פורום הריון ולידה (עמוד 962)

רציתי לנסח יותר מסודר

הם בתהליך בול ביטוח לאומי

הילדים לא ממש פעילים…

שכנה שלי,

היא ממש סיעודית צריכה טיפול של 8 שעות לפחות

ומישהו שיהיה איתה

יאכיל, יחליף טיטול

יש איזה עמותה? או מישהו שיכול לעזור חוץ מביטוח לאומי?

זאת עלות כספית גבוהה.

אבל תבדקו אם יש לה ביטוח סיעודי דרך החיסכון הפנסיוני. או דרך ביטוח בריאות ציבורי או פרטי.

תוכלי טיפה לפרט אם היא סיעודית בגיל זקנה?

או כתוצאה מנכות מולדת או מה?

טיפה רקע יכול להכווין יותר לדעתי.

אם היא ניצולת שואה אז יש מצב שיש עמותה שיכולה לסייע או להכווין.

אנסה לעזור.

רק אומרת שאני לא סוכנת ביטוח ואין לי גישה להוציא מידע על אחרים, אבל בטח אפשר למצוא דרך חבר של חבר מי יכול לברר איזה ביטוחים יש לה.

אם לא השבוע אז בע"ה בשבוע הבא.

שירות טרום ניתן על ידי חברות הסיעוד מרגע הגשת התביעה לביטוח הלאומי עוג לפני ההחלטה.

במידה ואושר הביטוח לאומי משלם רטרו לחברה במידה ולא אושר החברה סופגת את זה בעצמה 

באבקת הלבנה 'רן' עם מים רותחים מהקומקום

ותלייה בשמש כמובן

אין כתם שלא ירד לי - יין/ סלק/ רוטב של דג/ פסטה, הכל

לאחרונה גיליתי- לערבב מיץ מלימון טרי חצי כמות מיץ וחצי מים, לשים על הכתם ואז לכבס. עובד מדהים.

אולי יעבוד גם עם מיץ של סלט

למרוח על הכתם לחצי שעה

ואז להכניס למכונה- לשים גם וניש בתא השלישי.

ולתלות בשמש ישירה- לא לשים במייבש!!

שניהם רעיונות מצויינים,

אבל תליית בגד לבן בשמש ישירה אחרי וניש קליה עלולה לגרום לכתמים צהבהבים.

אפשר לתלות בשמש אחרי שהבגד מתייבש או לפני הטיפול בוניש.

אף פעם לא השתמשתי בחומרים שהוזכרו פה בשרשור

מה ההפלגות שלך בדרך כלל?

נשמע שהמחזור שלך לא כל כך סדיר, ואין לנו מספיק מידע לדעת אם זה איחור או לא 

אבל זה בדרך כלל של אחרי הלידה. לפניה היה יכול להיות גם 52...

מאז הלידה והגלולות הכי ארוך שהיה לי זה ניראלי 40...

לא בטוח שהיה ביוץ, לפחות נכון למועד האולטרסאונד. רירית דקה אופיינית לשלב מוקדם בחודש כשהביוץ עוד רחוק. וגם המרווחים שיש לך בין הוסתות גדולים יחסית ויכולים להעיד על העדר ביוץ לפחות לפעמים.

ואיפה מצאת רופאת משפחה שעושה אולטרסאונד??

במצב כזה כדאי לעשות בדיקת דם לרמת פרוגסטרון לראות האם התרחש ביוץ. ואפשר להוסיף כבר בטא על הדרך. 

אבל אם לא, זה איחור ממש רציני, שלא היה לי עד עכשיו... תחשבי שכשהייתי אצל הרופאה, זה כבר היה איחור. אז שעוד לא היה ביוץ זה אומר איחור של שבועיים לפחות... ועד עכשיו לא קיבלתי (ברוך ה', כי יש אירוע השבוע🤭)  זה איחור גדול...

וזו לא רופאת משפחה,טעות שלי, רופאת נשים כמובן...

ממי אני מבקשת את בדיקת הדם? מרפאת הנשים? או משפחה אפשר גם? 

לטשטש/ להרדים לגרום להפרעות נשימה. כמובן תלוי במינון ותלוי בגיל התינוק אבל לא לוקחים סיכון. כי אי אפשר לדעת כמה באמת עובר לתינוק בחלב

לפי היידוע לי- פארמין מותר בהנקה.

את עושה אידאליזציה לתהליך שאת זוכרת אותו כסיוטי וקשה

זה יכול להיות חלק מהעניין של 'להקליל' את החויה שלך בדיעבד, אבל במידה ולא יטופל - 

הנפש זועקת את הקושי שלה בצורה כזו או אחרת

חיבוק מאמוש

ברור שהריון זה דבר מדהיםםם, כשהוא עובר בטוב...

אין לי כוח לפתוח את זה, מרגיש לי שאני יותר אשקע בזה...

במיוחד שיש בזה הרבה חלק אובייקטיבי, של הקושי המציאותי עצמו. אז מה זה יעזור לטפל?

יכול להזיק לנפש שלנו

אם את חווה הריונות קשים עד כדי כך, אז היערכות מנטלית נפשית ותמיכה תוך כדי  מונעת נזק נפשי במהלך ולאחר הלידה 

זה שהריון הוא תהליך מדהים, פלאי וניסי כולנו יודעות

העניין הוא שהקושי של חלקנו - מה לעשות - מכסה את כל הפלא הזה ברצון שזה ייגמר כמה שיותר מהר במקרה הטוב, או בדכדוך ואפילו לעתים פוסט טראומה במקרים הפחות טובים

ולכן בעיניי יש חשיבות לטיפול והכנה לקראת ההריון הבא

אבל כמובן שזו בחירה שלך

הנפש מאותתת שהיא זקוקה לעזרה..

תנסי לחשוב האם היית מוותרת לעצמך על ארוחות יומיות עבור הגוף רק כי אין לך כח?

או האם היית נמנעת מלהשקיע כספים בקניית קניות בסופר לתקופה ארוכה רק כי אין כח או יכולת?

לכולנו ברור שלהזין את הגוף זה דבר חשוב ונצרך. ומובן מאליו שנשקיע מאמצים עבור כך. לעיתים נשקיע ממיטב כספנו עבור המטרה הזו

ומה עם הנפש?

