ל
צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם. וְלא יִהְיֶה רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, רַק יִבְרַח מִן הַכָּבוֹד. (ליקוטי עצות כבוד א)
אם היה לאדם יישוב הדעת, היה רואה שכל ענייני העולם הזה, הכל שטות והבל. ובפרט התאווה של כבוד ומנהיגות, להיות מפורסם ולנסוע על המדינה, הכל הבל ורעות רוח, והוא שטות גדול באמת, כי באמת אין שום תענוג ונחת רוח אפילו בעולם הזה, כי הוא מלא ייסורים ובזיונות, רחמנא ליצלן. (ליקוטי עצות. כבוד לה)
לא
מי שרוצה כבוד הוא שוטה (ליקוטי עצות. כבוד כד)
מִי שֶׁרוֹצֶה כָּבוֹד הוּא שׁוֹטֶה, כִּי לְמָשָׁל שַׂר גָּדוֹל שָׁלַח פָּקִיד לְעִיר אֶחָד מֵהָעֲיָרוֹת שֶׁלּוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק, וְהַפָּקִיד הַנַּ"ל לָקַח לְעַצְמוֹ שָׁם כָּל הַכָּבוֹד, כִּי הָעֲרֵלִים לא יָדְעוּ שֶׁהוּא עֶבֶד הַשַּׂר, וְסָבְרוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הַשַּׂר וּכְשֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלָיו הָיוּ נוֹפְלִים לִפְנֵי רַגְלָיו, וְנוֹתְנִים לוֹ כָּל הַכָּבוֹד וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ עִם כָּל הַכִּנּוּיִים שֶׁל כָּבוֹד הַשַּׁיָּכִים לְהַשָּׂר, פַּעַם אֶחָד בָּא הַשַּׂר בְּעַצְמוֹ לְשָׁם וּבָא הַפָּקִיד לְפָנָיו, וְשָׁאַל לוֹ עַל עִסְקֵי הַמְּדִינָה, וּמַדּוּעַ אֵלּוּ הָעֲרֵלִים אֵינָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָתָם וְקָרָא לְשׁוֹטֵר אֶחָד, וְשָׁאַל אוֹתוֹ הַשַּׂר עַל עֵסֶק הָעִיר, וְהֶעָרֵל הָשּׁוֹטֵר לא הִכִּיר אֶת הַשַּׂר רַק אֶת הַפָּקִיד וְתֵכֶף נָפַל לְרַגְלֵי הַפָּקִיד, וְחָלַק לוֹ כָּל הַכָּבוֹד הַשַּׁיָּךְ לְהַשָּׂר, וְהֵשִׁיב לוֹ עַל עֵסֶק שְׁאֵלָתוֹ אֲזַי נִתְהַפְּכוּ פְּנֵי הַפָּקִיד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְנִתְבַּיֵּשׁ מְאוד, כִּי אֵין בִּזָּיוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, שֶׁבְּעֵינֵי הַשַּׂר נוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה (ליקוטי מוהר"ן קצד)
לב
בזה הזמן, אין בנמצא, שירצה אחד התנשאות לשם שמים. על-כן, עכשיו אסור לרדוף אחר ההתנשאות, אלא יברח מן הכבוד וההתנשאות בתכלית באמת. (אבי הנחל. ליקוטי מוהר"ן תנינא פ)
בזמן הזה אין מהראוי שירצה אחד התנשאות, אלא יברח מן הכבוד וההתנשאות באמת. (ליקוטי עצות. כבוד לד)
לג
מסופר על רבי ישראל בער (סבא ישראל) שפעם כשאחד ממשמשיו שזכה לטעום מעט מן אורו המתוק של הצדיק, והרגיש טיפה מגדולתו ואמיתתו של רבי ישראל, לאחר שזכה לשהות במחציתו ולשמשו. יום אחד ניגש אל רבי ישראל ואמר לו כי הוא יפרסם אותו בכל העולם - וצחק רבי ישראל ואמר: אתה לא תצליח, אני התפללתי על זה כל ימי חיי שלא אתפרסם.
אָמַר עַל אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם שֶׁיָּרִימוּ אֶת עַצְמָן לְהַנְהִיג בְּרַבָּנוּת וְהִתְנַשְּׂאוּת, מֵחֲמַת שֶׁהִכְנַסְתִּי בָּהֶם אֱמֶת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּי
(חיי מוהר"ן עבודת השם)
ענה (רבנו נחמן) ואמר: אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשיו, ומחמת זה אין העולם יכולים לסבול אותנו. וראשות (היינו ראש ומנהיג) אין שייך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשיו. וגם המעט ראשות שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי טבעי לזה...
