בס"ד

שבת קודש ט' אלול תשס"ט

היום 21 ימים לפני ראש השנה:

  "וגודל ההזהרה שהזהיר להיות אצלו על ראש השנה אין לשער,

והכפיל באזהרה זו כמה פעמים ואמר שכל עניינו הוא ראש השנה" 

דברי התורה שבגליון מוקדשים

לרפואת אידית-דוּוָה בת עלקא-רות 

צריך להיכנס לעצמנו כדי קצת לצאת מעצמנו.

להיכנס לעצמנו זה להיכנס פנימה, לא להסתפק בחיצוניות, בשטחיות, להתבונן מה באמת קורה לנו בפנים, מה באמת מסתתר מאחורי ההתנהגות הגלויה שלנו, מאחורי הכעס, הקנאה, השקרים, הפחדים, הדאגות.

עד כמה אנחנו באמת יודעים שמה שיש פה זה רק ה', ושכל מה שקורה לנו, זה הוא יתברך עושה לנו. ושבעצם, הכל הכל הוא עושה לנו כי הוא אוהב אותנו.

עד כמה אנחנו רצים אחרי הכבוד של עצמנו ושוכחים להחזיר אותו, את הכבוד, 
למי שהכבוד שלו, למי שהוא מלך הכבוד.

עד כמה אנחנו בתוך השליחות של עצמנו או אולי חלילה בשליחות של מישהו אחר. האם הבנין שאנו בונים נמצא במגרש שלנו? האם אנחנו רודפים אחרי האמת, או אולי אחרי מה שנוח לנו?

האם מה שאנחנו עושים מביא לנו שמחה, או אולי, חלילה, מרחיק אותנו מהשמחה ואז זה בכלל לא שייך לנו.

כל זה, ועוד הרבה יותר מזה, זה להיכנס קצת לעצמנו כדי שנזכה לצאת קצת מעצמנו. לצאת ממה?

לצאת מהאנוכיות

אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, כל כך רוצים שיחשבו עלינו דברים טובים, ושיכבדו אותנו, ושידעו שאנחנו מוצלחים, ומוכשרים, וצדיקים, עד שאנחנו שוכחים שיש עוד בני אדם בעולמו של הקב"ה.

שגם עליהם עובר מה שעובר, שגם הם צריכים לשמוע איזה מילה טובה לפעמים, שגם הם זקוקים לאיזה חיוך, 
שה' נמצא גם אצלם, לא רק אצלנו, ושאולי הם צדיקים הרבה יותר גדולים מאתנו גם אם כלפי חוץ זה לא נראה.

אנחנו שוכחים את הדבר שהוא אולי הדבר הכי חשוב.

שיש כזה קשר חזק בין ואהבת לרעך כמוך, לבין ואהבת את ה' אלוקיך. אתה אוהב את החבר, אתה אומר לו מילה טובה, אתה עושה אתו חסד, אתה מחייך אליו, ואתה מיד מרגיש את ה'. השכינה קופצת והיא מיד אתכם. זה בָּדוּק!

†"אדם צריך לקבל על עצמו לפני כל תפילה "ואהבת לרעך כמוך". למה הוא צריך לקבל ואהבת לרעך כמוך 
לפני התפילה? כי לפני שהוא מקבל את זה הוא נמצא למטה, הוא לא עולה למעלה.

אז עכשיו הוא מתפלל. מי מתפלל? הנפש הזו שנמצאת למטה? הבלבול הזה שנמצא למטה, הוא מתפלל?

עם הבלבול הזה אנחנו יכולים להגיע אליו? אנחנו מרגישים אותו? הרי יש המון חציצות ביננו לבינו. והחציצה העיקרית היא שאנחנו אנוכיים. אנחנו כל הזמן חושבים על מה שטוב לנו, ומתאים לנו, והסגנון שלנו, ולנו קשה להתכלל בשני, יש לנו כמה אנשים שאנחנו סובלים אותם, ואת האחרים לא סובלים, הולכים לצד השני כשרואים אותם מרחוק, 
ויש לנו עכשיו קשיים ואל תדרשו מאתנו ויש לנו לחצים ואנחנו סובלים וכו' וכו'. אין לנו זמן וכוח לאחרים.