האם היא לא ראויה ליחס מכבד ומכיל?

נקודה למחשבה♥️

בעיקר כדי להקל עלייך

יש לך רצון גדול ואת צריכה ''להילחם'' בו בגלל טראומות (מוצדקות!)

זה רק יעשה לך טוב לדעתי

קל להגיד.. בתור אחת שלוחצים עליה לטפל בכל מיני דברים והיא מסרבת🤦‍♀️

יש לך המלצות על נשים ספציפיות?

עדיף מאיזור הדרום

הרצון להריון נוסף לא סותר את הזמן שאפשר לתת לעצמך להחלים, אפשר לרצות ולדעת שהגשמת הרצון תהיה בזמן אחר.

שאם אפתח את זה החרדות והטראומות יתגברו ויציפו אותי.

אבל זו הנקודה, שאני לא מצליחה לתת לעצמי את הזמן, כי אני רוצה כבר עוד!

בחלק מהנקודות אפילו מזדהה..

אולי תנסי ליזום מפגש משפחתי באחד מימי החול? תכף חופש גדול, זה יכול להיות מעולה

ואם המשפחה בכיון, ממליצה גם להעלות את זה בפניהם ולדבר על התחושות

זה בעיקר משפיל אותי לדמיין את זה

בעבר יזמתי הרבה

הם כולם נפגשים אז אין להם צורך ביותר.. זה רק אני שחסרה את זה

וזה כאילו משפיל לבקש -אולי תשקיעו כדי לפגוש גם אותי

אבל בחופש הגדול אולי באמת כן אנסה

כי זה האופציה היחידה

תודה רבה

אני חושבת שאם לא תשקפי להם את התחושות, הם פשוט לא ידעו

ואולי הם מרגישים שזה בסדר מבחינתך שזה המצב, כי זה מסתדר לך יותר מבחינת נוחות, או כי לא הארת להם מעולם,

או שהם לא רוצים להטריח אותך אז מראש נמנעים מלהציע (קרה לי...)

ביחסים בינאישיים לדעתי צריך להניח ל"אגו" בצד

זה לא משנה איזה צד אשם יותר או פחות

אם ישנו רצון לקדם את היחסים למקום טוב

מישהו צריך ליזום צעד

זו דעתי לפחות

בהצלחה!!!

אני גם לאחרונה ממש מרגישה צורך להפגש יותר עם המשפחה.

אין לך אפשרות להזמין אלייך לאירוח בשבת?

יש אחת שגרה רחוק ולא תגיע עד אלי בכל מקרה -או ה רואה באמת אחת חשנתיים

זה הזוי

השאר נגיד פעמיים גג 3 בשנה

וההורים יוצא לנו אחת לחודשיים וחצי-שלוש

אותי זה מבאס

כי צכלס

זה לא שאנחנו אחים חברים ובקשר

אין לי אפילו ממש חשק לזה

אנחנו שונים לגמרי

אבל זה מרגיש תלוש להיות כאילו לבד בעולם

ולדעתי תדירות יפה ב"ה עם ההורים

מה שנקרא - הלוואי עליי

אצלנו זה מבחירה שלנו בעיקר - כי קשה לנו להיטלטל עם כל המשפחה לשבתות ולמפגשים משפחתיים, אז הולכים רק למה שחובה.

אבל כן, זה קצת מוציא אותנו מחוץ למשפחה... כל האחים שלי התחתנו הרבה אחרינו ועם משפחות הרבה יותר קטנות מאיתנו, והם מגיעים הרבה לשבתות ולפעמים גם באמצע שבוע.

אנחנו שולחים מדי פעם את הילדים לשבתות (כל פעם חלק מהם) - לא יודעת אם זה רלוונטי אצלכם, אבל אולי...

בינתיים - חיבוק ♥️

לא רלוונטי בכלל..חוץ מזה שהם רחוקים ..

הם לא בכוחות לטפל בילדים..אפילו שעה בייביסיטר לא בכלים

זה ילדים עצמאיים, שיודעים להסתדר לבד ואפילו לעזור.

זה לא ילדים שצריכים בייביסיטר..

לגבי המרחק זה בעיה, אולי כשיגדלו יותר,

מגיל שאפשר לשלוח אותם לבד בתחב"צ.

כשבוחרים לגור רחוק מהמשפחה יש לזה מחיר, יש לכם את השיקולים שלכם למה בחרתם מה שבחרתם,

אבל אם תראי מה אתם מרוויחים מהבחירה לגור רחוק, זה אולי יעזור להכיל את המחיר שאתם משלמים על זה. 

זה ההורים והאחים שעזבו..

כולנו גרנו קרוב פעם

אני בסיטואציה קצת דומה אבל שונה

אנחנו הרבה אחים שכולם גרים בארץ במקומות שונים

אבל ההורים בחו"ל (שזה לכשעצמו נושא כואב.. לא נכנסת לזה)

אבל בגלל זה אין כמעט נקודות מפגש

וכל אחד חי לעצמו וזהו..

אני כבר התרגלתי שאלו החיים...

יש את המפגשים של פעם בשנה וחצי בערך או שמחות (ברית, חתונה, בר מצוה)

ולא יותר מזה

איך ההורים לא מרגישים לבד מנותקים מכל הילדים?

וואו חיבוק על זה

ואיזו גיבורה שאת ככה מתמודדת ומקבלת את זה

אנחנו משתדלים מה שאפשר לעזור להם

לפעמים נוסעים אליהם

אני הייתי שם וחזרתי רק לפני שבוע (פעם קודמת שעשיתי את זה היה לפני ארבע שנים)

יש לנו תקווה שיום אחד יבואו בעז"ה

גרה רחוק מהבית של ההורים וכל שאר האחים באותה עיר

היחידה שלא תצא איתם לנופש במקום מעורב, ולא ייסגרו בשבילי נופש במלון חרדי כי הם לא קרובים לזה אפילו

הם נפגשים בעיקר בשבתות בבית של אחד האחים כי הם נוסעים וזה נח להם ככה

יוצא לי אולי מפגש משפחתי מורחב אחד בשנה

ואני לא נוסעת להורים בשבת מכל מיני סיבות שאשמור למערכת

מבאס, אבל זה מה שיש. בחרתי בדרך אחרת 🤷

זה לא שהשאר משפחתיים

אבל רחוקים

ואין באמת קשר

וההורים לא דואגים לגיבוש משפחתי..דואגים רק שיבקרו אותם כל אחד בנפרד

אני לא בחרתי בזה

אבל מבינה אותך ממש

לא קל להרגיש שרק לך אין

עכשיו אני אחרי תהליך שלהשלמה וקבלה ב"ה, אבל ברור שזה צובט

חיי מלאים ב"ה במשפחה שלי הפרטית

ובמשפחה שהקפתי את עצמי בה ובחרתי לעצמי - אלטרנטיבית כזאת

יש עם מי לנפוש

יש עם מי לעשות חגים ושבתות

ב"ה

יש לי משפחה גדולה באמת

וזה עוזר, כי עיקר הקושי הוא תחושה של בדידות.

