פורום הריון ולידה (עמוד 866)

חחח 

את מותק...

עבדתי פעם בבית חולים פסיכיאטרי.

תרגיעי מהר.

אופ זה כלכך מתסכל

וגברים לעולם לא יבינו

פשוט אין להם במוח את הרכיב הזה…

אני אומרת שהם רגילים (נועה קירל)

חחחח

מעולם לא שמעתי על זה

אבל בנוגע לשאלה שלך, יש שינויים במראה במיוחד לאחר לידה. לא נשמע משהו חריג והגיוני שהמקום התרחב

הסתכלתי אחרי 2 לידות - נבהלתי ורצתי לרופאת נשים 🤭

היא אמרה שהכל בסדר ובדקה ואפילו צניחה מינימלית ב"ה אין

אבל היא כן אמרה שהמראה משתנה כי עברנו דברים וזה בסדר

ממליצה לך להתייעץ בשביל השקט הנפשי 

לבינתיים לעשות תרגילים לחיזוק שרירי רצפת האגן.

מקווה שאני לא מטעה, ככה זה נשמע לי מהתיאור.

אני באמת צריכה חיזוק ברצפת אגן, ממש חלשה.

אבל ללכת למשיהי שתבדוק אותי שהיא לא רופאת נשים קשה לי נפשית ממש, קשה עד בלתי אפשרי.

כשהייתי בביקורת אחרי לידה הרופאה לא אמרה על זה כלום

רצפת אגן בריאה זה איכות חיים!

זה מניעה של כאבים, של צניחות, בריחות שתן, הפחות, כאבים בחיי אישות ובכלל, יכולת לסחוב ועוד הרבה.

להתגבר על הקושי, לקבל המלצה לפיזיו נעימה ומקצועית ולהיבדק. לרוב יש צורך בכמה מפגשים של תרגול ועבודה בבית עד שהשרירים מתחזקים. 

פיזיותרפיסטית רצפת אגן נותנת מכלול דברים נוספים על הבדיקה - הסברים, תשאול, מלמדת תרגילים, ומתרגלת.

אולי אחרי שתלכי ותראי אותה, כבר לא תרתעי מבדיקה שלה. וגם בבדיקה יש כמה אופציות, אולי אחת מהן כן אפשרית מבחינתך (נגיעה שלה בלי להסתכל / להסתכל בלי לגעת / בדיקה פנימית עדינה...).

כתבתי מניסיון שלי עם פיזיותרפיסטית אחת שהייתה עדינה ומקסימה.אני מקווה שגם האחרות כך... אפשר לבקש המלצות.

לדעתי שווה לנסות. גם אם לא עכשיו, אז בהמשך החיים.

בדרך כלל מי שמגיעה למקצוע הזה היא עם עדינות.

הבדיקה אצל שתיהן היתה אופציה- לא חובה, ובמפגש השני- אחרי מפגש הכרות והסבר 

ויש הרבה איך לתרגל בלי להיבדק.

אגב זו לא בדיקת רופאה-היא לא מסתכלת.

יש סדין, האשה מכוסה, והיא מכניסה יד מתחת מאד בעדינות.

הלכתי גם לרופאת נשים וגם לפיזיו ואמרו שתקין (אבל בעצם.. שתיהן בדקו אותי בשכיבה... וכשאני ראיתי את זה הייתי בעמידה....)

אז אם כן תלכי לבדוק, ויגידו שתקין, תבקשי שיבדקו גם כשאת עומדת

היית בבדיקה של אחרי לידה? הרופאה בודקת בד"כ את הנרתיק אם יש משהו חריג היא תדע לזהות

אם חוץ מזה יש עוד דברים שמרגישים לך מוזר ולא עובר תוך חודשיים שלושה תבקשי הפניה לפיזיו רצפת אגן

סיטואציה קשה מאוד, גם אם הבן שלך היה באוטובוס השני. זה לא מוריד לרגע מהחששות והמתח.

לדעתי לא עושים משהו אם הוא לא עושה לך טוב ויכול לפגוע. לדבר עם בעלך, להגיד לו כמה הצורך שלך הוא גדול וזאת מבקשת שלמרות שזה לא פשוט לו שלא תסעו.

אם בכל זאת החלטתם- *יחד* כן לנסוע, תמצאי מה שם עוזר לך ומקל עלייך. להסתגר בחדר, להביא לך מאוורר חזק, אוכל שמפנק אותך, לא להקשיב לסיסמאות של חמותך.. אם זה אופציה שבעלך יסע בלעדייך כדאי לשקול גם..

שוב חיבוק ❤️

האמת שאני מה זה מבינה אותך..

נשמע שאת ממש צריכה רגע אוויר 

לנסיעה כזו בשבת צריך להתכונן כמה ימים מראש נפשית

נשמע לי ממש לא מתאים עכשיו במצב שאת נמצאת בו

אני מציעה לשקף את זה לבעלך ולסכם שתדחו

נשמע שהנסיעה תעשה יותר נזק מתועלת. ואין דבר כזה 'חייב' לנסוע

חייב להקשיב לנפש שלנו, ואם ייצא מזה נזק - אז קל וחומר 

החובה הראשונה שלך זה לנפש שלך אם את במצב נפשי שדורש שקט אז זה מה שחייב

תדברי עם בעלך תסבירי לו תקושי

שלא ייסחב להם שאריות עוד הרבה זמן.. אז אתם קודמים בסיטואציה כזו...

אין פלא שאת כל כך מוצפת...

לדעתי הדבר הכי חשוב כרגע שלא תיסעי לחמותך לשבת. אפילו תישארי בבית לבד ושבעלך והילדים ייסעו אם זה בטוח עושה להם טוב - אבל את תישארי במקום הבטוח שלך כדי לעבד את כל החוויות הקשות שלך.

קחי את בעלך לשיחה, תתארי לו את כל מה שכתבת פה, תסבירי לו שאת מוכנה לעשות הרבה בשביל לפגוש את המשפחה שלו - אבל לא כשזה בא על חשבון הבריאות הנפשית שלך. ואם הוא רוצה אישה חזקה ובריאה, שבבקשה יאפשר לך להישאר בבית בשבת הזו (ועדיף שכולכם תישארו).

מקווה מאוד שלמרות האופי השונה שלכם הוא יבין שעכשיו מדובר בפיקוח נפש ועליו לבוא לקראתך...

הרבה כוחות, יקרה!!♥️

ממש שותפה לרגשות שלך לגבי המסע.

הבן שלי יצא למסע פעם ראשונה (הסניף לא בבית שמש) אחרי שהתלבטתי קצת אם להרשות לו וכששמעתי על התאונה (ובהתחלה הרי לא אמרו מי זה) זה היה פשוט נורא ואיום. וכל הערב אחכ וגם הבוקר אני עם תחושת מועקה.

החכמות מעליי כבר ענו לגבי השבת. שיהיו רק בשורות טובות :-*

ולפעמים כשחושבים על קושי של אחרים ועל זה שאת בעצם בעמדת נתינה - משמחת את בעלת וחמותך

זה נותן דווקא כוחות.

בקיצור, לא הייתי מבריזה. בעיני זה לא הוגן.

ועוד הערה קטנה, התאונה לא הייתה בקטע כביש מסוכן בכלל. הכביש הזה יש בו קטעים מסוכנים בהרבה הרבה יותר.. מה שאומר שלא משנה מה התוואי וכמה המסלול רחוק מהבית - הכל בידי שמים. קל להגיד אבל מצד שני, זה גם נותן כח שאנחנו בידי ה' והוא אוהב אותנו והכל כאן מושגח ומדויק.

ושוב חיבוק כי מרגישה שיצאתי קצת ביקורתית. 

קודם כל, עצם הכתיבה עזרה לי לשחרר המון. כבר מרגישה טיפה יותר טוב.

