פורום הריון ולידה (עמוד 861)

אבל זירו

מרוצה ממש חרשנו עליה כמה שנים

יש גם ימים כאלה…תעשי לך מקלחת טובה, שיר שאת אוהבת וכוס שוקו עם קוביות שוקולד

מחר יום חדש ❤️

גם בלי הריון

אני יותר בקטע של גלידה טעימה....

אבל אם זה טוב לך בבטן- תתפנקי!

איזה פס יפה

בהחלט נחשב אמין

בעזרת השם הלוואי שהבדיקת הריון תצא עם 2 פסים חח

לפי ההוראות שימוש רשום c- קו בקרה

T-קו הבדיקה

צריך ששני הקווין יהיו בצבע חזק או שt יהיה בצבע חזק יותר מה c

היה לי נהדר

לא הרגשתי שישן

היחס היה כיפי

היה לי חדר מול התינוקייה

נוח מאוד

הכל חדש וממש לא בשיפוצים לא נתקלתי בערביות (אולי המנקות). מסייגת שבגלל שהייתי אחרי ניתוח הייתי לבד בחדר אז פחות פגשתי נשים.. דווקא התרשמתי שיש יחסית הרבה חרדיות

אם יש עוד מתרשמות בקהל אשמח לשמוע

אסותא לוקח בפער, קפלן סביר אבל לא משו לדעתי...

(עבדתי בשתיהם).

מבחינת שיפוצים, אסותא בי''ח יותר חדש וזה די מורגש, קפלן קצת מתפרק אז באמת מרגיש כאילו תמיד יש משו תחת שיפוצים

כי לי היתה סכרת היריון ואחת מרופאות הנשים שפגשתי אמרה לי חד משמעית ללכת לקפלן ולא לאסותא.

שבקפלן הרבה יותר מקצועיות בנושא הזה.

ואכן ילדתי את שלושתם בקפלן.

מילדות מקסימות.

באשפוז האחיות מתוקות.

תינוקיה לא משהו.

לא מרשים אותי חדש. 

שהיתה לי חוויה לא טובה במיון בקפלן. נפלתי על אחות צינית.

אז הרופאה אמרה לי שעדיף לי לספוג את זה, במידה וזה יקרה שוב, מאשר ללכת לאסותא.

עד כדי כך.

אבל שוב, ההריונות שלי הם הריונות בסיכון. אז כנראה בגלל זה.

אני לא מכירה כ''כ לעומק את מחלקת יולדות וחדרי לידה. אומרת יותר באופן כללי שאסותא נחשבת יותר מקצועית, יש ציוד שאין בבתי חולים אחרים והתמקצעות וכו'. קפלן יותר ישן ופחות מתקדם מבחינה רפואית.

לפני חצי שנה.

הצוות בלידה היה מדהים ממש.

התנאים במחלקה לא משהו.

היינו 3 בחדר (ממש השתדלו לשים דתיות עם דתיות)

אוכל לא ואוו.

אבל אני ממש שמחה שילדתי שם, כי חווית הלידה היתה חשובה עבורי יותר מאשר איזה אוכל יוגש.

לא מכירהאת אסותא

הוא בית חולים חדש

בקפלן היו לא מזמן שיפוצים אולי עדיין יש..?

צריך לבדוק

מילדות מהממות. גם האחיות במחלקה. חוויה טובה. הכל חדש. שום קדיחות.

הייתי במחלקה של אפס הפרדה. 

בשישי בערב לפני שנתיים

והיה לי לידה מסובכת לא אפרט

אבל בע"ה הצילו אותנו ממצב מורכב.

ילדתי שם פעמיים וחוץ מהאוכל שהיה פשוט לא טעים אני מרוצה מהכל.

לקפלן בחיים לא הייתי חושבת ללכת אולי לברזילי כי המנהל מחלקה הוא גם רופא מצוין ועושה מעקבי הריון בסיכון

ספציפית היום ההפגנה עלתה שלב בגלל שהעבירו סעיף מסוים ברפורמה שעוסק בעילת הסבירות.

לדעת רבים, ההפגנות כבר מזמן לא עוסקות רק ברפורמה, אלא מתנגדות באופן כללי לממשלה. (אפשר לראות את זה כי הם מגיעים להפגין בבני ברק כדי שיתגייסו, או שהם מתנכלים לשרה נתניהו מחוץ למספרה וכו')

ולכן בעיני לא לגיטימיות בכלל.

