתח פוסט טראומה, זה אלו שהצליחו, בעצמם או בעזרת אנשי מקצוע לעבד בצורה נכונה את הרגשות והפחדים.

*גילוי נאות:

אני לא אשת מקצוע, אבל פוסט טראומתית ברמה מסויימת, אז הספקתי קצת להבין איך הדברים עובדים..

גם לטובת הילדים.

ופוסט טראומה יכולה להתפרץ גם שנים אחרי אם לא מעבדים את הדברים נכון.

*סיוע נפשי לישראל*

נפגעי אירועי הטרור והלחימה ובני משפחות הנפגעים, הסובלים מקושי נפשי, מוזמנים למלא טופס פנייה לקבלת סיוע נפשי ראשוני.

הסיוע ניתן על ידי נשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש, מתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית ומטפלים באמצעות אומנות התורמים את זמנם באמצעות פלטפורמת Talkspace.

*לינק לפנייה בבקשה לסיוע נפשי:*

https://www.talkspace.com/israel-support

*איך זה עובד?*

*הרשמה מהירה* - ענו על כמה שאלות כדי להתחיל.

*חיבור למטפל* - לאחר מילוי הטופס יצוות לכם מטפל איתו תתאמו מועד לפגישה ראשונה.

*פרטיות* - הפרטיות והביטחון שלכם הם בראש סדר העדיפויות שלנו. כל המידע בצ’אט הטיפול מוצפן.

*השירות מוצע ללא תשלום*

*הפרויקט ביוזמת "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" ו״חופשי בארצנו״, ובשיתוף פעולה עם טוקספייס - האפליקציה המובילה בעולם לטיפול נפשי דיגיטלי* 💜

כל הילדות שלי, תמיד אמא שלי הקפידה על דלת נעולה. אמרה שלא יכנס פתאום מישהו.

ובודקת שנעול כמה וכמה פעמים. תמיד חשבתי טוב אמא דאגנית.

עכשיו אני עושה אותו דבר וחושבת איזה טראומה היא בטח עברה במהלך החיים.

השבת יצאתי לפארק עם הילדים, לצאת לנשום אויר, לראות אנשים וילדים רצים ומשחקים. זה עשה מאוד טוב.

גם זה שהיינו בלי חדשות, יכולנו פשוט להרגיש בטוחים שוב.

בתקווה לימים שקטים ושלום אמיתי. סה"כ עושה רושם שזו המלחמה האחרונה

בשבוע 7 עד שבוע 10.

לי זה היה מעולה. שינוי המקום והאויר הקל לי על הבחילות. רק צריך לשים לב לעצמך, כי הנטיה בימים כאלה זה לרצות להספיק הכל וצריך לזכור גם לנוח..

לקחתי הרבה הפוגות.

הלכנו לקניות, נעצרנו באמצע לנוח,

אם היה בוקר אינטנסיבי, דאגתי אחר כך לפנות לי שעה שעתיים לעצירה ומנוחה.

חשוב מאוד גם להקפיד על שתיה.

מבינה מאוד את הצורך בהפוגה אבל לי זה היה קשה.

מצד שני אין מצב שהייתי מפספסת חתונה של אח.

לחתונה שלי הגיעה 'משלחת' של משפחה מארה"ב

בניהם היו כאלו שהגיעו רק ל48 שעות (כולל הטיסות)

אני רק רוצה להשתתף בשמחה ולהחליט אץ ההחלטה הנכונה.

לפני שהתחילו לימודים כמעט ביטלתי את הכרטיס, אבל עכשיו נראה שחוזרים ללימודים סדירים.. יש לי כרטיס לשבוע. אם אשנה עכשיו זה יעלה כפול ממה ששילמתי, המחירים כעת הכפילו את עצמם.

אצלנו במשפחה זה קרה פעמיים (כל פעם בצד אחר של המשפחה), וגם עכשיו לצערנו זה עומד לקרות. (אחותי הייתה אמורה להגיע לארץ כדי להתחתן ונאלצה לבטל בגלל המלחמה. היא תתחתן שם ורק הוריי ושניים מאחיי יהיו שם... אנחנו נצפה בה מרחוק)

בכל אופן, בקשר להיריון, אם את מרגישה כל כך חלשה ומבוחלת - נשמע לי שיהיה לך קשה עד בלתי אפשרי לטוס. אני בתחילת היריון בקושי מסוגלת לנסוע נסיעות קצרות ברכב... אז נשמע לי שטיסה זה פי כמה וכמה...

