פורום הריון ולידה (עמוד 867)

לכבס במים קרים

לייבש בשמש

אצלי הוא מצליח להתלכלך גם איתו😕

גם אם הסינר עם השרוולים

אצלי מרגיש שהוא יעשה הכל כדי לדחוף מרק קוסקוס מתחת🤭

הרבה פעמים אני גם מוצאת לו אוכל בטיטול🤭

חשבתי שאחרי שמשתמשים בחומר על אוקסיג'ן אם שמים בשמש הבגד דוהה.

מה הניסיון שלך?

הגישה שלי - קונים בגדים בזול ואז לא כואב הלב שמתלכלך ונזרק...

ובפועל:

יש סוגי בדים שמאוד קשה להוריד מהם כתמים ואז אני מנסה ולפעמים צריך כמה כביסות

אני משתמש בסנו אוקסיגן על הכל, בעדיפות לתת לזה לעמוד קצת (לרסס כשמים בסל), בפועל מרססת ומפעילה מכונה. 

הייתי בבעיה הזאת ולא משנה מה ניסיתי לא הצלחתי להוריד כתמים מבגדים.

ואז גיליתי שאולי זה בגלל שאני מפעילה את הכביסה שלה על תוכניות קצרות כי בדרכ יש פחות בגדים וגם רוצה בתדירות יותר גבוהה.

אבל מאז שעברתי לתוכניות ארוכות (לפחות שעה) יש שיפור מטורף.

בנוסף על כתמים יותר קשים מרסס אוקסיגן או שמה בשמש.

אם יש המון בגדים עם המון כתמים משרה בקלייה לשעה או מוסיפה למכונה.

בגדים שחשוב לי ויש כתמים שממש לא יורדים אז יש איזה מוצר חדש של קליה קטן כזה שמשפשפים איתו את הכתם והוא מוריד לי גם כתמים שעברו מייבש (כלומר במכונה הבאה שהבגד נכנס).

גם סבון כלים ושמש עוזר המון.

תכלס כיום קודם כל מנסה את הדברים הרגילים ואם לא עובד משאירה בצד וכל תקופה מנסה משהו אחר.

בד"כ מכונה מלאה.

מכונה של פחות משעה בכלל לא מצליחה לנקות מהנסיון שלי,בעלי היה רגיל ככה והייתי בהלם

רק לבגדים עדינים ולא מלוכלכים

כמעט תמיד יורדים הכתמים אצלי,בגדים פשוטים ורגילים

קודם כל מגיע לך חיבוק על היחס שלה כלפייך

ואת כזאת מהממת שקיבלת על עצמך את הקבלה הזאת, זאת קבלה קשה מאוד!

אני משערת שזאת לא התמודדות חד פעמית? אז תהיה הזדמנות נוספת להבליג (הלוואי שלא...) אולי כדאי עכשיו לחשוב מה יעזור בפעם הבאה...

ואני לא עולה הביתה ככה....

זה טיפשי לבכות מסיבה כזאת כשכולנו ב"ה בריאים ושלמים....

אבל כן אני בחרדות

וכל כך כעסתי שהלכתי וסיפרתי למנהל שלי מה הרקע )לשון הרע? לא יודעת. זה נצרך לי להגן על עצמי(. הוא הופתע.

וזאת בכלל לא היא, היא סתם טיפשה עם פה גדול ומלוכלך, מישהי אחרת משחקת לה בראש. ובגלל המשחק הזה, האחראית שלה מתכוונת להעיף אותה מהמחלקה רק שאני תמיד סינגרתי ובכלל, היינו פעם חברות.

שמעתי את ההיא, הנחש המסית, ממשיכה לשחק לה בראש כשהלכתי, אבל גם ראיתי את הפנים שלה שחורות מצער - היא לא רצתה שזה יגיע לפיצוץ בכזאת רמה.

היא לא ידעה כמה שהעצבים שלי מתוחים

כי אני מכילה

לא חשבתי שמגיעה לי חיבוק על זה.

אני כבר הרבה זמן בולעת

תודה על המילים הטובות שלך

בטוחה שהרצון הטוב שלך כשלעצמו הוסיף להם זכויות. מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה...

כבר הכל התפוצץ.

המנהל שלי אמר לי לשוחח איתה ולהגיד לה את כל האמת.

מזמן יכולתי ולא רציתי אין לי כוח לכל האיכסה הזה

אולי לפעמים צריך הוכח תוכיח. 

אבל עם הנחשה המסיתה אין לי אפשרות, זה אופי... וזה לא רק נגדי, היא בוחשת גם נגד האחראית של ההיא....

ואי אפשר להימנע מכך.

אומרת לך את זה מניסיוני כמגשרת הרבה שנים. בויכוחים שבין אדם לחברו,

לשמור בבטן זו לא תמיד האופציה הנכונה. וגם אם הדברים יוצאים בצורה בלתי מבוקרת ולא נעימה,

כל עוד הנר דולק- אפשר לתקן. תמיד אפשר לתקן. כעת תוכלי לדבר מעומק הלב ולהסביר את עצמך ואולי זה יהיה דווקא תחילתו של הריפוי.

אין אנרגיות לזה

לכן העדפתי לשמור בבטן

אבל כרגע זו לא אופציה

אולי עדיף ככה

אפתח את הכל ואגיד לה את האמת?

זאת תהיה רעידת אדמה במחלקה

ואני לא רוצה עכשיו מריבה, הספיק לי,

ומצד שני חוץ מאת האמת אין לי מה להגיד

מניחה שהיא הרבה זמן תימנע מלדבר איתי. אולי זה עדיף.

אולי לפתוח את הדברים בתיווך צד ג'? למשל מנהל/ת אפילו זוטר. ולשקול מילים מה כן לומר.

פתחנו הכל בנוכחות כולם.

איזה דבר טוב קטן את יכולה לעשות עכשיו בנושא הזה?

לבקש ממנה סליחה שכעסת ככה מול כולם (אפילו בלי לחזור בך, אלא רק על דרך ההתבטאות)?

לא לדבר על זה עם אחרים?

לדבר איתה על זה בנחת?

להגיד לה שאת כועסת בגלל x אבל עדיין זוכרת לה טובה על y?

להגיב אחרת אם זה יעלה שוב מחר?

אני לא מסוגלת אחד בפה ואחד בלב.

ולפי איך שבכיתי עד עכשיו,

אני זאת שנפגעה.

והיא זאת שצריכה לפייס

לא יהיה גיזלייטינג בעניין הזה

רק אני לא אגיד לה את זה.

שיהיה לי מחר קצת שקט

אם משהו לא תקין בהתנהגות שלך - תתקני את זה.

מעבר לכך- תתפסי מהמסיתה ומהמוסתת מרחק.

לא חייבים להתחבר לאנשים רעילים. שומרים איתם על יחסי עבודה תקינים ויבשים.

וזה שהתפרצת - וגם הלכת והתלוננת  עליה - היא הביאה את זה על עצמה.

אם הלב שלך נקי מטינה,

אני מציעה שתתרחקי ממנה.

אם את כועסת וטעונה, אז יש צורך בשיחה.

אבל אם לא, אז מה שהיה - היה. רק תבדקי את עצמך אם את לא במקום של נקימה ונטירה.

וחיבוק על העלבון והצער. אולי תנצלי את הדמעות האלה לקרוא תהילים

בעיקרון אם יש משהו שהוא כל כך מעיק וקשה, אני לא רואה ערך להבליג. יותר נכון בעיניי לנסות לתפוס אותה לשיחה באיזושהי הזדמנות, לשקף לה את ההרגשה שלך, לנסות למצוא פיתרון. להבליג במקרה כזה זה קשה מאוד ולא חושבת שזה מה שנכון לעשות.

וגם בקבלות כדאי להתחיל במשהו קטן כל פעם, זה לא נשמע משהו קטן...

בהצלחה רבה

האחראית אומרת שיש לה בעיה ידועה. חושבים שנפשית. ניסתה כבר להעביר אותה מחלקה ולא הצליחה כי לא רוצים אותה.

היום היא הייתה דו פרצופית כאלו אנחנו חברות אבל אני אמרתי בוקר טוב והלכתי לחדרי.

גם היא הלכה לחדרה

שקט מבורך

ב"ה... עשינו היום הפרשת חלה לזכות החיילים שיחזרו לשלום ולשחרור החטופים.. במחלקה, ביחד... וכל הכעס עליה נמוג לי וזה כזה כיף🙂🙂🙂

ויש חדשות ששני חטופים ישתחררו בעז"ה וזה כל כך משמח🙏🙏🙏

את הסיטואציה

אבל אתייחס למה שכן - עשית השתדלות. הרצון הוא המון

עדיין יש מה לעשות

אני מציעה - לפתוח את זה מול אותה אחת בלבד. לדבר על מה את מרגישה מהיחס שלה. בלי ה'מסיתה', בלי מחשבות יתר. לארגן את הדברים אפילו בדף ולדבר על זה ככה. חד וישר. עם מסקנות בסוף.

אם זה משפיע על העבודה שלך ומעמיס עוד עבודה נגיד - אז להבהיר שיש פה קו אדום שלא ייעבר ולא תמשיכי כי זה לפעמים מה שמעמיס מאוד.

אם זה העניין הבינאישי שמפריע לך - אז לצערי, נצרכת פה התפכחחת והבנה

לא כל האנשים בעבודה רוצים להיות חברים

ויש אנשים שלצערנח רוצים לשים רגליים או לכל הפחחת להראות מפגן כח ולהציק

את צריכה לבודד את עצמך מזה ככל הניתן, מעשית ורגשית

תאספי את עצמך, תגיעי מחר ליום חדש עם מטרה ברורה - אני באה לעבוד בענייניות. לא אינטריגות, לא ריבים, לא צעקות. זה גם לא נראה טוב מהצד. גם אם זה עוול כלפייך.

היא מציקה ברמות שזה מפריע לעבודה.

אחרי השיחה היום - שבה לא כל מה שהיא רצתה התקבל אלא הקו האדום שלי הובהר וכובד- אני אוספת את עצמי כמו שהצעת כן - מה שכתבת בסוף - לגמרי נכון.

ממש מתסכל!

מציעה כיוון שונה, אולי לעבוד על אסרטיביות מולה, בנחישות ובעדינות?

נשמע שהיא ממד פוגעת בך ולא נשמע לי נכון בשבילך להבליג על כך אם זה נוטל ממך כוחות שהם ודאי לא מיותרים...

תני לכצמך את הזמן לפרוק או בכתיבה או בבכי או שיחה, כך תוכלי באמת לחזור לעצמך❤️

חיבוק על החוויה, מקווה שתמצאי פתרון💜

פרקתי, והבנתי שהיום, בלית ברירה, שמתי גבול.