לישון אצל אחד האחים או לסבלט דירה או אם יש בית הארחה או פנימייה שמשכירה דירות לשבת.

אפשר גם לשלוח חלק מהילדים למשפחות שונות אם זה בגיל המתאים.

יש לך חברות נשואות שגרות ליד ההורים שתוכלי לשתף אותן? אולי יסכימו להגיד לך מראש מתי הן נוסעות ומשאירות לך את הבית ותוכלו להתארגן על שבת לפי הצרכים שלכם?

את הבכורה? לפעמים הורים נוטים לחשוב שהבכורים תמיד מסודרים ולא צריך לדאוג להם. אולי אם תשתפי את ההורים שלך תוכלו ביחד למצוא פתרון. אולי הם ישמחו לדעת שאת רוצה לבוא יחד עם כל האחים.

רק תקחו בחשבון ששבתות כאלו הם טרחה עצומה להורים, חייבים להתחלק גם בבישולים אבל גם בניקיון והחזרת הבית לקדמותו. לוודא ששומרים על שקט והנוחות של ההורים בשעות המתאימות להם, אחרת זה באמת מכביד.

אמל מי שגר קרוב -אין מקום ואפשרות בכלל לא יכולה לפרט מחשש לזיהוי

אין לנו מכרים שגרים שם וגם לא להורים

ולנו אין תקציב לשלם על השכרות במצב כלכלי לא טוב.וכנ''ל ההורים

ואגב מצד העזרה- אני כזאת שבכיף אבלשל הכל והכי מנקה אחרי פיקס

זה לא הבעיה

באמת שאמא שלי לא ממפריע לה שאנחנו לא מגיעים כל עוד היא רואה כל אחד מהאחים בנפרד מדי פעם זה בסדר לה

היא לא חושבת על משפחתיות ועל זה שבקצב הזה נהיה כמו זרים עוד מעט

האם יש אפשרות להוציא ילדים מהחדרים הסגורים ולשים את כולם לישון עם מזרונים בסלון?

בבוקר לקום לסדר את הסלון פיקס שלא ישאר זכר.

אפשרות נוספת וקצת נועזת,

אם האחים שלך זורמים אפשר לעשות חדר שינה בנות נשואות וחדר שינה בנים נשואים.

ואז כל הילדים בסלון. מספיק שני חדרי שינה, ולא משנה כמה משפחות באות..

זאת יכולה להיות חוויה מארץ החוויות.

לגבי זה שלהורים זה נוח ולא מפריע שהאחים לא נפגשים, זה דבר נשמע לי הגיוני שהם לא מספיק שמים לב ולא מכוונה רעה.

מאמינה שאם תצליחי לעורר את הרצון תצליחו למצוא פתרון. תנסי לדבר עם האחים שלך וגם עם ההורים. אם לא תדברי לא ידעו.

תזמיני אחים אלייך לשבתות אם מתאים לך, תיצרו מפגש באמצע שבוע, תיזמי 'מסורת' משפחתית כמו מפגש ביום העצמאות או טיול משפחתי בחופש הגדול.

נוח לנו מאד (מדברת גם על עצמי) שהקשר המשפחתי קורה דרך ההורים, אבל אם זה לא אפשרי אז זה אחריות שלנו ליצור אלטרנטיבות אחרות כדי לשמר את הקשר

סבא וסבתא בשני הצדדים לא השקיעו בזה, וזה ניכר... וזו משימה שההורים שלי לקחו על עצמם, בתא המשפחתי הגרעיני שלנו. חשוב להם מאוד גיבוש משפחתי, ומשקיעים בזה המון משאבים, מאז שאנחנו כילדים בני אפס, וזה ניכר בעיניי גם עכשיו, כשחלק כבר נשואים.

לכן, דבר ראשון, לא פותר את הבעיה, אבל בעיניי חשוב דווקא מתוך התחושות שלך- לשים לעצמך כמשימה ליצור קשר קרוב בתא המשפחתי הגרעיני שלך, כהשקעה לטווח רחוק. אף אחד לא מבטיח שזה ישא פירות, אבל בעיניי השקעה של ההורים היא ממש משמעותית וחשובה, וזו מתנה ענקית להעניק לילדים.

בנוגע אלייך- לא הייתי מנסה בהכרח מפגשים משפחתיים של כולם-כולם. לא יודעת מה הסגנון וגודל המשפחה, אבל בעיניי זה דווקא מה שגורם לזה קצת להתמסמס. הייתי יוזמת שבת/מפגש/טיול/מנגל עם אח מסויים והמשפחה שלו . אפשר גם לקבוע סביב ימי הולדת של האחים, מסיבת יומולדת רק 'שלכם'. אפשר גם יציאה של כל הבנות האחיות (אם יש). בעיניי מפגשים קטנים כאלו של אחד על אחד יפיגו קצת את התחושה של הלבד, וגם יצרו תשתית נוחה יותר למפגשים כלליים יותר בהמשך.

וגם בעיניי נקודה שצריך לזכור- קשר לא מתבטא רק במפגשים. יש לכם קשר במהלך היום יום? וואטסאפ? שיחות טלפון? גם כקבוצה וגם אחד על אחד. קשה להשקיע בזה משאבים ביום יום כשיש משפחה, עבודה ועיסוקים אחרים-אבל זה חשוב!! כדאי להשקיע בזה, להתחיל ליצור את זה, גם אם זה מוזר ולא טבעי כל כך בהתחלה... יכול להיווצר גם סביב משימה משותפת, סביב משהו משותף שרוצים להוציא לפועל...