אבל התורה לא חושבת ככה. וחז"ל לא חושבים ככה. והקב"ה, שהוא כלליות נשמות ישראל, כשבאים אליו בפירוד, 
לא יחד, לא בהתכללות של כל נשמות ישראל, אז ה' בכלל לא מקבל אותנו. אי אפשר לדבר אתו בכלל. תלמידי רבי עקיבא לא הצליחו לראות שה' נמצא אצל החברים שלהם, אצל כל חבר וחבר, בכל מקום ומקום, והם ניספו. אבל מכל הדבר הנורא הזה נולד רשב"י, נולד הצדיק, שהוא זה שעושה את העבודה הזאתי, שהוא מגלה את ההסתרה שה' נמצא 
אצל כל חבר ושאין פה כלום חוץ מה'. אתה לא יכול לאהוב את החברים שלך, אז אומרים לך – מצווה. אתה לא יכול להתפלל בלי להגיד הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. אתה לא זוכה להרגיש את אהבת החברים בשלמות, אתה רק בינתיים אומר את זה, אבל זה דבר גדול מאד לומר.

כי אדם אומר כל פעם, בסוף הוא מתבייש: מה אני סתם אומר ולא מקיים. ואז לאט לאט זה חודר וחודר.

ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את השני, להרגיש את הצער של השני, לא לחשוב רק על הצער שלי, כשמרגישים את הצער של השני, אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת". באור פני מלך חיים) …

ואיפה מתחיל ה"ואהבת"? בתוך הבית. כל העבודה שלנו מתחילה בתוך הבית. כדי להיות ראוי לתואר בן של ה', בן לעם סגולה, צריך להפוך את הבית שלנו למשכן ה'. מתוך הפרשה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח".

צא וראה עד כמה מקפידה התורה על אושר האשה הנשואה, שבמצווה מיוחדת פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור. כל תפקידו – לשמח את אשתו. ולא רק שנה אחת. כל החיים כולם. אשה שמחה זה שלום בית והשלום הוא 
כלי מחזיק ברכה. "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". וכבר אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו". כל השפע בבית, בזכות ובשביל האשה.

רבנו בתורה סט: "כי עיקר הממון של האדם בא לו על ידי בת זוגו. כי על ידי אור נפשה, מזה בא לו הממון".

כשהאשה מאושרת ושמחה, אז יש לה הרחבת הנפש ואז נמשך לבעלה שפע של פרנסה.

"לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו וילדיו – יותר ממה שיש לו" (חולין פד. לשמח את האשה זה להיות עירני ולדאוג ששום דבר לא יעיב על השמחה שלה. זה לדעת לבלום את הפה כי כל מילה מיותרת עלולה לגרום לה צער. זה לדעת לוותר. זה לזכור שאסור להוכיח. זה להתפעל מכל מה שהיא עושה בבית, זה להקשיב לה, זה לזכור שהיא האדם היחידי בעולם שמוכן למסור את נפשו עליך.

לצאת מהעצבות

ולהגיע לשמחה. לחפש כל הזמן איך אני יכול להיות שמח. להתרחק מכל דבר שגורם לי עצבות, כל דבר שמפיל אותי, להבין שזה לא שייך אלי. מה ששייך אלי זה מה שמחזק אותי, שמכניס בי רצונות וכיסופים לה', מה שעושה לי טוב על הנשמה. וזה רק מה שקשור לה' כי כל השאר זה הבל הבלים, זה לא שמחה אמיתית, זה אולי שמחה של רגע. ה' עושה לך כאלה ניסים. כל רגע נס חדש. הגעת בזמן, מצאת משהו שאבד לך, תקנת משהו שהתקלקל לך, חשבת ששכחת בבית ובסוף לא שכחת, זה איתך בתוך התיק, הרגשת לא כל כך טוב ופחדת שאתה הולך להיות חולה ח"ו וברגע אחד הכל עבר, זה הכל ניסים של ה'. ואם יש לי כזה אבא טוב, שכל דבר אפשר לבקש ממנו, ושהוא עושה לי כאלה ניסים, אז אני שמח. אז אני מרים את הראש למעלה. אז אני אומר תודה כל היום. אז אני מתפעל. "אתה כל כך טוב איתי שאין לי מילים".