אתן לא חייבות לקרוא הכל.

עושה לי טוב לכתוב,

אז תודה על המקום!

דבר שני, הילדות באורח ניסי נרדמו בדיוק כשהתחלתי לכתוב! ממש חסד ה'. כי לא היה לי כח למצב רוח התוסס שלהן.

עכשיו קמו רגועות ומשחקות ממש יפה אז זה נותן לי כמה רגעים טובים לאסוף את עצמי.

לבן היה אתמול מעגל שיח עם צוות חוסן.

לבת יש עוד מעט מפגש סניפי.

האמת היא הדאיגה אותי אתמול.

דיברתי איתה קצת שאלתי מה סיפרו להם, היא ענתה שסיפרו שהייתה תאונה ואוטובוס של הבנים התהפך.

שאלתי אם אמרו להם איזה שבטים היו על האוטובוס היא ענתה שלא. שאלתי אם היא דאגה, היא ענתה שלא (איך זה הגיוני?)

ובכללי זה היה נראה שהיא ממש מרוצה מהמסע וגם מדברת על התאונה אבל כאילו במנותק, כאילו זה לא מזיז לה.

אתמול היה מפגש הורים והלכנו יחד עם הבן.

לפני כן התלבטתי אם היא מסוגלת במצבה להישאר לבד עם הקטנים ולא זיהיתי שום סימן של חוסר נוחות.

הבוקר סיפרתי לה שהפצוע קשה זה שכן שלנו שהיה איתה בגן.

היא אמרה אה אוקי. אמרתי לה שנתפלל בע"ה שיחלים מהר. היא עונה. טוב.

לא ברור לי אם היא בטוב או שזאת הדחקה.

נראה איך היא תחזור מהמפגש הסניפי.

לגבי השבת, מה שכתבתי שמבחינת בעלי נוסעים,

הכוונה שזאת הדרך שלו להתמודד עם האירוע.

הוא מגיב טיפה באימפולסיביות..

גם הבן שלי אותו דבר. כאילו הם "אובר בסדר"

יש בהם פרץ עשייה ופרץ להמשיך את החיים כסדרם.

זה לחלוטין נובע מאותה מצוקה בדיוק שאני נמצאת בה.

אני רוצה להוריד הילוך, שקט, הם רוצים לדהור קדימה.

זה פער שכבר גרם לנו בעבר לשבר רציני ביותר. סביב הלידה שמתי את עצמי במקום הראשון ודאגתי לרווחה הנפשית שלי. עם כל מה שזה אומר לידה (אני לא צריכה לפרט, נכון?)

הפעם אני דווקא בתקופה יחסית בסדר.

כלומר, האירוע הזה עדיין מטלטל אותי. אבל זה עניין של יומיים- שלושה ואני חוזרת לעצמי (בע"ה!)

מרגיש לי שאם שוב אשים את עצמי לפני בעלי זה יתהפך עלי בקטע רע. עבדנו מאוד קשה לבנות חזרה את הזוגיות שלנו. פשוט באירועי קצה השוני בינינו מתפוצץ לנו בפנים.

האמת שאתמול בעלי היה ממש בסדר איתי. יצאנו לסיבוב והוא נתן לי לדבר המון. ראיתי שזה קשה לו והוא כל פעם בורח לדבר על עניינים אחרים ואני מחזירה אותו לזה שוב ושוב. והוא בעבודה עם עצמו איפשר לי את זה.

וגם הערתי לו על איך שהוא הודיע לי על האירוע. בניסוח ממש מלחיץ.

וגם זה לא חדש. הוא כל פעם עושה לי את זה.

וכל פעם אני משקפת לו איך הניסוח שלו לא מוצלח עבורי ואני מבקשת שלא יודיע לי כלום. אני בשלב מסויים אדע בעצמי. (ולפעמים עדיף לדעת כמה שיותר מאוחר כשיש כבר יותר פרטים)

בקיצור, אני חוששת מאוד על הקשר שלנו. מרגיש לי יותר נכון כרגע להכניס את הראש מתחת למים ולתת לגל לעבור.

אולי עכשיו אני גיבורה גדולה ועד הערב אתחרט. עוד מעט כל הילדים חוזרים וזאת תהיה נקודת המבחן כמה כוחות יש לי.

אני לא דוחקת בעצמי להחליט כרגע.

מרגישה שיש לי מה להפסיד גם אם נישאר וגם אם ניסע.

מקווה שיהיו הערב או מחר אירועים או מפגשים עם הקהילה שיספקו לי את ההזדמנות לגעת בכאב, בדאגה, בבלבול, כדי שאוכל להמשיך הלאה.

מרגישה כרגע תחת ערפל, שקשה לי אפילו לתכנן מה עשוי לסייע לי אם ניסע. אולי אם תהיה לי תוכנית יהיה לי יותר קל. בקיצור נראה.

ואתן מקסימות ממש כמו תמיד!

בצירוף כל מה שעברת הרגע- זה עלול להפוך אותך להר געש...

אולי יש אופציה לדירת אירוח? לאיזו פשרה שתכיל גם את הרצון שלך וגם את שלו?

אולי במקום מזגן תביאו מאוורר?

או אוכל טעים לך?

אני מאוד חושבת שאם הגעת למסקנה שכדאי ללכת עם הבעל ועם הרצון שלו בשבת,

אז גם שיהיה לך "פיצוי הולם"

בדוגמת פינוקים בשבילך וכל מיני דברים כדי שיהיה לך טוב ונוח שם.

שלא תרגישי קורבן של הנסיבות ואז תתפוצצי עליו...

חגים זה זמן מאוד עמוס ומאוד רגיש.

ובטח עם הטראומה הזאת זה עוד יותר רגיש.

מצד שני- גם הזוגיות במצב רגיש...

הייתי ממש מתווכת לבעלי את כל הדברים שהייתי רוצה לעצמי, כדי לבוא לשבת בתחושה מה שיותר טובה, ובתחושה שראו גם אותי ולא רק אני ראיתי את כולם.

חיבוק גדול!! 

אכן ברגע זה סגרנו על דירה בזכותך.

בעלי עשה את זה מהר 😆

עכשיו יהיה הרבה יותר פשוט הכל.

יהיה לי מטבח משלי. מקרר חופשי. נשים מיחם נורמלי. מזגן.

זה אמנם לא כמו בבית אבל נביא איתנו כמה מזרונים לילדים ויהיה בסדר בע"ה.

לא יודעת אם יש סוכה או לא, אבל מעדיפה להיות עם הילדים שם בלי בעלי מאשר איתו אצל ההורים שלו.

גם יהיו לי תנאים פיזיים יותר טובים ובעיקר יהיה לאן לברוח אם ארגיש צורך. אני גם קצת מצוננת אז יהי לי תירוץ..

בעלי רק צריך שנראה שאנחנו בסדר ושהכל בסדר.. שלא יחשבו שמשהו לא כשורה כי אמא שלו חופרת גם לו בקטע אחר אם היא חוששת שמשהו לא בסדר עם מישהו.

כיף לשמוע!!

אמן שיהיה לך טוב!

שבאמת יש המון מקום לחוויה שלך

כי באמת הילד שלך בסדר

אבל החוויה הזאת של *כמעט* היא מאוד מערערת ומטלטלת כאמא. זה ממש נורמלי וזה בסדר.

אצלינו בשכונה גם קרה לפני כמה חודשים מקרה מצער לתינוקת מהמעון של הבן שלי (לא מפרטת כי גם ככה אאוטינג שלום). אני מרגישה שעד עכשיו עוד לא התאוששתי מזה לגמרי.

זה באמת באמת קשה ונורמלי שקשה.

לא יודעת מה לומר לגבי שבת... באמת אני חושבת שהייתי בודקת גם עם הילדים מה דעתם.

חיבוק.

ועל הנירמול.

נראה לי שאני בכיוון לנסוע.

