אני פה בניק חדש אבל ותיקה - מה דעתכן על ההתרחשות הבאה?
שנינו עובדים אבל לבעלי יש גמישות יותר גדולה משלי
מה שאומר, שבחופש וגם עכשיו עד שיתחילו הצהרונים - הוא עם הילדים. אממה, הוא לא באמת איתם כי הרבה פעמים הם אצל ההורים שלו. שזה חסד ענק מצידם ואני ממש מודה על זה, אבל כמו תמיד - יש לי תחושה שזה מתחיל ללכת למקום הזוי.
מה שקורה זה, שתוך כדי שבעלי איתם בבית אצלה, הם נכנסים לשיחות שאני לא אוהבת. למשל בעלי אמר לילד לעשות משהו והוא לא רוצה, אז חמתי מתערבת ושוברת לו את המילה. וגם כשאנחנו לא איתם, היא כל הזמן מפמפמת לילדים שאם ההורים לא מתנהגים אליכם יפה - תגידו לסבתא והיא תעניש את אבא.
עוד מקרה הזוי בעיניי - פעם אחת אני מגיעה לאסוף אותם, אני מגלה שהיא לימדה את הבן שלי את המספר טלפון שלה למקרי חירום. עכשיו, מה כאילו? אין לו הורים לא הבנתי?!?! מה את נדחפת?!!!!
והכי מעצבן - היום הם היו אצלה עם בעלי כי יום קצר ואני בעבודה והוא לוקח אותם לאכול שם ולהיות איתם. הם נכנסו לשיח עם אחד הילדים עוד פעם על אם הם רוצים להישאר אצל סבתא ולעבור לגור איתה. ואחד הילדים לקח את זה רחוק כי היא הבטיחה לו שכל מה שיש לו בבית, היא תקנה לו שיהיה לו אצלה בבית. ובעלי בקטע הזוי עוד אומר לילד: אתה לא רוצה לבוא לבית? אין בעיה,תישאר פה ונחפש ילד אחר.
הילד לקח את זה ברצינות כנראה, ועד שחמתי הביאה אותו אליי (כי בעלי השאיר אותו שם כלקח כאילו במקום להפעיל סמכות הורית ולעצור את השיח המטורלל הזה) - הילד צורח שהוא רוצה להישאר אצל סבתא וסקנדל וסצנות. והיא, בשיא הרוגע: אני עוד מעט באה לקחת אותך.
לא התאפקתי וכמובן אמרתי: אני לא אוהבת את זה. ופניתי לילד ואמרתי לו שסבתא לא תיקח אותו ופה זה הבית שלו ופה זה המקום שלו. והיא ממשיכה בקטע הזוי ומבטיחה לו הפתעות תוך כדי שאני רוצה לקחת אותו לבית.
אחרי כן כמובן לקח לי שעה להרגיע את הילד, כשמקביל כמובן נפתחה חזית מול בעלי, ואמרתי לו שאני חא מבינה איך הוא מגיע למצב שמתחרים על איפה הבית של הילד ולמה בכלל להיכנס לשיח כזה או לא לעצור אותו או לזרום עם זה ולהשאיר שם את הילד.
בקיצור, מרצף האירועים העולה וההתנהגות ההזויה שעולה, יש לי תחושה כאילו אני צריכה להתחרות איתה. כאילו היא רוצה להפוך להיות אמא של הילדים שלי. סמכות
עכשיו אין בעיה, כבודך במקומך מונח. ואני אוהבת אותה והכל. אבל היא מגזימה בעיניי. ממש. והכי קשה לי, שבעלי נותן לזה לקרות ומתדלק את זה. כאילו אנחנו יחידה אחת איתה ולא משפחה נפרדת בפני עצמנו.
פעם כשהבן שלי נפל ונחבל בראש, במקום להביא אותו אליי לבית הוא הלך אליה שתרגיע אותו.
והוא מבין שהדבר הזה יוצר בעיה, ושאני לא אוהבת את זה, אני מסבירה ואומרת וכועסת על זה בכל דרך אפשרית, אבל הוא לא עוצר את זה.
אצלה תמיד כיף ושוקולד וממתקים ומשחקים שהיא קונה להם שווים כאלה בכוונה כדי שיישארו אצלה והילדים ירצו לבוא אליה לשחק. ואצלנו, כמובן, בית נורמטיבי עם גבולות עם אמא עובדת שלא תמיד יש לה סבלנות. אין לי איך להתחרות בזה ואני גם בכלל לא אמורה להיות במקום הזה
וואלה, נמאס לי.
תודה למי שקראה
בינתיים
