אני אתחיל בזה שאם מישהי מזהה אותי בעקבות זה- מוזמנת לשמור את הזיהוי לעצמך🙂
אז שבוע 37, ואני ממש לא מתכננת ללדת. אני מורה, יש לסיים תעודות, מופע סיום שאני אחראית עליו.. להפרד יפה מהכיתה שלי.. בקיצור, מתפללת לסיים את השנה, לשבת כמה ימים בנחת בבית ואז ללדת.
לקב"ה יש תוכניות קצת אחרות.
בשבת שלפני (37+2) יש לי מלא הפרשות ואז הפרשה גדולה כזו ומוזרה.. לא מייחסת חשיבות אבל אחרי כמה דקות נזכרת שיש מצב שזה הפקק הרירי.
בגדול נכנסתי לסטרס כי ואני מנסה במוצש לקרוא כמה שיותר באינטרנט על זה ולנסות לשכנע את עצמי שיכול להיות שזה לא היה זה, או שזה היה רק חלק ממנו ועוד ימשיך לצאת ובכלל שאפשר ללדת עד שבועיים אחרי היציאה שלו
בראשון חושבת שיש לי צירונים אבל משכנעת את עצמי שזה פסיכולוגי.
המופע אמור להיות בשני ככה שגם אם באיזשהו מקום חשבתי שיכול להיות שאלד, אין לי זמן לארגן שום דבר, אני לגמרי עסוקה במופע.
יום שני בבוקר, מארגנת את הילדה למעון, ופתאום מרגישה "פלופ" כזה.
נלחצת, הולכת לשירותים, מתפנה. חושבת שזו הייתה דליפת שתן.
ממשיכה להתארגן ופתאום שוב התחושה של פלופ.
הולכת לשירותים, שמה פד ותוך כדי אני כבר רואה שהאסלה רטובה.
תוך שניה הפד מתמלא ואני מבינה שאני לא הולכת לבי"ס היום.
מתקשרת בלחץ לבעלי, הוא בתפילה ולא עונה.
מתקשרת לאמא שלי, היא מנסה להרגיע אותי שהכל בסדר וירידת מים יכולה לקחת זמן
מתקשרת שוב לבעלי
מתקשרת להורים שלו כדי לעדכן אותם
בעלי חוזר אליי. אני מעדכנת אותו
מתקשרת לאחת המורות שאיתי, חצי בוכה חצי צוחקת ואומרת לה שתיקח אחריות על המופע ועל כל החזרות הגנרליות כי אני לא אגיע.
בעלי מגיע, לוקח את הילדה למעון ואני מתחילה לארגן תיק ממה שיש בבית.
מזל שנשאר מהלידה הקודמת תחתונים, לנסינו, רפידות הנקה.
הבית הפוווךך, לא הכנתי שום דבר ללידה, הבגדים של הניו בורן בכלל אצל אחותי שילדה לפני כמה זמן..
מחליטים לנסוע באמבולנס בגלל השעה הפקוקה ואני בכלל עוד לא החלטתי איפה אני רוצה ללדת..
בגדול עושה אן דן דינו בראש ויאללה לעין כרם.
נסיעה רגועה, לא מרגישה שומדבר בינתיים
מגיעה למיון, כל הצוות מקסים ולבבי (שזה ממש תיקון ללידה הראשונה) מוניטור, יש צירים בקטנה שרואים במוניטור.. אני גם קצת מרגישה אבל ממש לא משהו שהיה מוציא אותי מהבית.
א"ס, בדיקת רופא.. הכל לוקח מלא זמן ובנחת.. והיום מתקדם לו..
הרופאה רואה שאני באמת עם ירידת מים אבל פתיחה 2 אז היא מחליטה לשלוח אותי למחלקת נשים עד שיתפתח משהו.
בינתיים הצירים כבר מתחילים להיות מורגשים יותר ואני רוצה כבר לעלות למחלקה כדי להתקלח (מרגישה ג'יפה עם התחתונים הספוגים) ולהתחיל להתמודד עם הצירים בנחת וברוגע ולא בחדר המתנה.
עולים למחלקה בסביבות 13:30 בצהריים, נכנסת להתקלח, בעלי הולך לקנות לנו אוכל כי לא אכלנו כלום מהבוקר.
כשהוא חוזר אני כבר מתמודדת עם צירים קצת יותר מורגשים ומוצאת את עצמי אוכלת המבורגר בין ציר לציר
אמא שלי האלופה מספיקה להגיע מהצפון, אני נכנסת שוב להתקלח כדי להתמודד עם הצירים ותוך כדי המקלחת מרגישה שהם מתחזקים. מבקשת מאמא שלי לקרוא לאחות כדי שתבדוק אותי. האחות מגיעה תוך שניה (שוב, ממש תיקון ללידה הקודמת שהייתי צריכה לחכות שעות לכל דבר)
בודקת אותי. פתיחה 3.5
היא שואלת אותי אם אני רוצה אפידוראל. אני אומרת לה שבא לי להיות גיבורה ולהגיד שלא אבל בטוח בציר הבא אני אגיד שכן אז היא מציעה שכבר נרד לחדר לידה שאספיק לקבל אפידוראל.