צריכה את בעלי איתי

קצת פחות יעזור לשאול את הילדים כי הבן מבחינתו יגיד שהכל בסדר (למרות שלפי ההתנהגות שלו הוא הכל חוץ מבסדר)

והבת קשה להבין מה היא בדיוק. כמו שאני יכולה לחשוב שהיא בהכחשה ויעשה לה טוב להישאר ולהפנים שהיה פה אירוע כדי לעבור אותו, ככה בעלי יכול לטעון שהאירוע כבר מאחוריה ולבטל את השבת יהיה לשקוע בתוך הארוע.

הילדים לא מספיק בוגרים כדי לענות בכנות מה יעשה להם טוב לדעתי.

ברור ששבת עם המשפחה נשמע מיוחד יותר מעוד שבת בסניף. הם עדיין לא באמת יכולים להעריך את הכח של קבוצה להתמודד עם אירוע כזה ולעזור לצאת ממנו ואם אתה לא בקצב של הקבוצה אז הקבוצה יכולה להתקדם הלאה כשאתה עוד מאחור.

נגיד הבן שלי יכול בדיעבד להבין שהרבה מהחניכים שהיו באוטובוס ושוחררו לביתם הגיעו לסניף וסיפרו מה קרה,

כמי שעט על פרטים הוא יכול למשל שבוע הבא לנסות להוציא מהם את כל הסיפורים שוב ולחקור ולהתבוסס בזה, שבוע פלוס אחרי האירוע, והוא יש לו כושר שכנוע. אם הוא רוצה שהם יספרו לו, הם יספרו. ואולי לילדים שהיו שם כבר פחות יתאים לספר לפרטי פרטים בשלב הזה.

במקום שהנבירה בסיפורים תהיה עכשיו בפיקוח של המדריכים וההורים שכולם על זה, ונוכל לעבד איתו מחדש את הכל אחרי ששמע מכלי ראשון, וביום ראשון כבר להניח לזה ולהמשיך הלאה..

התחושות שלך כל כך מובנות!

אני גם נסערת מאז האירועים האחרונים

וגם הילד שטבע ואנחנו מכירים את המשפחה .

עוד כמה בעיות של עוגמת נפש כלכלית אדירה אצלנו .

ועוד חיבוק על המשפחה. גם אצלנו זה המצב פחות או יותר וגם אנחנו מגיעים אליהם לחג לשמוע 'תשבחות' על הדעה הפוליטית שאנו עומדים בה. תענוג

העיקר הקרובים אלינו בריאים ושלמים ב''ה. אמן שרק ימשיך ככה. השאר הקב''ה ידאג

כדאי להמנע מהויכוחים הפוליטים.

זה מתיש

ואף צד לא מעוניין להשתכנע

למרות שגם אני עונה למדתי לענות פחות

משחה בשם עזריקאין אם אני זוכרת נכון..

ולמה לא טיפים של יציאות רכות..?

זה הכי הצלה....

זה ממש עזרה ראשונה ומכווץ את הטחורים מעולה

ממה שאני יודעת 

אנחנו באותו מצב.

התלבטנו מאוד אם להגדיל השנה או לא והחלטנו שלא.

אבל לא נהיה בחג ראשון בבית. רק בחול המועד. מאמינה שאם היינו נשארים שבת בבית, כן היינו מרחיבים..

2*2 מ"ר נראה לי צפוף, אם יש אפשרות להגדיל - מצוין, אם לא - אפשר להסתדר, בעיקר לאכילה צפופה, פחות לרבוץ בסוכה

2*2 דפנות נראה לי לא סביר בכלל

נראה לי שבגודל 1.5*3.5.

אני חושבת שהיינו שם גם עם חמישה ילדים, אבל אז זה באמת היה כבר מאתגר...

אחר כך כבר התחלנו לבנות סוכה גדולה בחצר, שבה ב"ה יש מקום ברווח.

נתונים בשבילכם שכדאי לשקול:

כמה ילדים בפועל יושבים ואוכלים בסוכה?

האם יש אפשרות לשבת מחוץ לסוכה? (שנה אחת אני ישבתי בתוך החדר שממנו יוצאת המרפסת...)

כמה אמורים לישון בסוכה? (בעיקרון בסוכה כזו רק אדם אחד יכול לישון, אולי ביחד עם ילד בדוחק...)

כמה אתם אוהבים לבלות בסוכה מעבר לארוחות ולשינה?

מה גודל השולחן שתכניסו לסוכה? והאם יש עליו מספיק מקום לצלחות של כולם פלוס המנות המוגשות?

מקווה שתצליחו להחליט נכונה...

ממש תודה על התגובות המפורטות שלכן! זה ממש חידד לי נקודות חשובות..

@בוקר אור 

@בתי 123 

@דודה שלהם 

@שריקה 

@ליד ה' 

@מתואמת 

ותכלס זו השקעה שאני מקווה שתישאר לשנים הבאות .. בד חייבים לקנות או שיש מה לנסות לאלתר?

ואם לא נצליח אז ניעזר בעצות שלכן❤️🙏

בואי נגיד שאם אני הייתי אחראית על בניית הסוכה אצלנו - אפילו בסוכות מוכנות להרכבה הייתי מסתבכת...

אבל למזלנו בעלי בעל ידיים טובות מאוד ובהחלט יודע לאלתר, אז הסוכה שלנו היא שילוב של דברים קנויים ושל אלתורים (אבל הבדים כן קנויים, כמדומני. חלקם קיבלנו מההורים של בעלי וחלקם קנינו בעצמנו).

שוב מאחלת בהצלחה!

נכנס שולחן מתקפל ואפשר לשבת בלי ראש השולחן. כלומר שישה מקומות

לנו יש שלושה ילדים ומספיק בהחלט

עם שלושה ילדים. רציתי יותר גדולה אבל תכלס אנחנו רוב החג לא נמצאים כי מתארחים...

אם אתם נמצאים ביחד כן הייתי מנסה לקנות משהו יותר גדול, אם זה ביכולת שלכם.

באושר עד מוכרים די בזול

הרבה שנים היתה לנו סוכה 2*3 עם 6 ילדים

וזה היה בסדר לשולחן כתר אחד

מרגישה את זה גם כשבעלי בטלפון ואני בלי, מרגישה פשוט לבד, כאילו לא נמצא לידי מישהו...

את מוטרדת ממשהו?

בן כמה הקטן?

הוא במסגרת בשגרה?

עכשיו הוא בחופש?

איך נראה היומיום שלכם?

מתי אבא מגיע?

האם אבא מעורב בטיפול שלו?

יש לך חברות/ משפחה בסביבה שלך?

את משתפת מישהו בחווית הגידול שלו או שאת לבד עם זה?

לדעתי כדאי להבין מאיפה מגיעה החוסר פניות נפשית אליו ואיך אפשר להשיג את אותה פניות.

לכולנו יש תקופות שאנחנו פחות על הגל. לא כדאי להדביק תוויות בגלל תקופות כאלו. 

אולי עוד לא חזרתי לכוחות שלי (לא אולי, בטוח)

נגמר החופש הגדול והתחלתי שנה חדשה ועמוסה

הוא התחיל מסגרת חדשה

עכשיו שנינו בחופש לפי הלוז החדש של משרד החינוך

בן שנתיים

אבא מגיע לפעמים כשהוא הולך לישון ולפעמים בחמש בערך. מאוד מעורב בגידול שלו (וגם הרבה פעמים חסר סבלנות אליו כמוני... כועס על נזקים שהוא עושה אפילו שהוא קטן ולא מבין)

יש לי חברות ואני משתפת הרבה את אמא שלי, שאר המשפחה אני משתפת יותר בחוכמות שלו ופחות ביום יום.