מורינו הרב:

"הניסים של הבן אדם מוכנים לו מיום לידתו. רק להרים את הראש. רק לצעוק ה' תושיע. יש היכל של ניסים בשמים וכשאדם לומד לראות אותם, להתפעל מהם, להודות עליהם, אז משמים מראים לו עוד ועוד ניסים. כל הנסיון שלך הוא חמש דקות בלבד. קרה לך משהו, תתגבר, תשמור על שמחה, אל תדאג, אל תתייאש, אל תיפול ברוחך ותראה ישועות".

כי כשאתה נשאר בשמחה, אתה מושך את הישועה אליך. נכון, קשה לשמור על שמחה באמצע הנסיון, 
באמצע ה"תיקון", נכשלים ומנסים שוב, לא מוותרים, זוכרים את הפעמים הקודמות ומנסים שהפעם זה יהיה אחרת, יותר מוצלח, שהפעם לא נפול ברוחנו, שהפעם נתגבר ונשמור על שמחה.

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך". אם רק תצא, אם רק תתחיל, ה' כבר יתן אותו בידך.

כמה פעמים בחיים נתקלנו בדבר שנראה לנו "גדול עלינו", לא בשבילנו, לפי הטבע – אין שום סיכוי שנצליח. 
ואז, מה עושים? עוזבים. לא מנסים אפילו. כי זה כל כך לא מציאותי. כי זה כל כך רחוק מאתנו. אבל מה אומרת 
לנו התורה? רק תתחיל. רק תצא. ה' ימשיך לך כבר את הישועה. רק תושיט יד, ה' יאריך את ידך כדי שתגיע ליעד.

כמו בתיה בת פרעה. שהושיטה יד כדי למשות את משה מהתיבה ולפי הטבע אי אפשר היה שתגיע, ובא מלאך והאריך את זרועה והגיעה. וכך גם אנחנו. רק נתחיל. נעשה את שלנו וה' הטוב כבר ימשיך, יעשה את שלו.

נכון, אין לנו בית מקדש. נכון, המשיח עוד לא הגיע. אך כל אחד מאתנו יכול להגיע לשמחה כזו שבשבילו, המשיח כבר הגיע. כל אחד יכול לבנות את בית המקדש בתוך לבו.

"משכן בתוך לבבי אבנה לו". כל אחד ואחד מאתנו יכול להגיע לדברים נפלאים.

†"אנשים פשוטים, שלא למדו הרבה. שאין להם הילה מיוחדת מסביבם, בשקט בשקט יכולים להגיע לדברים עצומים ונפלאים, שרבינו קורא להם בשם אחד – ישוב הדעת.

