פורום הריון ולידה (עמוד 862)

כמעט כל יום

כשהרופאה ראתה שהצוואר ארוך היא אמרה שפשוט להתעלם ולשתות וזהו

תודה רבה

שהצירים לא כאבו עד הלידה והם היו משבוע 20

יש כל מיני סוגים, יש את הסוג שכואב לאורך ההריון

גם אני מתלבטת על זה, לא יודעת לייעץ מה נכון, רק לספר מה אני עושה. אם אני ארגיש שזה חריג ממה שאני מרגישה כל יומיים בשבועות האחרונים (נניח הרבה שעות ברצף שמכילות 4 צירים או הרבה יותר מ4 בשעה אחת או כאב בלתי נסבל) אז אני אסע, אבל ככה כשזה השגרה וכל פעם שנבדקתי הכל היה בסדר, אז אני נושמת עמוק ומחכה שהציר יעבור.

הריון ראשון משבוע 19

הריון שני משבוע 14/15

אם הפעם האחרונה היתה לפני חודש וחצי

בשביל הרוגע הנפשי, לוודא שאין שינוי והכל בסדר...

ומנסה להוציא מהרופא התורן הנחיה ברורה מתי לבוא שוב..

(בהריון הקודם באתי כמה פעמים עד שרופא לקח אחריות ואמר לי לבוא שוב רק אם יש שינויים

ובהריון הנוכחי רופא אחד אמר לי מצידי תבואי כל יום (חן חן...) ורופא נשים אחראי אמר לי לשים לב לתדירות או אם כואב

(אצלי לא כואב ככ רק מציק))

שמירת הריון מיועדת למי שחולה יותר מחודש.

אני בכל ההריונות יצאתי לשמירה בגלל היפראמזיס.

בשליחת טפסים במחשב לוקח די מהר.

הכל נמצא באינטרנט את צריכה להדפיס ולמלא את הטפסים ולבקש מהרופא נשים למלא(ואם יש עוד המלצות רפואיות זה מצוין).  יש גם טופס מעסיק. בדרכ להנהח של המעסיק יש תוכנה שמוציאה את הטופס המבוקש.

ממליצה לך לשלוח מייל simfi.help@gmail.com יש לה חוברת מידע על סימפי..

ומכירה עוד בנות שקיבלו

גם בשבוע כזה בערך..

צריך שתהיה המלצה מאורטופד לשמירה. נגיד את עובדת בעמידה ונתנו לך לעבוד בישיבה ואת עדיין בהמלצה לשמירה - המעסיק צריך לציין את זה בטופס.

זה לא נכנס תחת סכנת חיים לאן ולעובר, אלא תחת מצב שבו העובדת לא יכולה לבצע את עבודתה מחמת אופי העבודה והקושי הבריאותי שעולה מההיריון ומקשה על ביצוע העבודה 

ולפותחת- אם את כבר חודש בבית,זה הזמן להגיש. הם מטפלים יחסית מהר.

כמובן שלא בטוח שיאשרו, אבל זה לא בהכרח חסר סיכוי. ותמיד אפשר לערער. יש לי חברה שערערה פעמיים וזכתה פעמיים

כזה קל לקבל... שחלק מצליחות וחלק לא...

ולרוב משבועות 24-28..

והבנתישיש ערים שיותר נותנים ויש ערים שבשום אופן לא😳

ממליצה שתהיה הלימה בין המסמכים הרפואיים לבין אישור המעסיק שאת מגישה, לרוב ההמלצה של ביטוח לאומי לעבודה עם סימפו תהיה שתושבי בעבודה על כיסא עם כרית ולכן לא מאשרים. חשוב שיהיה רשום באישור הרפואי שיש כאבים חזקים מאוד גם בישיבה, ושבאישור המעסיק יהיה רשום שהציעו לך לעבוד בישיבה וזה עדיין לא פותר את הכאב.

וכמובן במידה ולא אושר להגיד ערעור!

תרגישי טוב

לא הייתי מנסה במצב רגיש להתחיל להתעסק עם מחשבות טורדניות. רופאת המשפחה מודעת? היא נחמדה? אם מה שכתבתי לא מתאים לך, בבקשה תתעלמי ממני.

שולחת לך כוחות. זה מעייף

רופאת המשפחה לא מודעת ואני מעדיפה לא לקחת תרופות. אני סופר רגישה גם בגוף וכל דבר הכי קטן של הורמונים או תרופות לא טוב לי בגלל הרגישות הגבוהה מאוד שלי. 

זה באמת מעייף תודה על הכוחות וההבנה ששלחת לי.

רק חשוב לבדוק טוב טוב עלות -תועלת בכל מה שקשור לנפש.

זה משפיע על כל תחומי החיים,

מחשבות טורדניות הן זוללות אנרגיה ולא נשאר כוח לכלום!

מה שנקרא "דיני נפשות"...

לכן תבדקי אופציות

אולי רופא שמבין עניין וירשום מינון עדין לזמן קצר

אולי טיפול אחר, מוגבל בזמן

אולי משהו ברפואה האלטרנטיבית (למשל פרחי באך, אם את רגישה אולי תגיבי לזה מהר וביעילות)

אפילו עזרה בבית בתשלום.

אולי תמיכה מקרובת משפחה.

כל דבר שיתמוך  בך, יחזק את המעטפת.

לפעמים קל לנו לעזור לעצמנו בעצמנו,

לא להקל על עצמנו

כי כביכול מי מכיר אותי יותר טוב ממני?!

ובעצם זו הדרך הארוכה.

מה יותר יעזור לי. זה באמת זולל אנרגיה..

מרגישים לא טוב.

אבל יש מצב שתרגישי הקלה כזאת, שתשמחי שהיום יש אופציות.

רפואה שלמה!

אני יודעת שאחת מדרכי הטיפול זה דרך חשיפה הדרגתית.

מה זאת אומרת?

נגיד אדם מסויים עם OCD, חוזר כל פעם לבדוק האם סגר את הדלת של הבית מנקה ידיים עם סבון כמה פעמים רק כדי "להיות בטוח".

אצל רוב האנשים, יש מנגנון במוח שמאשר את תקינות הפעולה לאחר הביצוע שלה. כמו שיש "קליק" אחרי שחוגרים חגורה ברכב, וככה יש אישור שאכן חגרנו כמו שצריך.

אז אצל רוב האנשים, המנגנון במוח מאשר את ביצוע הפעולה אחרי פעם אחת. ולכן מספיק לשטוף ידיים פעם אחת, לסגור את הדלת פעם אחת. אבל עם OCD לרוב המנגנון הזה חלש יותר, ולכן יש נטייה לאובססיביות. אצל אנשים שונים זה יכול להתבטא בדברים שונים ובדרגת קושי שונה.

אבל העיקרון הוא, לנסות לא להיענות לרצון לחזרתיות.

אני יודעת שזה מאוד מאוד קשה. ולכן כדאי לבחון את הדברים שבהם יש נטייה לאובססיביות, ולהתחיל מהתמודדות עם הקל שבהם. איך מתמודדים? לא נענים לרצון לבצע את אותה פעולה שוב. ואם זה קשה מידי, אז לפחות להפחית את מספר הפעמים.