אה, וגם אני בסוף הריון וזה מוסיף לתחושות הקשות, איזה מן אמא הוא יקבל התינוק, כמה צעקות וחוסר סבלנות הוא שומע כבר מהבטן, האח הגדול שלו לפחות שמע בבטן רק שירים ודיבורים רכים...

את צודקת שזאת רק תקופה. בחופש הייתה לי הרבה יותר סבלנות.

חושבת שזה יוכל לעזור לך לעלות על דרך המלך..להבין מה באמת הקושי בפנים שמאתגר אותך

מה את זקוקה כדי להגיע לאיזון פנימי..

ואיך להבין נכון את העולם של הילד ועם מה הוא מתמודד

לחוסר סבלנות.

תראי איפה את יכולה לעזור לעצמך למלא מאגרים

זה קשה ממש.

בתקופה ממש זוועתית אחרי אירוע שממש כעסתי על עצמי אמרתי לבעלי שמתחילים הדרכת הורים מיד, וזה באמת עזר לי.

עדיין לפעמים יש תקופות כאלו, ועוזר לי לפתוח דף חלק מדי פעם.. לא להגיד שאבוד מראש אלא לנסות כל פעם מחדש.

עוקבת לראות עוד תגובות...

יש תקופות כאלה וזה עובר. עוד מעט יהיה עוד אח קטן ובסופו של יום זה יהיה קל יותר כי הם יעסיקו אחד את השני. וגם יהיו לך יותר כוחות אח"כ.

ובנימה פרקטית, הייתי ממליצה:

1. לעשות זמני איוורור ספציפיים בפלאפון, מוגדרים מראש. לדוגמא כשהוא ישן צהריים, כשהוא אוכל ממתק, כשאת נותנת לו לראות סרטון של 10 דקות במחשב וכו'. ככה בשאר הזמן יהיה לך יותר קל פסיכולוגית לא להיות בטלפון.

2. לעשות סדר יום מאורגן, ברמה של החצי שעה. ככה הזמן יעבור ותמיד יהיה מה לעשות והוא לא יתחיל להשתעמם ולאכול את הראש. המלצה שלי, תני לו לשחק במים זה מעסיק שעות. יכולה לשבת לידו באמבטיה או ליד הכיור ולהעביר את הזמן.

גם אני ככה לפעמים.

אין לי כח לתפעל אותה, והיא עושה ''בכוונה'' כדי למשוך את תשומת ליבי, ואז אני כועסת ממש, ואז היא ממשיכה, ואז אני עוד יותר כועסת, ואז היא בוכה ביללות ורוצה 'חיבוק ונשיקה', ומתמרחת עליי, וממש לא באלי נשיקה וחיבוק מילדה שהרגע קפצה לי על הבטן🤦

אבל גם לי אין כח לעצמי, ואני עוברת מורכבות עם דברים שמוציאים לי את הכח לעמוד על הרגליים. והיא איתי מהבוקר בבית...

כן, זה הגיוני, וזה קורה.

אני לא אוהבת את זה, והייתי רוצה להיות טובה יותר.

אבל אני משתדלת להיזכר ברגעים שאני אמא מדהימה, שיושבת לעשות איתה יצירות, שמקריאה לה ספרים, שמתפללת איתה בבוקר, שמשחקת איתה שעות הפאזל ולוטו... כי זו האמא שאני באמת, אמא טובה ואלופה. ורק לפעמים אני לא מצליחה.

אני בטוחה שגם את, אם תתבונני עוד קצת, תזכרי שאת בעצם לא כ''כ נוראה, ואת אפילו אמא די טובה...

תקראי שוב את מה שכתבת, ותראי כמה את אוהבת אותו אפילו כשאין לך כח. הבן שלך זכה❣️

נשמע בול אותה סיטואציה.

הוא גם תמיד מבקש או נותן נשיקה אחרי שאני כועסת עליו...

ממש עזרה לי התגובה שלך!

כששורטים לך פרצוף. מה את אמורה לעשות, לשמוח מזה? וגם מגיע לך כמה דקות לעצמך , את לא חייבת לשעשע אותו בלי הפסקה. כל הילדים מתוקים אבל עדיין יש דברים שאסור.

לא מזמן קראתי פוסט של מישהי שאף פעם לא כעסה על ילד שלה והוא הגיע מזה לדיכאון. ילד יודע שהוא לא בסדר, הוא צריך תגובה תואמת, אחר כך משלימים, סוגרים את הסיפור. אחרת הוא ירגיש שמשהו לא נכון קורה וירגיש רע. 

ולהבין שרק רק מזה שאמא שלו לא כעסה עליו הוא נכנס לדיכאון?

אנשים מעלים פוסטים מוזרים... 🤔

הוא היה אצל פסיכולוג ופסיכיאטר , תהליך ארוך.

וכן זו הייתה סיבה. משפחה אמידה, אם לאמא לא היה כוח, פשוט הייתה הולכת להתמלא ומתאפקת. לא מדברת טבעי אלא כמו שכתוב בספרים . אז ילד הרגיש חרדה ובדידות , גם הייתה מחבקת עשר פעמים ביום כי ככה כתוב.

ועוד מזל.

קראתי על עוד מישהי כזאת שבת שלה בכלל התאבדה. כי היא חייה עם רובוט במקום אמא. כל התגובות מדודות ומחושבות .

קןדם כל תודה על התגובה! זה מעודד לשמוע אבל אני לא לגמרי מסכימה איתך.

כשהוא שורט אותי אז אולי כן, אבל נניח הבוקר הוא הרים איזה חפץ ובהתלהבות וחוסר תשומת לב (או חוסר התחשבות, תלוי בנקודת המבט) הטיח את החפץ הזה בגבה שלי, עד עכשיו כואב לי במגע בגבה הזאת . כעסתי עליו אבל ממש השתדלתי לשלוט בעצמי ולא להגיב לפי עצמת המכה אלא לפי ההבנה שלו בסיטואציה. זה היה בבוקר כשעוד הייתי יותר סבלנית.

אבל נניח עם הכביסה, אמרתי לו לא לגעת, כעסתי עליו כשנפל לו, הסברתי לו שזה יכול להתלכלך. אבל כשהוא הרים עוד בגד וביחד איתו יצא מהגיגית בגד אחר, נפל לאדמה והתלכלך בצורה שצריך להחזיר אותו לכביסה, כעסתי מאוד. ואני חושבת שאין לו את ההבנה של מה יכול לקרות, מה ההבדל אם משהו יבש נופל לאדמה או משהו רטוב. אז נכון, הוא ידע שאמא אמרה לא לעשות את זה. אבל הוא רצה לעזור בכל זאת ולא יכל להבין מה יהיו ההשלכות של זה.

והוא כן מבין הרבה, הוא ילד חכם, הוא מבין שאני אומרת לו שאסור, הוא מבין שאני אומרת לו שיכול להתלכלך. הוא לא מבין את ההשלכות וגם לא תמיד יכול להתאפק. זה מה שכתבתי בהתחלה, בגלל שהוא כל כך חכם ומדבר כל כך יפה לפעמים אני שוכחת שהוא תינוק בן שנתיים ומצפה ממנו ליותר ואז כשהוא מתנהג כמו תינוק אני כועסת בצורה לא מתאימה (למשל מטפס על כיסא ומתחיל לזרוק דברים מהמדף לרצפה. זה נורא מכעיס, אבל גם מאוד טבעי שילד בן שנתיים יעשה את זה. הוא הביא ככה הגדה של פסח מהארון לספה בסלון, וואי איך כעסתי והוא אין לו מושג למה)

וגם לי יש תגובות לפעמים שיוצאות מפרופורציה

אבל האמת שאני לא חושבת שצריך לנרמל את זה.