תרגישי טוב, בשעה טובה ומזל טוב!

שמהאחים והאחיות שצי שגרים בארץ, כולם נוסעים. אם לא אסע אז רק אני אפסיד את החתונה.

אני יותר נוטה ליסוע, מפחדת שיהיה לי קשה מבחינת ההריון והדאגה לילדים. אבל הולך להיות שגרת מלחמה ארוכה כנראה, וחושבת שאתחרט ממש אם לא אסע..

טסתי פעמיים  בשלב כזה (וגם מאוחר יותר) לארצות הברית.

לקחתי כדור נגד בחילה לטיסה למרות שבד"כ לא לוקחת...

נחתי הרבה גם שם. הנמכתי ציפיות ותוכניות.

מה שכן

ממש חשוב לצאת לסיבובים בטיסה למנוע התכווצויות ברגליים (הציק לי ממש)

בלי קשר אם את סובלת מבחילות אולי כדאי לבדוק בונגסטה (למרות שלא הייתי מתחילה כמה ימים לפני טיסה כי זה דורש הסתגלות לעייפות)

בכללי, חתונה של אח נשמע לי משהו משמעותי להפסיד וחבל

אולי אם את טסה עם המשפחה הייתי משתפת מישהי קרובה במצב כדי שתדע להתאים לקצב שלך ושיהיה בלי לחץ

לפחות לא תוציאי אנרגיות על להסתיר..

הייתי לוקחת איתך את כל מה שעוזר לך - קרקרים איגלואים בשפע וכאלו- לי זה קצת מקל

וגם הסחות דעת לטיסה כמובן ספרים וזה

בודקים דווקא לא בבוקר, בין 10-18. עדיף שעה קבועה אבל לא קריטי, רק לא מוקדם בבוקר ולא בלילה.

כדאי להתחיל לבדוק קצת לפני הזמן המוקדם ביותר שיכול להיות ביוץ אז הולכים אחורה מהמחזור הקצר ביותר שהיה לך. למשל- אם המחזור הכי קצר שלך היה 28 יום אז תלכי 14 יום אחורה וביום ה14 כנראה היה ביוץ. כדאי לבדוק יומיים שלושה קודם אז להתחיל מהיום ה11.

בודקים כל יום. תמיד יהיו שני פסים וזה שלילי כל עוד הפס בדיקה חלש יותר מהפס בקרה. כמה ימים לפני הביוץ הפס יתחיל להתחזק ויום או יומיים לפני הביוץ יהיה פס בדיקה חזק כמו הפס בקרה או יותר. מיד אחרי הביוץ הפס נחלש שוב.

אני ממליצה על גמ"ח בזמנו, הבדיקות שלהם די זולות ואצלי היו אמינות.

סיוע נפשי לישראל*

נפגעי אירועי הטרור והלחימה ובני משפחות הנפגעים, הסובלים מקושי נפשי, מוזמנים למלא טופס פנייה לקבלת סיוע נפשי ראשוני.

הסיוע ניתן על ידי נשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש, מתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית ומטפלים באמצעות אומנות התורמים את זמנם באמצעות פלטפורמת Talkspace.

*לינק לפנייה בבקשה לסיוע נפשי:*

https://www.talkspace.com/israel-support

*איך זה עובד?*

*הרשמה מהירה* - ענו על כמה שאלות כדי להתחיל.

*חיבור למטפל* - לאחר מילוי הטופס יצוות לכם מטפל איתו תתאמו מועד לפגישה ראשונה.

*פרטיות* - הפרטיות והביטחון שלכם הם בראש סדר העדיפויות שלנו. כל המידע בצ’אט הטיפול מוצפן.

יש לי המלצה למטפלת באומנות מהממת שמטפלת בזום 

יש לה נסיון בזה, ואפשר לעבור איתה תהליך עומק ויצירת קשר ואמון והכל

מנסיון אישי

דורש אינטרנט טוב

ופינה שקטה לגמרי לגמרי לזמן הטיפול, קצת לפני וקצת אחרי (אין את הדרך, אבל צריך קצת זמן לעצמך רגע אחרי טיפול)

אם רלוונטי - אתן פרטים באישי בשמחה

כי הם מכירים הרבה נשות מקצוע ובטח יגידו לך כמה שמות (הקווים שיש כמו נטל, ערן, עזר מציון וכו')

בהצלחה!