נגיד אדם מסויים שוטף ידיים 10 פעמים, וחוזר לבדוק את הדלת 5 פעמים. ההתמודדות עם הדלת קלה יותר עבורו, אז מתחילים בדלת.

מדרגים לפני שמתחילים את רמת הקושי עם המשימה.

כמה יהיה קשה לבדוק את הדלת רק 4 פעמים? 6. מעולה, זה משהו שאפשר לנסות. ועושים את זה. בכל פעם שסוגרים את הדלת בודקים רק 4 פעמים. לא יותר! אפילו שזה ממש ממש קשה, אפילו שממש רוצים לבדוק רק עוד פעם אחת. מצליחים? יופי, אפשר עכשיו להוריד את מספר הבדיקות. וכן הלאה וכן הלאה. כל פעם מתמודדים עם זה, אבל בהדרגה. בצורה שתהיה קשה אבל אפשרית.

להיענות לצורך הזה זה אולי מה שעושה טוב באותו הרגע, אבל זה רק מקבע את ההתנהגות האובססיבית.

מקווה שכתבתי מובן, אכתוב רגע בקיצור:

המטרה: להפחית את ההיענות לכפייתיות

הדרך: לעשות זאת בהדרגה, להתחיל מהדברים הקלים יותר ולהתקדם לאט לאט

מקווה שיעזור לך

אני לא כותבת בתור אשת מקצוע, אלא רק מניסיוני

מוסיפה, שלפעמים באמת יכול לעזור טיפול תרופתי, ואפשר להתחיל בירור דרך רופא משפחה. זה לא במקום התמודדות עצמית, אבל זה יכול גם לעזור

אנסה ליישם. מה הכוונה לאט לאט? אם הצלחתי למשל להוריד ל4 פעמים אז ישר לעבור ל3 פעמים או שבהדרגה אומר להיות נניח שבוע או חודש על 4 פעמים ורק אז לנסות ל3?

כאילו מה הקצב והזמן שצריכים לכל דבר? ותודה שכתבת מניסיונך. לך זה עזר? יש עוד דברים שעזרו לך?

מאוד תלויה בך.

נראה לי סביר להגיע לנקודה שבה את כבר מרגישה די בנוח עם לבדוק את הדלת "רק" 4 פעמים (לצורך הדוגמה) ואז לעבור לשלב הבא.

אני בטיפול, ככה שזה משולב עם שיחות והדרכה, אז מניחה שזה שונה מאשר לעשות לבד.

אבל עוד לפני הטיפול, ממש הכרחתי את עצמי לא לחזור על דברים, ובסופו של דבר זה עוזר. אבל כן אגיד, שיש גם רמות שונות ואצלי זה יחסית "קל".

אז תשווי את ההצלחות שלך ביחס לעצמך, ולא ביחס לאחרים.

אני לא נעזרתי בטיפול תרופתי, כי השיטה הזו עזרה לי מספיק. אבל בתחילת הדרך הציעו לי לשקול את זה גם

את @גלויה המדהימה שפעם ביקשה לתייג אותה בשרשורים בנושא הזה, ויש לה בטוח מה להוסיף מחכמת החיים שלה...❤️❤️❤️

צריכה לצלול לזה, לוקחת אוויר.

צהובות או לבנות זה נורמלי

יש ריח מוזר?

זה דלקת גם הפרשות כחולות

אני גם רוצה לקנות אותה עכשיו אבל אני צריכה משו שעולה למטוס ולא בטוחה שזה טוב לזה

ויש לה תיק לעלייה למטוס או משהו כזה..

לחברות שלי יש כזה והם מרוצות עד כמה שאני יודעת.. עד גם כאלה שמשתמשות עם טרמפיסט

יש למלא סביבי שאפילו קנו פעמיים...

טיולונים במחיר כזה אני מצפה שיחזיקו מעמד ביציבות ובזרימה ילד אחד

בילד שני זה בונוס, והרבה פעמים מגמגמות

טיולון בניגוד לעגלה מתלכלך הרבה יותר-

זה לא מתפרק לכביסה, מבחינתי זה מקצר את אורך חייה (כי בסוף הן מטונפות..)

(ובאמת פעם הבאה שוקלת לקנות יקר ומתפרק לכביסה כי תכלס זה מצטבר..)

קודם כל תודה!!

שנית, התכוונתי ל2 ילדים ביחד...

עשיתי את זה הרבה פעמים. אולי זה גם מה שחיסל את הטיולונים שלנו בטרם עת אבל זה היה שווה לי.

@אמא לאוצר❤ - לדעתי אין מנוס מללכת לחנות ולבדוק בעצמך איך הטיולון נראה ולבדוק אם שני ילדים יכולים לשבת בו...

🙈

תודה❤️❤️

ושמים 2 ביחד

את לא מכירה שעושים ככה?🤭

לא יודעת, נפוץ בסביבתינו

יש לי אבל אח ששם את התינוק הנוכחי בעגלה ואת הגדול יושב על המעמד של הרגליים עם הרגליים שלו בתוך הסל ומחזיק עם הידיים את העגלה

חח זה חמודי אבל לא ניראלי בטיחותי כלכך😅

מאז שקנינו אותה השתמשנו בה רק כשממש ממש לא הייתה ברירה

בעלי גבוה אז הוא (וגם אני, למרות שלא גבוהה) לפעמים תוך כדי נסיעה לוחצים על המעצור והעגלה נעצרת בלי הכנה מוקדמת.

יש שם חלק לרגליים שאנחנו מנסים ליישר כשהילד ישן כדי שהרגליים יהיו ישרות וכל כמה מטרים זה משתחרר והרגליים של הילד מתקפלות חזרה.

אי אפשר לפרק כדי לכבס.

ההיגוי שלה פחות נוח (התרגלנו לבוגבו אז אולי זה קשור).

ולא נראה לי שהיא מתאימה לשני ילדים, אצלנו היא התפרקה פעמיים כבר כי השתחרר איזה בורג (בפעם הראשונה הלכנו לחנות ושמו בורג חדש, בפעם השנייה בעלי עשה איזה קומבינה יותר טובה מהבורג ועכשיו זה כבר לא משתחרר), כשהלכנו לחנות להתונן הם שאלו אם ירדנו איתה מדרגות כי אז זה יכול לקרות (ירדנו איתה רק ממדרכה לכביש, אין לנו מדרגות)

אבל.....

כל העולם עם העגלה הזאת ומרוצה.

ראיתי מלא אנשים עם העגלה ושאלתי אם מרוצים ואמרו לי שמאוד וגם בחנות המליצו בחום.

באמת מוזר.

שאתם ככ לא מרוצים ובאמת הרבה ככ כן..

בגלל המוגלובין אני לא יודעת לעזור

אבל אולי לישון טוב ולשתות הרבה ולאכלות מזין יעזרו

לדעתי לא קריטי הדיוק ממש על הנקודה

פחות תמל זה בסדר עם הדייסה

אבל לשים יותר תמל אולי לא כדאי כי המיהול יהיה לא מאוזן

גם אתךי כרגע זה בעיקר מולו

והוא מתחיל לגדול ולאתגר אותי מבחינה רגשית

מרגישה אין לי מספיק כלים בשבילו עדיין

לפעמים אני מסתכלת על הילדים שלי ושואלת פתאום: "מי ילד לי כל אלה?" ואני הרי עדיין ילדה קטנה בעצמי...

