לא היה לי כ"כ זמן לכתוב, כי הבן שלי בבית היום, אבל ניסיתי לשלב את י"ז בתמוז עם ההרגשה שלי של חוסר המשמעות בגלל שאין לי עבודה, וזה מה שיצא...
הלוואי שתאהבו...
בלבבי
שנת ג'תתכ"ז לבריאת העולם
קרני שמש בהירות חודרות דרך וילון התחרה הדק, מלטפות את הפנים הישנות, השלוות.
ניחוח דק של קטורת ממלא את החדר, וגורם לצוריה לזנק על רגליה. אתמול דיברה עם רחלה עד אחת בלילה, ולמיטה נכנסה רק בשתיים, אבל את הקמח חייבים לנפות.
אולי כשהבצק ינוח לתפיחה היא תוכל להשלים קצת שעות שינה.
אימא, שעומדת על יד הכיור חגורה בסינר הפרחוני, הגדול, לא מחמיצה את הפיהוק שמלווה את צוריה בכניסתה.
"בוקר טוב" היא מסתובבת, חיוך על פניה, "התחלתי לנפות את הקמח, רוצה להביא את המים?"
צוריה מהנהנת ומסתובבת.
כשהיא חוזרת למטבח, וכד המים נוחת על השולחן בחבטה קצת עזה מן הרגיל, אימא שולחת אליה מבט בוחן.
"אני עייפה" צוריה משפילה את עיניה "הלכתי אתמול לישון מאוחר."
"אולי תהיה לך חצי שעה לנוח בצהריים" אימא מצמצמת את מבטה "אבל חבל. אל תעשי את זה שוב. עבודת הקודש ראויה שתעשה בשמחה גדולה יותר."
לחייה של צוריה נצבעות באדום, ובשתיקה היא מקרבת אליה את הקערה הגדולה.
אימא צודקת.
בדרך כלל היא באמת זוכרת את הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, אבל כמה התלהבות אפשר לשמר בעבודה שאת עושה יום יום כבר שלוש עשרה שנה, ושאחרי שבשעה טובה אבא ואימא מצאו לה חתן מבני המשפחה, היא יודעת שהיא תמשיך לעשות אותה גם בשישים השנים הבאות?
***
ח' בשבט ג'תתל"א לבריאת העולם, חצי שנה לחורבן בית המקדש השני
לשונות אש ענקיות מתקרבות אליה, לחישתן דוקרת באוזניה הלוהטות.
משהו מכביד על ידיה, והיא משפילה את מבטה ומגלה בה כיכר ענקית, מרובעת. זו לא צורה של לחם רגל. זה לחם הפנים, והוא תופח בידיה, ותופח, ותופח.
"מה זה?" חייל רומאי רוכן מעליה פתאום, פניו הנוקשות, המרובעות, מתקרבות אליה, מבען אטום.
"זה לחם" היא ממלמלת, מבוהלת.
"זה לא לחם" הוא צוחק צחוק מרושע, "זה של המקדש שלכם! ושרפנו לכם אותו"
הוא שולח אליה חנית ארוכה, אבל המקום לשסף את ליבה הוא נועץ את החנית בלחם הענק, ומתרחק משם בריצה קלה.
"לאאאא" היא צורחת, ליבה הולם והדם אוזל מפניה "זה קדוש!!"
"צוריה?"
צוריה פוקחת את עיניה בבלבול. אליהו עומד מולה, עטור בתפיליו, ועל פניו הבעת הכאב הדקה ששוכנת בהן כבר חצי שנה, מאז אותו יום מר ונמהר.
"הלחם" היא אומרת בבהילות, וקול צחוקו המרושע של הרומאי מן החלום ממשיך להדהד באוזניה. אין בשביל מה לאפות לחם.
"כלומר לא" היא לוחשת, מובסת. "כבר לא צריך" וכתפיה נופלות.
"כבר לא צריך" חוזר אחריה אליהו, "את בית המקדש כבר איבדנו. עכשיו אנחנו צריכים לחשוב איפה אנחנו יכולים להרגיש אותו בחיים האלה. איפה אפשר להתחיל לבנות אותו מחדש..."
קולות זרים חודרים מהרחוב, שפה מוזרה, שונה. גם הבית שונה, והאוויר. וההרגשה הקשה הזו, החסרה, הטמאה.
"ונתתים... לרעה לכל ממלכות הארץ..."
***
ז' באייר ג'תתמ"ג לבריאת העולם, אחת עשרה שנים לחורבן בית המקדש השני
"אימא" הדלת נטרקת בקיר שמאחוריה, וראש קטן עטור תלתלים זהובים מציץ פנימה.
"שששש" צוריה מעיפה מבט על מנחם הקטן, שפוקח עין אחת בעריסה. "מנחם הולך לישון חמודי, בוא תיכנס בשקט."