מחילה אם התגובה בסגנון קצת אחר, אבל זה לא כדי לגרום לך הרגשה רעה, אלא כדי להאיר לך נקודה אחרת

ילד בן שנתיים שמבקש סליחה מאמא כשהיא כועסת ושואל אם היא סולחת זה קצת 'לא רגיל' בעיניי

תדעי לך שאנחנו המגדלור של הילדים שלנו. וילד שגדל לאמא שכועסת עליו המון ועל דברים תואמים גיל,  הופך להיות ילד מרצה שבסוף מכבה את הרצונות שלו ואת חופש הפעולה שלו מחשש מתגובה כועסת. ולא רק מול האמא.

עכשיו, אני לא אומרת לא לכעוס בכלל. אנחנו בני אדם. ויש אידאל ויש מציאות. אבל צריכה להיות לנו שאיפה לכעוס על דברים חמורים מאוד ולא על כל דבר שהילד עשה ולא מתאים לנו.

נגיד במקרה של הספר מהספריה או הכביסה שנפלה - ילדים הם סקרנים מטבעם. רוצים להתנסות. ככה הם לומדים את העולם. אפשר וכדאי להגיב בצורה אחרת ולהציב גבול.

לדעתי את צריכה לשאול את עצמך

מה את מצפה ממנו והאם זה תואם את הגיל שלו

איך את מציבה גבול בצורה שהיא לא כעס ומה יעזור לך להתמיד בזה. איך את רואה את הילד מגובה העיניים שלו ולא שלך

איזה קווים אדומים חשוב לך ללמד אותו

איך את יכולה לאוורר את עצמך ממנו כדי להיות פנויה אליו יותר בזמנים שאתם כן ביחד

מתנצלת מראש שהתגובה פחות מלטפת. השתדלתי לכתוב בצורה הכי מכבדת שיש כדי שיועבר המסר שכעס הוא לגיטימי, אבל מול ילד ככ קטן שאת כל עולמו כרגע - לדעתי זה פחות במקום. ואם את מרגישה שנורא קשה לך מולו - לדעתי כדאי לבדוק איך משנים

❤️

בגדול אני מסכימה איתך, לכן גם פתחתי את השרשור. אני לא במקום שבו הייתי רוצה להיות.

אני ארחיב יותר מחר בעזרת ה'

לגבי הבקשת סליחה, אני רואה את זה לגמרי אחרת וזה נראה לי נורמלי, כל ילד בגיל הזה יודע להגיד מה שמלמדים אותו. כשאני אומרת לו שאני כועסת זה לרוב בטון שקט ומאופק, זה לא שונה בהרבה מלהגיד "אסור". וזה שהוא מבקש סליחה, זה ממש לא התנצלות זה יותר בקשה כזאת "אמא תעברי הלאה..." הרבה פעמים לפני שאני אומרת שאני סולחת אני מסבירה לו למה כעסתי. לא רואה את זה בתור דבר רע.

גם לי זה מרים גבה כל ההתנהלות של מציק- אמא כועסת- מבקש סליחה- הסבר למה הכעס- בקשת סליחה.

זה מאוד מאוד לא תואם גיל.

אני מסכימה איתך שילדים אומרים מה שאומרים להם להגיד ולא תמיד מבינים את המשמעות,

אבל עדיין גם לי זה נשמע לא טוב.

יש תקופות שקשה לנו יותר, אנחנו אנושיים, אבל נשמע שאת קצת מנסה לנרמל משהו שלא אמורים לנרמל אלא להודות שזה לא תקין אבל אנחנו נופלים בו כי קשה לנו. זה מובן ממש, אבל עדיין צריך לקרוא לילד בשמו.

את לא אמורה להסביר לו למה את כועסת, את אמורה לא לכעוס. כעסת? את אנושית אבל אל תנסי להצדיק את זה, תחבקי אותו.

הילד זקוק לך.

יכולת הבחירה שלו בגיל הזה היא כמעט אפסית.

הוא רוצה להיות שותף לך. הוא רוצה שתהיה רק שלו כל הזמן.

זאת ציפייה מאוד מאוד תואמת גיל.

נכון שהציפייה לא ישימה, אבל הוא לא אשם בזה.

יש דרכים לחשוב איך לגשר על הפער

(למשל כשאת תולה כביסה אז להכניס כמה בגדי בית יבשים ולתת לו לתלות אותם)

אבל עוד לפני השלב הזה לדעתי כדאי להיות כנים ולהבחין בין המצב הרצוי למצב הלא רצוי.

אני באופן אישי כשאני קצרה עם הילדים, אני עוד פחות מנסה לחנך אותם ולהסביר להם במה הם לא בסדר גם כשהם עושים משהו בוודאות לא בסדר.

כי אני בעצמי לא במצב מאוזן, וילד צריך שיתנו לו הרבה הרבה יותר חיזוקים מתוכחות אז מעדיפה כבר לא להגיד כלום מאשר להיות יותר מדי ביקורתית.

אז מציעה לך בגלל שאת בסוף הריון ואת קצרה קודם כל ליצור הפוגות משמעותיות שיתנו לך אוויר.

אבל כשאת איתו לנסות להיות רק איתו.

זה שלב שזה קשה כשיש ילד אחד שהוא הזנב התמידי שלך ואין לו אחים לשחק איתם.

אבל זה עובר מבטיחה. תנסי להתרכז כרגע בלעשות את זה, כי זה מה שנכון לעשות עכשיו.

ממילא יצטמצמו הטריגרים לכעס. כי הילד יקבל את מה שהוא זקוק לו (הקשב שלך) בלי לעשות זאת בדרכים מציקות.

אבל גם כשאת קצרה איתו תביני שזה את. זה לא הוא. אז אל תכעסי על עצמך יותר מדי, אבל גם לא עליו. תמצאי דרכים להתנתק מהסיטואציה.

גם אם הוא שבר/ לכלך/ שרט.

תעצרי את הנזק, אבל משם תפעלי כמו אם הרוח הייתה שוברת או מעיפה כביסה על האדמה או אם היית נסרטת מאיזה משהו בולט בטעות.

למניעה מראש תנסי לצאת איתו מהבית יותר. אפשר לתת לו ארוחת ערב בפארק. לנסוע עם בימבה. לצאת לטיול בעגלה.

זה יכול להרגיע יותר את שניכם.

עכשיו אני קוראת שגם בעלך נוטה לכעוס עליו יחסית הרבה. גם אצלו זה רק תקופה?

האמת שאם זה שניכם וכבר כמה שבועות אז כן כדאי ללכת להדרכת הורים.

כי החיים מזמנים לנו גם מצבים ארוכים בהם אנו נדרשים להיות בשליטה גם כשקשה לנו בשביל הילדים שלנו.

במיוחד שעוד מעט יצטרף תינוק לחגיגה.

בהדרכת הורים תקבלו כלים איך להגיב נכון לסיטואציות שונות ומאתגרות שכמעט כל הורה מתמודד איתם. זה יעזור לכם גם בהמשך עם הילדים הנוספים אז זאת השקעה לטווח ארוך.

אף הורה לא נולד עם סט כלים להורות ביד, זאת לא בושה ללמוד ולא אומר שאתם הורים לא טובים.

זה אומר שיש אחרים שעשו בשבילכם את העבודה ובמקום שתלמדו את ההורות רק מתוך ניסיון אישי, ותעשו את כל הטעויות האפשריות על הבכור שלכם, אתם יכולים ללמוד מניסיונם של אחרים ולעשות על הבכור פחות טעויות... (אין הורה שלא טועה בכלל)

בד"כ מקבלים סט של כלים וכל הורה יכול לקחת מה שמדבר אליו.

אם קשה לכם ללכת למפגשים פרונטליים יש גם קורסים דיגיטליים. זה לא אותו אפקט אבל עדיף מכלום.

בהצלחה ומקווה שתרגישי טוב במהרה!

כבר תקופה שאין לי סבלנות, אתמול היה יום קצה...