תודה על החיבוק!

אני מתכוונת להיות במינימום מגע איתה.

למעשה כבר אין לנו כמעט עבודה משותפת.

ראיתי דוח תפוקות אצל המנהל היום. אני עם תפוקות גבוהות וחבל לבזבז אנרגיה מיותרת.

אני לא שונאת אותה גם אחרי הפגיעה היום,  ומבחינתי זה המקסימום שאני יכולה לתרום למאמץ המלחמתי בנוגע אליה, ולהשתדלות שלא תהיה שנאת חינם.

😘😘😘

משרד החינוך זה נחשב חברה ממשלתית? (יודעת שזה המגזר הציבורי).

האם את צריכה להביא אישור כלשהו או פשוט לדווח וזהו?

וצריך להציג אישור ביקור במרפאה.

אבל יש מעסיקים שגמישים יותר

(חשוב לציין שזה על חשבון המעסיק...)

בורידים במפשעות, זה יותר כמו חגורה תחתון כזו

עם סקוצ'ים מלמטה ומשני הצדדים.

זה עוזר מאוד

אבל גם לא ככ נח.

כנראה שאין ברירה...

אני הלכתי לאישה מיוחדת בירושלים שתתאים לי גודל.

אם תרצי אחפש פרטים

בשמגר 14

קחי בחשבון יקר מאודדדדד

עלה לי חגורת בטן ותחתון אלסטי כ1000 שח

מונטרול זה להחזר בקופה שמשום מה לא קיבלתי

היא הייתה קודם בסנהדריה

שמגר 14 זה הכתובת

לא ירושלמית אז פחות מכירה 

ורד מילר בירושלים.

ויש לה החזרים

053-3118337

עזרת תורה 41 ירושלים

בבניין ללא פתחים, הייתי חוזרת הביתה מיד. במיוחד שעוד יש אצלכם קמלט

מה זמן ההתרעה שיש ?

איזה קומה את גרה?

כמה ילדים, בני כמה.. זה ממש משנה. 

האיום הרקטי פחת ממש ממש לאחרונה (אני גרה בעיר די מטווחת ברמה יומיומית) וזה מורגש

אם אתם שם כבר תקופה, את צריכה להבין שזה באמת קשה ולא רק לך. אנ כבר לא בטוחה שהקושי שווה את עצמו כשהמצב החל להשתפר מבחינת ירי. ההשלכות לא פשוטות בכלל

גם לה

ואני בטוחה שגם לילדים 

זה לא פשוט לארח משפחה בתןך משפחה לתקופה לא ידועה, יש בזה אי נוחות גדול גם למארח וגם למתארח, אפילו אם זה הורה

וזה ממש לא מפליא אותי שנוצר ככ הרבה מרמור 

מקווה שתרגישי טוב ויוקל לך

הבעיה היא שאני צריכה עזרה עם להרים אותם מתוך שינה למדרגות או למקלט. לא מסתדרת לבד.

השפיות שלי הרגישה לי סכנה יותר קיומית מהטילים

מבטיחה

ובבית לי לפחות הרבה הרבה יותר טוב

אני לא מהדרום

שם זה אחרת

אבל אם אץ מהמרכז-ירושלים- צפון(לא על הגבול) אז בעיני בית הזה עדיף

ובני כמה הם?

את לא חייבת להרים את כולם

ילד בן 3-4 יכל ללכת לבד

פוט מתרגלים איתם את זה כמה פכמים

מה שמשנה זו המציאות שלך יקירה

ואם לא טוב שם, אז לא

אתם נוסעים אליה שבתות כמשפחה? נוהגים לשהות שם ללינה?

ומאכזב כלא מקבלים תמיכה שציפינו לה.

חיבוק.

יש לזה מחיר.

אבל גם להיות מחוץ לבית יש לזה מחיר.

אמא שלך לא אשמה שפרצה מלחמה,

ובזמן מצוקה לא כולם יודעים לתפקד היטב, לפעמים הדברים הרגילים שברגוע היה אפשר להכיל אותם הופכים להיות בלתי נסבלים.

אם בשגרה קשה לה עם לכלוכים אז עכשיו עוד יותר קשה לה.

את זקוקה להכלה וגמישות מעבר לרגיל ולכן נוצרים פיצוצים.

המלחמה תיגמר, חבל שהמשקעים ישארו.

את יכולה לחזור לביתך או לשכור יחידת דיור.

אם לא מתאים להיות אצל ההורים כרגע, אז לא מתאים.

אף אחד לא אשם בזה, זה פשוט לא מסתדר.

גם אני בצוק איתן הייתי עם שני קטנטנים בבית עם בעל מגוייס בלי ממ"ד ובלי איזור פנימי. עם כמה אזעקות (2-3 ביום) וכיפת ברזל בחיתוליה.

וכן הייתי מודעת היטב לסיכון. לרגע לא זלזלתי.

בלילות הייתי מגוננת בגופי לסירוגין על הילדים כל אזעקה על ילד אחר. זה לא נבע מהדחקה, אלא מניהול סיכונים ביחס לאלטרנטיבות.

כשנמנעים לבחור אז לא בהכרח שמשלמים את המחיר הכי קטן שיכול להיות.

תחשבי כמה פגיעות ישירות בבתים יש מתוך כל הבתים הקיימים בתוך תא שטח. הסיכון הוא אפסי. אולי סביב הסיכון לתאונת דרכים.

כשיש אפשרות עושים השתדלות. לשהות בבית הורייך כרגע נשמע מעבר להשתדלות סבירה עם מחירים וודאיים.

את יכולה להחליט להישאר, אבל לא כי אין אלטרנטיבות. כשאין אפשרויות טובות, צריך לבחור באפשרות הכי פחות גרועה.

המצב ביש אבל זה מה שיש כרגע.

רפואה שלמה. רפואת הגוף והנפש.

אז את יכולה לתת לזה צ'אנס, אולי יומיים שלושה עד שתרגישי קצת יותר טוב.

יהיה לזה מחיר של לשמוע את הטרוניות שלה. ולפעול לפי הכללים שלה,

אבל זה מה יש. אם את אצלה את יכולה לבקש התחשבות, אבל לקחת בחשבון שלא בטוח שתקבלי אז פחות לקחת ללב.

ולשאלתך אם זה הגיוני, אז כן, זה מאוד מאוד הגיוני שיש אנשים שקשה להם כשקשה. זה אפילו מתבקש.

אולי זה קושי של הסתגלות והיא תתאפס על עצמה, ואולי לא.

לבדוק גם את הבעל..

זה מדבק

זה עבר לי בראש..

ואיך יכול להיות שהרופאה לא חשבה על זה??

לך היה פטריה ואת הדבקת אותו ועכשיו הוא מדביק אותך

בדרך כלל גבר לא סובל מהפטריה משום מה (מלומדת נסיון לצערי)

עוד עצות- לכבס מגבות ב60 מעלות לפחות בין שימוש לשימוש כדי לא להדביק את עצמך (כי בגדים מחליפים אבל מגבת לא כל יום)

להעלים לגמרי סוכר

וגם קמח לבן... זה אותו הדבר גם אם את אוכלת לחמים מלוחים

ומה שלי הכי עוזר

שטיפה של המקום חומץ תפוחים מדולל במים. קונים בבית טבע או בסופרים גדולים יש.

יש לזה ריח לא נעים אבל זה פתרון הקסם שלי

את בעצם מציעה להחליף מגבת רחצה כל יום?!

ומה היחס של חומץ תפוחים עם המים, ואיך מחדירים לנרתיק? ובאיזו תדירות לעשות שטיפות?

אגב, עונה גם לך וגם לפרח חדש.. אני כמעט לא נוגעת בקמח לבן. שמרים כן אוכלת. קשוח ממש בלי

מוהלת בערך חצי חצי

עם פד איפור/צמר גפן

במקלחת.. לפני המקלחת (שיעבור הריח אחר כך)

אז שמה בעיקר חיצונית?

ושמה גם אחרי שעובר, זה מונע חזרה?

בקבוק של חצי ליטר מספיק לנצח..

מכניסה קצת את הפד פנימה, אפשר גם עם טמפון.

אגב זה ממש בריא כף חומץ בכוס מים על הבוקר.

אגב גם שמרים זה לא טוב לפטריה

אז להימנע מזה

וקמח לבן

רק תדירות יותר נמוכה ושבוע יותר מתקדם🫣

יכול להיות שיש לגבר והוא לא מרגיש?

אבל זה רווח בהריון..

קל לומר קשה לבצע

להמנע ממש מקמח, סוכר, שמרים

לאכול מאכלים מותססים (כרוב מוחמץ וכאלה)

עוזר חבלז

תמרחי עם פד של איפור- זה ממש ממש עוזר

דבר שני- פחות פחמימות סוכרים שמרים..

יוצר ירקות, שום..

מהול בשמן בסיס?

וזה מעביר את הפטריה או את התסמינים?

שמתי ב3 פדים של הסרת איפור ב3 מוקדים..

מרחתי,

הלכתי לישון,

זה מציל את החייםםםםםםם

תעשי את זה כמה ימים

ומה זה יכול להיות, בהנחה שהטיפול האנטי פטרייתי עוזר לתסמינים במיידי..

והאם רופא נשים/רופא עור יכול לאבחן?

אני שמתי נר פעם בשבוע למשך תקופה למניעה. בהוראת הרופא. כי זה גם חזר כל הזמן

ותקחי פרוביוטיקה פמינה של אלטמן

אם זה חוזר כל הזמן:

כדאי לך שינוי תזונתי חזק,

זה רק איתות של הגוף שמשהו לא מאוזן תזונתית,

ונרות- לא משנים כלום רק עוזרים נקודתית.

כמו אקמול לכאב בלי לטפל בסיבת הכאב.

המלצה חמה חמה לרדת בכמויות הסוכרים והפחמימות הריקות,

להוסיף כל יום סלט עגבניות עם שום ופטרוזיליה ולימון שמז..

תאזני את עצמך!

אם תרצי עזרה ממש בתפריט אז בכיף.

אוכל בריא ומזין ומלא סלט-

בבוקר סלט עם עגבניה מלפפון בצל

בערב עגבניות ושום

חלבונים בשפע

שקדים, אגוזים, פיקאן טבעי, אגוזי לוז טבעיים להכניס כנשנוש או בסלט, גרעיני חמנייה טבעיים, גרעיניי דלעת- תכניסי לתפריט היומי,

תורידי תורידי פירות, ממתקים, עוגות, וכו וכו, לא קפה עם סוכר,

מבטיחה לך!!