זהו המצב שהאדם מתחיל לצאת קצת מהבלבולים שלו, מהיסורים שלו, מהמצוקות שלו, ואז עם הישוב הדעת הזה הוא מגיע לשמחה. אי אפשר להגיע לשמחה בלי ישוב הדעת. לצאת קצת מעצמנו, לא לחשוב עכשיו על עצמנו, קצת לצאת, קצת להסתכל מסביב. יש שמש, יש ירח, יש כוכבים, שמים נפלאים, ימים, נהרות, יש כל כך הרבה דברים נפלאים, דברים מתוקים. דברים נפלאים שהקב"ה ברא. פרחים, עצים, אילנות, כל זה יש לו חלק בתוך הנפש שלנו. כי אדם הוא כלליות כל הבריאה. אם יש ים כזה יפה, אז הים הזה נמצא אצלנו בתוך הלב. אם יש עצים נפלאים, אילנות, פרחים, 
כל סוגי הפרחים, זה הכל נמצא אצלנו בתוך הנשמה. צריך רק לגלות את זה. האדם הוא מכלול כל תמצית הבריאה, 
נזר הבריאה זה אתה בעצמך, זה כל אחד מאתנו. זה כזה יופי, שלא יתואר. אדם צריך לצאת קצת מעצמו, כדי לראות את העצים, את הפרחים, את הצפורים, כדי להיזכר שבעצם הוא בעצמו הפיסגה של כל הדברים הללו, הוא השיא של הכל. ואם הוא לא רואה את זה בתוך עצמו, צריך למצוא את הזמן והמקום לצאת אל הטבע, לעשות התבודדות בשדה, 
לראות את השמים והכוכבים, לקבל מוחין דגדלות. ואם אי אפשר בחיק הטבע, אפשר לשבת קצת בשקט, על הכסא, למצוא קצת זמן לעצמך. ולהתבונן. הקב"ה השקיע את האלוקות שלו בנו. צריך לגלות אותה.

אדם יוצא מההסתכלות שלו, הוא פתאום מקבל מבט קצת יותר גבוה, אז פתאום נהיה לו כזה טוב, ברגע שהוא יוצא הוא מגיע לאיזה אטמוספירה אחרת ששם אין בכלל את כל הדברים מה שיש למטה, כי כל הדברים שפה זה עבה, גס, מגושם, מחוספס, מאובק, מזוייף, כל הדברים האלה שייכים למציאות שלנו. ובעצם, כשמרימים את הראש ומוציאים את הראש מעל פני המים, אז פתאום מתגלה שיש עולם אחר לגמרי. עצם זה שמרימים את הראש מעל פני המים זה דבר עצום ונורא, זה האמונה שאנחנו מאמינים בכוחות שלנו, בכוחות שהקב"ה נטע בנו, בחלק אלוק ממעל, 
שהוא ממעל, שהוא בעצם מעלה אותנו. מה זה ממעל? הוא ירד למטה כדי שיחד אתו נעוף ונסוק למקומות אחרים לגמרי. כי אין לנו פתרונות לבעיות שנמצאות כאן. בשום אופן. אף אדם בעולם לא יכול לתת פתרונות. לאן שתלכו, לאיזה צדיק שתלכו, איזה פדיון שתתנו, מה שתעשו, איזה דבר שתפעלו, בכל כיוון שהוא, אין פתרון פה בשום פנים.

למטה אין פתרונות, פה למטה זה הכל מקולקל ומבולבל. הפתרונות צריכים למצוא ע"י התעלות למקום גבוה יותר. 
אדם נותן פדיון, אז הממון הוא אחת המחיצות והחציצות הקשות ביותר. כשאדם נותן ממון הוא כביכול נותן את נפשו, אז באותו רגע הוא מתנשא יותר למעלה ולכן על ידי זה הפדיון משפיע ומצליח ומושיע אותו, בגלל שהוא החסיר מחומריותו וקיבל איזושהי עליה. וכך גם בכל מעשה חסד שאדם עושה. הוא מחסר קצת מחומריותו, הוא עולה עוד קצת למעלה, הוא משנה קצת את ההסתכלות שלו על החיים, הוא מקבל מבט קצת יותר גבוה, והוא שמח. טוב לו.

לצאת מהישות ולהגיע לביטול

איך נוכל לספוג את הדבר העיקרי ביותר, שהוא יסוד כל הבריאה כולה;

שאין כאן כלום בעולם, רק ה'? וחוץ מה' אין כאן כלום? זה דבר כזה גדול שכל הזמן מדברים על זה. כל יום כיפור קטן צועקים ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ובכל תפילה ותפילה – ה' אלוקיכם אמת.