ומצד שני - לפעמים מרגישה זקנה כל כך, ולא מסוגלת להשתובב איתם בעליזות ולקפץ איתם ולהתכופף למשחקים שלהם...

וכנראה שכל הזהויות האלה חיות כולן בתוכי:

אני אמא,

ואני ילדה,

ואני רעיה,

ואני קשישה,

ועוד כמה דמויות כאלה. אני הכול, פשוט כי כך ה' ברא אותי.

והמשימה שלי בחיים היא לעשות שלום בין כל זהויותיי,

ולגדול ולגדל את כולן ואת עצמי...

כל הזהויות הללו בנו,

שכנראה יכולים וצריכים לדור בכפיפה אחת זה עם זה

ועשיית השלום הזה בין כל החלקים הללו בתוכנו והגדילה בהם כמו שכתבת - מקסים וחזק מאוד!

כתבת כ"כ יפה ונוגע

ורוצה גם לומר שגם תוך כדי

וגם עד ש...

עד שנספיק לגדול -

אולי אולי הילדים שלנו צריכים גם את המקומות הקטנים הללו בנו?

אולי על ידי כך הם מקבלים גם הרבה?

כמו אנושיות,

קשיבות לעצמנו

לגבולות שלנו

לצרכים שלנו

למידה מטעויות

צמיחה תוך כדי תנועה

חזרה בתשובה

היכולת לקום לאחר נפילות

היכולת להיות טובים גם אם אנחנו לא מושלמים

היכולת לקבל מודל אנושי ובר השגה מההורים - ובהתאם לכך גם מאיתנו הילדים כאשר נגדל להיות הורים בעצמנו

ונדע לקבל גם את החלקים הקטנים הללו בתוכנו

ואפילו ללמוד דווקא מהם דבר או שניים

ואפילו שהם עצמם, החלקים הקטנים האלה בנו, יעמיקו גם את החלקים הגדולים בנו.

ומה שאת בטוח כבר עכשיו וכל הזמן - זה אמא אוהבת 

ומשתדלת

ורוצה

וזה אולי הכל

❤

איזה יופי לראות את התודה שלך לכל אחת ואחת,

את ההתבוננות הרחבה, ואז המעמיקה, ואז החיצונית, ואז הפנימית

ואת הלב הגדול שלך שמחפש ומבקש ומוצא ואוהב ❤

אני תמיד מתפעלת מהמקום שיש בך, לכתוב לכל אחת

להעניק לה מכל הלב ולהאיר את הטוב שבה

משמח ומחמם את הלב מאוד לשמוע ❤

אבל אז אני מרחמת על הגדול שלי

שהוא הראשון שמפגיש אותי עם המקומות האלה ופוגש אמא ראשונית מאוד

נכון שיש לזה גם פריוולגיות אבל עדיין...

ואני לפחות כן הייתי רוצה להיות יותר מאופקת ואסופה מולם. אבל גם מול עצמי אני לא כזו

אני לעתים מאוד סוערת במקומות הכי פנימיים

אבל רק כאמא למדתי את זה על עצמי. לפני כן הייתי בתת מודעות לגמרי

אז עכשיו שאני יודעת, עובדים על זה

ובכל מקרה, עלדים לא יודעים איך אמא 'אמורה להיות'. את בכל מקרה המשענת והיציבות שלהם

❤️

אנחנו ממש גדלות איתם

ומהם

אבל הייתי רוצה כביכול להיות שלמה יותר

שהם יחוו אמא שמסוגלת יותר להכיל את עצמה ואותם גם בזמן של התפרקות

כרגע בדיוק הגדול שלי מתחיל יותר להפוך לילד והוא כבר לא תינוק

ופתאום הוא דורש ממני דברים שרק עכשיו יוצא לי להכיר

הוא חווה אותי מאוד ראשונית

הייתי רוצה בשבילו לחוות את האמא שאהיה אחרי שאגדל;)

מניחה שאין דרך לקפיצת הדרך הזו 

כלומר, יש בנו צדדים שאנחנו צריכות ללטש ואנחנו נפגשות איתם רק מול ילדים או בעל

אבל מרגע שדקרנו את הנקודה שמפריעה לנו וצריך לפתח- כמעט תמיד יש דרך לטפל בה.

לפעמים זה רק פרפקצזיוניזם ולפעמים זה משהו עמוק שבא לידי ביטוי עכשיו וצריך ללמוד לפתח אותו למקום טוב.

וכנראה שזה גם טוב לילדים שלנו אם ככה ה' ברא את המציאות.

ולפעמים אני גם משתפת את הילד שלי בקושי שלי, ובכשלונות, ובהתגברות, ובאסטרטגיות שאני מנסה. ונראה לי שגם הוא לומד מזה.

ואני גם באמת מאמינה בלהיות אנחנו כמו שאנחנו בלי השלמות.

אחרי הכל הילד בעצמו לא מושלם ואני צריכה ללמד אותו להתמודד עם עצמו כמו שהוא

אבל לפעמים הייתי רוצה קיצורי דרך;)

יכול להיות שאני גם צריכה להרחיב את הכלים שיש לי בהתמודדות איתו 

את יכולה להירשם להדרכת הורים.

לדעתי עדיף כזאת שתעזור לך לגדול.

אני מאוד אוהבת את הבית להורות מקרבת, למרות שגם הם מתחילים מזיהוי בעיה ואז איך לשנות את החשיבה והדינמיקה.

אבל הכי נכון זה ללמוד ולגדול לא דווקא כשיש בעיה.

אפשרות נוספת זה להתחבר לכמה אמהות שהן יותר מנוסות.

נניח אמהות שהילד הרביעי והלאה בגיל של הבכור שלך, ומתמודדות עם אותם אתגרי הגיל, רק עם זווית ראייה מעט רחבה ומנוסה יותר.

רק צריכה למצוא משהו שבאמת מתאים

אבדוק על ההורות מקרבת

ואמהות עם ניסיון זה באמת מאוד עוזר

שאמא יכולה להכיל את עצמה ולחבק את עצמה גם כשהיא לא מצליחה להיות מאופקת ואסופה.

ילדים לומדים מהיחס שלנו לעצמנו המון... הרבה יותר ממה שהם לומדים מהיחס שלנו אליהם.

אבל את צריכה להיות נאמנה לעצמך ולא לכל מיני דעות חיצוניות לוחצות. אחרת את תאבדי חלק מהתובנות שהתבוננות פנימית יכולה להוליד בך.

להיות אמא קטנה זה לא באג, זה פיצ'ר.

כמו שהגוף הפיזי לא יכול ללדת אדם בוגר, אלא צריך ללדת בקטן ולהתחיל מסע גדילה,

כך גם ההורות מתחילה בקטן. בטכני. איך מסדרים טיטול. איך מכבסים בגדים וממשיכה פשוט בלהיות שם.

ועם הזמן לומדים להיות בקשב לצרכים שלי, לצרכים של הילד שלי, של מי שסביבי. לומדים להכיל, לנתב ולגדול מזה.

הכי מובן בעולם ❤️

תני לעצמך לגדול בשקט, אל תדחקי בעצמך לעשות את זה מהר מדי. יש תהליך טבעי של מה שנכון לך.