מבטיחה!!

שהפטריה תהיה זיכרון רחוק...

כי הגוף שלך יהיה מאוזן.

בהצלחה!!

אנסה כמיטב יכולתי

פעם פעם עשיתי דיאטת רצח כזו בגלל קנדידה..

זה קשה, כמעט בכל דבר יש סוכר (סתם דוגמה, אפילו רסק עגבניות) שלא לדבר על זה שא"א לאכול בחוץ או אצל אחרים :/

רסק זה בסדר..

לחם מלא רגיל

קודם להוריד מנות אחרונות וכזה..

זה ממש לא נכון לטפל בדברים כאלה אצל רופאי משפחה שלא בודקים, ולא יודעים לעשות בדיקה גניקולוגית. גם הטיפול שנתנה לך הוא לא נכון להריון. וזה כן יכול להיות משהו אחר אם כי פטריה זה אכן סביר.

ובניגוד למה שנכתב פה, לא נדבקים בקנדידה מבן הזוג. זה לא עובר במגע מיני. 

לקחת כורכמין בכדורים או כתבלין

כפית בקצת מים או כדור 3 פעמים ביום

הוא סופח נוזלים ומונע דלקת

כמובן לא מחליף ייעוץ רפואי

אבל אסור בהריון

אז אמרה לי לקנות תרסיס לאף יחד עם אקליפטוס

או לקחת שמן אקליפטוס ולשים קצת ביד ולהריח..

קניתי את השמן ואני אנסה

מקווה שיעזור..

נכון לכל דלקת

וגם ספציפית עם סינוסיטיס

אבל תשתי הרבה כי הוא מייבש

וזה סיוטט

כן הביאו לי אנטיביוטיקה

כל המיבשים למינים היה ממש אסור.

כן לקחתי רק אנטיביוטיקה שמותר

ועשיתי קערה של מים חמים עם שמן אתרי, כיסיתי אותי ואת הקערה במגבת ושאפתי

חשבתי אולי לעשות אינהלציה עם המין האלו המיוחדים ששמים במכשיר ששכחתי איך קוראים לזה, יש לי בבית

לוקחת אנטיביוטיקה

כמה שיותר אדים חמים. מכשיר אדים חמים אם יש.

או להחזיק ליד האף כוס עם מים רותחים (זהירות אם יש קטנטנים בסביבה).

(מקלחת חמה גם עוזרת אבל בעייתית בהריון).

ומי מלח לאף (בנוסף לשפריצים אפשר להכין לבד מי מלח ממים רתוחים ולעשות שטיפה של האף בעזרת מזרק).

את הכלי דם שכבר ככה יותר מורחבים בהריון

באמת יש לי קצת דימום מהאף אז חוששת לעשות את זה

תודה בכל אופן

ואני מתחילה עם מי מלח והשמן אקליפטוס 

ניסים ונפלאות

שום דבר לא מובן מאליו

נהנית מכל רגע, גם כשלא תמיד קל ויש תופעות לא ככ נעימות

בשעה טובה ותרגישי טוב! 

לעזור

קניתי אתמול בהמלצת הרופאה מי מלח יחד עם אקליפטוס

משפריצה פעם בשעה וכבר יש הקלה עצומה!! הראש כבר לא כואב וגם האוזן פחות סתומה.

מצרפת תמונה של המוצר

איפה קונים את זה? בסופר פארם יהיה?

זה בטוח בהריון? אני גם הצטננתי 😒

כיסוי עיניים של טיסות זה רעיון, כרגע אין בבית אבל אני אשאל אותה אם היא תרצה שנשיג. היא לא רצתה לקשור משהו מאולתר על העיניים.

נראה לי שיותר מפריע לה העניין שלא 'מתחשבים' בה, אז ייתכן פתרון שכולל התגמשות רק שלה פחות יעבוד.

בסוף הצלחנו למצוא פתרון של האור במסדרון הרחוק יותר דולק ואז החדר יותר חשוך למרות שהדלת פתוחה.

אבל היה בהחלט קשוח...

בת כמה היא?

הם ישנים שלושה ילדים בחדר?

אולי אפשר לקנות לה אהיל של ילדה גדולה למיטה כמו מיטת אפיריון (יש דוגמה למשל באיקאה, בטח אפשר למצוא מסין בזול)

נשמע שיותר ממה שהיא זקוקה לחושך היא זקוקה שיראו אותה וידברו על הצורך שלה (אולי לא)

אפשר אולי לקחת אותה לשיחה של אמא ובת גדולה ולשבח אותה על העזרה והבגרות שלה, וגם לשתף אותה שבלילה כשלא מצליחים להגיע לפתרון זה פוגע בכולם ולכן צריך לחשוב ולמצוא פתרון לא בזמן אמת לכן את מתייעצת איתה איזה רעיון היא חושבת שיעבוד.

אגב, בת השש שלי, בנתה לעצמה פינת שמיכות ובובות בחדר ארונות והיא ישנה שם, אז יש שגעונות גדולים מאלו, אנחנו בתקופה המשוגעת..

מכירה פה משפחות שהיו גם חמישה-שישה ילדים בחדר כזה (עם מיטות קומותיים).

נבדוק לגבי הרעיון של אהיל מסביב למיטה. לא מכירה, ואני צריכה לבדוק אם היא באמת זקוקה לזה.

נראה לי שבאמת מה שהיה לה קשה היה שהיא הרגישה שלא רואים את הצורך שלה, מוצפים רק ממנה להתחשב (למרות שזה לא מדוייק. אח שלה קצה לפתוח את החלון כי היה לו חם, היא רצתה לסגור כדי שלא ישמעו רעשים מבחוץ, והשארנו סגור בשבילה. אבל היא יותר רצתה התחשבות בדלת מאשר בחלון...).

אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה על זה. נשמע שבאמת זה הכיוון...

ותודה על התזכורת שזה כנראה קשור גם לתקופה. אנחנו פה כביכול בשגרה, מבחינת ההתנהלות החיצונית. אבל באמת יש השפעות בכל זאת והגיוני שזה גם קשור.

אבל כשפעם התארחנו אצל סבא וסבתא והסתדר מבחינת החדרים שהיא תישן לבד, היא לא הסכימה בכלל, ופחדה להיות לבד בחדר.

מצד אחד היא רוצה פרטיות, אבל מצד שני היא מפחדת ללכת לישון בחדר שרק היא נמצאת בו (עברנו הרבה עד שהגענו למצב שהיא לא צריכה את הנוכחות שלי או של בעלי בחדר כדי להירדם. אבל היא עדיין צריכה שיהיו עוד איתה, גם אם זה האחים הקטנים שלה...).

אולי אפשר לתלות וילון שמסתיר חלקית את המיטה שלה?

ככה גם האור פחות יפריע לה, וגם תהיה לה קצת הרגשה של "חדר לבד" בלי להיות לבד?

בית זה לא כמו בחוץ. אפילו אם זה בבית של סבתא

כך לדעתי בכל אופן

אחרי שלפני זה היא לא הפסיקה לדבר על זה שזה החלום שלה.

כי רק אז היא קלטה שהיא באמת עוד לא מסוגלת לישון לבד. זה עדיין מפחיד אותה מידי.

עבר עריכה על ידי אמאשוני בתאריך כ"ה בחשון תשפ"ד 09:50

תוצאות חיפוש תמונות ב-Google עבור https://cdn.agora.co.il/deals_images/2017-11/1748102.jpg?v=1

למרות שאפשר גם לשים וילון נשפך יפה עם וו בתקרה.

אפשר אפילו כזה, שווה את המחיר אפילו סתם בשביל הגימיק רק לתת לה הרגשה טובה שחושבים איתה על פתרון.

35.8₪ 35% OFF|ילדים כוכבים חלום מיטת אוהל LED מיטת כילה מיטת חופה מתקפל אור חסימת אוהל מקורה מיטת כילה חדר דקור| | - AliExpress

עוד נקודה שכדאי לחשוב, האם היא מרגישה חוסר ביטחון ולכן רוצה הכל סגור. (חלון סגור, דלת סגורה)

אולי זה נובע מפחד ואז כדאי לטפל בפחד עצמו ולא רק בסימפטום.

לא הסגרת את הגיל שלה, אז מעלה גם התייחסות אפשרית סביב גילאי 8-9 זה גיל שמצד אחד מתביישים להתבטא בו כמו ילדים קטנים, מצד שני עדיין יש רגשות של ילדים שקשה לווסת אותם. 

ואז התוצאה היא התנהגויות מוזרות, התעקשויות ומאבקי כוח לא ברורים.

למשל, אם אני מביאה ממתק לקטנים ולא חושבת לשאול את הגדולים יותר אם הם רוצים גם, הגדול שלי ידע להתנהל בסיטואציה או שהוא יבקש או שיקח לבד או שיבין שזה לא הזמן המתאים לממתק. הבת שלי בת ה9 תרגיש חוסר אונים. מצד אחד היא גם רוצה ממתק, מצד שני היא מבינה שזה ילדותי לבקש, ואז זה יכול להתבטא נגיד שמאוד חשוב לה לפתוח לקטן את העטיפה והיא יכולה לפתוח על זה מלחמת עולם.

אז, סתם דוגמה, אולי היא עכשיו צריכה שוב שישבו לידה אבל לא מרגישה נוח לבקש, או לאח הקטן נותנים בקבוק לפני השינה, והיא גם רוצה איזה משהו שיתנו לה לפני השינה אבל זה תינוקי לבקש בקבוק ואז היא מסתבכת עם עצמה וזה מתבטא במאבקים על חלונות ודלתות.

לכן שווה לנסות להבין איתה אם יש משהו אחר שעומד סביב ההתנהגות הזאת או שבאמת הנושא פה הוא שקט וחושך (שזה גם הגיוני, רק שלבעיות שונות יהיו פתרונות שונים)

לכן גם אני בגישה בגיל הזה של לקנות משהו גם אם הוא לא הפתרון המושלם פרקטית, מבחינת בניית האמון בהורים זה שווה את ההשקעה.

אני אבדוק איתה אם יש לה רצון למשהו כזה.

ומה שכתבת לגבי הגיל נשמע לי בהחלט מתאים לה. היא עוד מעט בת 10, בהחלט בתפר הזה שהיא עדיין קצת קטנה אבל מנסה להיות גדולה.

לגבי מה שכתבת על חוסר ביטחון - זה לא הסיפור פה.

דווקא בגלל החוסר ביטחון היא לא סוגרת את החדר עד הסוף, אלא שמה נעל שתשמור על הדלת קצת פתוחה, כדי להרגיש שאנחנו מספיק זמינים.