אני כל הזמן מסתכלת על ההורים שלי ודודים שלי, ומבינה כמה חשוב לשמר ולטפח קשר כזה, בשבילנו. קשר דם הוא קשר משמעותי, וכמה שבסוף כל אחד בונה את הבית שלו, המשפחה שלו, ובהמשך גם את השבט שלו, זה קשר בעל משמעות ממש מיוחדת...

שבמשפחה שלי יש מאוד קשר טוב בין האחים.

ונפגשים בכל מיני וריאציות וזה משהו שבהתחחה ( גם היום ) ההורים שלי טיפחו ולאט לאט אנחנו יותר יוזמים מעצמנו וממשיכים את מה שהם התחילו.

אבל עדין מפגש,של כולם כולם זה ממש מורכב כי כבר אין מקום ברוך ה בבית של ההורים אז נעזרים בדירות אירוח וגם אולם לסעודות. ומה שאנחנו הרבה פעמים עושים זה שמגיעים כל פעם עם זוג אחר וככה כן מתראים. מטבע הדברים טבעי שלזוגות מסוימים יש יוצר קשר אבל זה בסדר..

משתדלים גם פעם בשנה לעשות יום בנות של אחיות וגיסות ועוד פעם ערב אחים ואחיות בלי בני זוג וילדים ובחול המועד עושים טיולים משפחתיים או מפגש אבל ביום יום פחות נפגשים בעיקר מתכתבות הבנות הבנים פחות פעילים אבל בגלל שהגיסות גם איתנו אז הם מעבירות לאחים מה שאנחנו מדברות וככה הם בעניינים גם. וזו באמת השקעה של כולם. ועדין יש חיכוחים והרגשות לא נעימות. ולסיום בחג כלשהו לפני תקוםה יצא שכולם הגיעו חוץ ממנו והרגשתי ממש עלבון למרות שאני יודעת שיש לי מקום במשפחה וגם ידעתי שאם היינו מגיעים אחרים לא היו מגיעים כי אין מקום וזו גם היתה בחירה שלנו לא להגיע ובכל זאת היה לי קשה. ופשוט סיפרתי להם אחכ שצבט לי שלא הייתי חלק והם הבינו אותי והכילו את זה וזה ממש עשה לי טוב.

דבר ראשון תודה לכל אחת שענתה

זה עזר לי מאוד

ועורר אותי למחשבה

מרגישה מבולבלת

כי מצד אחד רוצה קשר

אבל

מצד שני

לא באמת

לא עם הנפשות הפועלות

כי אין ביננו תקשורת ודיבור וכמעט כלום במשטתף בכל המובנים

ובעבר יזמתי מפגשים..ובפועל גם כשהיו

זה היה ריק מבפנים

מאולץ

כאילו

מה לעשות נולדנו עם אותו שם משפחה

אבל אין מעבר

ברעיון היתי רוצה

חסרה בחיי מאוד שייכות והקשר

אבל

הלוואי והיה עם אנשים אחרים

יש אח או אחות ספציפיים שאיתם יותר?

ואפשר לחזק קשקים גם בין אחים.. לדבר, לשתף, לפתוח קבוצה..

(יש כל מיני פתרונות כמו להזמין אליכם את ההורים או אחים, להתארח אחד אצל השני, ליזום מפגשי חול, אבל בעיני הדבר הרטשוני הוא להנכיח את התחושה והרצון שלכם)

אבל כמעט 100 אחוז שזה לא הריון

וגם יש לי חום קצת יותר מהרגיל.. יכול להיות שחום מעכב מחזור? 

וסליחה על התיאור אבל במהלך השבוע היו לי כמה הפרשות לבנות סמיכות מאוד שזה בדרכ מבשר על ווסת שמגיעה אבל היא לא 

היה לי חום בתחילת ההריון הראשון

וגם ל @anonimit48 שדחפה אותי בזמנו לבדוק. בנוסף להפרשות האלה בדיוק

תבדקי הריון לדעתי

מחלת חום יכולה לשבש הורמונלית.

כתמים/ הקדמה/ איחור במחזור.

פעם כתבו שכם תרופות יכולות לגרום לזה,

אבל מהניסיון שלי גם מחלת חום ללא תרופות.

וגם לי יש מחזור דייקן מאוד.

ולא פעם ולא פעם השתבש ממחלת חום.

מעבר לזה לא יודעת להגיד כמה זמן הגיוני.. הייתי מחכה יומיים שלושה אחרי ההבראה כדי לבדוק מה קורה.

אבל אם זה הרבה זמן לך לחכות, תבדקי עכשיו.

אם חשוב לך כבר לקבל ולהיות אחרי.

מצד שני לא יודעת אם יש דרך להביא מחזור. אני יודעת שאפשר לדחות.

אבל תבררי...

כמו שכתבו לך עוד לא מאוחר.

ואם לעשות אחת מבען השתיים אז ברור שאת המאוחרת, זאת גם ההמלצה.

כי למשל המוח מתפתח אחרי הסקירה המוקדמת ולא היית רוצה שיפספסו דבר כזה

תקבעי עכשיו, מאמינה שיהיה רק בפרטי

בהצלחה!

ומזדהה

אני גם בלי גרם סבלנות

ואני רק בשבוע 30+- ואני כבר בחופש מהעבודה( כמעט)

החום

הכבדות

המתח מהלידה

הכל מוסיף🙈

ויש פה 3 מתוקים שמהצהריים המוקדמים בבית

מפטפטים ורוצים הקשבה יחס ותעסוקה בלי הפסקה

וזה עוד לפני החופש

🙊

אני זוכרת את ההודעה שלך על ההריון ❤️

אז תדע שהזמן עף 🙂

אני הייתי מחפשת מה יש לי לעשות השבוע ואז מרגישה שעובר מהר,לדוג- שבוע הבא טו בשבט אחר כך חתונה בשלישי בערב וכבר שבוע 33

יצא לי לא ברור אני ממהרת חחח מקווה שהבנת 

למה לקחת שלושה שבועות לפני הלידה?

הרבה פעמים העבודה משכיחה קצת את ההריון ואת הציפייה ללידה ואחלה דרך להעביר את הזמן.. 