בשמם האמיתי

'הפגנה נגד הממשלה'

זה הסיכום

כל הדברים האחרים זה רק תירוצים ומילים מפוצצות בשביל הרושם 

זה על זה שהעבירו את הביטול לעילת הסבירות בקריאה ראשונה.

באופן כללי הפגנות נועדו להביע את הדעה שלך גם אם בדעה שלך לא בשלטון.

בעיקרון המצב האידיאלי זה שיש חוקי משחק מוגדרים ומוסכמים על הרוב המוחלט (בדרך כלל מגובים בחוקה) ונבחרי הציבור קובעים חוקים בהתאם לכללי המשחק ולא יכולים לשנות את כללי המשחק (כלומר גם אם יש בחירות לא נרצה שהצד המנצח למשל יבטל את העובדה שהמדינה דמוקרטית). הבעיה בישראל שחוקי המשחק לא הוגדרו (אין חוקה יש חוקי יסוד למשל שמתיימרים להוות חוקה אבל בשביל לקבוע חוק יסוד מספיק רוב רגיל שזה כבר בעייתי בפני עצמו ובית המשפט החליט לפרש את חוקי היסוד כך שהם יוכלו לפסול חוקים של הכנסת על בסיס חוקי היסוד (המהפכה החוקתית של אהרון ברק)). 

נוצר מצב שלדעת תומכי הרפורמה לבית המשפט יש כוח גדול מידי ושהם פוסלים חוקים של הכנסת שזה בעצם נבחרי הציבור וכך נוצר מצב לא דמוקטרי שהעם אמר את דברו ובסוף מי שמחליט זה בית המשפט שמורכב מאנשים שעל פי רוב משתייכים לצד מסויים במפה הפוליטים (שמאל) ולכן הרפורמה מציעה מצד אחד להחליש את בית המשפט ומצד שני לשנות את ההרכב למינוי שופטים כך שהוא יהיה יותר מאוזן וייצג את המפה הפוליטית. 

לדעת מתנגדי הרפורמה הרפורמה תגרום למצב לא מאוזן שלכנסת יש יותר מידי כוח והם ינצלו את זה לרעה ושעד עכשיו גם אם הם לא היו בשלטון לפחות בית המשפט הגן על הזכויות שלהם ועכשיו לא יהיה מי שיגן על הזכויות שלהם. 

היא מזהה את המקלונים

מתעדת הכל לפי תאריכים

וזה הכל נשמר

ואפשר לראות מה היה חודש קודם לעומת החודש הנוכחי וכד

אני גם מרגישה שהחופש מביא אותי לקצה, ואנחנו רק בהתחלה...

לא להביא את עצמי לקצה, לזהות מה הכוחות שלי ולהחליט לפיהם מה אני עושה ומה אני לא עושה.

אני לא אכין ארוחת ערב מושקעת, אם זה מגיע על חשבון הכוח שלי.

לא אנסה לסדר את הבית בזמן שהילדים ערים, אם זה גורם לי להיות חסרת סבלנות.

גם אם זה במחיר שהבית יהיה יותר מבולגן, או שהאוכל יהיה פשוט יותר.

אלו דוגמאות שקשורות לסדר עדיפויות.

אם אני רואה שאני מתחילה להגיע לשלב של כעס, אני אקח כמה דקות הפסקה, גם אם הילדים ישתעממו בינתיים.

באופן כללי הילדים אצלנו רגילים שאמא ואבא לא תמיד צמודים אליהם, וזה גם מאוד עוזר אני חושבת.

נשימות מאוד מאוד עוזרות. אם נושמים נכון, יש ממש תחושה של רוגע שמתפשטת בגוף. וזה גם עוזר לחשוב רגע לפני תגובה.

2. התנהלות בעת כעס- אם יש הבנה תמידית שהכעס שחשים מול ילד אינו קשור אליו אלא כעס עצמי, אז אפשר ללמוד בעת תחושה של כעס, ללכת להצידה להרגע במקום להגיב. גם אם בטעות מתחילים להגיב, אפשר לעצור בכל רגע נתון וללכת הצידה להרגע.

3. התנצלות על פגיעה- אם מדברים בעת כעס בצורה לא יפה, אפילו קצת, כדאי לאחר שנרגעים להתנצל בפני הילד, להסביר לו שדברתי בצורה כזו בגלל כעס.