וגם את החלון לא אכפת לה שנפתח אחרי שהיא נרדמת. אבל קשה לה להירדם בגלל שלפעמים יש רעשים מבחוץ, שמפריעים לה או גם מפחידים אותה, כשזה רעשים מהכפרים הערביים שמסביב (את זה אני באמת מבינה, ולכן גם התעקשתי מול אח שלה שאם לה זה מפריע אז משאירים סגור, ובשבילו הדלקנו מאוורר).

❤️

מקווה ממש שכולכם ישנים כבר 🧡

העניין זה רק סביב האור?

או שהדלת צריכה להיות סגורה גם מבחינת תחושת ביטחון שלה?

אולי לקנות פנס קטן (או מנורת לילה ממש חלשה, יש כאלה..) שתוכלי לשים לילדים במקרה שהיא באה לישון והם עוד לא נרדמו?

שאצלי בתור בחורה גם היתה התנגשות כלשהי עם אחיות שלי שחלקנו חדר ביחד.

היינו 4 אחיות באותו חדר בכל מיני גילאים.

לא רוצה לפרט מה ההתנגשות שהיתה אבל זה גרם לי לכ"כ הרבה צער ובלאגנים שכל הזמן ביקשתי חדר לבד ולא קיבלתי.

ועד היום אני סוחבת איתי משקעים מזה שלא הקשיבו לצרכים שלי ועל השנים הקשות שעברתי עם ההתנגשות הזאת.

אחד הדברים שאני סוחבת זה שאני רואה ילדים בתור דבר רע כי הם הזיקו לי. זאת אומרת כשאחיות שלי היו קטנות הן הזיקו לי.

לכן אני מציעה ממש לחשוב על פיתרון שיהיה מתאים מאד, ולא רק פלסטר נקודתי.

לדוג- כתבת שזה חדר גדול ומרווח, יש אפשרות 'לחלק' אותו לשתיים? לשים איזה ארון גדול באמצע שמפריד, או אפילו וילון כהה באמצע. ואז הילדה גם לא תהיה לבד וגם יהיה לה פרטיות וחושך בלילה.

היו שנים שההורים שלי ממש ישבו ותכננו איך לחלק את החדר הקיים ל2 כדי שיהיה לי חדר קטן לבד, אבל ראו שזה גם לא ככ אפשרי מבחינת דלתות ומעברים, וגם יקטין ככ את החדר שלא ישאר מקום ל3 בצד אחד ו1 בצד השני.

היום ממבט בוגר אני מבינה שההורים שלי כן ניסו למצוא איזשהו פיתרון, אבל בפועל בגלל שלא היה שום פיתרון אני סבלתי.

במקומם הייתי עוברת לדירה עם עוד חדר קטן, אבל כנראה שזה לא התאפשר להם, וזה גם לא ככ פשוט.

אנחנו לאחרונה הרבה במחשבות על זה... יש כמה ילדים (אמצעיים במשפחה) שמבקשים מדי פעם שיהיה להם חדר פרטי. אבל אין לנו אפשרות לספק את זה, אלא אם כן נעבור דירה (למקום אחר לגמרי) או נעשה איכשהו שיפוץ נרחב בבית. משתי האפשרויות הילדים עלולים גם כן לסבול... (לא מדברת עלינו עצמנו...)

כרגע מצאנו את הפתרון של וילונות סביב המיטות ושל תורנות שינה בחדר האורחים. השאלה אם בטווח הארוך זה יספק אותם מבחינה נפשית. שלא ירגישו שלא "ראינו" אותם ושלא סיפקנו את צורכיהם.

יש לך עצות, מניסיונך האישי, איך לעזור להם להרגיש שמחים ומסופקים במצב הנוכחי?

(אישית אני חושבת שהם גם מורווחים מזה שהם לא לבד בחדר, ושלאורך זמן לא יהיה להם כיף להיות לבד לגמרי בחדר. גם אני כנערה, אף שהייתה לי אפשרות לחדר פרטי, העדפתי להיות עם אחותי בחדר. אבל לא בטוח שהם רואים ומבינים את זה עכשיו...)

אי אפשר להפוך את חדר אורחים לחדר ילדים נוסף? נגיד לפצל 2,3,3 בכל חדר באופן קבוע. ככה יוצא שהילדים גם לא לבד וגם לא בחדר מרובה ילדים. לא באמת יודעת מה החלוקה שלכם כרגע.

העצה הכי חשובה שלי, זה לבחון על מה הדברים יושבים לעומק. למה בעצם הם מבקשים חדר לבד. ככה יודעים יותר מדויק מה הצורך, וגם אפשר לבחון אם אפשר לספק אותו בדרכים אחרות.

אצלי אחרי כמה שנים פשוט יצאתי לפנימייה וזהו וזה די פתר את הבעיה, חוץ מסופשים שהייתי חוזרת הביתה, ובאמת מצאתי את עצמי הרבה מחפשת לאן ליסוע שהוא לא הבית וסתם חבל..

זה גם פיתרון שההורים שלי מצאו, למרות שהוא לא זול.

או איזשהי פינה צדדית בבית לשים אפילו קיר גבס או אקורדיון כזה?

אבל כל זה אחרי בירור מעמיק שבסופו יכול להיות שתגלו שהפתרון הוא לא דווקא חדר נפרד.

לא יודעת אם כמוך, אבל בואי נגיד שמי שיצא לצבא - לא בדיוק חזר לבית

 ולגבי מה שאמרת @מתואמת  לגבי העדפה שלך - ובכן, היא הייתה *שלך* ולא בהכרח שהילדים שלך מתחברים לקו המחשבה שלך ולהעדפות שלך. וזה בסדר כהורה לעשות החלטות שאולי לא ימצאו חן בעיניהם, או באמת כי אין הרבה ברירות וזה מה יש. משמח אותי לראות איך את בכל זאת מחפשת שיהיה להם טוב ונוח. ממש מחמם את הלב

 וסביר להניח שיש בזה גם רווח גדול שאני אישית לא ראיתי אותו, בלינה משותפת. בטח לא כמתבגרת. אבל אני גם לא גדלית כנערה דתייה/ חרדית סטנדרטית אז אני מניחה שזה משנה כי זה אורח חיים אחר לגמרי 

מצבא..

וכן זה ידוע שמי שיוצא מהבית יותר קשה לחזור.

אני גם לא חזרתי מגיל 14.

לא כל כך אפשרי לפצל את הילדים בצורה כזו, כי יש ארבעה בנים וארבע בנות, ואלה שבעיקר רוצים חדר פרטי הם בן ובת. (ובחדר האורחים אין ממש מקום ליותר מילד אחד)

לסגור את המרפסת זה דבר שחשבנו עליו, אבל זה יהיה בעייתי מכמה בחינות (היא יוצאת מאחד החדרים, אז אם נסגור אותה לא יהיה בו חלון, וגם נצטרך לוותר ככה על ה"גינה" שיש לנו שם. וחוץ מזה - זה שיפוצים, וזה דורש יותר מדי... במיוחד למאותגרת רעש שכמותי שעובדת מהבית...)

באמת צריך יותר לברר לעומק למה הם כל כך רוצים חדר פרטי... (עשינו את זה, אבל אולי לא בצורה מעמיקה מספיק...)

זה באמת עוזר לי להבין יותר את הצד שלה ואת הצורך שלה שיראו אותה ויתחשבו בה.

מקווה להצליח לתת לה את התחושה הזו.

תודה רבה שכתבת...

אני גם ישנה רק בחושך, עם כיסוי על העיניים. (עד כדי כך..)

וגם הילדים שלי צריכים חושך כדי לישון

בעלי שונה ממני לגמרי

וזה קצת נראה שמצדכם היא צריכה להתחשב, כשלמעשה הצורך של האור וגם של החושך הוא בעצם לגיטימי באותה מידה בעיניי

ולכן במקרה כזה כן הייתי משתדלת להקפיד להתחשב בכולם, מאחר וזה צורך שווה, גם אם שונה

רעיון של הרדמה בשעות אחרות הוא נהדר

סופו של דבר, אם הם באותו חדר - אין לה איך לבקש את הצורך שלה כל עוד האחים ערים וצריכים אור וזה מתסכל לכולם.

חיבוק על הבאסה של ילדים ערים בשעה כזו ❤️

ותודה על החיבוק...❤️

העלו פה את הרעיון של וילון מסביב למיטה שלה. אני ממליצה גם. זה דורש השקעה, אבל הילדים באמת נהנים מזה, וגם מרגישים ש"רואים" אותם.

אנחנו לאחרונה גם הרכבנו וילונות לחמישה מהילדים (אחרי בקשות לחדר פרטי מכמה מהם). לארבעה מהם זה היה יחסית קל - במיטת קומותיים (אם תרצי אצלם לך איך זה נראה), ולחמישית - בעלי התקין ווים על הקיר שעליהם מתח חוט שעליו תלוי הווילון. (ובינתיים עוד ילדה ביקשה, אז אלתרתי לה משהו עם בד ארוך שקשרתי על המדף ועל מיטת התינוק שלידה...)

ולאחרונה גם החלטנו להנהיג תורנות שינה בחדר האורחים שיש לנו (חדר קטן ועמוס בדברים שונים שנצרכים לנו - אז מעדיפים לא להפוך אותו לחדר קבוע של ילד. מה גם שלא נדע להחליט לאיזה מהילדים מגיע החדר הזה...) - והם מרוצים מההסדר.

אולי גם לכם יש איזושהי פינה בבית שיכולה להפוך לחדר פרטי זמני או קבוע? (יש לי אח שהיה ישן במחסן/חדר ארונות מתחת למדרגות, כיוון שלא היה מסוגל לישון עם עוד אנשים בחדר... היינו צוחקים עליו שהוא הארי פוטר במיוחד שיש לו שיער שחור ועיניים ירוקות...)

בהצלחה במציאת פתרונות!

ובעיקר, בהצלחה בנתינת התחושה לילדה שאתם "רואים" אותה... מניסיון, זה ממש קשה לְרַצּוֹת ילדים שמרגישים ככה... וזה באמת גורם לתסכול מכל הצדדים...

וגם על ההזדהות.

אין מקום אחר שהיא תוכל לישון בו בבית. אבל אולי כן ננסה לעשות לה פינה משלה בתוך החדר.

אשמח לתמונות של מה שעשיתם, להשראה... (אין לנו מיטת קומותיים, זו ספת נוער, אז צריכה משהו שיכול להתאים לנו...)

אחים באותו חדר והסתדרנו מציון...