פרשת נֹח.... שבת מתקרבת 💓 מי משתפת בלימוד שנגע בה? - הריון ולידה

וכולן מוזמנות להוסיף ולכתוב לקראת השבת...

(אם מישהי מצליחה למצוא את הקישור לשרשור משנה שעברה - מוזמנת להוסיף גם אותו...)

במסכת עבודה זרה נאמר: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח..."

אלפיים שנות התוהו זו הפרשה שלנו. בסופה נולד אברהם אבינו, שנולד בשנת 1948 לבריאת העולם, ובגיל 52 שלו מתחילות 2000 שנות תורה.

איך זה שאנחנו שוב מדברים על תוהו? הרי העולם התחיל מתוהו ובוהו לפני הבריאה, אבל אז הקב"ה סידר ותיקן את כל הכוחות וברא את העולם, אז למה שוב חוזרים לתוהו?

אז על זה כתבתי יותר בהרחבה בשרשור של שבוע שעבר - "והארץ היתה תוהו ובוהו" - הריון ולידה

והפעם אני רוצה קצת להרחיב על התוהו שמופיע בפרשה שלנו.

[כל הדברים שאני כותבת הם בעקבות הדברים שקראתי בספר 'ומלכותו בכל משלה' של הרב ראובן ששון (על פי מקורות רבים אחרים שהוא מביא ומפשט במילים שלו). אבל אני לא כותבת את הדברים כסיכום מסודר שלו, אלא מתוך מה שלקחתי, ואולי בשילוב עם מקורות אחרים שלמדתי, ומחשבות שלי על הדברים.]

כאשר הקב"ה ברא את העולם, הוא ברא בו חוקי טבע. החוקים האלו מקיימים את העולם, הם מאפשרים לנו להתקיים בו וגם לפתח אותו (מתוך ההבנה של חוקי הטבע אפשר לפתח את המדע וליצור דברים שמוסיפים בתיקון העולם).

חוקי הטבע עוזרים לנו לדעת ממה להיזהר כדי שלא נפגע בעצמנו. למשל - האש היא חמה ושורפת, ולכן צריך להיזהר שלא לגעת בה ולקבל כוויה. או למשל - יש כוח משיכה שמושך אותנו למטה, ולכן צריך להיזהר לא ליפול ממקום גבוה ולהיפגע.

כמו חוקי הטבע הגשמיים, יש גם 'חוקי טבע' רוחניים. למעשים שלנו בעולם יש השפעה על ההנהגה מלמעלה.

את זה אפשר להבין קצת יותר אם נסתכל על ההשלכות של המעשים שלנו בתחומים יותר 'מופשטים' - אם אדם מבזבז את הכסף שלו בלי הבחנה, הוא משלם על זה ומגיע למצב שאין לו כסף. אם אדם עושה עסקים לא בטוחים, הוא עלול להפסיד את הכסף שלו.

כמו שבהתנהגות ה'טכנית' שלנו (הליכה במקום לא בטוח, חוסר זהירות עם אש) יש השלכות למעשים שלנו, כמו שבהתנהלות שלנו בעולם (כמו ניהול כספי וכו') יש השלכות למעשים שלנו, כך גם למעשים הרוחניים שלנו יש השלכות ישירות על החיים שלנו.

בדור המבול, בני האדם איבדו את הגבולות שלהם. בעקבות חזרת העולם למצב של תוהו, כל הכוחות היו חזקים מאוד ובלי איזון, ובאותו דור הם היו חזקים במידת החסד בלי שום גבול.

חסד אמיתי וטוב הוא חסד של נתינה לאחר, אבל עם גבול ברור - יש את מה ששלי, יש את מה ששל האחר, ואני יכול לתת לאחר משלי.

אבל חסד בלי גבול זה מצב שכבר אין הבחנה ביני לבין האחר, ובין הרכוש שלי לרכוש של האחר. וזה הביא ל'חמס' - גזל, ולחטאי עריות (שגם בחומש ויקרא מכונים בתור 'חסד' - "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא")

ועל פי הטבע האלוקי שהקב"ה ברא, ההנהגה האלוקית מושפעת מההתנהגות של בני האדם. ולכן בעולם של חסד בלי גבול, הגיע משמיים מבול - שפע בלי גבול, גשם בלי גבול.