(חיי מוהר"ן שמ"ה)
מעשה מה'קארעטע' (כרכרה): "פעם אחת אמר רבנו ז"ל לרבי נתן: "עוד יהיה כדבר הזה, שאתה תיסע בכרכרה של חשובים" ונתפחד רבי נתן מזה מאוד, שלא יהיה לו נסיון של מפורסם, ח"ו.
פעם אחת הלך, ולא היתה לו עגלה לסע על הציון הקדוש של רבנו, והלך רגלי. באמצע הדרך נסע איזה נגיד עם 'קארעטע' וראה שרבי נתן הולך רגלי. בקשו שישב איתו על ה'קארעטע', וכן עשה.ונתמלא שמחה מזה, כי כבר נתקיימו דברי רבנו ז"ל, ולא יתפחד עוד על נסיון של מפורסם"
לד
פַּעַם סִפֵּר רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל לְבִתּוֹ אָדּיל מִמְּפֻרְסָם אֶחָד, שֶׁמֶּשֶׁךְ זְמַן רַב הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת, מֵחֲמַת שֶׁחָתוּל אַחַת גָּרְדָה וְנָקְשָׁה הַדֶּלֶת, וְהָיָה נִדְמֶה לוֹ, שֶׁחֲסִידָיו דּוֹחֲפִים אֶת עַצְמָם אֵצֶל הַדֶּלֶת כְּדֵי לִשְׁמעַ תְּפִלָּתוֹ, וְאַחַר-כָּךְ נוֹדַע לוֹ, שֶׁהָיָה זֶה רַק חָתוּל, הֲרֵי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְשֵׁם הֶחָתוּל רַחֲמָנָא לִצְלַן. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל)
לה
סכנה גדולה להיות מפורסם ולהנהיג את העולם. לא מבעיא כשאינו ראוי כלל ולובש טלית שאינו שלו, אלא אפילו עובדי השם, גדולי הדור, יש עליהם סכנות נוראות בהנהגת העולם, כי בהנהגת העולם ולומר תורה ברבים יכולים לעבור ממש "גנוב ונאוף ורצוח" בכל עת ובכל רגע רחמנא ליצלן. (ליקוטי עצות. כבוד לה)
לו
רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר: שְׁלשָׁה דְּבָרִים פָּעַלְתִּי אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:
א) דָאס גַּדְלוּת הָאבּ אִיךְ שׁוֹין פוּן אַייךְ צוּבְּרָאכְן וִוי אַזוֹי אִיהר וֶועט דַּאוִינֶען וֶועט מֶען זָאגְן, אַיי עֶר אִיז אַ בְּרַאסְלִיוֶוער (את הגבהות שבכם כבר שברתי).
ב) אַ עֲבֵרָה וֶועט אַייךְ שׁוֹין נִיט בַּאקוּמֶען אֲפִלּוּ אִיהר וֶועט טָאן וֶועט דָּאס זַיין אָהן הֶענְט אוּן אָהן פִיס (עברה תעלה לכם ביוקר, לא תגרום לכם שום נחת רוח. אפילו תעשו עברה, תהא בלי ידיים ובלי רגלים).
ג) מְפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר וֶועט אִיהר זֵייעֶר פָּנִים נִיט קֶענֶען אָן קוּקְן אִיהר הָאט שׁוֹין פַארְזוּכְט דֶּעם אוּנְגַארִישְׁן וַויין (מפורסמים של שקר לא תסתכלו עוד בפניהם, כבר טעמתם מיין ההונגרי): (כוכבי אור אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל)
לז
אָמַר, הַצַּדִּיקִים אֲפִלּוּ אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁל עַכְשָׁו, הֵם יְקָרִים גַּם-כֵּן מְאוד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְאִלְמָלֵא לא הָיָה בָּהֶם רַק מַה שֶּׁמְּרַחֲקִים מִמִּנְהֲגֵי הַקַּלֵּי עוֹלָם, (הַהוֹלְכִים וּמַנְהִיגִים עַצְמָם דַּיְקָא בְּדַרְכֵי הָעַכּוּ"ם, וְהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הַחֲקִירוֹת וְחָכְמוֹת, וְכַוָּנָתָם דַּיְקָא לְהִדַּמּוֹת עַצְמָם בְּמַהֲלָכָן וּבְמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּבְמִנְהֲגֵיהֶם כְּמִנְהֲגֵי הָעַכּוּ"ם כַּאֲשֶׁר נִתְפַּשֵּׁט עַכְשָׁו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים) וְאִם לא הָיוּ פּוֹעֲלִים הַצַּדִּיקִים כִּי-אִם מַה שֶּׁמְּרַחֲקִין מֵהֶם גַּם-כֵּן דַּיָּם.