תהיי קשובה לעצמך זה הכי חשוב.

בהצלחה רבה!

צריך ללמוד לשהות ברגע להחזיק את המסע הזה

ומסכימה לגבי התובנות

צריך ללמוד להקשיב פנימה ולא החוצה

עבודה עבודה

שולחת לך חיבוק גדול גדול

בטח שתהיי מרוקנת

ועצובה

את עוברת כל כך הרבה

זה פשוט מתיש

מתיש את הגוף

מתיש את הנפש

את מתארת ממש חומה כזו שנמצאית שם ולא נותנת להבנה ההדדית להתרחש בשלמות וכמו שהיית רוצה.

זה קשה ממש.

כי הרבה פעמים לחומה הזו אין שם

ואין ידע מה היא בכלל וממה היא עשויה 

אבל מרגישים אותה כהוגן.

אני זוכרת את ההודעה הקודמת שלך ואת כל הבירורים הפנימיים שעשית, ומחזקת את ידייך להמשיך ולחפש את העזרה המדויקת עבורכם.

ב"ה אתם תמצאו!

ואותה החומה תוכל לאט לאט להתמוסס.

וצריך גם הפעם לראות מה בגדר התמודדות זוגית רגילה

ומה נכנס כבר בגדר ההתמודדות עם החרדה והדיכאון עצמם.

(למשל, המשפטים שבעלך אמר לך: "מבחינתו אומר שאני בכלל לא רואה אותו, לא אכפת לי ממנו ואפילו התבטא שיכול למות ולא יהיה אכפת לי"

יכולים להיות החרדה שמדברת ולא הוא.

וחשוב לקבל גם למקומות הללו מענה נכון ושלם.)

גם לגבי המקום שלך שרוצה, ובצדק, להתקדם ולהעביר את ההתקדמות לפסים מעשיים, כפי שכתבת:

"ניסיתי להבין ממנו מה כן ייחשב בעיניו שאכפת לי ממנו. לא ידע לומר אבל בהרגשה הכללית שלו לא אכפת לי" -

חשוב להמשיך ולבקש דרכי פעולה ברורות שהוא מבקש ממך.

איך בפועל הוא ירגיש אהוב,

איך בפועל הוא ירגיש שאכפת לך ממנו

שיביא את עצמו ואת הצרכים והרגשות שלו

זה חשוב מאוד מאוד.

כתבת שהצעת טיפול זוגי והוא לא התנגד. אולי זה פתח שכן חשוב לקחת וכל הכבוד לך שאת לוקחת אחריות על החיים והאושר שלך ושל הבית כולו.

כאשר תגיעו לכתובת שלכם, חשוב שתשקפי בפניה בדיוק את מה שכתבת כבר בהתחלה - למשל מה שכתבת שאת חוששת שבעלך לא יגיע או שיקח משפט אחד ועליו "יתקע" גם בבית, ובדרכה היא תוכל לקחת זאת בחשבון בתהליך שלכם ולראות יחד כיצד להתנהל בתוך הכל.

בנוסף, חשוב גם לשקף את המטרות והציפיות שלך מהתהליך כולו מולה/ו כבר מההתחלה, ואם בעלך מעוניין גם - אז גם הוא

וחשוב שתרגישו שאתם במקום הכי נכון ומדויק לכם.

ומכיוון שמעורב כאן גם עניין של חרדה ודיכאון של בעלך, אלו נקודות משמעותיות שמשפיעות לא רק עליו כמובן אלא גם על הזוגיות וזה רובד בפני עצמו שדרוש טיפול מקצועי.

לכן צריך לראות איך אתם מוצאים גם מענה לזוגיות וטיפול זוגי נכון ומרים וגם התייחסות וטיפול מממוקד בחרדות ובדיכאון ובהשפעתם על הקשר.

(לכן לצערי לא יודעת להמליץ על איש מקצוע כיוון שמכירה או פסיכולוגית קלינית בנפרד, אך בלי התמחות בטיפול זוגי, 

או מטפלת זוגית בנפרד אך בלי התמחות בחרדה ודיכאון)

ונשמע שצריך בהחלט את שניהם

אז או שמחליטים ללכת לשני אנשי מקצוע נפרדים לכל תחום

או שמחפשים איש מקצוע שהוא גם וגם והלוואי שתמצאו את מה שלבכם צריך ומחפש במהרה ותזכו לישועה שלמה שלמה בכל התחומם ב"ה 🙏❤

שולחת עוד חיבוק גדול וכוחות ❤❤❤

אני מרגישה שהשיחה איתו הכניסה אותי לדיכאון ממש.

בוכה כל פעם שנזכרת בשיח כי פשוט הבנתי שלא יעזור כמה אני מתאמצת זה לא "נקלט" בצד השני אז למה להתאמץ כל כך?

לגבי איש מקצוע ביקשתי ממנו שהוא יחפש כדי שהוא יהיה "קשור" לתהליך. אבל אם אני לא הצלחתי למצוא פסיכולוגית "רגילה" לי, לא רואה בכלל שנמצא משהו שיתאים לנקודות המורכבות שאנחנו צריכים

ושוב, עניין החרדה והדיכאון מבחינתו זה סוגריים. זה שלו, הןא מתמודד עם זה וזה לא קשור לבית. הוא פשוט לא רואה את הנקודות השקה

למרות שנתתי לו כמה דוגמאות בהן היו לי אורחים למשל והוא היה בדיכאון והייתי צריכה לנוע בין להתייחס אליו לבין להראות שכרגיל, מבחינתו לא על זה אנחנו מדברים אלא על ההרגשה שלו שהוא בודד במערכת יחסים

פשוט מרגישה ככ אובדת עיצות. כאילו כלום כלום לא יעזור כי זה מורכב מידי

ועןד רגע החגים נגמרים חוזרים לעבודה שאני ממש עמוסה בה, התחלתי איזה כיוון חדש

ומרגישה פשוט כזה דיכאון וחוסר תקווה  

פורקת פה כי פשוט אין לי את מי לשתף

בסוגריים, כתבתי פה פעם שעברה שבצד "שלי" לא סיפרתי אף פעם.

הייתי אצל ההורים שלי לפני כמה זמן וכבר לא זוכרת באיזה הקשר החלטתי לשתף את אמא שלי

מצד אחד היא ממש חיזקה אותי, כתבה לי אחר כך  הודעה מאוד מרגשת אבל מצד שני מרגישה עכשיו הרבה יותר חשופה. היא הייתה עדה לאיזה חילופי דברים ביני לבין בעלי וראיתי שהיא מסתכלת, שותקת ודואגת. הרגשתי שהיה עדיף שאני לא אספר לה ושעכשיו כל סיטואציה זוגית היא תסתכל עלינו במבט הזה...

אוף אוף בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת משם עד שהעננים יתבהרו... 

עמוק מיני ים

כל ההתמודדויות

כל מה שעברתם כבר

כל מה שאתם עוברים עכשיו

כל החששות והמחשבות לעתיד

כל החיים

והמורכבות

טוב שפרקת פה וקצת הוצאת ממך

אולי באמת מקום בינתיים של כתיבה לעצמך, לדף, כאן, לחברה וכו' יכול להקל ולו במעט

ומחזקת אותך שאתם תמצאו ב"ה את הכתובת המדויקת לכם, הלוואי וב"ה!