ככה- מניעה היא קריטית. וההסתבכות קורית בקצב מסחרר וקשה מאוד לצאת ממנה כי כל יציאה קשה מביאה שוב לפצע, ודימום ושוב.. אז קריטי שלא תיפצעי ולא תדממי והיציאות יהיו רכות.

תכלס:

דחוף לקנות נורמלקס!! לא בניפייבר (לא יעיל) ולקחת עד שלא כואב בכלל בשירותים והפצע מחלים.

במקביל-

להתרוקן בלי ללחוץ כלפי מטה ותוך כדי נשיפה החוצה (לא לחשוק שפתיים)

לשים בהתרוקנות רגליים על שרפרף

לשנות תזונה ליותר פירות וירקות ופחות פחממות

לשתות הרבה.

בהצלחה!

תביאי איתך לחדר לידה נורמלקס ותקחי מיד אחריה, כי טחורים אחרי לידה עוד יותר נפוצים וזה יכול לפתוח תפרים וחגיגות...

ממש רכות בדרך כלל, אם אני אקח נורמלקס אני פשוט אשלשל...

וגם נדיר שמפעילה מאמץ. ברוך ה'.

אוכלת המון פירות וירקות.

בגלל זה מוזר לי שקרה..

זה לא מדמם, אבל נפוח וכואב.

מידע בראש ואני היסטרית..

אבל תוהה לעצמי אם הנפיחות באיזור הנרתיק וגם עכשיו הטחורים האלו כשאני באמת יחסית בסדר מעידים אולי על קיצור צוואר, חס וחלילה.

הרופאה שלי בכלל לא בדקה אורך צוואר בפעם האחרונה.

ונזכרתי בזה רק בבית.

נפוח לי שם.

וכואב מעקצץ כזה.

לפעמים גם קשה לי לשבת..

וקראתי בגוגל וזה נשמע מתאים בדיוק 

טחורים חיצוניים זה ממש גוש שאת יכולה להרגיש עם היד.

לי ב"ה זה לא מחמיר בלידות.

ולפי מה שפרוקטולוג אמר לי, טחור שיצא הוא שם כדי להישאר. אי אפשר להכניס אותו חזרה (אלא רק להוריד בניתוח).

זה לא אומר שזה תמיד יכאב, לי יש טחורים כבר שנים. ברוב המוחלט של הזמן אני לא מרגישה אותם בכלל.

מעולם לא לקחתי בגלל טחורים שום דבר חוץ ממשחה שאני שמה שמרגיעה כשכואב.

יש משחה טבעית שאני משתמשת שנקראת אסתר.

ויש משחה שנתן לי רופא שנקראת רקטומיצין אם אני זוכרת נכון.

כרגע קשה לי לשבת הרבה זמן שזה גרוע.

הזמן עושה את שלו בעזה

לא בהכרח קשור ליציאות

חסרת עבודה כאילו אין תשלומים שמחכים לי

אז מנסיוני הכי טוב לחזור הביתה

זה הכי בריא חנפש ולילדים וגם לנו.

מייצר סדר יום עשיה וגם לך מרווח נשימה

כמובן תלוי איפה את גרה ומה מצב האזעקות ..אם סביר ולא כבד כמו בדרום נגיד..

בת חצי שנה, המסגרות זה לא העניין, העניין הוא שבאלי בית, אבל בעיר שלי יש רק את הבי שלי חוץ מזה הכל סגור ושומם אין אנשים ברחובות, אין ילדים בגינה, אין חנויות כי בשום מקום אין מספיק זמן להגיעי בזמן למרחב מוגן,

ואיפה שאני נמצאת עכשיו החיים כרגיל יש יציאות חנויות אנשיםםםםםם

אני חזרתי אתמול לבית, הדבר הכי טוב שעשיתי בתקופה האחרונה.

הילדים יותר רגועים, אני בבית שלי.

אז הכל פה שומם, הרעש היחיד שיש פה זה הבומים מעזה.

רוב הבתים מסביבנו נטושים שזה פחות נחמד בלילה וגם ביום.

כמעט אין אנשים ברחוב ורוב החנויות סגורות (רק אוכל פתוח לפי מה שראיתי).

ובכל זאת שמחה שחזרנו כי אין כמו בבית.

ודווקא בגלל שיש עוד הרבה ימי לחימה היה לי חשוב לחזור הביתה כי כמה אפשר להיות מחוץ לבית?

אנחנו לא היינו בבית משמחת תורה.

(שבתות אנחנו לא נעשה בבית בינתיים)

וגם, כרגע יחסית נרגע כאן אז העדפנו להיות בבית כשרגוע. אם חלילה יחמיר אז כנראה נעזוב שוב.

בכולופן באמת לא אביא לה בימים הקרובים

גם אם היא שתתה ממנו, המינון מאוד נמוך ומאוד קשה להגיע לרעילות של הויטמין הזה

אני לא הייתי נלחצת, רק כמובן דואגת להרים גבוה מעתה והלאה

זו בדיקה שנחשבת בטוחה מבחינת קרינה

יקרה יותר

ולכן הרבה פעמים מתקמצנים עליה

איזה שבוע את? 

קבלתי טופס 17

אבל עשיתי בשערי צדק

אני הייתי צריכה לשלוח להם את ההפניה

ואז קבעו לי תור.

כדי לך לקבוע מהר כי יחסית יש המתנה לתור.

איזה שבוע את?

אני עשיתי בשביל לבדוק האם מותר לי לקבל אפידורל.

יכול להיות שזה ספציפית להדסה או שזה טופס בכל הבתי חולים? 

ממכבי

אז זה רק לשם

אבל אפשר לנסות לבקש

ממהמזכירה במרפאה שתשנה את המקום.

לי זה עבד

 שרופא בכיר מבית החולים נותן לך מכתב שזה דחוף.

יתכן ותהיה בעית כניסה למכשיר (בעיקר עם מדובר במכשיר נייד, אלה שנמצאים במין משאית).

למישהי שאני מכירה היה תור לmri בניידת בהריון מתקדם וביקשו ממנה למדוד היקף בטן לפני הגעה כדי לוודא שתוכל להכנס.

בכללי זו נחשבת בדיקה ללא סיכונים (מבחינת קרינה וכדו).

ונתתי לבעלי להרגיש ובאותה שניה שאני הרגשתי הוא הרגיש.

אז מאמינה שכן..

אבל מאז לא הרגשתי. מתפללת שהכל בסדר

(אני עכשיו ב15+ נראה לי)

אני בשבוע 13 ומרגישה.. זה לא דמיון

היום גם נודע לי שיש לי שליה אחורית

קודם כל עכשיו זה לא מצב רגיל וגם הקטנים מרגישים את המתח והחרדה של המבוגרים.

אז לא יודעת כמה זה מדד לזמן רגיל.

ולגבי לשחרר.. כנראה עם הזמן זה יקרה.

לי כן יצא להשאיר על סבתא וכו' ועבר סבבה . בדכ רק הקטן התורן (עד גיל שנתיים)יכול לעשות בעיות. אבל גם זה לא צריך להתרגש מצרחות ברעג שאתם יוצאים. לרוב הם כן נרגעים אחרי שההורים הולכים. הסבתא מביאה איזה ממתק או מסיחה את דעתם בצורה אחרת. בסוף יצאתם אבל או לא? הם בכו גם אחרי שהלכתם כבר או רק ברגע היציאה? 

שאתם כמעט גרים אצלם כבר, שיודעת איך לטפל, אז לדעתי היית צריכה לצאת ולסמוך עליהן ועל הילדים שיסתדרו . כמובן רק אם הסבתא והדודה מוכנות להכיל

נכון, לא נעים לצאת ככה

אבל זו חלק מהדרך להרגיל אותם לזה

בכי זו מחאה. וטוב שהם מוחים, זה בריא. הקטנה שלי בת 4 וחצי הולכת לגן כבר שנתיים ועדיין מוחה על כל יציאה. לא אעצור את החיים בגלל זה

היא יודעת שאחזור. תגידי גם לילדים שאמא יוצאת ועוד מעט באה. הם יתרגלו גם אם ימשיכו לבכות כשתצאי

אבל בעיניי זה ממש מאסט שתצאי לבד מדי פעם וקול מחאות הילדים שגוברות על הצורך שלך באיוורור לדעתי די תוקעות אותך במקום

להפך, כשמוותרים בגלל שהם צורחים זה רק מלמד אותם שיש כח לצרחות שלהם וככה הם יכולים להשיג ממכם דברים.

גם הילדים שלי בוכים לפעמים כשאני משאירה אצל אמא שלי, אבל אחרי דקה - שתיים זה עובר להם ואחיות שלי מסיחות את דעתם ובסוף הם נהנים

לי תמיד נצבט הלב לבכיות האלה😅 אבל אני יודעת שעוד רגע זה יעבור להם

ומה עשיתם בלידות הקודמות?

אם זה אנשים שהם מכירים בטח יבכו קצת בפרידה ואז ירגעו... מניחה שסבתא או דודה יודעות איך להרגיע ולהסיח את הדעת.

כמובן, אם את סומכת עליהם. הייתי משחררת והולכת (והגיוני שזה גם יותר קשה לך מאשר להם🤭 הם בוכים קצת ונרגעים, ואת הולכת כל היציאה עם הבכי שלהם חרוט לך בראש..)

זה ממש קשה לצאת כשהם בוכים.

פעם הילדים שלי היו מגיבים ככה אפילו כשבעלי היה נשאר איתם. כשהייתי יוצאת, חלק מה'טקס' היה לבכות... בדרך כלל הם נרגעים די מהר אחר כך.

לפעמים, בתור מי שיוצא, יש רצון להישאר ולהרגיע ולצאת רק כשהם רגועים. אבל לפעמים לילדים זה פשוט בלתי אפשרי להירגע כשהם יודעים שהולכים להיפרד. הם חייבים לבכות על הפרידה, להבין שזה באמת קרה, ואז הם מצליחים לאסוף את עצמם ולהתמודד עם המציאות.

אני הרגשתי את זה כשפעם אחותי היתה אצלנו, וכשהיא היתה צריכה ללכת הילדים שלי נורא בכו ולא רצו להיפרד. והיא הרגישה לא נעים ללכת כשהם ככה אז היא ניסתה להישאר עוד ולהרגיע, אבל הם כמובן המשיכו לבכות כי הם ידעו שהיא עוד מעט תלך. בסוף אמרתי לה שפשוט תלך, ואז הם בכו עוד קצת אחר כך אבל די מהר נרגעו והכל היה בסדר.