קניתי שם 2 זוגות אלגנטיות נוחות ממש

לפני שנה 

מורידה

אנסה להשיג לך קישור

הם מעולים ממש

גם באיכות וגם בנראות

זה ספורט, אבל עדין יותר מנעלי ספורט אחרות

בלי שרוכים

יש לי דגם דומה. הן מאוד נוחות

סליפ און נשים | GOwalk Arch Fit - Delora

https://www.flyfoot.co.il/product/549121/

מצאתי רק סניקרס, אבל נראה נח

נסי ליצור קשר עם הרופאה

שבוע 36 זה מעט מוקדם לפקק רירי, במידה וזה אכן זה

כדאי להתייעץ עם המוקד

כל דימום שהוא לא הפקק הרירי, מחייב בדיקה

אם תולים תיק כבד אז היא באמת פחות יציבה, אבל לא חייבים לתלות תיק על הידית, אפשר לשים בסל.

יכולה להגיד לך שהתלבטנו גם על אינגליזינה אלקטה, היא גם די קלה, החלטנו על הנונה בעיקר בגלל הקיפול המאד מאד פשוט שלה

פשוט אמרו לנו בחנות שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן עם מדרגות.

אולי בגלל זה כל פעם שאני מקפיצה אותה קצת מדרגות אני מרגישה שהירא מתפרקת

היא לא הכי קלה אבל בגלל הגלגלים האחוריים הגדולים שלה מאד נוח להעלות אותה במדרגות

אני ג"כ בקומה ראשונה בלי מעלית

לא יצא לי להרים אותה ככ אבל כשבדקתי עגלות זה היה שיקול בשבילי אז זוכרת שבהשוואה לאחרות היא קלה 

אחת העגלות המשולבות הכי קלות.

את יכולה לבדוק באינטרנט לגבי עגלות שונות כמה בדיוק הן שוקלות. ולשים לב שגלגלים גדולים עוזרים לעלות מדרגות. (אני עולה עם בייביבוס שלוש קומות... ומרוצה ב"ה).

ממליצה לשאול בפורום של קובי סופר. הוא יבואן עגלות ומכיר הכל.

הוא ייצר אותה על סמך כל הדרישות שהוא ראה שיש לאנשים לאורך השנים. שימי לב שהוא עדיין נניח ממליץ על עוד עגלות ויכול להשוות ביניהן אבל ברור שהוא חושב ששלו הכי טובה כי הוא הביא את כל הדרישות שהוא ראה שאנשים מחפשים

בגדול מרוצים מאד.

היא לא הכי קלה שיש

אבל יציבה ויחסית לעגלות אחרות היציבות היא קלה.

אנחנו עולים 2.5 קומות.

לא בקלי קלות, אבל בסדר

וכמובן בנקסט יש סטים מהממים

ואפילו בשיין אבל פחות איכותי

בחופשיות, ועוד ליד אמא

את לא מכירה את כל המערכת יחסים והקשר בניהם

נכון מה שעלה כאן באמת מבאס ומכעיס ומעליב לשלא נותנים מקום לשתף בקושי

אבל לא על כל דבר מפרקים יחסים

בטח לא בין הורים לילדים

זה בחירה שיש לה מקום אבל לא על כל קושי נקודתי ..

חושבת שבמצב בו התגובה של האמא לשיתוף בקושי היא ככזאת מעליבה

היתי באמת עושה עבודה של לשחרר את הציפיה והצואך לשתף בקושי .מבינה שזה לא השיח ששייך איתה

אין לה גלים להתמודד עם זה..זה מציף אצלה מקום רגשי ולא מתוקן

ועדיף שלא פשוט

זה תהליך עד שמפנימים ולא מצפים בשלום

לוקח זמן וזה לא ץמיד קלכי זה צורך טבעי לשתף

גם אני מתקשרת לאמא שלי

ויודעת מה פחות עובד איתה

ויש לה גם תגובות שהן פחות מדויקות לי

ומשתפת רק איפה שמצפה לתגובה נעימה

נכון היא לא חלק מהיומיום שלי במובן העמוק לצערי

ולרוב מדברת איתה בעיקר בשבילה כי היא לבד

אבל זה עדיף מלהפגע שוב ושוב

האמת לא רק בנושא הזה

הכל קצר חד מכליל חותך..

העולם מורכב..

קשרים מורכבים מכל מיני

ומכמה שורות שנכתבו פה

את לא יכולה להגיע למסקנות חותכות ונחרצות כאלה

במיוחד שמדובר בשיחה עם ילדה גדולה - אישה נשואה עם ילדים

זה לא נעים וודאי פוגעני.

השאלה היא מה מתאים יותר לפותחת - צעד אחורה ופחות לשתף/ לפתוח את זה מול האמא

יש אימהות שמרגישות שהאחריות לשמחה של הילדים שלהן עליהן. ולכן כל מורת רוח תערער אותן. לצערי גם אמא שלי כזו, ולכן היא לא מהווה עבורי משענת רגשית. כי היא לא מסוגלת.

אני החלטתי לא לפתוח את זה, מכל מיני סיבות

אז למדתי להכיר את הטריגרים שמקשים על השיח איתה, ולשתף פחות בדברים שקשים לי כי היא ישר תוקפת אותי בכעס עם פתרונות או האשמות. ואני יודעת שזה מכאב, אבל אני רוצה לפרוק. לא פיתרון, ולא מסקנות לעתיד או נו נו נו  כי תגובה כמו 'למה לא עשית xyz ?!?!'

או

'מה זה הדבר הזה?!?! איך נתת לזה לקרות?!'

ממש מכבה אותי. כי יש בה המון ביקורת, אבל בעיקר הרבה חוסר רגישות

אז אני לא משתפת תוך כדי סערת רגשות, אלא רק לאחר מעשה בשלב שזה שיתוף בעלמא ואני מסוגלת לצחוק איתה על זה כי יש לה הומור שחור נהדר, אבל לא אתרחק ממנה בשום אופן כי היא יקרה לי, אז כן אשתף בדברים אחרים שהיא יכולה להיות לי אוזן קשבת בהם ויש לנו חוץ משיתוף בקושי שהוא פריקה הרבה מכנה משותף אחר.