זה נכון שזה מסע בפני עצמו, והוא מפרך מאוד בפני עצמו, אבל הוא אפשרי ומשתלם מאוד מאוד ב"ה

אל יאוש ❤

תמשיכי לדייק את המטרות שלך ואת החיפוש וישועת ה' כהרף עין!

ואולי באמת כדאי ללכת לישון עכשיו ולקום ליום חדש עם קצת יותר כוחות?

הבוקר מביא איתו עוד קצת אוויר לנשימה, ובלילה גם הקצת אוויר שעוד יש יכול להיות סמיך, חשוך ומפחיד מאוד.

אם עוד לא הלכת לישון קחי לך 5 דקות לעשות משהו עבור עצמך

אפילו לשמוע שיר אהוב

פרק תהילים

נשימות עמוקות

חיבוק חזק לעצמך

ומשם לשינה שתוסיף קצת למאגרי הכוח 🙏

שולחת עוד חיבוק גדול וכוחות ❤

אם את חוששת שטיפול זוגי לא יעבוד כרגע..

לפעמים זה לא הדבר הכי מדויק

ברור שהחרדות שלו משפיעות גם עליך כשותפה לזוגיות ולמשפחה, וזה לא פשוט בכלל!

בטיפול טוב תוכלי גם לקבל תמיכה וגם כלים להתמודד עם הסיטואציה שתוכלי להביא אותם פנימה לזוגיות

בהצלחה!

להתמודד עם קשיים נפשיים אצל בן הזוג זה ממש מתיש.

מתיש ומרוקן.

מכירה משהו דומה ממשפחתי...

רק נקודה קטנה, שאם תרצי תקחי-

גם אני, כשהייתי מדברת עם בעלי בכלליות "אתה לא איתי...", " אתה לא עושה מספיק בבית", "אתה לא רואה אותי" השיחות האלו היו נגמרות במפח נפש.

הוא היה מהנהן ואטמר שאני צודקת ו... ממשיך.

כי בתכל'ס אין לו מה לעשות עם משפטים כלליים כאלה.

ואז הבנתי שאני צריכה לחשוב עם עצמי,

מה זה מבחינתי שיראה אותי,

ולתת לו דבר אחד מזה.

למשל מבחינתי שיראה אותי זה שיעזור לי עם הילדים ובבית. שיזום דברים.

אז מה מתוך זה אני יכולה לבקש? אולי שבימי שני הוא יקלח אותם ולא אני?

הנה, משהו פרקטי להיאחז בו, שדרכו החלטתי שהוא רואה אותי.

זה יכול להיות גם פרחים לשבת.

עכשיו, את מתארת מציאות שבה הוא בכלל לא תופס עם מה את מתמודדת.

הוא קצת שואב אנרגיה ממך,

ואת בכלל רוצה הכרה בקושי שלך. בזה שאת נושאת על עצמך כל כך הרבה.

נסי "לתרגם" לו את ההערכה שאת צריכה, או את הדברים שאת צריכה שיעשה למענך- כמה שיותר ספציפי.

למשל: זה מאוד ישמח אותי, שכשאני מכינה אוכל, תגיד תודה ותביע הערכה. אני חושבת עליך כשאני מכינה את זה, וההערכה שלך נותנת לי כוח להכין שוב.

הנה משהו ספציפי להיאחז בו.

תגידי כמה פעמים את זה, וזה ייכנס לו למודעות.

לאט לאט המוח שלו ילמד לראות את הדברים שחיצוניים לו.

דרך בקשות ספציפיות וקלות להבנה וליישום...

כי בדיכאון מה שאתה הכי לא רןאה- זה איפה זה פוגש את הזולת הקרוב אליך.

הןא פשוט לא מעניין...

ולא מתוך רוע.

אלא מתוך " אני מתמודד עם תהום חשוכה מאוד. אין לי שום יכולת להסתכל מבעד למסך שלי על אשתי. שתגיד תודה שאני חי".

ואם תנסי לדבר על הדיכאון שלו, ואיך את עם זה,  את ישר "תפסידי".

כי זה המגרש שלו.

דיברת על הדיכאון, הוא ישר נתפס לזה שאת לא מבינה בכלל בכלל מה הדבר הזה.

אל תיכנסי בכלל למגרש הזה.

גם אם את מרגישה את החרדות והייאוש שעולים בו.

נסי להיצמד לצרכים שלך.

ולהנגיש לו אותם.

כמה שיותר ברור, יותר ספציפי, יותר קל ליישום.

כל פעם לשמוח בדבר אחד שהצלחת בו אתו.

חג שמח אהובה!!!!

יש כפי שכתבו את הקו של יועצות נשמת -

02-640-4343

ב"הצלחה רבה! 

היא יכולה להגיד לך מהניסיון שלה ולעודד רגשית אבל היא תדגיש שהיא לא פוסקת הלכתית

יש כמה קווים נשיים, בכל אחד עונות נשים אחרות עם הכשרה שונה.

*מענה רגשי בתחום הפוריות* (סביב כל מעגל הפוריות, הריון, לידה, מניעה, הפלות, לידות שקטות, קשיי פוריות וכו') - המענה הוא של נשים אבל גם גברים יכולים להתייעץ במקרה הצורך.

*מענה רגשי בתחום האישות* - לנשים בלבד

בשני הקווים האלו העונות הן נשות מקצוע מתחום הטיפול (עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, פסיכותרפיסטיות ויועצות זוגיות) שבנוסף להיותן נשות מקצוע מוסמכות גם עברו הכשרה מקצועית של מכון פוע"ה בתחום האישות או הפוריות.

*מענה הלכתי בתחום הטהרה* - מי שעונות שם הן נשות רבנים (מאיגוד רבני קהילות) שעברו קורס 'יועצות רפואה והלכה' של מכון פוע"ה ועוד קורס יייעודי שמאפשר להן להיות חלק מצוות העונות (וכמובן שהן גם בקשר עם רבני המכון במקרים מורכבים יותר).

כל הקוים הללו פעילים בשעות 20:00-22:00, אבל לא בחוה"מ.

(תבדקי שמתאים לפסיקה שלכם כמובן....)

יש להם 2 קווים. לנשין

אחד רגשי ואחד הלכתי

יש לאמבטיה במקרה כזה יכולת להכריע:

או שמהישיבה הרגועה במים הצירים יחלשו ויתפסו, או שהם יתגברו יהיה ברור לך שזה זה - ובכל מקרה תרוויחי זמן של הרפיה ורוגע לפני כן..

בהצלחה ושיהיה בשעה טובה!

עכשיו קמתי.

כמה דחוף ללכת להיבדק? ממש אין לי כח! (וסידור לילדים)

איזה שבוע את?

בכל מקרה רם את בשבוע נורמלי של לידה 37 ומעלה... תנסי למשוך כמה שיותר בבית

ליתר דיוק 36+5.

מנסה למשוך בבית. ממש אין לי כח לביוקרטיה הרפואית...

מעולה.

בהצלחה יקרה..

מה קרה מאז? שכתבת..

אםאת לפני תשיעי והיו צירים מורגשים וצפופים אז אולי כן כדאי לבדוק אורך צוואר

נכון שילדים של אחרים גדלים מהר יותר??