ואז קלטתי שזה ככה גם כשאני הולכת. לא צריכה להיות לי מטרה שהם לא יבכו ברגע שאני יוצאת. כי הם לא מסוגלים לזה. הם צריכים לבטא את הקושי שלהם של הפרידה בבכי. וזה בסדר. אז אני מחבקת אותם, ומזכירה להם שאני אחזור עוד מעט, ואז אני הולכת (ואם הם תופסים אותי פיזית כדי לא לתת לי ללכת, אז אני לא זו שמרחיקה אותם ממני, אלא מי שנשאר איתם לוקח אותם ממני ומחבק אותם), ואחרי שאני באמת הולכת כבר יהיה להם הרבה יותר קל להירגע.

מקווה שתצליחו לעשות את זה שוב, ותגלו שהם באמת בסדר. מותר להם וזה אפילו בריא שקשה להם להיפרד. אבל הם יגלו שזה בסדר להישאר עם אנשים אחרים שאוהבים אותם. ואבא ואמא חוזרים. ולכם יהיו יותר כוחות להיות איתם...

המון המון ילדים נפרדים מההורים שלהם בגיל הזה והכל בסדר איתם.

אם זה למסגרות ואם זה לבייביסיטר.

את נמצאת איתם כל הזמן, זה לא שחסר להם זמן איתך, פשוט הם לא מכירים את המציאות הזאת וצריך להכיר להם אותה.

צריך לעשות את זה בהדרגה ובהתחלה זה לא יהיה כיף אבל את תראי כמה שזה יכול לעזור אחרי שיתרגלו.

השאלה כמה כוחות יש לך עכשיו להרגיל אותם.

זה תלוי בך כמה תהיי חזקה ולא תישברי מהבכי שלהם.

תתחילו מלצאת חצי שעה לסיבוב ואח"כ תגדילו את הזמנים, ברגע שהם יתרגלו למציאות שאתם לא כל הזמן סביבם, זה כבר פחות משנה כמה זמן יוצאים.

רק בהתחלה זה צריך להיות קצר עד שיתרגלו.

גם אם הם יבכו כל החצי שעה לא יקרה כלום בטווח הארוך אם את תהיי בטוחה בתוכך שזה מה שנכון לכם לעשות כמשפחה.

איך באמת את חושבת שהם ילמדו לשחרר

אם הם ככה בוכים ואז את מוותרת?

השארת אותם עם אנשים מוכרים

זה הזמן לשחרר

סביר להניח שהיו בוכים כמה דקות אחרי שיצאתם ואחכ היו מפסיקים

לטובתם, תאמיני בהם שהם יכולים ממש להסתדר ולהיות בטוב עם האנשים המוכרים שהשארת אותם.

קודם כל לגבי הלידה,

בעלי לא בא איתי אז הוא זה שנשאר איתם.

לגבי הפרידה בבכי,

התלבטתי מאוד אתמול.

אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה ויצאתי כשהאמצעי ממש בוכה הוא מאז בכה בהיסטריה כל פעם שיצאתי עד שחזרתי (גם אם זה לקח שעה, היו מצליחים להרגיע אותו ל2-3 דקות ושוב צורח) גם אם זה היה להישאר עם בעלי.

אז לא הרגיש לי נכון לעשות לו את זה שוב, להשאיר אותו צורח. במיוחד שגם הגדול צרח אז זה רק הוסיף לאווירה הלא נעימה. (בפעם הקודמת רק האמצעי צרח)

קיצור. לא יודעת מה לעשות.

אם רק אחד היה בוכה אז הייתי הולכת. אבל כשכולם בכו אז היה לנו פחות נוח לצאת ככה.

אולי באמת נתחיל בלצאת קרוב כשהם ערים (יוצאים בעיקר כשהם ישנים)

כואב לי שאת מוותרת על דברים שחשובים לך, בגלל הילדים.

הם לא ככ פגיעים כמו שאת חושבת. 

איך אפשר ככה לגדל את הילדים בנחת ובשמחה אם את לא יכולה לעזוב אותם לרגע??

ובגלל שאת כזאת אמא מסורה שחושבת על הילדים ומה טוב להם

אז תחשבי שהם צריכים אמא שמחה ופנויה ורעננה

וזה בסוף לטובתם

אנחנו צריכים לגדל את הילדים אבל לא להתבטל בשבילם. 

את חייבת לשנות פה את החשיבה

וככה עם נחישות וכשתהיי בטוחה בעצמך לעזוב אותם

תדברי איתם לפני, תסבירי

וכמובן תשאירי אותם עם אנשים מוכרים.

"מתסכלת אותי המחשבה שאני באמת כבולה אליהם ולא יכולה לצאת בלעדיהם כשערים"

לדעתי זו באמת רק המחשבה שאת כבולה

אני מבינה את הקושי, אבל הוא יותר שלך לדעתי

גם הבן שנורא צורח בסוף יתרגל, וגם - ילדים די "מתדלקים" אחד את השני בבכי..

אולי הוא עוד לא חווה את השלב של חרדת נטישה כמו שצריך כי את כל הזמן איתם. כנראה גם הקטנה יוצר, אבל מתישהו זה יגיע בכל מקרה. אז עדיף לנצל את זה שיש איתם מישו שהם מכירים ויכול להכיל ובאמת להתאוורר..

אם זה לא מתאים לל בשום פנים, אז לא

אבל לצפות שהם לא יבכו ואז לצאת כשהם ערים יכול לקחת גם כמה שנים

(יכולה לשתף שאני השארתי ילדים ישנים עם בייביסיטר רק פעם אחת מאז שנולדו, אבל במהלך היום חופשי עם סבא וסבתא אחרת הייתמ מאבדת את השפיות. אבל גם הרגלנו אותם לזה מגיל אפס בערך )

בגילאים האלו של הילדים שלי, גם לא השארתי עם בייביסיטר.

בקושי היינו יוצאים, וכשכן זה היה בבוקר כשהיו במסגרות. לך אין את האופציה אבל תכלס יש לך הורים צמודים שזה ממש יתרון. אצל ההורים לא הייתי חוששת להשאיר.

אם כרגע זה מה שנכון לך, אז הייתי מתאימה את עצמי והיציאות שלנו למצב- לצאת רק כשהם ישנים אצל אנשים מוכרים. הסיכוי שיתעוררו נמוך, ואם כן יהיו לידם דמויות מוכרות והם לא יחוו את רגע הפרידה.

רק מעודדת שזה לא לנצח, כשהגדול שלי היה בן 4 וחצי בערך הוא כבר פחות פחד להישאר לבד. התלהב להראות דברים לבייביסיטר ונהנה מהצומי, והוא גם יכל "לקחת אחריות" על האחים שלו. הם הרגישו ביטחון כי הוא איתם, והוא יכל לספר לבייביסיטר מה הם אוהבים ומה עוזר להרגיע אותם..

וגם כשהם ראו שהוא נהנה היה להם גם כיף

רק אז התחלתי להשאיר לבד. ואגב גם כיום אני משאירה עם בייביסיטר רק כשנוסעים למקומות יחסית קרובים (חצי שעה נסיעה) כדי שאם ממש לא תסתדר איתם נוכל לחזור בפרק זמן סביר.

בשאר הפעמים יוצא רק אחד מאיתנו (לשמחות משפחתיות שלי- אני נוסעת והוא נשאר. ולהיפך). סידורים ששנינו צריכים לצאת לוקחים איתנו או כאמור לוקחים חופש ואז על זמן מסגרות.

רק מחזקת שיכול להיות שזה טוב לכם כרגע. ואם את לא מרגישה צורך לשחרר, אז לא חייב🤷🏻‍♀️

עוד מעט, הם יגדלו קצת. תהיה שגרה בע"ה אחרי המלחמה, אחרי הטלטלה של הלידה. ואז תוכלו להרגיל לזה אם תרצו

היא בעצמה כותבת שהיא רוצה לצאת ולא יכולה

וזה שכמעט לא יצאת כשהיו קטנים.. לך אולי זה היה סבבה

אבל באמת שזה לא המצב האידיאלי

אוף המח שלי מחוק ולא הבנתי כמו שצריך את ההודעה השניה😵‍💫

בהתחלה כתבתי משהו בהקשר לשחרור והבנתי היא ענתה שהרגיש לה לא נכון להשאיר אותו צורח. אז נתתי את הנקודת מבט הזאת גם..

שתוכל לבחור במה שטוב לה ולהם בתור משפחה, ולא במה ש"צריך" או מצופה, בטח בזמן מלחמה שהילדים יותר רגישים ויש יותר חרדת נטישה..

כלומר, זה לא אירוע מקרי, אלא הבעיה תחזור על עצמה בוריאציות שונות.

לכן במקרה כזה הדרך לדעתי להתמודד היא לזהות את עיקר הקושי, לנטרל השפעות מסביב לעיקר הקושי, ולפרק לאט לאט את מרכז הבעיה.

במקרה הזה, אם אני מזהה נכון, עיקר הבעיה הוא באמצעי.

וזאת בעיה מתמשכת, היא לא עברה אחרי כמה שבועות, והיא תקפה גם כשבעלך נמצא. (זה עדיין נכון? ניסיתם לאחרונה להשאיר אותו עם בעלך בלעדייך?)

כלומר, חייבים להרגיל את האמצעי שאת לפעמים מתרחקת ממנו.

לנטרל השפעות, הכוונה להשאיר אותו עם האדם הכי קרוב אליו שאפשר (במקרה שאת חודש אצל ההורים יום יום סבא וסבתא ואחותך לטעמי בהחלט בקבוצה הזאת)

לא להשאיר אותו עם אחים שילבו את הבכי.

אולי אפשר להעסיק את הגדול עם סרט בזמן הפרידה?

עדיף להתחיל את התהליך בבוקר כשהוא יותר אסוף, ופחות עייף מכל הגירויים של כל היום. בשעה נוחה בשבילו.

אם יש מישהו נוסף בבית סביב 10 בבוקר זה מעולה. אם לא, אז תחפשי את השעה הסבירה ביותר במהלך היום.

תצאי לרבע שעה כל יום. או באיזה תדירות שאפשר. העקביות חשובה כדי שילמד מפעם לפעם.

פרקי הזמן המאוד קצרים זה כדי שמי ששומר לא יתייאש מהתהליך. אם יש להם סבלנות לשמוע צרחות חצי שעה אז תצאי חצי שעה. שיהיה לו הזדמנות להתגבר על הבכי. אם זה קשה בשבילם, אז פחות.

גם אם היית מכניסה אותו למסגרת היית מתחילה הסתגלות הדרגתית. כולם בוכים בהתחלה.

רק אחרי שתתגברי עם הבעיה שהאמצעי לא נותן לך לנשום בלעדיו, תוכלי להסתכל על אפשרות יציאה בערב עם בעלך כמכלול.