אנחנו כל הזמן עובדים על הדבר הזה, השאלה היא אם זה נספג בתוכנו.

אדם יכול לשתות תרופות בלי סוף אבל הגוף בכלל לא סופג אותם. איך נוכל לספוג את הויטמין הזה?

איך נעשה שהאור הזה, שאין כאן כלום בעולם, רק ה', יחדור לתוך הגשמיות הנוראה שלנו?

בשביל זה צריך את הצדיק. רשב"י הצליח בתוך הזוהר, בתוך המילים של הזוהר מתלבשת הסגולה הזאת. 
מתלבש אפילו למי שלא מבין כלום וקורא את הזוהר ככה, בלי להבין, קל וחומר מי שמתעמק עוד ועוד. ואחריו המשיך את העבודה הזאת האר"י הקדוש, ואנחנו נמצאים היום עם רבינו והכל הכל בשביל דבר אחד, רק בשביל לדעת שה' 
הוא האלוקים. הצדיק, הוא שעושה את העבודה הזו של גילוי ההסתרה. כי בעצם, העולם הזה נברא בהעלם ובהסתרה נוראית. מה ההסתרה הכי נוראית? אנחנו בעצמנו. הרצונות שלנו, ההרגשות שלנו, ההשקפות שלנו, הסגנון שלנו, ההסתכלות שלנו, היישות שלנו, כל זה מסתיר את כל סוד הבריאה. לנו יש תפקיד, לגלות את הסוד שה' אלוקינו ה' אחד. זה סוד נוראי. הקב"ה הצפין את הסוד הזה בכזה מן מקום של מחיצות בתוך מחיצות, בתוך מחיצות, בתוך מחיצות, שכדי לזכור את זה, שה' הוא האלוקים, צריך לשבור כל כך הרבה מחיצות. הסוד הזה הוא בעצם כל סוד הבריאה. 
הסוד של הבריאה, זה שה' טמון בכל דבר ובכל מקום. הכל זה הוא. הוא בעצמו השמש, הוא בעצמו הירח, הוא בעצמו הכוכבים, הוא הים, הוא הנהרות, הוא אנחנו. אנחנו זה אלוקות. כל מה שיש כאן זה אלוקות. הכל אלוקות. זה פחד אלוקים לחשוב את זה. אם זה לא היה אלוקות זה הכל היה מתפרק, מתפוצץ, זה לא היה מחזיק, זה לא היה קיים, 
הכל כאן זה אלוקות, אלוקות, אלוקות. אבל לאדם אין כוחות לחשוב את זה כל שניה. כי אין לו כלים לזה. אם הוא ירגיש כל דקה שהכל אלוקות מי יודע מה שיקרה לו. הוא פתאום יכול לרעוד כולו. אבל בעצם, לזה אנחנו רוצים להגיע. וזה הדבר היחידי שמרגיע. שום דבר לא מרגיע. מרגיע רק דבר אחד, שאין פה כלום, שום דבר, רק ה'.

מה זה ותשחק ליום אחרון? זה צחוק מכל החיים. צחוק מכל השקר של החיים.לדעת שפה אין כלום. מה שיש פה זה בודקים אותנו כמה צחקנו. כמה אנחנו צוחקים על כל השטויות של העולם הזה. קרה לי ככה וקרה לי ככה וקרה לי ככה, זה הכל צחוק אחד גודל. כי לא ישאר שום דבר, כלום לא ישאר, וישאר רק ה' הוא האלוקים. זה מה שנשאר. 
כמה שאדם יידע שכל דבר זה ה' וכל דבר זה ה', כל דקה ודקה שהוא פותר את החידה, כי יש בעצם אלפי חידות, מיליוני חידות, כמה שאדם חי, כמספר הרגעים יש חידות. אבל לכולם יש רק פתרון אחד: תשובה אחת לכל החידות: 
ה' הוא האלוקים. אין תשובה אחרת. ולכן כשאדם מתרגש, צוחקים עליו. מה אתה מתרגש, הרי ה' הוא האלוקים. 
אם אתה מתרגש מכל השטויות, זה הלילה.אם אתה יודע שה' הוא האלוקים, זה היום. ואיך אפשר להבחין בין יום לבין לילה? זו הברכה הראשונה בברכות השחר: הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום לבין לילה. השכוי זה הלב. כל מה שקורה לנו בחיים, כל הצרות שיש לנו וכל הדברים שיש לנו במחשבות, בהרגשות, במציאויות, במה שעשו לנו ובמה שאנחנו עשינו לאחרים, זה הכל מתברר בשכוי. הוא מברר את הכל, הוא יכול להגיד לנו מה זה יום ומה זה לילה.