בעיקרון כל הזמן יש לי צירים. או התקשויות. לא מבדילה ביניהם. אבל כבר ממש כואב.

ואמא שלי אומרת שלא כדאי להשתמש בבקבוק חם- אבל זה ממש עוזר לי בגב וברגליים.... כמובן לא שמה על הבטן.

ממש קשה לי להתנייד, גם בתוך הבית. בגלל הסימפו' וההרגשה שהעובר התמקם בין הרגליים...

והילדים רוצים לצאת ואין לי כח וסבלנות.

יצא עוד קצת פריקה... לא נורא.

ואם כבר- איזה תיק לקחתן ללידה? תיק, מזוודה, תיק גב....

הגוף מכין את עצמו

אם י שלך כדור פיזיו תשבי עליו הרבה

גם תנוחה שבה את על 6 עוזרת לעובר להתבסס טוב באגן(יש סרטונים שמדגימים)

ותכלס זה באמת שלב קשה וכבד וכואב

(גם אני בכל ההריונות עם סימפי'.. וצרבות וורידים ובלגנים ..אז ממממש מבינה לליבך זה ממש להסתובב עם בלון בין הרגליים

אבל..זה מרג ש בטרוף

אם רק מסתכלים מהצד לרגע

וקולטים את כל הפלא הזה שתכף עומד לקרות

אמן בקלות ובזמן הכי מדויק

תיק גב ללידה עצמה

ועוד תיק מזוודה שנשאר באוטו והיה לאשפוז עצמו.

תנוחי! תעשי מקלחות ארוכות (אם יש אמבטיה אז בכלל מעולה) הרבה תנועתיות, ותשתי הרבה!!

שיהיה בשעה טובה...

שמה בו דברים רק לחדר לידה

מטען רמקול בלוטוס אוכל ומיץ

וכמה דברים נוספים

ובאוטו מזוודה עם בגדים עבורי כלי רחצה וציוד אישי. וגם שמה שקית עם בגדים לתינוקי..הכיף שלי להלביש בבגדים חמודים

אחד קטן שיהיה איתך לדברים שצריך בשלוף, ואחד יותר גדול עם בגדים ודברים לאשפוז אחר כך...

בהצלחה ובידיים מלאות! 

אני ילדתי ככה כששום דבר לא היה מוכן והיו עוד מליון תוכניות קדימה.

ואצלי זה התחיל בירידת מים אז לא היה מקום לספק.

מאחלת לך שיהיה בזמן המדוייק ובקלות💕

הילד לא מבין מה את אומרת

הוא שומע שאת נותנת לו אישור לא להקשיב לך

הוא לא יבין למה עכשיו זה כן בסדר ומחר לא

אין צורך לומר לילד שלא יקשיב לך

אם את מרגישה עצבנית או משהו כזה וצעקת על הילד- אז את יכולה לשתף אותו שאמא עכשיו קצת עיפה או קצת עצובה.. וסלילה שכעסתי עכשיו זה לא אשמתך ואתה מקסים. ..להסביר ולהתנצל בפשטות

אם את מותנת לו כלל או הסבר ברור מתי כן מקיבים לאמא ומתי לא אז הוא יבין

אם באופן אקראי מבחינתו את אומרת לו -עכשיו אתה לא צריך להקשיב אבל מחר תצפי שכן

הוא לא יבין מה ההבדל בין היום ךמחר ומה הסיבה

ההבנה של ילד קיימת כמובן אבל היא צריכה הסבר ברור ומובן

ומיד אחר כך שחזרתי רגוע הם הקשיבו ועשו והיו מקסימים...

נראה לאן זה ילך מכאן

נזק לא קורה מטעות אחת

והאמת גם לא משתיים

כולנו אומרות לפעמים משפטים פחות מוצלחים כולנו לפעמים כועסות לא במקום

אתשאלת מה בדעה שלנו יל האמירה דלך אם זה נכון או פחות

אז הגבתי על שאלתך

אבל...גם טם נגיד וזה היה משפט פחות מוצלח מבחינה חינוכית

הכל בסדר ויהיה בסדר

אבל עדיין לא מתיישב לי האם באמת זה טעות (מבחינתי)

סתם מעניין לחשוב.

כי זה ממש עזר לי תוהה לי...

אני כן דואגת לומר להם שאמא עסוקה היום ופחות פנויה אז להתחשב. וגם מרשה יותר מבדרכ אבל לא דברים ממש יוצאי דופן..

אבל להגיד לא להקשיב לאמא..

אם את בחיים לא מתעצבנת לשם חינוך ומעבירה מסרים בחיוך - אולי אז אפשר

אבל ברגע שכן משתמשים בזה - זה כן לדעתי מערער את הסמכות ההורית. כי למה הפעם להקשיב ופעם קודמת לא..? 

כעס הוא לא עצבים בעיני... בכללל. זה עולם אחר.

זה היה לגמרי הוראת שעה והסברתי להם שזה רצו ןשלי לא להתעצבן.

ומדובר בילדים גדולים... (חלקם כמובן.. חחח.... אבל הם היו השותפים על הקטנים פחות יוצא לי להתעצבן או לומר בעצבים.... )

מעניין מה יקרה מזה.

נראה שאהבת איך שזה עבד וזה הלך טוב. וחינוך זה לא משהו שעושים במעבדה ויתכן שזה היה בסדר גמור במציאות.

השאלה היא מה את חושבת שהמסר שהם קבלו ואם זה יגרום להם פחות לכבד אותך בעתיד.

חוסר בטחון? חוסר ודאות? ספק?

זה באמת קשה להרגיש ככה

מרובע אפשר לשנות...

אבל מה זה קשה מדי. באיזה קטע?

הוא לא צוחק איתך גם ושמח?

באמת לא פשוט....

מה עם יועצת זוגית? הוא מוכן לבוא לקראתך ולהשתנות קצת...

זה דברים גדולים. זה הבסיס להכל.

הבדלים בין בני זוג יש תמיד. כבד או קליל זה יכול לגרום להתנגשויות ולמריבות אבל לדעתי לא על זה יפולו נישואים.

תעשי דברים קלילים וכיפיים עם חברות. ועם הבעל דברים שיהיו כיפיים לשניכם: שיחה, דייט בבית, סרט, לא חסר

הספקות האלה יכולים להיות עם כל בן זוג 

התחושות שאת מתארת יכולים להיות נפוצים מאוד בכל מערכת נישואין שהיא, בפרט בזמנים יותר רגישים כמו הריון, לידה, מעברים, תקופות כמו חגים וכן הלאה.

(ולך יש גם הריון, גם סוף הריון, גם חגים אז זה בכלל חגיגה גדולה )

קודם כל צריך לנשום. ממש מלוא הריאות.

אחר כך לתת לעצמך חיבוק גדול גדול

ולהתחיל להתסתכל לספק הזה בלבן של העיניים ולשמוע מה הוא רוצה לומר לך?

התחלת בכך שבעלך ב"ה אדם טוב

עם לב זהב

שהוא דואג

שהוא מסור

שהוא אכפתי

כל אלה כולם וכמובן כל אחד מהם בפני עצמו הוא עצום ויקר מאוד.

ועכשיו לגבי הספק, כדי להתחיל לענות לו רוצה להתייחס לכל המקום הזה של אחרי הנישואים בצורה רחבה.