לא רק השיטואציה החיצונית

גם

אבל מה היא מציפה בי בפנים?

כשמזהים את הטריגרים, את האמונות שמזינות את הכעס..

אז אפשר גם להתבונן בהן ולפרק אותן לגורמים..

וגם להיות חכמות מראש

לחשוב איך לייצר איתן פחות מפגש..לחשוב מראש איך היית רוצה להגיב אחרת.. ועל משפטים אחרים שתוכלי לומר לעצמך בזמן אמת

אבל אגיד לך מה עוזר לי להשתלט על עצמי.

לרוב אני מגיעה לקצה כשלא עושים מה שאני מבקשת. נגיד היה רצף של דברים שלא הקשיבו לי ואני כבר מעוצבנת ועכשיו הילדה לא מוכנה לשים סנדלים. אני כמעט צורחת עליה "שימי סנדלים!!!" ואז אני חושבת לעצמי, "טוב, שלא תשים סנדלים." אני אומרת לה שהיא לא חייבת לשים סנדלים והולכת משם להמשיך לארגן דברים אחרים. לא מבזבזת זמן בויכוחים איתה כי בזבוז זמן גם גורם לעצבים.

אה, עברו 2 דקות ופתאום צריך לצאת מהבית ואין לה סנדלים? לא נותנת לה לצאת מהבית ואומרת לה בנחת (טוב וגם קצת בשמחה לאיד) "אני מצטערת אבל אין לך סנדלים". ראי איזה פלא מיד רצה היא ושמה את הסנדלים תוך שניה!

(כן יש לי ילדה אחת שלפעמים יוצאת לגן בלי קוקו מסודר או בלי לעבור קודם בשירותים כי היא סירבה והחלטתי לא להתעקש איתה ולא היה זמן לזה אח"כ. כל עוד זה לא מפריע לה, גם לי לא מפריע. כשזה יתחיל להפריע לה, מאמינה שהשינוי יבוא ממנה.)

אני רוצה שיאספו את הצעצועים ואף אחד לא מקשיב ולא אוסף? בא לי כבר להשתגע מהם ולצעוק. אבל אז אני חושבת לעצמי "טוב, אז שלא יאספו, מי בכלל צריך צעצועים?"

הולכת מביאה מטאטא מהמטבח ומתחילה לטאטא את הצעצועים. מיד כולם נזעקים- לא!!! אז אני אומרת בנחת (ושוב קצת בשמחה לאיד חחח) "אההה אבל צעצועים לא אסופים הולכים לפח!" מיד הפלא ופלא כל אחד עט על הצעצוע הקרוב אליו ואוסף אותו.

תודה לך על זה

אנסה לאמץ

זה בסדר גמור להעביר את האחריות לילדים, ואם הם לא נועלים סנדלים, אז באמת אי אפשר לצאת מהבית.

אבל חשוב שזה יעשה מתוך מקום רגוע ונקי, ולא מתוך "נקמנות". בעיניי זה מכניס את הילדים ללחץ ומעמיד את ההורה מולם בעמדה לא נכונה. ובנוסף, נכון לעשות את זה רק במקרים שבאמת יש כיסוי לאמירה. זאת אומרת, אם אנחנו רוצים לצאת לגינה, והבן שלי לא מוכן לנעול סנדלים, אז אני באמת אשחרר ואגיד לו בסדר גמור וכשהוא ירצה לצאת לגינה אגיד בנחת שאם אין לו סנדלים אי אפשר לצאת לגינה. אבל מתוך מקום שאני באמת מוכנה לוותר על לצאת לגינה.

אבל אם צריך לצאת לגן, וזו לא באמת אופציה מבחינתי האם אפשר לצאת או לא, אז אני לא אגיד משהו שאני לא מתכוונת לעמוד בו.

קצת קשה לי לדייק את זה, אבל מניסיון אצלנו, במקרים של סיטואציות דומות, זה העמיד את הילדים בסוג של לחץ וזה לא מלמד לטווח הארוך בצורה בריאה. אז אני ממש משתדלת להימנע מדרך כזו, כשהיא מלווה ב"ניצול" הכוח והידע של ההורה ושימוש בלחץ של הילד, למרות שהיא באמת יעילה לטווח הקצר.