תזכרי שהתהליך לגמרי לגמרי לטובתו. הוא צריך אמא שפויה עם מאגרי כח לשעת חירום, ולא אמא שחיה את השגרה על הקצה.

וכל אמא במצבך הייתה על הקצה אפילו בלי קשר למלחמה ולעובדה שאתם לא בבית שלכם.

גם במצב שגרה מעטות היו שורדות תלותיות כזאת שאפילו אבא לא יכול להישאר איתו, במיוחד שעוד מעט יהיו שני קטנים אחריו.

קל וחומר במצב הנוכחי, זה ממש יהיה לטובתו.

התהליך יהיה קשה, אבל בסוף כולכם רק תרוויחו ממנו.

בהצלחה!

אני אוסיף גם

שאפשר לנסות לעשות את זה בהתחלה אפילו ממש לחמש דקות. ככה הוא יראה שאת באמת חוזרת כמו שהבטחת.

אני מתמודדת עם בעיה דומה, ויש לי ילדים גדולים יותר ואני עובדת משמרות והם נשארים עם בעלי, ועדיין חלק מהילדים בוכים עד עמקי נשמתם כשאני הולכת. ניסיון להשאיר עם בייביסיטר נחל כישלון חרוץ ולא עשה חשק לנסות שוב.

יש לי שאיפה לקבוע ערב קבוע ליציאה כל שבוע שהילדים בסוף יתרגלו אליו אבל כרגע לא בר ביצוע.

בהצלחה 

לספר לילדים סיפורים על ילדים שנשארים עם סבא וסבתא בזמן שאבא ואמא הולכים (וכמובן חוזרים).

אפשר לספר על חיות, או על ילדים אחרים, כדי שזה לא יהיה קרוב מידי, אבל יעזור להם להיחשף לרעיון. כמובן תוך כדי הסיפור כדאי להזכיר את הרגשות של הילדים, אבל גם לתת רעיונות להתמודדות.

אפשר לספר גרסאות שונות של הסיפור, פעם על ילד שבכה הרבה כי היה לו מאוד עצוב, וסבתא וסבתא ניסו להרגיע אותו אבל עדיין היה לו קשה, אבל בסוף אבא ואמא חזרו והכל היה בסדר. ופעם על ילד שהיה לו קשה בהתחלה אבל אחרי שסבא וסבתא חיבקו אותו ועזרו לו והקריאו לו סיפור אז הוא גילה שזה דווקא כיף להיות עם סבא וסבתא ולשחק אצלם, ופעם על ילד שדווקא ממש אוהב להיות אצל סבא וסבתא, וכשאבא ואמא הולכים הוא נותן להם חיבוק אומר להם להתראות בחיוך ואחר כך שמח כשהם חוזרים, וכו'.

אפשר גם לשחק ביחד עם בובות או עם פליימוביל, וגם שם ליצור תרחישים שונים של דרכי התמודדות שונות.

בהצלחה!

בעלי כרגע במילואים אז זה לא רלוונטי אבל גם בשגרה (מה זה? 😝) אנחנו יוצאים רק כשהם במסגרות בשישי או שנשארים בבית ועושים משהו כיף ביחד.

לדעתי עכשיו זה ממממש נורמלי שהילדים לא משחררים. הבן שלי בקושי נותן לי ללכת לשירותים 🤭

פרידה היא חלק מהחיים. זה לא רק צורך שלך לצאת ולהתאוורר אלא גם צורך של הילדים ללמוד להתמודד עם חרדת הפרידה.

וזו חרדה אמיתית, כי באמת שאת עוגן בשבילם, כשחושבים על זה בעיניים של ילד התגובה שלהם בהחלט מובנת. ובריאה!!

אבל את אמא שלהם והתפקיד שלך זה לא למנוע מהם את הפרידה אלא לתת להם כלים להתמודד איתה, כי פרידות הן חלק מהחיים.

קודם כל ממליצה על פרק שמדבר על כניסה למסגרות בפודקאסט "חזרה ללב ההורות". יש שם מידע שממש יעזור לך. וטיפים - לדבר עם הילדים לפני, לתת להם כמה שיותר מידע (מתי תלכי, לאן, מה תעשי שם ומתי תחזרי. מה הם יעשו בזמן הזה, מי ישמור עליהם וכו' ומה תעשו כשתיפגשו שוב). לדבר איתם על הרגשות שלהם, לתת מילים למה שקורה להם בלב מתוך אמפתיה כמובן אבל לא להתערבב. לתת לגיטימציה לרגשות כמו געגוע, דאגה, ולהעלות רעיונות להתמודדות. "מה יעזור לך כשאתה מתגעגע ואמא לא כאן?"

כדאי מאד להשאיר איזושהי מזכרת, משהו שהילד יוכל לאחוז בו בזמן שלא תהיו - תמונה, חפץ אהוב בריח של אמא וכאלה.

יש בפודקאסט רעיונות נחמדים בסגנון של - לצייר לבבות על כפות הידיים של שניכם, נשיקה בכיס וכד'.

וכשאתם הולכים - למתוח גשר מעל הפרידה: בשעה 10 אחזור ואתן לך חיבוק.

אני התפדחתי שאני אמא מזניחה ויוצאת למרות שבוכים וזה

והיא אמרה לי הפוך- אם הם בוכים כשאני יוצאת זה סימן בשבילי שאני צריכה לעשות את זה יותר🙃

והיא אחת שנשארת המון עם הילדים שלה..

ומתלבטת מה נכון לי.

מצד אחד,

באמת מרגישה צורך קצת לצאת, אפילו בלי בעלי.

יש לי רצון לצאת בבוקר ולהשאיר את הילדים עם בייביסיטר (אבל גם לא מוצאת בייביסיטר וגם לא מצליחה להשאיר אותם בלעדיי כאמור) כדי להיות קצת עם עצמי בשקט.

מצד שני,

קשה לי מאוד להשאיר אותם בוכים וללכת.

מבינה מאוד את הקושי שלהם, בעיקר של הקטנים.

הם כל יום כל היום איתי מהרגע שנולדו (אפילו במחלקת יולדות הם צמודים אליי 😅) אז מאוד קשה להם לשחרר ולהיות עם מישהו אחר ומרגישה שקשה לי מידי להשאיר אותם בוכים ולהנות בלעדיהם כשיודעת שיש מצב שהם בבית ממשיכים לבכות ואגזים קצת ואומר שאולי מרגישים שנטשתי אותם (במיוחד כשזה לא עם בעלי).

מצד שלישי,

הגיוני מה שאתן אומרות על הצורך להתמודד עם פרידה.

השאלה אם רלוונטי בגיל שלהם?

הגדול שלי בן 3.

אולי כדאי לחכות לגיל גדול יותר שאז יהיה להם גם יותר קל להתמודד? גם אז תהיה התמודדות אבל אני מאמינה שבגיל גדול יותר החוויה שלהם היא אחרת.

וגם, אם נכון לעשות את זה בזמן מלחמה.

שני הגדולים בחרדה מכל רעש ששומעים, כל רעש קטן שואלים מה זה ואם צריך ללכת לממד. הרבה פעמים אנחנו שומעים את הבומים שמפציצים בעזה והם מתעקשים להיכנס לממד.

ולגבי לומר להם זמן, זה היה יכול להיות יעיל בגיל גדול יותר.

בגילאים שלהם לא נראה לי שיש כל כך משמעות לזמן.

אתמול בערב יצאתי עם חברות אז אמרתי לגדול שהוא הולך לישון ואז אני יוצאת עם חברות והוא כמובן בכה. הסברתי לו שאני הולכת וחוזרת.

הוא לא ראה אותי יוצאת כי כבר ישן.

עכשיו הוא שאל אותי: אמא, בסוף את לא הולכת עם חברות?

הסברתי לו שהלכתי וחזרתי.

ותודה לכל אחת שהגיבה! ❤️

ניסיתי כבר כמה פעמים להגיב פה ומשום מה זה נתן לי לכתוב רק כותרת ולא תוכן.

בהתחשב במצב הבטחוני, בגילאים שלהם ובכוחות שלך, רק את יכולה לדעת.

תני לזה להבשיל בך

בוודאי שזה מתאים.

ילד בן 3 מסוגל לתפוס שאת נשארת גם אם הוא לא רואה אותך לידו.

התפקיד שלנו הוא לא למנוע מהילדים שלנו קושי והתמודדות אלא להיפך, לתת להם הזדמנויות וכלים להתמודד עם הקושי וכך לפתח חוסן. זו מתנה בשבילם! ככה גדלים!

אם מוקדם בשבילם לדבר על זמנים את יכולה לדבר על שלבים - אתם תשחקו, אחר כך איקס ילך לנוח, כשהוא יקום תאכלו ארוחת צהריים ואז אני אחזור.

אני חושבת כמו כולם שיהיה נכון להרגיל אותם לזה לאט לאט, ומסכימה איתך שזמן מלחמה הוא לא אידאלי לזה.

מצד שני, אנחנו לא יודעים כמה זמן תיקח המלחמה, וגם את צריכה את ההתאווררות יותר בזמן מלחמה...

עוד רעיון - אולי אם הם יצאו מהבית. ולא את יהיה יותר קל?

בזמן שכולכם בבית של סבא וסבתא, סבתא תגיד שהיא הולכת לסופר/לגן שעשועים/לשכנה, ותשאל מי רוצה לבוא איתה. היא יכולה אפילו להגיד שהיא רוצה לקנות קרמבו לכל מי שיהיה איתה.

ואז מי מהילדים שרוצה הולך עם סבתא לכמה דקות וחוזר.

אני מאמינה שבצורה כזאת הפרידה תהיה להם יותר קלה, כי הם אלה שהולכים ואת נשארת בבית, אז הם יודעים איפה את ואת לא נעלמת להם.

בהתחלה אפשר לזמן קצר כל פעם, ואת באמת תישארי בבית, ואחר כך אפשר לזמנים יותר ארוכים ואת תצאי (במקרה כזה אני חושבת שלא צריך להגיד להם מראש שאת תלכי, אלא פשוט ללכת וכשהם יחזרו וישאלו איפה את סבתא תגיד שאת בסופר/הלכת לקנות משהו/ לבקר את x, ותבואי עוד מעט. ובאמת לדאוג שתחזרי בפעמים הראשונות 5-10 דקות אחריהם).

בהצלחה!

שנשארות בבית עם הילדים כל יום כל היום.

כמו שאמרת בהתחלה. אני לדוגמה ממש צריכה אויר.

ורק לגבי החלק האחרון.. אם תחכי שהקטן יגדל, יש לך כמה שנים טובות, ואולי עד אז יהיה עוד תינוק שיהיה קשה להשאיר. זאת אומרת שאין לזה סוף. בעצם יש לזה, אבל יקח לך כמה שנים לשחרר..