מאוד יכול להיות שכדי לתת מענה שלם ומקיף שיתן לך את הרוגע והביטחון בלב שאת כה זקוקה להם, יהיה צריך גם התייחסות ספציפית ומקיפה למה שעובר עלייך, עליכם, והתבוננות עומק שם, מה שכמובן יכול לקרות רק בעולם האמיתי.

בינתיים במסגרת הפורום המצומצמת, מצרפת לך תגובה/מאמר ארוך (מאוד) שכתבתי בנושא של איך מגיעים לאהבה גם ובעיקר אחרי החתונה, ושל הבנת מהות הנישואין בכללם, שיש בה גם התייחסות לעניין הספק עצמו:

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - יעל זק"ש

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,

זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".

לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.

הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!

מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.

בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'

לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

על "קצה המזלג":

1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה שהיא חדשה היא מרגשת וההתאהבות באה בקלות וולא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש וכו',

ז"א, גם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!!!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,

הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,

ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם =- אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

.2 מבינים שכמו כל דבר בטבע, מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,

דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,

דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתעניין,

דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,

דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ

שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

אז גם אהבה, וגם זוגיות וגם נישואין

חיייבם חייבים אנרגיה כדי להתקיים!

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים...

בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.

שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קודי מטוררף, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סזיפי ואינטנסיבי וכו' וכו'- בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שזה טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.

השקעה.

עבודה.

מאמץ.

זמן.

אנרגיות.

כסף.

משאבים.

מחשבה.

התכווננות.

פניות.

מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,

להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - בדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין, ואז מצליחים לזהות מראש מהו הנשק שהורג נישואים והורגים אותו עוד שהוא קטן (אני חושבת שהנשק מספר 1 של הנישואין הוא המובן מאליו) וארחיב:

הבנת מהות הנישואין 

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

                                                              *****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

4. עוד רעיונות שיכולים לעורר את האהבה עוד, מורכבים בעיקר משני רבדים:

א. להעמיק את מה שכבר קיים.

ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.

למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,

ובנוסף אפשר לךפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.

בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב , לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאגים או שמנים/ריחות/אווירה וכו', לשחנ"ש עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהפ הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו,

בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור

לתכנן את זה

לחשוב על זה

להשקיע בזה

להתכוונן על זה

להיות במודעות על זה

עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה

אז קדימה, לעבודה,

הכי מתגמלת ויקרה שיש

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים

כלפי אדם לא מושלם

לאהוב

זו לא רק הרגשה חזקה

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

התחתנתם כאשר הייתה לכם שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירו מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני. 

שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.

עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.

אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.

חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים

ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

לשים את 2 ה"סטיקרים" האלה בכל מקום אפשרי, כולל בראש ובלב של כל אדם ואדם.

עמדנו תחת החופה - אז *זה זה* וזהו!

המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.

זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.

בכל קשר התחלתי יש את האהבה הרומנטית - הפרפרים, ההתרגשות, מעצם כך שזה דבר *חדש*

וכמו כל דבר חדש - אחרי שמתרגלים אליו - הוא נעשה, ובכן... כבר לא חדש.

וכך אפשר למצוא את עצמנו מחליפים בני ובנות זוג כמו גרביים בציפייה לחוות שוב ושוב את אותו "חדש" ומרגש,

אבל זה יגמר עם כולם בסוף - זה טבע העולם.

באהבה הרומנטית הזו, מאוד קל להתאהב, מאוד קל למצוא יתרונות ולהראות אהבה אחד לשנייה, זה בא בקלות וללא כל מאמץ.

אמנם, אחרי שמתחתנים,

אחרי שיש את המחויבות הזו ואת הזמן שחולף ואת השיגרה - כאן כבר מגיעה האהבה המודעת.

אנחנו *במודע* בוחרים לאהוב כל יום מחדש

אנחנו *במודע* משקיעים אנרגיה בקשר שלנו כי הוא חשוב לנו

וכמו כל דבר בטבע שצריךף אנרגיה כדי להתקיים - מאוטו דומם, דרך צמח צומח וקל וחומר שאהבה - אם לא נשקיע את האנרגיה, הזמן, הפניות והמאמץ וההשקעה - היא פשוט תדעך ולא תתקיים. כמו כל דבר בטבע שלא תהיה לו אנרגיה.

אז במודע להעניק

במודע לחשוב על השני

במודע לפנות זמן זוגי בלי הסחות ורק שנינו

במודע הכל.

ואז אפשר להגיע לרמות של אהבה (וכן, גם פרפרים וגם תשוקה בהחלט) עמוקות יותר ורחבות יותר עם בעלי/אשתי דרך האהבה המודעת הזו.

רק רוצה להגיד לך שכל פעם מחדש אני מתפעלת מהתגובות החכמות והמושקעות שלך.

זה בכלל לא ברור מאליו,את אלופה!

 וגם את מרגשת ומשמחת אותי כל פעם מחדש על הפירגון המדהים הזה שלך

את אלופה ומשמחת! ❤

את יוצאת מנקודת הנחה שאם לא הוא אז מישהו אחר והעולם גדול.

אם היית יוצאת מתוך נקודת הנחה שהקב"ה זיווג לך אותו והוא הכל בשבילך והטוב ביותר בשבילך,

לא היו לך הירהורים בכלל.

קחי לך שנה מהיום,

עד סוכות הבא.

קחי לך החלטה,

שאת לא מהרהרת בזה,

לא חושבת על האם יש מישהו אחר והאם אני אוהבת.

פשוט חיה.

את הטוב.

את הרע.

את היום יום.

עוד שנה תעשי חושבים מחדש. 

רק אומרת שזה נורמאלי.

גם אני בתחילת הנישואין הייתי עם מחשבות חזקות כאלו, מטפלת זוגית שהייתי אצלה אמרה לי שאחוז מאוד גבוה של הנשים מרגישות ככה בתחילת הנישואין. מאוד הרגיע אותי לדעת שאלו רגשות הגיוניים.. וגם אצלי, למרות שאחרי כמעט שנה זה נרגע, בהריון הכל חזר שוב. ההורמונים והחששות מהעתיד העלו שוב הכל.

את עכשיו בהריון, כל הפחדים והחששות מתעצמים וגדלים וכדאי לזכור לקחת את הדברים בפרופורציות.

באופן אישי, תקופה ארוכה לא הבנתי איך עשיתי את הטעות של להתחתן איתו... אחרי כמה שנים בהדרגה הבנתי איזה נס זה שהתחתנו וכמה זה טוב.

לדעתי תקחי נשימה עמוקה, תעברי את הלידה ואת החודשים הראשונים עם התינוק בע"ה ואז תראי איך את מרגישה. דברים יכולים להראות שונים לחלוטין, ותתמודדי עם מה שיגיע.

חיבוק גדול🤗

ממש בכלא ובכלוב כפי שתיארת של המחשבות הטורדניות הללו.

מציעה לנסות לראות מה ניתן לעשות כדי להתמודד מול המחשבות הללו.