אני מרגישה שאצלי, אני צריכה להמציא את עצמי כל פעם מחדש עם הילדים. אז אני לא יודעת איך השיטה הזאת עובדת לטווח ארוך. אבל כרגע זה עובד אצלי. והאמת, שלא אכפת לי גם שתצא מהבית לגן בלי סנדלים, עד הרחוב היא כבר תחליט שכן כדאי לה ללבוש אותם.

אבל מבחינתך- אוקיי, הילדה צורחת שהיא לא רוצה סנדלים, ואת לא רוצה להגיד לה שהיא לא יוצאת כי חייבים לצאת לגן. אז מה הפתרון שלך?

ובקשר לנקמנות חחח

מה אני אעשה, כשזה מגיע ממקום שהמקור שלו כעס, אני כבר מעדיפה שזה יהיה נקמנות ולא כעס. כשאני רגועה ויש לי כוחות והכל טוב, אני מתייחסת בצורה הרבה יותר מבינה לקונצים שלהם. אבל כשאת כבר מגיעה לסיטואציה של עצבים, מבחינתי זו דרך אחת לא להוציא עליהם את הכל אלא להישמע יותר רגועה.

אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה, ומה שעובד אצל מישהו אחד לא בהכרח יעבוד אצל מישהו אחר.

אז מה קורה אצלך והאם זה מתאים, זה רק את יודעת.

אז קודם כל חשוב לי להגיד שמה שכתבתי לא מכוןן אלייך, אלא אלי, אני מתארת וכותבת רק מתוך חווית ההורות שלי.

לגבי השאלה של הסנדלים, זה מאוד תלוי בסיטואציה ותלוי גיל.

או שאני אהפוך את זה למשחק

או שאני אגיד שיצא בלי סנדלים

או שאגיד שאני יוצאת ומחכה ברכב למי שמוכן

לרוב אחד משלושת הדברים האלו עובד

תודה 🙂

נראה לי דיברתי פה כבר יותר מדיי חחח

עשיתי את זה פעם פעמיים על צעצועים שלא אכפת לי מהם. אבל שוב, זה לא שאני עושה את זה כל יום, רק כשכבר כלו כל הקיצים

שאם נואשים עושים פעולה חריגה.

לא כדאי להיות נואשים מול ילדים ולא כדאי לעשות פעולות חריגות.

הרבה ילדים מתקשים בפעולה של איסוף משחקים, בעיניי חבל להתעקש על זה ולפגוע בתקשורת עם הילדים.

לא חושבת שלזרוק צעצועים זה פעולה חריגה. יש לילדים שלי כמות לא הגיונית של צעצועים מיותרים שלא אני קניתי ולא יזיק להם ללמוד להעריך את החפצים שלהם

כי באמת לא שייך מבחינתי לזרוק לפח.

קראתי, ושמתי לב שזה ממש נכון,

שההתפרצות היא כשאני מבליגה או מתאמצת במיוחד להיות נחמדה, ואז מגיעה לקצה כי כאילו - אתם לא מתביישים שאני כ"כ מתאמצת?

למשל, הילדים מסרבים לאסוף, אז אני מנסה בדרכים כיפיות וחביבות להפוך את האיסוף למשחק, והם עדיין מתעלמים, אז אני מחליטה שלא נורא, בשביל לשמור על אווירה טובה, אאסוף בעצמי אחרי שילכו לישון, ומתגברת על עצמי ולא כועסת. וכדי להיות אמא טובה, אני משקיעה ומכינה פנקייקס לארוחת ערב, ואז קוראת להם לבוא לאכול, והם פשוט מתעלמים ממני, אז אני מנסה בדרכים נחמדות. אבל פתאום - בום. פיצוץ. נמאס לי. הם הגזימו. אני כ"כ מנסה לשמור על אווירה נעימה, ולהיות אמא כיפית ולא לכעוס, והם פשוט לא מעריכים את זה ולא משתפים פעולה!! אז כבר אני מגיעה לכעס ולצעקות.

אז היה עדיף שבשלב מוקדם יותר כן אנזוף או אדבר בתוקף, ולא אתאמץ להתעלות על עצמי.