"מצאנו בחצר חגב מת" עיניו בורקות בהתרגשות, ורק בקושי הוא מהסה את קולו.
"אנחנו קוברים אותו עכשיו, את חייבת לבוא לראות!"
"חגב?!" קולה עולה, יללה דקה עולה מכיוון העריסה, אבל צוריה לא שמה לב. "אנחנו כוהנים, שלמה! אסור לנו לגעת בשרצים מתים!"
"אבל אין לנו בית המקדש" הברק שבעיניו מועם מעט, וזוויות פיו נשמטות "בשביל מה להיזהר?"
היא מתיישבת, חיוורת, ומילותיו הולמות בתוכה.
אין לנו בית מקדש. זה נכון.
אבל הם כוהנים!
איך הוא לא מתקומם? איפה הבכי שאמור היה ללוות את מילותיו המתנגנות במנגינה רכה, ילדותית?
ובשביל מה לשמור באמת?
היללות מכיוון העריסה מתגברות, וצוריה נוטלת את מנחם בידיה, עיניה מסומאות מדמעות.
הכול נגמר.
את הבצק ללחם הפנים היא כבר לא צריכה להכין, על הטהרה ההרמטית של בני משפחתה היא כבר לא צריכה להקפיד.
בשביל מה להמשיך?
היא מנסה לחפש איזו קרן אור, שביב קטן של תקווה, אבל ליבה ריק. ריק וכואב.
***
קרני שמש בהירות מלטפות את פניה, שמתכווצות בהבעת מחאה אילמת. כבר הגיע הבוקר?
"אימא, קום" אצבעות שמנמנות מרפרפות על פניה "אימא בוא".
"אימא באה" היא ממלמלת ומתהפכת.
"אימא בוא לחצר" שלמה לא מוותר. "אימא בא להכין לחם"
צוריה מתיישבת, עיניה עדיין עצומות. ניחוח דק של בצק ממלא את נחיריה, ובמקום להזדקף – כתפיה נופלות.
לקום יום יום למציאות החסרה הזו, לשאוב מים, להכין לחם, לשחק, להקשיב, לתפור כפתור שנשר, לנחם, לפשר.
בשביל מה?
מי ידע?
אלו מעשים פשוטים כל כך, רחוקים כל כך. אין בהם שום דבר שמקשר אותה בקשר ישיר, חזק ואוהב לריבונו של עולם.
"אימא בוכה?" שלמה מכווץ את פניו, ואז מתקרב אליה, ומניח את לחיו החמימה על ברכיה.
"מתוק שלי" היא חופנת את שערו הרך באצבעותיה. "בוא ננסה לקום".
והיא נושמת עמוקות, מכניסה לקרבה את אותו אוויר מעדר ריח הקטורת הבשום, וקמה.
***
דמעה שקופה זולגת על לחיה ונבלעת בבצק הרך. היא מנסה להתפלל, אבל הכול חסר כל כך. איך תתפלל? ה' רוצה את התפילות האלו בכלל?
תפילות ריקות, בלי מקום להתקבץ אליו... תפילות של גלות.
"את מתגעגעת ללחם שהיית אופה לבית המקדש?" בניה מפתיע אותה מאחור.
היא מהנהנת אליו בלי מילים, ודמעה נוספת מפלסת לה את דרכה מטה.
"אבא אמר לי" הוא לוחש, ומביט יחד איתה בגוש הלבן שנמעך תחת כפות ידיה.
מחשבה מוזרה מתעוררת בה פתאום, והיא נעצרת באחת.
"מה זה בית המקדש?" היא שואלת את בנה, וליבה הולם.
"זה הבית של ה'" הוא אומר מיד, ומישיר אליה את מבטו. "הבית שנחרב."
הוא תלמיד טוב, הוא יודע לצטט את דברי המבוגרים שמסתובבים תדיר מעל ראשו, אבל כשצוריה מביטה אל תוך עיניו, היא מגלה שם סימני שאלה.
והכמיהה העצומה לכל מה שהותירו הם מאחוריהם, לכל ההוד העצום שמילים לא יוכלו לתארו – חסרה שם.
משהו חדש הולם בליבה, באותו הלב שעד עכשיו היה ריק מתוכן. יכול להיות שכן יש לה תפקיד?
כי כשמביטה צוריה עמוק אל תוך עיניו עמוקות המבע של בנה, היא מבינה שיש לה עכשיו תפקיד חדש, משום שהמקום היחיד שבו היא יכולה להמשיך ולבנות את בית המקדש, להמשיך את הכיסופים וללבות את התקווה הבוערת לבנייתו מחדש – הוא בדור הבא, בליבותיהם של ילדיה.