מה שלנו נראה שזה צרה, הוא יכול לבוא ולהראות לנו שאפשר להסתכל על זה אחרת וזה בכלל לא צרה.

זה יכול להיות נתיב נפלא ומשהו עצום ונפלא לדברים נפלאים.

אנחנו כל הזמן רדופים. אין שלום בעצמינו. כל דקה יש לנו יסורי מצפון, או האשמות על אנשים אחרים, או האשמות על עצמנו, אנחנו כל הזמן מיוסרים, כל הזמן מבולבלים, כן לעשות ככה או לא לעשות ככה, מתי להתעקש ומתי לוותר, 
כי צריך להתעקש וצריך גם לוותר, להרפות. גם לאחרים וגם לעצמנו. לקחת אותו לדין תורה או למחול לו, ואם למחול, אז איך למחול לו בכל הלב. להתעקש איתו או לא. עד כמה להקפיד או לא להקפיד. זה לא כתוב בהלכה.לדעת למצוא את שביל האמצע בין ההשתדלות לבטחון. השתדלות זה – אני חייב לעשות את זה ואת זה, אבל פתאום אני לא יכול לעשות, אז אני בוטח בה'. איך נדע מתי השתדלות ומתי בטחון? איפה הגבול? כמה אני צריך להתאמץ (השתדלות), ומתי אני יכול להגיד: ה', אני לא יכול יותר. אני משליך את עצמי עליך. אני שלך (בטחון).

אם יש גאווה אז קשה לדעת את הגבול, כי אני רוצה להצליח, אני רוצה שידעו שהצלחתי. ואם יש עצלות, אז גם קשה לדעת, יש לי בטחון, אני לא עושה כלום, ה' יעשה, אני יכול לשבת על הכסא, ה' יעשה את הכל. כדי לדעת את הגבול איפה הבטחון ואיפה ההשתדלות אז אני חייב לבטל את הנגיעה. וביטול הנגיעה זה עבודה מייגעת כל פעם, להגיע לעוד בינה, ועוד בינה, שתעזור לי לבטל את היישות.

כל זה זה השכוי. זה העבודה הפנימית שלנו. ומי עוזר לנו בעבודה הזאת?  הצדיק. כשאדם הולך אל הצדיק, הוא עושה עבודה של שבירה. כל המושג של הצדיק זה הענין של השבירה העצמית שלך. אבל לא לחשוב שבזה גמרת את תפקידך. הרי אתה הולך אל הצדיק בשביל לשבור את עצמך, את היישות שלך, לא בשביל שהצדיק יעשה לך את העבודה.