דרך ממש יעילה היא לומר להם את הרגשות שלי, במקום לכעוס, לומר: תדעו לכם שאני ממש, אבל ממש, כועסת. ניסיתי שנאסוף משחקים בכיף ומתוך משחק ואתם פשוט התעלמתם ממני! זה ממש מכעיס אותי, ובכלל לא נותן לי חשק לנסות את זה להבא. או: אני מאוכזבת מאוד שטרחתי להכין ארוחת ערב טעימה ומיוחדת ואתם ככה מתעלמים ממנה. בסוף רק כשהפנקייקס כבר יהיו קרים אתם תיזכרו שאתם רעבים ולי בכלל לא יהיה חשק לתת לכם לאכול.

זה לא שאני תמיד עומדת בזה.... לצערי בכלל לא. אבל לפחות יודעת על מה צריך לעבוד...

נובע מחוויות עמוקות יותר שהוא ביטוי חיצוני להםלרוב מול ילדים, נכעס כשאנחנו מרכישים חוסר אונים בתוכנו,

ובעצם כעס ושאר המידות הדומות, הן הדרך שבה במקום להתמודמול הכאב שלנו בלוך עצמנו, לדוגמא שאני מרכישה שאני אמא לא טובה

או שאני מרגישה חוסר אונים

אני בעצם משליכה את הכעס על הסביבה, או על הילד שלי.

ההתמודדות הנכונה בעיני היא ללמוד להתנהל נכון מבחינה רגשית ולהבין איך

המנגנון הזה פועל בתוכנו ואיך נכון לעבוד איתו.

בעלי הצחיק אותי היום

שרתי בנונשלנט את השיר של ריטה ורמי, לילה עייפים את מתרגשת .....כל מה שתרצי אעשה בשבילך ( מי שמכירה חחח)

אז בעלי השלים את מתעצבנת 🤣 קרע אותי

קיצר זאת ממש עבודת חיינו, לא לכעוס

היו לי תקופות הרבה יותר גרועות..יש ויש

אני חושבת שמה שעוזר מאד זה שיח על זה עם הבעל, לספר על הקושי, לחשוב מה עוזר לא להגיע לקצה, לשים לב אחד לשניה מתי עדיף שהשני יטפל במצב...

אני מרגישה שאחרי 11 שנים של נישואין זה נהיה איכשהוא מאוזן יותר, גם לומר אני מאד כועסת, לדבר את הרגשות ופחות לפעול ,מאד עוזר,

ואם קרה וכעסת והתנהגת באופן שאת מתביישת בו, לבקש סליחה, להסביר אמא היתה עיפה/ לחוצה וכו...

אה ועוד דבר חשוב מאד, להיות קשובה לעצמך, לנסות לישון כשעיפה להפריד עבודה מבית, לצאת עם בן הזוג /חברה/לבד למלא את עצמך וככה בדכ פחות מגיעים לקצה...

בהצלחה לכולנו ♥️

מה עם לשים להם רגע סרט וחצי שעה להתאפס על עצמך?

זה ממש קשה להיות חולה,הם חולים,בעלך לא נמצא

והכל לא מתוכנן ולא התכוננתי אליו מראש

ועוד הקטע עם הכביסה והגזר ממש גומר..

באמת קחי רגע לעצמך תתקלחי

תכיני כוס קפה

תשבי ותכתבי לעצמך תוכנית איך את יכולה להעביר את המשך היום כמה שיותר טוב מבחינתך

חיבוק ענק!!

ממש לקפוץ מדבר לדבר בלי ששום דבר נפתר

כל כך מתסכל

חיבוקים

מקווה שמחר תזכי ליום מפנק ומוצלח ❤️

לא יודעת למה אני סופר היסטרית בהריון הזה...

אחד הדברים, ממש תחושה שהוא כאילו עוד רגע בחוץ.

 זוכרת שאמרתי שזה מרגיש כאילו עוד רגע הוא שולח יד החוצה, או מציץ עם הראש רגע לראות מה קורה בחוץ...

בהריון האחרון כל הזמן הרגשתי כאילו היא עומדת ליפול החוצה.

לא נפלה , אגב. 

לק"י

וגם הילדים כנראה מרגישים שזה סוף שנה והפוכים יותר.

אני ילדתי את השלישית שבוע לפני סוף השנה, אבל באותה שנה הקייטנה בגן היתה 5 שבועות (האריכו בגלל הקורונה), אז יצא לי להיות עם כולם בערך 3 שבועות.

לא זוכרת כבר איך היה, וכמה בעלי היה בבית....