בעצם @סודית צדקת, אני צריכה לסגור את הפלאפון ולהיות איתו. באופן יזום, לפני שהוא דורש את זה בעצמו.

וגם @מומו100 אותו רעיון, להעסיק אותו.

בעצם אתמול, ישבתי איתו רק אחרי שהוא דרש את זה ורז הוא הפסיק אותי מעיסוקים אחרים...

היום יום חדש.

סוגרת את הטלפון והולכת

ותודה לכל אחת ואחת שהגיבה, ההזדהות, החיבוק והעיצות מאוד מאוד עודדו אותי! ❤️

קודם כל, איזה כיף!

דבר שני, תתארגני כמה שיותר מראש...

אני עם ארבעה ילדים קטנים כשהגדול בן חמש וחצי יופשוט למדתי להתארגן לא הכל ביום אחד.

יומיים- שלושה לפני קוסמטיקאית,

יום לפני- כל השערות שעוד רוצה במקומות אחרים בגוף, גזיזת ציפורניים.

יום לפני/בבוקר של המקווה- מתקלחת לפני העבודה ועושה מסרק סמיך.

במהלך היום של המקווה כל פעם עושה משהו קטן תוך כדי תנועה בבית, מנקה אוזניים עם צמרונים, מורידה טבעות מראש ושמה בקופסא..

עושה לי שעון מעורר לא לשכוח עם הילדים את  הבדיקה עם העד של היום השביעי.

נשאר לי לפני המקווה רק מקלחת טובה וצחצוח שיניים..

מראש מתאמת ציפיות עם בעלי על לוז של הערב, מתי הילדים מתקלחים והכל כדי שהמקלחת תהיה בזמן פנויה בשבילי..

והוא אחראי על להרדים אותם, אני עסוקה בשעה הזו רק עם עצמי!

(יש כאלה שתעדפנה ללכת להתארגן במקוה, לי נוח בבית)

לגבי התינוק- תניקי אותו/תאכילי לפני שאת יוצאת למקווה ואם את מתארגנת במקווה אז תשאירי על בטוח בקבוק חלב שאוב/מטרנה..

ההכנות כמה ימים מראש שיא העוזר..

ובאותו יום לא להתאפר,

אז נשאר לך התארגנות מהירה- מקלחת טובה, חפיפה, מסרק סמיך, צחצוח שיניים ויאללה..

(צפרניים, גילוח, וכזה- יום/ יומיים לפני..)

בהצלחה נשמה!

אצלי מה שיותר קשה זה לא בן השנתיים,

אלא-

תינוק קטן פצפון יונק שצריך אותי 24/7😆

לתכנן איך הבעל מסתדר עם שניהם כשאת יוצאת..

להכיל את זה שלגיטימי לא להגיע מיד בצאת הכוכבים

לדאוג לשפיות בתהליך ולא רק נו, שילך לישון, נו, כבר מאוחר...

לא האמנתי אבל כן על אף שחיכיתי מאדדדדד ללהיות אחרי- זה לא קרה הכי מוקדם שאפשר

ביום של המקווה בעלי שומר עליהם לשעה, אני מתארגנת באמבטיה, ואז בערב הולכת....

כמובן שעדיף להתארגן כמה שיותר מוקדם כמו שאמרו לך.. 

זה באמת קשה

אבל יש לך 9 חודשים לעכל להתחבר ולרצות בו. גם אחרי הלידה זה בסדר.

תני לעצמך זמן לעכל. תעטפי את עצמך בתמיכה.

זה באמת מלחיץ!!

מותר לך לחוות את כל הרגשות שזה מעלה- תתני להם להיות. הפתעה, כעס, דאגה, תסכול.

אחכ אני מאמינה שיגיע-

עיכול, הבנה, מחשבות של אמונה שתצליחי למלא את עצמך בהם-

מאמינה שאת כרגע לא בשלה לשמוע אותם.. אני צודקת?

מקפיצה גם לעצמי 

מדחיקה או דווקא מתעסקת בהפתעה?

חוששת?

מה בדיוק יושב עלייך?

בטח נפל לך על הראש ועם הזמן אולי את מרגישה את התחושות קצת יותר מופרדות אחת מהשניה

הסיבה העיקרית שחיכינו הייתה בגלל שהקטנה עדיין מרגישה לי כל כך קטנה

אני לא רוצה לעשות לה עוול

וכלכלית אני לא יודעת איך נעשה את זה

ברור שאני רוצה עוד ילדים

אבל עכשיו?

כשיש צד שרוצה וצד שכלי שאומר לחכות.

והצד שרוצה רוצה בכללי, לא ברגע זה...אבל אולי פתאום מרגיש גם קצת שמח

והצד השכלי חושש ונראה לו לא אפשרי כל הסיפור

אני חושבת שהייתי מתמקדת עכשיו בלהרגיע את עצמי שיש זמן.

הקטנה שלך עוד תשעה חודשים תהיה ילדונת אחרת לגמרי, תשעה חודשים זה המון המון זמן אצל ילדים קטנים.

ואל תדמייני את הכי גרוע היא לא תהיה נטושה ובודדה, כי אמא לידה ואיתה כל הזמן. הגיוני מאד שהיא תשמח, או תתעלם, תלוי בת כמה היא. הגיוני שהיא תקנא אבל בסדר זה לא אומר שהלכת לשום מקום, ולא רק זה, גם הבאת לה מתנה כל כך גדולה לכל החיים, אח או אחות. תתמקדי בזה.

תמיד קשה לחשוב ש"נבגוד" בקטן שלנו עם תינוק אחר

ותמיד כשהם גדלים אפשר פתאום לראות באור אחר, כמה יופי ושמחה הבאנו להם לחיים עם האח הקטן. זה מתנה שאין לשער את הגודל שלה. באמת❤️

כי מאמינה שעם הזמן את תמצאי את הדרך להתמקם מולן

א. הילדה קטנה -עכשיו.. עוד 9 חודשים הם גדלים ה-מ-ו-ן ה-מ-ו-ן..

ב.אח קטן זה לא עוול. זה תפישה שיש לך בראש אבל זה לא עובדה.

באותה מידה זה יכל להיות ממש מתנה עבורה.

גם כי בהמשך הם יהיו חברים וישחרו יחד ויהיה להם חוויית יחד ביום יום וזה מהמם.

וגם כי זה כל כך מפתח אותם ומוציא מהם מלא כוחות ואיכויות.. ומפתח את האישיות מהמם בעיני.

ואת תמשיכי לאהוב את הגדולה. הלב שלנו לא מוגבל. ותמצאי את הדרך לתת ללב שלה את מה שהוא זקוק

ג. גם מהצד הכלכלי זה בדר''כ פחדים.. אבל בפועל ..אני מאמינה שתסתדרו

ד. כתבתי את כל זה לא כדי לשכנע או לבטל אץ התחושות שלך

להפך

עכשיו מותר לך

להתבלבל

ואפילו להבהל

ולחשוש ולדאוג

ולהיות בשוק

זה ממש ממש מובן

ותני לעצמך מקום

רק 'בכל זאת רציתי לכתוב אץ זה כי אם היית כותבת הסיבות שרצית להמישך למנוע זה כי את במצב נפשי או זוגי או פיזי לא פשוט ודואגת שלא יהיו לך כוחות כי כרגע תקופה קשה וכו..

אז זה משהו אחד

אבל מה כשכתבת אלו דברים שבעז''ה תוכלי להערך ולהתמקם מולם אחרת

עדיף כמובן גם עם ידע תורני ואם לא אז תשתפו גם דמות הלכתית.