וזה בעצם הביא את העולם שוב למצב של תוהו - ערבוב בין המים העליונים למים התחתונים, חשכו המאורות, אין יבשה, אין צמחים, אין בעלי חיים, ממש כמעט חזרה אחורה למה שהיה לפני הבריאה. חוץ מהתיבה ששמרה על הגבולות (ולכן מוזכרים בה במפורט המידות וגם התאריכים - גבולות המקום והזמן).

אחרי המבול הקב"ה ראה שאי אפשר לתת לעולם להתנהל לגמרי לפי ההנהגה של האדם.

כמו אבא ששומר על הבן שלו שלא יתקרב לאש כדי שלא ייכווה.

כמו אבא שאחרי שנתן לבן שלו לנהל את העסקים שלו כי הוא סומך עליו, ראה שהוא לא מספיק אחראי ועושה נזקים גדולים מידי, אז הוא בוחר להגביל אותו יותר.

כך גם הקב"ה ראה שהוא נתן לאדם יותר מידי 'כוח' בהשפעה שלו על המציאות, ולכן הוא כרת עם נוח את ברית הקשת - יותר העולם לא ייחרב ויהפוך לתוהו, גם אם המעשים שלנו כן היו יכולים להביא שוב לתוהו.

הלימוד הזה מהפרשה עוזר לי לראות בעין אחרת את המציאות של הרע בעולם.

הקב"ה לא יוצר את הרע. הוא איפשר את מציאות הרע ("יוצר ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" - הרע והחושך הם במדרגות בריאה שמשמעה שהקב"ה מאפשר את הקיום שלהם), וזה חלק מנתינת הבחירה החופשית.

יש מצבים בהם המעשים שלנו מובילים למציאות של רע (בין אם המעשים ה'טכניים', ההתנהלות המעשית שלו, או המעשים הרוחניים שלנו), אבל הקב"ה הוא לא זה שעושה לנו רע, הוא האבא הרחום שלנו, שרוצה לשמור עלינו ולהגן עלינו מהרע, ומדריך אותנו ומכוון אותנו לדרך הטוב שבה יהיה לנו רק טוב.

אבל הוא גם נותן לנו בחירה חופשית, שלפעמים מביאה אותנו למפגש עם הרע. ומתוך כך מגיע התיקון - ההשלכות של המעשים שלנו הן כאלו שיכוונו אותנו לתקן את מה שדרוש תיקון, ובכך לקדם את העולם לתיקון השלם (שאנחנו כבר לקראת סיומו, בסוף אלפיים שנות גאולה).

תודה רבה על זה!

"וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס"

תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין"

בעז"ה שנזכה לניצחון מלא על החמס והמחבלים ושחרור כל החטופים, שכולם יחזרו לביתם לשלום ונזכה לראות עולם חדש של אור וטוב שמופיע מתוך השבר הזה.

אמן!

עליהם אני מתפללת שיתקיים - "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך". והלוואי שהקב"ה יפיל פחד על כל השונים האכזריים שלנו שלא יעזו לפגוע בנו יותר.

אבל דווקא בעולם כן אפשר לראות איך לאט לאט העולם מתקדם לעבר המוסר האלוקי.

פעם הרג היה חלק מהחוק. לא כל כך מזמן היתה השואה הנוראה, של הרג שיטתי ומזעזע, כחלק מ'העולם הנאור' של גרמניה.

אבל היום כל מי שמחשיב את עצמו כ'נאור' חייב לגנות את הרצח שהם עשו.

עדיין יש הרבה בלבול, ויותר מידי דאגה 'הומניטרית' לרוצחים.

אבל בסוף עוד נגיע למצב בו האמת האלוקית תופיע בבירור בעולם וכולם יבינו שזו האמת האמיתית.

רני עקרה וההמשך עניה סערה.

מצטטת מתוך ההפטרה...

בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ.  בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'.

אין לי ראש וכח להרחיב אבל לי זה עשה טוב, ממליצה להעיף מבט בהפטרה, היא מנחמת.