ולזכור גם את המציאות היותר רגישה של הריון, על כל הרגישות וההתמודדות שהוא מביא עימו,

גם עם כל ההורמונים,

גם עם כל המצב הפנימי שלנו שאנחנו יותר נזקקות, יותר מחפשות את היציבות והביטחון מול העולם ובפרט מול הצאצאים שלנו והבית שלנו, המשפחה שלנו...

וכל דבר שיכול (גם אם לא באמת אלא רק במחשבה) "לחרב" את אותה יציבות - מאיים ומפחיד אותנו פי כמה בהריון!

לכן מקום שלך שמבין את עצמך, מכיל את עצמך ומבין שזו תקופה יותר רגישה חשוב כאן

וכמובן אפשר בנוסף לעשות עוד עבודת עומק אישית/זוגית/גם וגם על כל הנושא של המחשבות הטורדניות הללו ובכלל על כל מה שזה מביא עימו בזוגיות, בזמן הקרוב או בהמשך.

שתהיה ב"ה המון הצלחה וברכה, נחת שלווה אהבה ושלום 🙏🌹

לא פירטת כל כך מה מפריע לך, איך היה כשיצאתם וכו, וממה שכן כתבת לא הבנתי אם זו מהות הבעיה או שזה הדבר שאת מצליחה לשים עליו את האצבע אז קשה לי לכוון במדויק את התשובה שלי לקושי שלך אבל אפרט מעט ממה שחוויתי וכמה נקודות שעולות לי ומקוה שיעזור.

1. הגעתי לקשר שלנו מותשת ומיואשת מקשרים אחרים והייתי מאד חסומה רגשית, מה שגרם לי להיות מאד מבולבלת בנוגע לרגשות שלי, בעיקר כי קישרתי את הבלבול והחסימה כלפי בעלי ולא למצב שבו הגעתי לקשר.

2. רציתי הפסקה במהלך הקשר ופחדתי לבגיד כי כשזה עלה ראיתי שהוא ממש לא רוצה. לא יודעת אם זה היה חכם או טעות לוותר על זה, אבל זה מה שקרה, ובוודאות זה גרם לתחילת הנישואין להיות יותר קשה ולא בנחת

3. לפני בעלי היה לי קשר אחר שהייתי מאוהבת ברמות קשות ועם בעלי (ככל הנראה בין היתר בגלל הנקודה הראשונה שפירטתי, אבל לא רק) הקשר היה עמוק וטוב ובטוח ויציב אבל לא הייתי מאוהבת. כלומר לא היו הניצוצות. וזה הפחיד והלחיץ אותי וחשבתי שזה סימן רע. היום אני בשלום ומאוהבת בו בצורה עמוקה, אבל כן אין את הפן הזה של הניצוצות באוויר. ברגע שההבנתי שזה רק חוסר בהתאהבות ולא חוסר באהבה הכל הפך ליותר קל, אבל עד שהבנתי את זה סבלתי הרבה מחששות וספקות.

4. יש לי ocd מה שאומר שבנושאים שונים ומשונים אני חווה מחשבות טורדניות שחוזרות וחוזרות. בטוחה שזה גם השפיע שם.

5. הייתי בטיפול במהלך כל התקופה שיצאנו וסביב החתונה וגם שנים אחרי, זה לא עזר להכל אבל עזר מאד לעבד את התחושות שלי.

6. בתקופה שיצאנו לא הצלחתי להסביר לאף אחד כולל למטפל וגם קצת לעצמי מה בדיוק אני מרגישה ולכן לא הצלחתי כל כך לקבל עזרה.

אני בטוחה שיש דברים שפספסתי אבל מקוה שזה יעזור ואם בא לך לשאול על נקודה ספציפית תכתבי ואנסה לענות

האם את מוכנה להיות לבד כל החיים מאשר להיות נשואה לו?

האם הביחד שלכן כל כל רע שאת מעדיפה להישאר גרושה כל החיים?

כי אפחד לא מבטיח לך פרק ב

ולא מתגרשים בשביל הנישואין הבאים

מתגרשים כי לנישואים הנוכחים אין שום עתיד.

ואם התשובה היא לא. אז יש עוד מה לעבוד על הנישואים האלו

(ואת לגמרי מתארת זוגיות שבעהודה נכונה יכולה להיות מדהימה)

ועוד שאלה שתשאלי את עצמך

האם את עם ספקות וחרדות על עוד נושאים בחיים שלך?

למה התחתנת איתו מלכתחילה?

זה יעזור לך למקד את עצמך...

בהצלחה

של חברת כותנה

ממש ממש ממליצה

הרגשה נעימה ונקייה ובלי הריח שעושים הפדים החד פעמיים

אני עכשיו שבועיים אחרי לידה וכבר התחלתי להשתמש

(תחתונים לא ניסיתי)

בהשוואה לחד פעמיים, הרב פעמיים:

נעימים למגע יותר

סופגים הרבה יותר

נשארים נעימים וכמעט ללא ריח למשך הרבה שעות (בין 24 שעות ל9 שעות, תלוי בעוצמת הדימום)

מפחיתים כאב

פחות החלפות, פחות התעסקות

לי זה הפך את ימי המחזור לנעימים ולא מטרידים

לגבי אחרי לידה אין מניעה להשתמש גם בדימום חזק, פשוט להחליף יותר

זה מעולה

לא מבינה איך הסתדרתי עד היום עם הפלסטיקים המגעילים האלה

אבל סיליקון הוא חומר אינרטי,

בואי נגיד שטמפון ממוצע משחרר לנרתיק הרבה יותר חומרים והרבה יותר מזיקים.

שוטפת בכיור עד שהמים צלולים , סוחטת ושמה בסל כביסה, שוטפת את הכיור במים וסבון.

זה לוקח לי 2 דקות, פעם עד 3 פעמים ביום.

יותר קצר ויותר נעים מההתעסקות עם החד פעמי- להחליף כל שעתים, לעטוף פד מלוכלך מכל הכיונים, להתעסק עם החלפה בעבודה או שירותים ציבוריים.

שהדם נפגש עם החמצן, ובגביעונית יש וואקום ולכן אין ריח,

וגם בתחתוני מחזור זה נספג ולכן אין ריח.

ככה הבנתי ששאלתי

חיפשתי בעבר בחנויות פארם ולא מצאתי.

ברשת הלחיץ אותי קצת לקנות.

ואני מעדיפה משהו יקר ושאני אהיה רגועה שזה חומר איכותי שלא יעשה לי בעיות....

לא מספיקה להגיב אחת אחת,

אבל יש לי מספר שאלות

לגבי הגביעונית:

יש לי חברה שכבר לפני שנים ממש התלהבה מזה, הרבה לפני שזה היה במודעות. והאמת עושה חשק! ופעם כמעט הזמנתי. חדדו לי, ממתי אפשר להשתמש בזה אחרי לידה?

לגבי תחבושת רב פעמיות:

אתן חושבות שזה עדיף מתחתוני מחזור?

ולכאורה אפשר להשתמש ישר אחרי לידה פשוט להחליף הרבה?

ועוד שאלה, יש בזול באינטרנט? ואז זה יהיה שווה גם אם זה לתקופה קצרה.

סליחה על ההצפה ותודה על העזרה!

תחתוני מחזור. מרוצה מהם מאוד

אפשר ישר אחרי הלידה. רק אולי צריך להחליף בתדירות גבוהה יותר..