אם אתם לא שלמים עם ההריון הזה חשוב לקבל החלטה כמה שיותר מהר

אם החלטתם שבטוח לא מפילים- זה עבודה פנימית ותהליך כמו שכתבו לך יפה

אבל חייבים לקבל את ההחלטה הזו ובלב שלם

ולא. זה לא רצח ולא אסור באופן גורף, בטח לא בשלב הזה

(לא שאני מעודדת חלילה להפיל! אני כן מעודדת אתכם לקבל החלטה בוגרת ואחראית ולא למצוא את עצמכם עם ילד במצב שלא בחרתם בו. יש פה סיכון רגשי ונפשי)

אתן כאלה חמודות איך שאתן לפני חג ובלגן מקדישות זמן לעזור לאישה

אני פשוט הולכת לתת לעצמי להיות מבולבלת

אין לי כח נפשי לעשות שום דבר בנדון אפילו לא לחשוב על זה

אולי אני פשוט מדחיקה

או מחכה לווסת שתגיע…

כשאני חושבת על זה אני מצטערת אם זה טריגר לכל המצפות

שה׳ ישלח לכן כל משאלות לבכם וחג שמח!

נשמע מאוד מאוד מאוחר

יש שם הרבה משפחות? כי זה נשמע כמו קהילה של רווקים לפי השעות

אם כולם נהנים - אז באמת נשמע שיש פה עבודה של וויתור שלך

השאלה היא אם זה בא ממקום של נתינה או ממקום של כניעה שתגרום למרמור

ואני אם ניסע ממש אתן מעצמי, עבודת המידות וויתור .

האם שווה? בשביל השלום בית כמובן

לא יודעת מה להחליט

ובעלי מלחיץ אותי שהוא צריך לעדכן שאם לא אנחנו אז משפחה אחרת..

אוף מה עושים?

על כל המשתמע מכך? וזה לא יגרום לך להתמרמר? אז כן.

פחות מתאים? אז לא. ככה חותך. רק את מכירה את עצמך.

ולהשכיב את הילדים לישון ואז הוא הולך להמשיך להיות הריקודים?

גם אצלנו בישיבה ארוך ממש ממש ואנחנו פורשים באמצע לאכול ואז חוזרים בכוחות נורמאליים.

ולא עצבניים כי לא רעבים.

זה מה שאני הייתי עושה 💞💞

וחושבת על כל פיתרון הגיוני לכל דבר שמציק לך

ובנוסף איזה פינוק שישמח אותך לחג למרות הבאסה של הטרחה הגדולה

לשבת יחד לחשוב ( לפעמים אפילו לכתוב - עוזר מאד),

מה חשוב לו- מה חשוב לך ואיך משלבים את הדברים של שניכם יחד.

אולי- להחליט שעושים סעודת חג אחרי הקפה אחת.

משכיבים את הילדים והוא חוזר להקפות עד מאוחר?

גם ביום אפשר לשלב כך.

אולי לחשוב איך להקל מעלייך את סחיבת האוכל?

ואז זה יהיה לך פחות קשה.

בהצלחה! החגים האלה תמיד מורכבים, התלבטויות קשות שאת אף פעם לא יודעת אם בחרת נכון...

אני יודעת שזה נשמע מזעזע, אבל לדעתי זה פתרון טוב במצבים כאלה... אנחנו עשינו את זה כמה פעמים ביום כיפור, כשבעלי רצה להתפלל במקום עם אווירה/להתפלל במקום שזקוק למניין, ולי התאים יותר להיות עם הילדים אצל הוריי כדי שיעזרו לי איתם. אז נכון, יום כיפור שונה כי אין בו סעודות, אבל אולי עדיין אפשר?

בכל אופן, באמת נשמע לי שהתנאים שם לא נוחים, וזו הקרבה גדולה מדי מצדך...

אבל כמשפחה עם ילדים מוצאים את הדרך...

בערב מושכים עד מתי שהילדים כבר מתעייפים..לא עד הסוף

בבוקר אפשר שהבעל יתפלל בביכנ''ס אחר שמתפללים נץ או מסיימים מוקדם ואז יצטרף לריקודים איפה שאוהב אבל בלי מחוייבות להכל ולמוסף

ואז אפשר אחרי ההקפות לפרוש

אני כן הייתי מנסה לשמח את הבעל

אם זה לא מאמץ מוגזם מצידך

חושבת שזה השקעה טובה בזוגיות לטווח הארוך

יש קטע בישיבות וגרעינים לרקוד עד מאוחר אץוזה פחות מתאים לילדים...

אפשר להיות במקום שהוא רוצה ופשוט לדאוג לילדים לאוכל פשוט יותר. אמנם הם לא יאכלו סעודת חג אבל אי אפשר לצפות שיישארו ערים ורעבים עד 12 בלילה.

וכמובן נשמע שהרבה יותר טוב לכם בבית כנסת ליד הבית, אין מה לעשות, בעלך כבר לא בחור ישיבה רווק ואם הוא מבין את זה זה מעולה.

חושבים איך אני אתפנק.

זאת אומרת, בעצם שניכם רוצים לתת לו את מה שהוא ישמח בו, רק שבשבילך זו הקרבה גדולה מדי.

לפעמים תמורת תשלום או מאמץ, אפשר לתת לך צ'ופר שיקטין את ההקרבה או יפצה עליה. ואז תרגישי ששניכם מרוויחים וקל יותר לתת כשאת מרגישה מרוויחה.

זורקת רעיונות -

למצוא דירה אחרת שבה יש מיטות ולא מזרונים, לקנות מזרן מתנפח בשבילך, לקנות פינוקים טעימים שאת אוהבת, לקנות אוכל מוכן ולאכול בזמן שמתאים לכם, לקנות נשנושים משביעים כדי שהילדים לא יהיו רעבים עד הסעודה, להחליט שהוא לוקח אחריות מלאה על הילד שהכי מאתגר אותך, לקחת אחריות על הילדים משעה מסויימת ואת תוכלי לפרוש, שהוא ייסע במיוחד לפניכם עם כל הציוד.

"זה החג שלו".

לא. לא. זה חג של כולם ואני ממש חושבת שחשוב שתמצאי את החיבור שלך לחג. בלי להרגיש שאת רק אמא או מתפעלת משפחה.

אם הילדים עסוקים ושמחים עם ההקפות ועזרת נשים מלאה. אולי תוכלי לעשות לעצמך זמן שבו את לומדת עם חברה או לבד. מתחברת לתורה ושמחה בה בדרכך.

אם יש לאישך הרבה חברים שם אולי אפשר לארגן שתיתארחו לסעודה של הצהריים ככה שלא תצטרכי לסחוב הרבה. (להתארח בלילה לי נשמע קשוח בשעות כאלה עם ילדים אבל מאידך הסעודה יכולה להיות מאד קלילה)

בקיצור, אני ממליצה לך לחשוב את את יוצרת שמחתורה לעצמך ומתוך זה להיות יותר מושכלת בשאלות הטכניות.

זה מה שהייתי מסכימה לבוא לקראת.

אחת לכמה שנים להתפצל ושהוא יסע לשם, גם ככה הילדים עלייך כל החג לפחות שיהיה במקום שנוח לך ותוכלי להגיש להם אוכל בשעה נורמלית.

אני לא מוכנה לקבל את המשוואה שלבוא לקראתו זה להיסחב עם כל הילדים לשם.

מילא כזוג. אבל לא כשיש ילדים בתמונה וצריך לדאוג להם.

גם אם הם נהנים, זה עדיין יציאה פסיכית מהשגרה.

אני הייתי מנתבת את הדיון למקום הזה.

ממש ממש תודה לכולם על העזרה! עזרתם לי ממש, אני רגועה עם ההחלטה ושלימה!

וגם הוא הבין, הוא ילך לשמחת בית השואבה בישוב בחול המועד לפגוש את החברים.

סביב גיל חודש וחצי חודשיים נהיה ממש ממש קשה עם השינה שלה. לא ישנה יותר מעשר דקות רצוף.. אפילו בידיים לפעמים הייתה פחות נינוחה.

ועל הבטן כמו שאת מתארת.