גם לי לקח זמן להביא בייביסיטר כי חששתי איך יגיבו.. ברגע שהתחלתי הופתעתי שהתחברו מהר..

אני כן מציעה לך להתחיל בקטנה, להביא מישהי שאת סומכת עליה, איתך בבית בתור התחלה. אח"כ ללכת למקום קרוב, ולאט להגדיל את הזמן.. 

לדוגמא יחד איתך לשחק עם אחותך ואיתם ואז להגיד שאת יוצאת ואחותך תשאר איתם.

לפעמים זה גם קשה בהתחלה. אפשר להרגיל אותם אפילו לזמן קצר. לאט לאט הם יבינו שאת הולכת וחוזרת, ושיש מי שישמור עליהם.

אבל נשמע שמעבר לאיך להרגיל, את מרגישה בתוכך שזה לא בסדר ושהילדים

לא יוכלו לעמוד בזה או שזה קשה להם מדי

וזה יוצר ביצה ותרנגולת כי זה גם השדר שלך שהם קולטים

וכך הם מתנהגים וחוזר חלילה.

לכן המפתח הוא קודם כל שאת תרגישי שזה בסדר

זה בסדר שיש לכם זוגיות, ויש לכם חיים, ואתם מתאווררים

זה לא רק בסדר זה גם טוב. טוב לכם כאנשים וכבני זוג,

טוב גם להם כילדים שההורים שלהם יהיו בשפיות בשמחה ובאהבה.

ברוך ה' יש להם דמויות קרובות ומקום בטוח להיות בו, ואתם תחזרו.

כשבע"ה תהיו במקום כזה התחושה תעבור אליהם וגם להם יהיה קל יותר להתרגל

יכול להיות באמת שיותר קשה להוריד מכנסיים עם טיטול. תנסי להוריד לו את הטיול לכמה דקות ולראות אם הוא מצליח להוריד. אפילו כמה דקות במשך כמה ימים, כי שיתאמן וילמד.

חוץ מזה, אולי עם סוג אחר של מכנסיים יהיה לו יותר קל?

אני גם אמורה ללדת בקרוב אז חוששת שיצטרך באמצע הנקה/ הרדמה של התינוק החדש וזה יהיה עוד יותר מסובך.

הוא דווקא מצליח לעלות לישבנון לבד, זה קצת קשה לו אבל הוא נורא מתלהב מהעניין עד שמצליח, ורוב הפעמים יכול פשוט לעמוד על שרפרף.

בבית מכנסיים רחבים בלי טיטול ובלי תחתונים להתחלה עד שישלוט באיפוק או שיכנס לו למודעות שכשיש לו הוא צריך ללכת לשירותים

בהתחלה ייתכנו פספוסים אבל זה נורמטיבי 

ומציעה אופציה נוספת -

להמשיך במצב הנוכחי, ולעודד אותו לבקש.

אפשר לשים חיתולי גמילה, שיותר קל להוריד ולהחזיר אותם, אבל זה יקר.

אחרי תקופה כזו, בסוף הגמילה עצמה נהיית קלה מאוד.

הבעסה העיקרית שהוא רוצה שאני אבלה איתו לפחות רבע שעה כל פעם עד שיוצא לו. והוא תמיד רוצה לעשות בשירותים בזמנים הכי תקועים. ובמקביל עדיין מוציאים כסף על טיטולים. אז מרגיש לי שאני מקבלת את החסרונות של שני העולמות כרגע.

אבל מצד שני ב"ה אני בקושי צריכה להחליף טיטולים מלוכלכים שזה ממש נחמד.

יש בספוטיפיי וביוטיוב..

דווקא נשמע שאתם עושים תהליך חשוב יפה והדרגתי..

אל תחשבי לדעתי על הכסף של טיפולים,

גמילה גרועה גוררת טיפולים וייעוצים שעולים פי כמה וכמה....

ותחשבי שזה בסוף כן מזרז את הגמילה הסופית אז בסוף זה כן יחסוך לך...

וגמילה לא טובה יכולה להימרח לגיל 5... אז זה יותר טיטולים בסהכ הסופי....

ולגבי השאלה הראשונה להוריד מכנסיים זה דווקא לא מסובך בלי טיטול כי לרוב הם מחליקים בקלות.. לגבי להתיישב על האסלה הוא מסתדר?

לדעתי זה הרבה יותר קל וטבעי לנו ולהם כשהם יכולים לעשות הכל עצמאית זה גם מאוד מעצים....

סחתיין על התהליך המתוק!!

נראה לי מאד לגיטימי לברר את זה מראש.

בעיקרון במרכז יש יחסית הרבה אזעקות. בלניאדו למשל- לא היה בכלל. אבל זה כבר אזור השרון- לא יודעת אם מתאים לך.

לגבי הילדים- זו באמת שאלה מורכבת. איך הם הגיבו בזמן האזעקות? יש לך ילד חרדתי במיוחד?

זה באמת שיקול רציני

אולי ההורים יכולים לבוא לבית שלך לכמה ימים?

זה יותר משעה נסיעה מהבית, ואין לנו קרובי משפחה באיזור שם, אני לא יודעת באיזו שעה תהיה הלידה וכמה שעות הוא לא יישן אז מלחיץ אותי ללכת למקום שאין לו איפה לישון באיזור לפני שנוהג חזרה הביתה.

ואולי באמת אבדוק עם הורים שלי אם יכול להסתדר לה להגיע אלינו.

את שמם. זה מפורסם במחלקת יולדות

וזה גם הסיבות לכך שעמוס שם עכשיו..

כך או כך הייתי מכינה להם מצבור הפתעות וחטיפים אולי מחולק לפי ימים- ראיתי אצלנו זה הפך את הימים שאמא לא נמצאת לחוויה והתרגשות ממש וזה בעיקר מה שזכור להם.. וגם מתנות לכל אחד מהאח הקטן לקנות להם ולקחת לביח או לשים במקום בבית שיביאו להם אחרי הלידה כאילו קנית את זה אחרי ממש שימח אותם....

מרגש כ"כ במיוחד בעת כזאת!!! שיהיה בקלות ובבריאות!! ותינוק בריא!

בעיקרון היא אמורה ללוות אותך לודא שאת מקבלת את כל המידע תזונה חומצה פולית בדיקות .. משקל ל.ד

פעם אחיות טיפת חלב היו מלוות הריון לא יודעת עם גם עכשיו.

היום עם כל האפליקציות והאתרים זה בהחלט די מיותר אבל יש נשים שזה עוזר להן שיש מי שמחזיק ראש עם כל המעקב

אני הולכת לרופא נשים ולאחות בנפרד (ולכן גם בקושי הולכת )

אחות ליווי הריון - בהריון הראשון זה היה לי טוב, כי זה היה גם שיחת הדרכה כזו עם הרבה מידע על ההריון לשלביו השונים

בהריונות אחכ זה היה נטו לבוא לבדוק לחץ דם ומשקל וחיסונים כשצריך (טכני מאוד).

אז תלוי מה את מחפשת...

בגלל שזה היה הריון לא ראשון, זה היה קצר ולעניין.

בסוף ילדתי בשבוע מעולה, אבל היה חשש ללידה מוקדמת ולכן קיבלתי שמירת הריון ותמיכה של אוטרוגסטן.

מה שעזר לי זה מנוחה ושתייה מרובה. לא תמיד הצלחתי להקפיד על זה, אבל אחרי מנוחה ושתייה הצוואר היה לרוב די בסדר.

בחודש שביעי.

ראו באולטרסאונד בבי"ח שממש מתקצר במאמץ (בקשו ממני ללחו וראו שהצוואר מתקצר...)

קיבלתי שמירת הריון לחודשיים האחרונים.

לא קיבלתי הנחיה לשכב, ההפך הרופא אמר שלא כדאי, אבל להימנע ממאמץ.

השתדלתי לנוח הרבה ולשתות הרבה, קיבלתי גם תמיכה בנרות.

בסוף ילדתי בשבוע 40.

בהצלחה רבה! הריון קל ומשמעם...

מה הכוונה מאמץ אצליכם? לשים ילד במעון במרחק של 10 דק מהבית , הלוך חזור כל יום בעייתי?

הבעיה שיש לי לפעמים התקשויות למרות שאני שותה מים וזה מה שגורם להתקצרות

להרים דברים כבדים, כולל ילדים.

לעמוד הרבה- אם זה במטבח בבישול, סידור הבית ועוד.

הליכה ממושכת וארוכה בקניות ועוד.

לא חושבת שהליכה של 10 דקות היא מאמץ קשה מדי, אבל את חייבת להיות קשובה לעצמך.

אצלי כל פעם שהתאמצתי מדי התחלתי ממש להרגיש לחץ למטה, והלכתי מיד לנוח.

לאט לאט ידעתי מה הגבול שאסור לי לעבור.

משבוע 30, באורך 12-18 ממ.

אצלי זה הוביל להתחלת לידה שהצליחו לעצור ושמירה עד שבוע 37. בלי לשטוף כלים, בלי להרים את הגדולה שלי (היתה אז בת 1.1), כמה שפחות ללכת (בבית כן, אבל לא לצאת כמעט). ברגע שהפסקתי לשמור ילדתי (תוך שעה ירידת מים וכמה שעות אח"כ התינוק היה בחוץ)

הייתי מתייעצת עם הצוות לגבי המקרה הספיציפי שלך מה ההנחיות

אז אצליך המנוחה כן הועילה ועזרה. אני עם תינוק בבית אז קצת קשה לעצור הכל, אבל אשתדל

שבוע הבא אני בביקורת בה.בסיכון אבדוק מה מותר לי, מקווה שלא יתקצר עוד עד אז

אבל בלי יחסים זה חשוב

ולא להתאמץ בכלל

אבל גם ילדתי מוקדם.

בהריונות שאחכ- קיבלתי פרוגסטרון במשך 20 שבועות מדי יום, והגעתי בזכותם לתשיעי ב"ה ובלי שמירה.

נפיחות יכולה להיות הורמונלית ואז היא הריונית במובן אחר

בעקרון הרחם יוצא מהאגן סביב שבוע 12 אז לכאורה זו לא הרחם ממש...

כי היא מתחילה לבצבץ החוצה עוד לפני

היא מתחילה לצאת החוצה.. כמו שאת אומרת

הרחם עוד פנימי

אפשר להרגיש כמו גבשושית כזאת בבטן תחתונה

אבל זה לא אמור לבלוט החוצה מהבגדים

אבל יש נפיחות באזור

אני משבוע 5-6 עם בטן של שבןע 14 חח