מורידים אותי לחדר לידה ובדרך הצירים כבר מתחזקים ממש, והמעבר החד הזה לא ככ מאפשר לי להכנס למוד של התמודדות עם הצירים ואני מתחילה לבכות ולצעוק.
בחדר לידה המיילדת בטוחה לפי הצעקות שלי שאני כבר בלידה ממש, אבל מסתבר שאני רק בפתיחה 4 והיא הולכת לקרוא למרדים.
בינתיים אמא שלי והמיילדת מנסות לעזור לי לנשום בכל ציר. המרדים מגיעה, המיילדת מסבירה לי בדיוק מה קורה וביחד עם אמא שלי מחזיקה לי את הידיים ומזכירה לי לנשום בכל ציר.
בכמה דקות שהמרדים מכניס את האפידוראל, יש כמה וכמה צירים וכשהוא מסיים, אני מרגישה את הנוזל יורד, אבל במקום התחושה מפעם קודמת שלאט לאט הצירים נחלשים- אני מרגישה הפעם שלא רק שהם לא נחלשים, הם מתחזקים. אני בוכה למיילדת "למה הציר הזה יותר ארוך?" והיא מסתכלת, מבינה שבכמה דקות האלה הספקתי להתקדם עוד בפתיחה, ושהתחילו לי צירי לחץ.. אז למרות שהפתיחה עדיין לא מלאה היא מחליטה שכדאי להתחיל ללחוץ.. אני לוחצת והיא עושה לי עיסויים כדי לקדם את הלחיצות והפתיחה.
אמא שלי עומדת לידי ומזכירה לי איך ללחוץ ולנשום
ואני לא מפסיקה לבכות ולצעוק שדי. שיעצרו את הלידה. אני לא רוצה ללדת לפני שהאפידורל משפיע, כואב לי , שורף לי. .
ועוד שלל קריאות מאד הגיוניות שאני בכלל לא רוצה ללדת עכשיו וכו'.
המיילדת ואמא שלי לא נבהלות ממני וממשיכות בשלהן. אמא שלי מנסה להרגיע אותי שזה עוד רגע נגמר, המיילדת כבר רואה את הראש.
עוד כמה לחיצות ופתאום כל הכאב נרגע והמיילדת מניחה עליי תינוקת מתוקה ואומרת לי שזו בת. אני מסתכלת על בעלי ורואה אותו עומד וצוחק כי אני כל ההריון הייתי בטוחה ושכנעתי את כל העולם שיש לי בן (לא בדקנו מה יש לנו)
המיילדת מסתכלת ואומרת לי שב"ה יש רק קרע אחד קטנטן שצריך לתפור.
יולדת גם את השיליה והמיילדת לוקחת ממש ברצינות את הלחץ שלי משאריות בגלל מה שקרה בלידה הקודמת- בודקת בעצמה את השיליה מולי וקוראת לעוד מיילדת ורופא שיבדקו.
הילדונת שנולדה בשבוע 37, אבל מוכנה לחלוטין, מתחילה לינוק כמעט בלי עזרה שלי. .בא לה טבעי לגמרי ב"ה..
אנחנו נשארים עוד קצת בחדר לידה, תופרים אותי (ובגלל שבונים על זה שהאפידורל משפיע לא נןתנים לי הרדמה מקומית וכל הסיפור הזה של התפירה די כואב.. 
)
המיילדת אומרת שהיא משאירה את האפידורל כדי שיעזור לי עם ההתכווצויות אבל אני באמת לא מרגישה שום השפעה שלו. הרגליים לא נרדמו, אני מרגישה הכל אז לפני שמעלים אותי למחלקה המיילדת כבר נותנת לי לרדת מהמיטה ולהתקלח בחדר לידה.
וזו ממש תחושה מדהימה ללכת למחלקה כשאני כבר הולכת, נקייה, התפר כמעט לא מורגש.
בקיצור, חסדי ה'. אמנם לא התכוננתי ללידה מוקדמת וההתפתחות המהירה לא איפשרה לי להתמודד בצורה הגיונית עם הצירים, אבל ב"ה שזה היה מהיר וקל (הייתי בחדר לידה בערך 35 דקות עד שהיא נולדה)
היחס של הצוות לאורך כל היום היה פשוט מקסים, מתחשב, לבבי, קשוב וזה היה ממש פיצוי על הפעם הקודמת
אז אמנם לא הייתי במופע שהרמתי😅 (עוד מחכה לוידאו) ואת הציונים והתעודות הייתי צריכה לסיים אחכ (ותודה לשותפה לחדר שלא נתנה אפשרות לנוח אז ניצלתי את האשפוז כדי לסיים חלק גדול מההערות מחנכת והציונים)
אבל כנראה שזה מה שנכון ומדוייק לי, והילדונת המהממת הייתה מוכנה כבר לצאת לאוויר העולם.
ותודה לה' על הכל
(על חוויות האשפוז והשותפה לחדר אפשר לקרוא בשרשור שפתחתי אז)