אדם בא אל הצדיק, ואומר מי אני ומה אני, והצדיק יכול לעזור לי, ונותן פדיון, ושובר תאוות ממון, ושובר את העצמיות שלו, ומייחל לה' אבל אסור לו אחר כך להרגיש – הלכתי לצדיק והצדיק הזה לא עזר לי, ואני עכשיו צריך לחפש עוד צדיק, או אני עכשיו הצדיק, או אני מיואש. צריך להמשיך לעבוד. כדי להבחין בין יום ובין לילה, בין מה זה טוב ומה זה רע. וזה רק כשאדם מתבודד בינו לבין עצמו, ומתרכז ושוכח מן העולם ומזיל דמעות, ממש מזיל דמעות. כתוב שכשאדם יורדות לו דמעות הוא עולה לספירת הבינה. ספירת הבינה זה הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. עד שהוא זוכה לכזו דבקות שיורדות לו דמעות, אז הוא פתאום יכול לראות שהדבר שהוא חושב שהוא כל כך רע, הוא אולי בכלל לא רע, אולי הוא טוב, ואז הוא מהפך את המציאות, מסתכל על המציאות אחרת לגמרי. ומי שעוזר לזה זה הצדיק, הצדיקים בכל הדורות, והספרים הקדושים, והתהילים, והתפילה כסידרה, והמעשים הטובים, וה-ואהבת לרעך כמוך, וכל הקשר עם ה', ואהבת ה', להרגיש חיבור אתו, ולרצות להיות יהודי, אפילו בדברים שהם לא כתובים בהלכה, 
כל המציאות הזאת בונה את הלב. הוא בונה את השכוי הזה, שהוא יוכל אחר כך לעשות עבודה, שיהיה לו השערה בלב להרגיש דברים ואז הוא יכול להבחין בין יום ובין לילה.

ה' נותן לנו חיים בשביל שנמשיך את הבירורים. כל יום שאנחנו חיים זה בשביל להמשיך לעשות את הבירורים. 
זה ההצדקה לחיים. מבקשים מה' חיים בשביל להמשיך עוד בירור ועוד בירור. כי כל רגע ורגע צריך לעשות בירורים ואנחנו לא מספיקים לגמור אף פעם את הבירורים ולכן יש בנים שממשיכים את הבירורים ואחר כך נכדים ונינים עד סוף כל הדורות, עד ביאת משיח. ואסור לשכוח שאי אפשר בלי הצדיק. הצדיק שאמר: אין לכם מה לדאוג מפני שאני הולך לפניכם. לפני מותו, כשהוא ראה את התלמידים שלו מצטערים שהוא הולך להיפטר מן העולם, הוא אמר להם: אין לכם מה לדאוג, כי אני הולך לפניכם.

צריך לשים את הצדיק במרכז החיים שלנו. להתחבר אל הקב"ה זה לא דבר כל כך קל. כי זה משהו מאד מופשט ורחוק. אבל להתחבר אל הצדיק זה להגיד עוד הפעם תיקון כללי, ועוד הפעם סיפורי מעשיות ולקיים את העצות שלו ולדעת שהוא הגיע למדרגות כאלה נפלאות ואנחנו קטנים ולא יכולים להגיע למדרגות האלה. אבל יש לנו כלי נפלא שזה הכלי של הביטול. הכלי של הביטול זה הכלי הגבוה והנפלא ביותר בעולם. אם יש לי ביטול אז מה יכולים לעשות לי?

אני בלאו הכי כלום. אני כלום, אז מה יעשו לי? לכלום לא עושים כלום. מי שאומר אני ואני ואני ואני, רודפים אותו, פוגעים בו, משפילים אותו, כדי שיידע שהוא כלום.

זה קל לדבר, בנסיונות זה מאד קשה להגיע לביטול הזה. בכלל לא גומרים את הנסיון הזה. לכן צריך ללכת אל העפר. התיקון הזה לא יכול להיות מושלם רק כשהאדם מתבלה בעפר. רק אז הוא יודע שהוא כלום. עד אז הוא חושב שהוא עוד משהו ועוד יש לו יישות. לצאת מהיישות, ולהגיע לביטול, עבודה לכל החיים". (באור פני מלך חיים) …