זה אגב בהרחבה גם לפותחת כי לא היה לי זמן להרחיב קודם

אז בשעת מעשה את לא מספרת לה שום דבר?

רק אחר כך?

ממה מורכבת השיחה שלכן?

את כמובן לא חייבת לענות💙

ולגבי נושאי שיחה - יש לי מספיק בדיעבדים לשתף כל פעם

אבל בכנות, ברור שהשיחות איתה הן לא שיחות עומק.

מדברות על אקטואליה וענייני דיומא כמו קניות ויוקר המחיה, בכללי על המשפחה, שיתופים על הילדים, איך עבר לה היום וכאלה.. 

וכל כך לא מה שהייתי רוצה

אבל בכנות מרגישה שאין לי ברירה

אבל במידה ואת בוחרת לא לפתוח את זה - זה מה שנשאר בעיניי

בכלל, לדעתי, רוב האנשים מתקשים להכיל סערת רגשות של אחרים בזמן אמת..

השם זימן לי דמויות אחרות בחיי שימלאו את המקום הזה של השיתוף, אבל אמא יש לי רק אחת. ואני צריכה אותה. אז אני לוקחת מה שיש לה להציע לי בשמחה ובעיקר מזכירה לעצמי כל הזמן שהיא באמת לא יודעת אחרת

וגם אני חששתי לעשות צעד כזה,

אפילו הרגשתי קצת אובדן במובן מסויים וזה שרט אותי לחשוב שאני מיוזמתי מוותרת על קשר עמוק עם אמא,

אבל בדיעבד אבל ממש שמחה על זה ולא מרגישה עכשיו את מה שאת מרגישה.

ממש טוב לי ושמח לי.

את אבא משתפת קצת יותר, ויש אנשים אחרים.

מול אמא זה רק סביב להתגאות בילדים, להכין להם ציורים, ברכות גנריות, להשקיע במתנות.. דברים חיצוניים כאלה,

אין באמת שיתוף ועומק והכל בסדר.

טוב לנו ושמח לנו ככה.

אם אין עם מי לדבר ואי אפשר לשנות בן אדם בגיל הזה, באמת לא חייבים לשתף. בוודאי שעדיף קשר "רדוד" יותר מאשר להיפגע שוב ושוב.

קשר רדוד יכול להיות מקסים. באמת.

היום הרבה יותר קל לי לפרגן לאמא שלי, כי אני לא מצפה ולא נפגעת במקומות אחרים,

אז אם היא קנתה משהו לילדים שלי למשל, אני עפה על זה אבל באמת.

בלי להרגיש את הצביטה הזאת של מה שווה המתנה בלי היחס..

עם הזמן למדתי שאין ממי לצפות לתגובות כמו שאני זקוקה..אז זה לא באמת עוזר לנסות ולנסות ולנסות ואולי נפעם

יותר קל לשחרר את הציפיה ולהבין

שיש לה הרבה טוב לתת לי

ויש טוב שאני יכולה לתת ולהעניק לה

ואת זה אין לה לתת פשוט. מיומנות שיחה שאין לה.

ומנסה למצוא לזה אפיקים אחרים

לכל אחת יש רצון איך קשר עם משפחה אמור להראות במצב מתוקן

אבל המציאות מציבה ציור אחר

וצריך לזהות מה בר שינוי ומה לא

ומה שלא- ללמוד איך להתנהל שם עם מינימום פגיעה

כנראה היא לא הבנאדם הנכון לשתף❤️

מציעה לך לא לשתף

נשמע קשה

יש סיכוי לדבר אתה על זה ולהסביר את הרגשות שלך? בזמן רגוע ועם מחשבה איך בדיוק להעביר את המסר - של הצורך שלך שלא נענה פה ומה זה עושה לך, ואיפה הקושי שלך. עם הרבה הבנה גם למקום שלה, בלי האשמה ובעדינות.

אני חושבת שכדאי לנסות אפילו אם היא לא רגילה לשיח כזה.

אבל גם לקחת בחשבון שגם אם היא תבין - לא יקרה שינוי ברגע, אז לעת עתה באמת לדבר אתה לרוב בנסיבות יותר משמחות ולחסוך בפרטים פחות נעימים.

אי אפשר לדבר איתה.

היא פשוט תיפגע ותתעצבן ושוב...זה יתהפך עלייייי

גם לי הייתה תקופה שכל שיחה עם אמא הייתה טעונה והרגשתי שאני צריכה להתהלך בעדינות על ביצים כדי לא לשבור אותן. אז בינתיים חיבוק

ארשום תובנותיי בהמשך

יש אנשים שמאוד קשה להם להכיל רגשות כואבים

בשלב מסוים למדתי שעם אמא שלי יש רק דברים ספציפיים שאני יכולה לדבר איתה עליהם...

לא הנושאים המורכבים שדורשים הכלה רגשית

אבל מצאתי אנשים אחרים שאני יכולה לחלוק איתם נושאים כאלה

זה ממש לא קל. חיבוק. תחלקי איתנו

וסיטואציה באמת ממש מבאסת עם הטכנאי

בעקרון אם גילית הריון וחשבת שנפל צריך לודא את זה

או מעקב אחרי בטא עד איפוס

או או''ס

כדאי לבדוק

מספיק שישאר חלקיק קטנטן שעדיין מחובר אז הבטא ממשיכה לעלות, לאט

קרה לי באחד מההריונות הכימיים

באיזשהו שלב זה ירד

אבל יש הרבה הריונות שמתחילים עם דימומים ומסתיימים תקין

בעז"ה שגם הפעם!

ההנחיה היא להיבדק במקרה כזה במוקד הנשים אולי אפשר לתת איזו תמיכה וגם לבדוק אם זו המטומה

לא יודעת אם זה דחוף היום

בכל מקרה תשתדלי לנוח ולשתות הרבה

הלכתי להבדק ולא ראו שום סיבה לדימום.. 

אצלי גילו בעבר המטומה ככה

והיו פעמים שסה אען הריון שנפל

2. אני אומרת ׳חבל שאתה מלכלך לנו את הבית׳ ואוספת בלי לפתח מזה דיון

3. אני מציעה כמה אפשרויות וזהו, לא רוצה לא צריך.