כִּי כָּל מַנְהִיג אֵיךְ שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדָתוֹ, עַל-כָּל-פָּנִים הוּא רָחוֹק מִדַּרְכֵיהֶם, וְכֵן הַמְקורָבִים אֲלֵיהֶם. כִּי מֵאַחַר שֶׁמְּדַקְדְּקִין לִבְלִי לְהַנִּיחַ שֵׂעָר אֲחוֹרֵי פֵּאוֹת הָראשׁ, מִמֵּילָא אֵינָם מְגַדְּלִים בְּלוֹרִית (שֶׁקּוֹרִין בַּיי הָאר), וּמִמֵּילָא הֵם רְחוֹקִין מִמִּנְהֲגֵי הָעַכּוּ"ם וּמִכַּת הַפִילוֹסוֹפִים וְהַמְחַקְּרִים שֶׁמַּנְהִיגִים עַצְמָם בִּדְרָכִים כָּאֵלּוּ. וְזֶהוּ דָּבָר גָּדוֹל מְאוד, כִּי דַּרְכֵי הַחֲקִירוֹת וְהַפִילוֹסוֹפְיָה הוּא הָרָעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְאֵין רַע מִזֶּה, אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָחוֹק מֵהֶם.
שׁוּב אָמַר: שֶׁגַּם הַצַּדִּיקִים שֶׁל עַכְשָׁו הֵם גַּם-כֵּן בִּבְחִינַת הִתְעָרְבוּת עִמָּהֶם, כִּי הֵם מַנְהִיגִים בְּבֵיתָם כְּמוֹ מִנְהֲגֵי הַשָּׂרִים וְהָאֲדוֹנִים. כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַכְשָׁו עַל הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מַנְהִיגִים עַכְשָׁו כְּמוֹ שָׂרִים, וְעַל-יְדֵי בְחִינָה זוֹ נֶחְשָׁב גַּם-כֵּן שֶׁהֵם מְעורָבִים עִמָּהֶם, וְעַל-יְדֵי-זֶה אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר תּוֹרָה.
אַף-עַל-פִּי שֶׁאוֹמְרִים קְצָת מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְהָעוֹלָם, אַף-עַל-פִּי-כֵן תּוֹרָה גְּמוּרָה אֵין יְכוֹלִין לוֹמַר. וּמֵאַחַר שֶׁאֵין יוֹדְעִין תּוֹרָה אֵין יוֹדְעִין כְּלָל. כִּי אֲפִלּוּ נְבוּאָה הוּא גַּם-כֵּן קְטַנָּה מֵהַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה גְּדוֹלָה מִן הַכּל וְכוֹלֶלֶת הַכּל וְזֶה תָּלוּי בָּזֶה, מֵאַחַר שֶׁמַּנְהִיגִים בְּדַרְכֵי הַשָּׂרִים אֵינָם יוֹדְעִים תּוֹרָה. וּמֵאַחַר שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים תּוֹרָה עַל-יְדֵי-זֶה הֵם מַנְהִיגִים עַצְמָם בְּמִנְהָגֵי הַשָּׂרִים. כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים תּוֹרָה, הֵם מֻכְרָחִים עַל-כָּל-פָּנִים לִנְהוג עַצְמָם בַּמִּנְהָגִים הַנַּ"ל. (כִּי בְּלא זֶה בַּמֶּה יִהְיֶה נִכָּר מַעֲלָתָם וַחֲשִׁיבוּתָם מֵאַחַר שֶׁאֵינָם בְּנֵי תּוֹרָה) וְזֶהוּ בְּחִינַת (אֵיכָה ב): "מַלְכָּה וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'": (חיי מוהר"ן תכ"א)
לח
מעשה: שהיה רופא והיה לו תלמיד העוזר לו. וברבות הימים ההמון עם התחילו לעשות עסק ופרסום מהעוזר יותר מהרופא, עד שהוא נתפרסם בעולם ונתכבד יותר.