בן כמה הקטן?

לק"י

או אולי לקחת בייביסיטר לחלק מהבקרים.

אני מבינה שיש לך תינוק קטן?

יולי אוגוסט זמנים מאתגרים, לפעמים באמת יכול להיות סיוט!

נראה לי זה הרגיל..

אז עדיף לחכות?

לדעתי תנסי, מקסימום לא תתאכזבי אם יצא שלילי...

כמובן שעדיף אץ הרגישות

אז את יכולה לבדוק כבר מחר על הבוקר

אבל גם אם יש צל, זה יכול להיות המקום של הפס שאמור להיות אם חיובי, ולאו דווקא פס אמיתי...

זו בדיקה אמינה?

בכל מקרה הייתי עושה שוב מחר/מחרתיים, או הכי טוב בטא..

אבל באמת פירקתי אותה כשחזרתי הביתה עכשיו ולא מצאתי את הפס..

מצד שני עברו איזה 10 שעות..

בעיה

מסתבר שיש לי דוקטורט בבדיקות הריון

אני גם יודעת כבר לזהות פס שהוא לא נכון

תאמיני או לא, כבר קרה לי כמה פעמים

סורי על העריכות קפץ לי כמה פעמים

לא הגבתי על התמונה כי אני גורעה בדברים אלו... אני צריכה פס זורח כדי לראות אותו😅

אבל לאחותי היה פס חלשלוש שנעלם וכן היה הריון 

בפורום מידי פעם

לא להסתמך על בדיקה ביתית

היא נחמדה

לפעמים היא ממלאת את ליבנו אושר והתרגשות

אבל לפעמים גורמת לכאב לב מיותר

בעיקר מי שבודקת לפני האיחור, ואני הכי מבינה את הדחף הזה לעשות בדיקות

אבל מניסיון זה פשוט יכול לגרום לאכזבה מיותרת

ואני לא מדברת על הריון כימי

שזה עוד איכשהו אפשר להבין שאשה רוצה לדעת גם אם עברה הריון כימי

אבל בדיקה שמראה שני פסים סתם, כי הסיני שיצר אותה החליט לעשות מאיתנו צחוק

אז דעתי היא

הניחו לבדיקות האלו

חכו לאיחור

או תעשו בדיקת דם

חוזרת בי במחיר. עברו כמה שנים מאז ....

ב150

הגעתי ב40+0 ואמרו לי פעם הבאה להגיע ב41+0

בסוף ילדתי לפני

פה בפורום אני קוראת שהרבה מגיעות פעם ביומיים בשבוע הזה, אבל לי תמיד אמרו להגיע פעם הבאה רק ב41

אך ורק בבית חולים.

וכן, כולל פספוס ימי עבודה של הבעל. (מציעה לחשוב אולי על עוד דרכים... חברה, אמא...)

זה מסוכן לגלות משהו שמצריך תפעול מהיר של האירוע כשאת רחוקה מבית החולים! 

שאר הדרכים לא רלוונטיות לצערי אבל אם אין ברירה אז הוא יפספס, זה הכי חשוב כרגע.

לא יודעת מה הייתי עושה...

חושבת שהייתי עושה הכל כדי להגיע ברביעי...

אם הבעל יפספס אז יפספס... או כל דרך אחרת (לי כן עולות כמה אפשרויות אחרות..) 

אז אולי כן אני אלך מחר וזהו, מלחיץ אותי בעניין הזה להחליט..

לק"י

שבוע 40.

רק מ-41 זה בבית חולים.

ולפותחת- לי אמרו פעמיים בשבוע. אז לא הייתי דוחה מרביעי לחמישי.

כי השיליה מזדקנת ויכולות להיות כל מיני סיבות שיצריכו מעקב או זירוז וכד'.

אני גם יולדת בד"כ בבי:ח שנמצא בעיר אחרת ובד"כ גם עוברת את התאריך.. אז הולכת לעשות מעקב שם.

אבל אני הולכת לבד ולא מטריחה את בעלי לבוא איתי.

אם צריך שהוא יגיע- אני קוראת לו שיבוא אח"כ.

(קרתה פעם אחת שהלחיצו אותי ורצו ליילד אותי/ לנתח  על המקום.. קראתי לו והוא הגיע.

בסוף השתחררתי וילדתי אחרי 3-4 ימים בלידה ספונטנית ב"ה)