4. הבן שלי בן 3 וכבר מודע למשמעות של התקפי בכי. מצליח להרגע לרוב תוך כמה שניות עד כמה דקות. בעיקרון אם אף אחד לא מתרגש מהתקף בכי והשיח לא מושפע בגללו, ההתקפים הולכים ומתקצרים עד שהם נעלמים בגיל כלשהו, לא זוכרת מתי.

אני הייתי מנסה להתחיל משינוי תודעתי, שלך

לא לקרוא לזה גיל שנתיים הנורא

זה יכול להיות גם גיל שנתיים הכי טוב שחווית עד כה

נקודת ההנחה - בגיל הזה, היא שילד שמתעקש על משהו/ אומר הרבה לא הוא ילד שמפתח את העצמאות שלו

כלומר בבסיס יש פה משהו חיובי

אלא שלפעמים זה מתפרש אצלנו לא נכון

לגבי מה ששאלת

1.אם הוא בוכה ומעוניין במשהו, למרות ההסבר שנתנו לו והאמירה שזה לא מתאפשר, אפשר להגיד: אני מבינה שאתה מאוכזב אבל כרגע אי אפשר, אולי בהמשך.

ופשוט להמשיך כרגיל. הייתי מוסיפה גם חיבוק. סך הכל הבכי שלו נובע מתוך אכזבה

2. תלוי סיטואציה, צריך נורא להרגיש את השטח.. אם זה נובע מתסכול הייתי אומרת חבל שאתה זורק את האוכל, כנראה שאתה לא רעב ומניחה בצד. אם זה נובע ממקום אחר, הייתי אומרת שאנחנו לא זורקים אוכל, ומרימה את מה שזרק. משם ממשיכה כרגיל בלי לעשות מזה עניין

3. מציעה כמה אופציות ואם הוא לא רוצה אז מוותרת ואומרת שזו בחירה שלו

לדעת על מה להתעקש ועל מה לא..

לצמצם כמה שפחות

מה שהחלטת להגביל- זה בסדר!

תהי ברורה ועקבית כמה שאת יכולה

אבל אחרי אשאמרת לא והוא הבין תשני ראש

עכשיו את לא השוטרת שמדבילה

כבר הגבלת

עכשיו את האמא שעוזרת לו להתנודד עם האכזבה או הכעס או התסכול שה'לא' הזה עורר בו

פשוט תהי לידו

עם שדר שאת מבינה אותו ופב עבורו

אוי אני רואה ממש קשה לך לוותר על הפרי שאצית. זה באמת לא קל כשכל כך רוצים ואי אפשר. אני מבינה אותך.

וזהו

לשתוק קצת

לתת לו קצת זמן..

זה לא לתת לו לבכות לבד

זה פשוט להיות לידו ולתמוך בו בשקט ובהכלה בהתמודדות שלו.

לא לחזור וב ושוב על ההגבלה זה רק מציף שוב ושוב

הוא כבר הבין בפעם הראשונה או השניה

עכשיו הוא פשוט צריך זמן להאסף

אפשר לנסות אחרי כמה דקות לתת לו נק' אחיזה-

להסיח את הדעת, להציע משהו אחר -רוצה לעזור לי לשים כוסות בשולחן? כי אתה ילד גדול!

רוצה להביא ספר ואחרי האוכל נקרא סיפור?

כל מיני כאלה..

שיעזרו לו לצאת מהלופ

וזה מתאזן לאט לאט כמה שההבנה גדלה ויכולת דחיית סיפוקים מתפתחת

כרגע אין לו את הכלי הזה עדיין

הוא רק לומד אותו לראשונה ולכן זה לא קל

לאט לאט...

חושבת שבין 3-4 זה מתאזן יותר

גם לפני יש סכוי

הכל תלוי בילד

מזדהה..

מה שעוזר לי לפעמים כשמתעקשת על משהו להסיח את דעתה במשהו שאוהבת לדוג- אוי תראי הנה תינוק בגינה או במדבקות וכו. לגבי הבלגן עם האוכל גם אצלי לאחרונה מנקרת רבע מהצלחת ואז הופכת, זורקת, שופכת מים, התחלתי פשוט להוציא אותה מהכסא ולסיים את הארוחה כי ראיתי שגם אם אני משאירה לא אוכלת עוד, ברגע שנחה עליה שובבות. כשמוציאה אומרת לה זה לא נעים, את עושה בלגן או משהו כזה.. לא יודעת כמה נכון לעשות ככה..

1. להסביר בעימות ולשחרר.. לא נכנסת ללחץ מהרצון שלו. לשדר שמה שהחלטת זה הכי טוב עבורו! וברור שהוא לא רואה את זה ועדיין ימשיך לרצות..

הייתי מנסה להסיח את דעתו אחרי שאמרתי לא.

2. אומרת שזה לא מתאים וחבל על האוכל . כנראה אם זרקת אתה לא רוצה ואוספת.. לזכור שהוא עוד קטן

3. להציע 2,3 חלופות.. לא רוצה לשחרר את עשית את שלך כנראה עייף/לא רעב

בהצלחהה!

היא בוגרת וכבר מגיל שנה וחצי יש לה דעות והחלטות משלה... אחרי כמה נסיונות ללכת ראש בראש שהסתיימו בהפסד של שני הצדדים למדתי לשדר לה שאנחנו באותו צד ושאני מבינה אותה.

למשל כשהיא רוצה להתלבש או לעשות דברים לבד אני נותנת לה תחושה שאני בעד, משבחת אותה ומחייכת אליה ומכוונת אותה בשקט בשקט שתצליח. כרגע היא כבר למדה שביחד זה הכי כיף אחרי שהתלהבתי על זה כמה פעמים.

אם היא רוצה משהו ואני לא מרשה אני החלטית ומסבירה ובמקביל מכילה את ההרגשה שלה "את רצית...? אבל אי אפשר כי אכלת מספיק/כי זה של אח שלך/ אחרי שתסיימי את ה.. תקבלי.."  לפעמים חוזרת על כמה פעמים בצורה אחרת כדי שתבין את המסר.

שוב, משתדלת לתת תחושה שאנחנו באותו צד. בצורה הזו לרוב היא מקבלת את זה ממש בהבנה גם אם מתבאסת קצת.