ופעם אחת עשה המלך סעודה וישבו כל אחד לפי כבודו, וישב התלמיד העוזר קודם ואחר כך הרופא.
ענה הרופא ואמר: אתה הרי כן יודע את החילוק ביני לבינך!
ענה ואמר אליו: אל תיפול בדעתך ואל יהיה לך חלישות הדעת, כי כן מנהג העולם שבכל דור ודור, תשעים ושמונה אחוז אינם יודעים מן האמת, והשני אחוז יודעים. (כוכבי אור ספורים נפלאים עמוד ר"ז)
לט
פעם אחת הייתה מדינה שהנימוס היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר, בזה האופן:
היו יוצאים לשדה והראשון שהיו פוגעין בו היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר. פעם אחת יצאו ופגעו ראשון בקבצן אחד שהיה שיכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שיכור ולא ידע כלום, ויישן.
כשניעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בבגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום – הלא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והיכה באצבעו, כדי שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך, ורק מה שהוא קבצן – היה חלום...
אבל הוא זכר, שהוא התקוטט עם קבצן אחר, ונעשתה לו חבורה (פציעה) – ראה שעכשיו יש החבורה, וראה ששניהם אינו חלום... ונתבלבל מזה...
ובא על מצאה (רעיון) חדשה: שילך לבית האחר שיש שם ספרים ויראה אם מבים בספרים – זה סימן שמה שהוא מלך זה אמת ומה שהוא קבצן זה חלום, ואם לא (יבין בספרים) אינו יודע מה הוא...
ולקח הספרים, ולא הבין הכתוב בהם. ונתיישב בדעתו ואמר: אמת הוא שאני מלך, ומה שאינני מבין – הכל מפני שהכל (כל המלכים) אינם מבינים, והספרים אינם אלא לתכשיט.
וסיים רבנו ז"ל: כך הוא בהמפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום... ואם אמת הוא כך (שהם צדיקים כל כך) מדוע אינם משיגים שום דבר? ומתישבים בדוחק, שבאמת הם צדיקים, ומה שאינם משיגים – מפני ששום צדיק אינו משיג ויודע. ובזה פוגמים באמונת חכמים. (השמטות – חיי מוהר"ן)
תפילה
וְתִשְׁמְרֵנוּ וְתַצִּילֵנוּ מֵהִתְמַנּוּת, שֶׁלּא יִהְיֶה לָנוּ שׁוּם תַּאֲוָה וְחֶמְדָּה לְשׁוּם הִתְמַנּוּת כְּלָל, לא הִתְמַנּוּת גְּדוֹלָה וְלא הִתְמַנּוּת קְטַנָּה וְלא תַטִּיל עָלֵינוּ צָרְכֵי צִבּוּר כְּלָל. רַק נִזְכֶּה לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בִּתְמִימוּת גָּדוֹל וּבִפְשִׁיטוּת לְמַעַנְךָ וּלְשִׁמְךָ לְבַד, בְּלִי שׁוּם פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת כְּלָל וְנִבְרַח מִן הַכָּבוֹד וְהַהִתְמַנּוּת בְּתַכְלִית, וְנִתְרַחֵק מֵהִתְמַנּוּת עַד קְצֵה הָאַחֲרוֹן בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.
וּבְכֵן תּוֹשִׁיעֵנוּ וְתַעַזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְהַכִּיר וְלֵידַע כָּל הַמְפֻרְסָמִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְלָדַעַת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לָרַע, שֶׁנִּזְכֶּה לֵידַע הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, מִי הֵם הַצַּדִּיקִים וְהַמְפֻרְסָמִים הָאֲמִתִּיִּים וּמִי הֵם הַמְפֻרְסָמִים וְהַמַּנְהִיגִים שֶׁל שֶׁקֶר, אֲשֶׁר גְּדֻלָּתָם הִיא רַק עַל יְדֵי עַזּוּת שֶׁהִיא מַלְכוּתָא בְּלָא תַגָּא.
וּתְזַכֵּנוּ תָמִיד לָדַעַת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וּלְקַשֵּׁר עַצְמֵנוּ בֶּאֱמֶת עִם כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם שָׁרְשֵׁי נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמוֹת נֶחְלָקִים תַּחְתָּם.
(לקוטי תפילות ב א)