תפילה

איזה עולם יפה בראת אבי שבשמים. עצים ירוקים על רקע של שמים כחולים. יש יותר יפה מזה? כל פעם שאני עובר ליד עץ, אפילו בתוך העיר עצמה, יש לי כזה חשק לעמוד מתחתיו ולהגיד לך כמה שאני אוהב אותך. כמה שאני רוצה אותך. שרק אותך אני רוצה בחיים. כמו שעושים בלילה, בהתבודדות, כשזוכים. אבל יש שם עוברים ושבים ואני לא יכול, אז אני רק עובר שם, לאט, וחוטף איזה משפט של אהבה וממשיך הלאה. בלי שירגישו. כל כך הרבה טוב אתה עושה לי שאין לי מילים. את המשפט הזה אמרתי לך אבא לפחות 100 פעמים בלילה האחרון, במרפסת של הציון של רבינו, והרגשתי שאני יכול להמשיך עוד ועוד ועוד רק שהגיע זמן תפילה. אז איך יכול להיות שאני עדיין אוהב חָלְבָה? ונאבק עם השוקולד? ומחפש כל הזמן תחליפים בריאים למתוק הלא בריא הזה?

אתה אבא יותר מתוק מכל דבר מתוק שטעמתי אי פעם בחיים. אז איך זה שאני עדיין רוצה דברים אחרים? רחם עלי אבי שבשמים. שאזכה להשתחרר מהעבדות הזאת. כי אני כל כך מתבייש כשאני מתנפל על הדברים המתוקים האלה. גם מבני אדם שרואים אותי, ואני משתדל בדרך כלל שלא יראו אותי, וגם ממך. אבל יותר מבני אדם. וגם מזה צריך להתבייש. אבא אבא אבא. הדיבורים האלה שאין פה כלום בעולם, שהכל זה אתה, עושים לי כזה חשק לעזוב הכל ולרוץ אליך. ללכת הלוך וחזור, או סביב סביב, וכל הזמן להגיד לך שאני לא יכול בלעדיך, ושאני רוצה רק אותך, ושרק אתה קיים בעולם הזה, ושזאת השמחה הכי גדולה שיש.

עוד מעט שבת אבא'לה. ואני חושב על הנועם הזה שאתה ממלא בו את הבריאה כולה בשבת קודש, ואני כבר לא יכול להתאפק, רוצה לקום מהסעודה וללכת אליך, החוצה, לרחוב שהופך להיות שביל משובץ יהלומים, הכל כל כך מאיר, הכל כל כך שמח. כל כך שונה.

גם ההליכה. לאט, לאט, לאט. שום דבר לא בוער. ובכל צעד להרגיש אותך. איזו מתנה גדולה זו השבת.

רחם עלי אבא שאזכה לשכוח מכל הצרות ומכל הבעיות ומכל הדאגות בשבת, למחוק הכל. כאילו אין בעיות. הכל טוב. הכל נפלא. ותודה על הצדיק אבא. כי אצלו מרגישים כזו אהבה, כזו דבקות, כאלה כיסופים וכאלה רצונות.

ושנזכה כולנו להגיע לכאן לראש השנה, אל תשכח אותנו אבא, אל תשכח שאנחנו מתפללים על זה כל השנה כולה. בבקשה. שאף אחד לא ייעדר.

שבת שלום,

מנחם אזולאי.

ניתן לקבל את דבר התורה לדואר אלקטרוני באמצעות שליחת מייל לכתובת:

r.m.azolai@gmail.com

תרומות נחוצות אפשר להעביר לחשבון בנק הדואר 20685668 להערות ובקשות: 02-5374711  

 יש רשות לצלם, להפיץ, ולעשות בחומר כל שימוש לזכוי הרבים

אברמי שיינברגר / יום שני, ד' אלול ה'תשס''ט / 14:23

כוחות רפואה הוזעקו לביתו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א, לאחר שהתקבל דיווח על כך שהרב מחוסר הכרה.
כונן הצלה מהירה שהגיע לביתו של הרב אליהו מוסר כי הרב מעורפל הכרה. נא התפללו לרפואתו הרב מרדכי צמח בן מזל טוב.