עכשיו, היא כמעט בת ארבעה חודשים וזה מתחיל להשתפר לאט לאט..

לא יודעת, מרגיש לי שזה פשוט תקופה שצריך לקחת נשימה עמוקה ולתת לה לעבור

היא לא הרגע נולדה? ❤️

זה נשמע לי מוכר מהבן שלי, לא נשמע לי מדאיג

זה לא קל . ממש

מלא צרחות, ולא מצליחים להירדם

לדעתי נשמע שזה אופייני

זה עובר הכל בסדר .... 💖

גם אם הרופא אומר שהיא בסדר, צינון מאוד משפיע על שכיבה כי זה כן עושה נוזלים באוזניים

רפואה שלמה למתוקה

הוא נתן לה טיפות או משהו? 

היא עושה ככה בעיקר שהיא ממש עייפה..מעניין.

נראה לי לפחות חודש עוד לא חזרתי לעצמי.

הייתי אצל אמא שלי ועזרו לי הרבה.

אחרי חודש ושבוע חזרתי הביתה והרגשתי הרבה יותר טוב.

לגבי דימום להבנתי בקיסרי הדימום הוא יחסית קצר יותר מלידה רגילה.

אצלי טבלתי אחרי 6 שבועות אבל לא היה כ"כ פשוט.

כנראה היתה צניחה של רצפת האגן (לא רצינית) והיה קשה לעשות בדיקות

שבועיים אחרי לידה נראה לי שכדאי אפילו לא לחשוב על זה. תני לגוף לנוח ולהתחזק.

אבל זו דעתי האישית.

בעיקרון משכב לידה אחרי קיסרי הוא שישה שבועות, כמו אחרי לידה רגילה, וכדאי להוסיף עוד שבועיים שבהם נמנעים מהרמת דברים כבדים.

אני אישית אחרי הקיסרי האחרון (שלישי) גם ככה לא יכולתי לעשות יותר מדי... אבל באמת אחרי הקיסריים הקודמים התאוששתי יותר מהר - אבל עדיין לא שבועיים אחרי.

בקיצור, אל תאמצי את עצמך. תזכרי שעברת ניתוח בטן לכל דבר, וגם אם את לא מרגישה את זה עכשיו - זה עלול להיות מורגש בעתיד, ולא בצורה נעימה... במיוחד אם את מתכננת עוד היריונות בע"ה.

מזל טוב!

אם נגיד לצאת קצת וכו זה נורא? לא הליכות מידי ארוכות אבל נגיד לקניון לסיבוב, מסעדה וכדומה זה נורא?

קשה לי להשאר בבית כל הזמן במשל 6 שבועות..

מה זה יכול לעשות מבחינת החלמה? להריונות הבאים? מלחיץ...

שיש נשים שמאוד חשוב להן לצאת , וזו בריאות נפשית עבורן.

יש תמיד המון קולות שאומרים לנוח ולהישאר בבית. זה לא נכון לכל אחת, ואם את מרגישה את הצורך הזה אני חושבת שצריך לאפשר אותו תוך התחשבות בזה שאת יולדת. מסעדה למשל אין בעיה לדעתי כי רוב הזמן זה בישיבה.

סיבוב בקניון קצת מורכב יותר כי לא תמיד יש שם ספסלים אז לתכנן מראש הפוגות לישיבה ומנוחה

אותי למשל סיבוב בקניון מאוד מאמץ (גם לא אחרי לידה) אז לא הייתי עושה את זה, אבל זה כנראה אינדיבידואלי...

ובעיקר מה שחשוב זה לא להרים דברים כבדים.

עשיתי דברים לאט

התיישבתי כשנחלשתי

וממש השתדלתי לא להגזים כי אחר כך הדימום התגבר והבטן כאבה..

הכי אמין זה בדיקת דם, הבטא אמורה להכפיל את עצמה כל יומיים

לא הייתי מסתמכת על בדיקות שתן לתקינות ההריון, הכי טוב לעשות בדיקת דם

בכל מקרה זה נראה שחיובי, בשעה טובה!

עשיתי פעם בדיקת הריון, הראתה לי פס חזק , כשבדיקות אחרות היו שליליות לגמרי....

בקיצור רק בדיקת דם תדע באמת לומר לך מה קורה

אם כבר אחרי יומיים שאז ההכפלה

וגם אז- תלוי בריכוז של השתן

ואם את לפני האיחור- לי יש בכיף כמה ימים ++ שהפס חלש ולא מתחזק

ורק אחרי האיחור הוא מתחזק משמעותית

אז באמת לא יודעת מה לומר.. יתכן והעל תקין וזה מממש ממש התחלה

ויתכן שפחות..

זה קשה אבל סבלנות היא הדרך היחידה לדעת

ברגע שיש רוויה של הצבע, יש רוויה, אבל בשעה טובה יש הריון. עכשיו פשוט לקבוע תור לרופא.

אם את רוצה לבדוק הכפלה צריך בדיקת דם, אבל לא חייב לבדוק הכפלה בכלל, רק אם יש סיבה לדאגה

לא מוצאת הסבר מניח את הדעת להתהפכויות שלי במיטה. אין לי בטן גדולה בכלל. נח לי מאד עם כרית ההריון ועדיין לאחרונה לוקח לי כמה שעות במיטה עד שנרדמת. מתסכל.

איזה סיוט

כבר כמה לילות שפשוט לא נרדמתתת

ואני בתחילת הריון ולא ברור לי איך אשרוד ככה את ההריון.

וזה עוד לא הבטן ולא צרבות.

סתם מתח ולחץ שלא נותנים לישון.

אני מנסה לעשות הרפיות ודימיון מודרך. כמעט נרדמת ואז הילד מתעורר ומעיר אותי

נרדמת לרוב וקמה לפנות בוקר ממש מוקדם :/

חיבוק

הגוף מכין את עצמו לחוסר השינה שבטיפול בתינוק

גם אני הייתי ישנה על צד אחד עד שלא היה נוח ואז על הצד השני ואז עוברת לכורסא בסלון ומשחקת קנדי קראש...

זה שבגודל 17 עוד יגדל..

וזה אומר שהביוץ מתקרב אבל טרם קרה..

יש כאלה שאפילו מושכות עוד קצת וזה בסדר..

מנסה לחשוב על סיבות לדימומים-

אולי חוסר איזון הורמונלי? אוכלת הרבה ג'אנק לאחרונה? סטרס? שותה מספיק? ירדת/עלית הרבה במשקל?

כל אלה יכולים להשפיע במידה זו או אחרת.

לגבי ההוצאה, ראיתי בקבוצה בפייסבוק רובן כתבו שבהוצאה או כמה ימים אחריה יש דימום. שמתחזק למחזור או מפסיק ואז מקבלים מחזור.

לא מניסיון שלי. בסופו של דבר כל גוף מגיב שונה אז אין באמת דרך לצפות מה יהיה אחרי שתוציאי..

בהצלחה

לא היו אצלי שינויים מהסוגים שפירטת.

מוזר.

בכל מקרה קבעתי תור לייעוץ אצל מומחית, מקווה שיסתדר.

תודה רבה!

כשהייתה לי שילייה קדמית התחלתי להרגיש ב24-25

שזה מאוחר ממש

אבל אז הבחור לא הפסיק להשתולל לי בבטן.. יכולתי לחלום לא להרגיש אותו

(היום הוא בן 5 והיפראקטיבי🙈🙈)

אני גם הייתי עם שליה קדמית רק בשבוע 19-20  התחלתי להרגיש בקטנה תנועות, פה בעיטה קטנה ושם איזה רשרוש ואז זה התחזק וברוך ד' התחלתי להרגיש בלי בעיה.

ממש תכף תרגישי יותר בעזרת ד'🙏

ובאחד- רק בשבוע 22-23🤭 כבר נלחצתי האמת . אבל הכל היה תקין