ונראה לי מאוד עוזר שיש אחים גדולים והיא לומדת מהם להקשיב לאמא אז תחשבי על זה שההתמודדות שלך כרגע היא חשובה גם מול הקטן כרגע ובעתיד אבל גם לאיזון נכון של המשפחה. לי זה נותן כוחות כשאני מבינה שזה יותר גדול מסתם אירוע מעצבן על משהו נקודתי אז שווה להשקיע מחשבה וסבלנות בתגובות.

אגב לגבי זריקת אוכל או דברים הייתי לוקחת לו ולא מביאה יותר ומורידה מייד מהכיסא אוכל, שילמד לפעם הבאה. או נותנת לו אפשרות להרים מה שזרק ורק אז מחזירה לאכול אם הוא רק בתחילת הארוחה

בהצלחה

גם שלי כן שנתיים עם המון הפגנות וביותר ממושכות על הרצפה.

וכמו שאחד הגדולים אמר היום בשבת- כל הבית לא רק שלו... אי אפשר לתת לו כל מה שהוא רוצה ומחליט.

אז ממש חשוב להבין שזה שלב התפתחותי.

לשמוח בזה, לצחוק מזה, ולדעת שזה צפוי, וזה בדיקת גבולות טבעית .

וכמה דברים פרקטיים - אנחנו אחרי שאמרנו את הלא. והוא התחיל את הבכיות. ברור שהבין כי בגלל זה התחיל לבכות ונשכב על הרצפה... אז לא חוזרים שוב, על הלא. לפעמים אני מסבירה שוב, ולפעמים פחות . מה שבעיקר זה להעביר נושא, להעסיק בדבר חדש בהתלהבות . סיפור/ בימבה/ לצאת לחצר / אחים / אוכל / שתיה.

לפעמים זה  היסטריה ואז אין כ"כ קשב לרעיון אחר. אז מביאה איתו מוצץ ושמכה ומניחה להרגע בעגלה. ככה אני מרגילה אותו ללמוד להרגע לבד.

אצלנו זה עוזר.

ולגבי האוכל כשהוא מתחיל עם בעיות של סרבנות / זריקה. אנחנו לוקחים סיפור ומסיחים את הדעת מספרים בהתלהבות את הספר, ומאכילים בכפית .

גם אצלנו עושה הרבה "קונסים" עם אוכל. אז לרוב יושב עלינו באוכל. זה מאפס אותו. ומצליח לאכול .

ולנו גם זה טוב כי יש שליטה על הזריקה והבלאגן.

הלכנו לטיפת חלב וכולם שם היו תינוקות שינקו/ אכלו מבקבוק ופלטו וניגבו להם את הפה וכו'

והבת שנתיים שלי פיטפטה ושיחקה והבינה והביעה והיה כזה כיף לראות,איך היא גדלה - היא כבר לא תינוק קטן שמאכילים ומנגבים ומנדנדים אלא אישה קטנה!עם רצונות, עם יכולת לנהל איתי שיחה! זה מדהים!!! איזה פלא הגדילה הזו.

התאור שתיארת כל כך הזכיר לי את הגיל שנתיים שהיה אצל הגדולים,שהתייחסתי לכל הפגנה שלהם... היום אני לא בפוקוס רק עליה ואם היא לא רוצה לאכול אז לא קרה כלום כי אני מתעסקת עם הילדים האחרים ואז היא לא רואה עניין בהפגנה ארוכה,ואני לא מודאגת כי אני יודע שהיא כבר תיקח לאכול משהו כי היא רואה אחרים שאוכלים.

לכן נראה לי שזה גם סוג של התבגרות שלנו- הילד מלמד אותנו שהוא יצור נפרד מאיתנו.

ולכן ההתנהגות הזו יוצרת אצלנו הרבה רגשות בלב כי זה קשה גם לנו השלב הזה,ואז הם מרגישים את הרגש שלנו ונוצר "מאבק" גדול.

לכן עור לי בזמן הפגנה כזו לשיר לעצמי - עוף גוזל חתוך את השמיים...🐣🐣🐣

וכשאני לא מלאה רגשות שליליים גם הילד פחות מלא רגשות.

ילד ראשון מלמד אותנו הרבה דברים. זו למידה גם לו וגם לנו.

מניסיון של שנים:

לא דומה שום דבר מילד בכור לילדים שאחכ..

יש משהו פשוט יותר אצל הקטנים שגדלים בבית עם אחים מעליהם.

אצל הבכור? זה לפסוע בשביל חדש שעוד לא סלול.. והוא רק שלכם.. של הבית שלכם.. וזו וואחד למידה..

קחי נשימה עמוקה וקחי חיבוק, ועם תפילות להיות מדוייקת ונכונה וסבלנית, בהחלט גם התייעצויות, קריאה, למידה, אבל בעיקר בעיקר הקשבה עצמית למה מרגיש לך נכון.

אתם בתחילתה של הדרך..

וכמו כל דרך יהיו רגעים קסומים של ציפורים ופרפרים

ויהיו רגעים של סלעים ובורות, קוצים ורוח שמאיימת להעיף הכל.

וזה השביל שלכם. של גילוי העצמיות שלכם כהורים, כל אחד בתפקיד שלו- בדרך כלל כל אחד מביא זוית אחרת, מעברו, ממשפחתו, מהרגליו, וצריך ללמוד לדעת להכיל ולשמוע, להשמיע גם כן, ולבנות את הדרך שלכם.

מאחלת לך המון בהצלחה בגילוי הזה, בהורות הצומחת, במסע בהמשך של ילד שני- למידה של קשר בין אחים, שזו גם למידה חדשה בעולם. לא דומה ילד אחד לשניים..

(אני טוענת, שהמעבר בין אחד לשניים הכי .. איך נאמר.. הכי מאתגר.. אח"כ כשאת לומדת את העניין של שניים- ילד שלישי נכנס יותר בקלות למערך הביתי..)

בהצלחה ממוש!!

את נשמעת אמא נהדרת מלאת הקשבה ולמידה,

תחבקי אותם ואת עצמך, זה המסע שלכם.

ממני,

נביעה, אמא ל8, בדרך ל9 בע"ה יתברך...

לא לכולן כמובן אבל להרבה ..

סיימת את השליש הראשון...

ועכשיו החיים יהיו יותר קלים עד השליש השלישי..

בהצלחה אהובה