בכל שנה, עם כניסתנו לחודש אלול, מתעוררת בי התחושה שה“משהו“ הזה שהיה צריך לעבוד בימים הנוראים, פשוט לא עובד. אני לא יודע להגיד מה, אני לא יודע להסביר, כל שאני יודע הוא שמה שאמור להיות - איננו. משהו בחודש החשוב מתפספס אצלנו. עם התחושות האלה אני נוסע לשוחח עם הרב ארז משה דורון. אל השיחה עם הרב ארז משה דורון אני מגיע עם שאלה אחת, ראשונה. לאן השיחה תתפתח? אני לא יודע.  

הרב, 'ימי הדין' ו'ימים נוראים' מעלים תחושות של פחד וחרדה. אלו התחושות שאנחנו אמורים להיכנס אליהם לימי התשובה?

"מתח וחרדה לחץ ופחד הם לא דברים שמקדמים את האדם. כשאדם בלחץ הוא ננעל, הפחד סוגר אותו. אלו לא ימים שליליים שאנחנו רוצים לסגור ושיהיו מאחורינו. המושג 'דין' הפך ללא ידידותי כי הוא לא מובן כראוי. 'דין' עצמו הוא לא דבר שלילי. כל העולם נברא בדין, אם לא היה דין לא היה עולם. כל דבר שעושים בצורה מדויקת זה דין. גם כשמכינים אוכל, החשבון כמה תבלינים, אילו מוצרים, זה דין. דין וחשבון שיצא משהו טעים. אדם שעושה אוכל טוב לא מרגיש מאוים, אבל הוא משתמש בדין. הדיוק הוא דבר שאנחנו רוצים אותו והוא חשוב לנו. 

”ימי הדין פירושם בעצם שעכשיו ה' פותח שערי שמים ואומר בואו נעשה סדר. אדם שיש לו חנות, עושה מאזן שבועי, חודשי ושנתי איפה הוא עומד מבחינת הכנסות והוצאות. לקראת מה הולכים, אולי הסחורה לא טובה? אולי צריך לשפר יחסי עובדים? למה הלקוחות לא מרוצים? המטרה היא לא עצובה, המטרה היא שיפור העסק. אדם שנכנס למאזן עסקי לא חש מאוים, אלא מבקש לקבל תמונה מדויקת ושמח על כך. 

כל אחד מאתנו, בסוף יום עבודה נוהג להתקלח. במקלחת אתה עייף ומותש ויוצא רענן עם ריח טוב. זו תשובה. תשובה היא מקלחת טובה. אין לחץ ממקלחת. ה' אומר 'בואו נעשה חשבון נפש, בואו נעשה מקלחת', זו גישה מאתגרת אבל לא מאיימת, התרגשות לקראת שינוי, כמו מקלחת טובה. אחרי המקלחת אפשר לשבת עם כוס קפה ולהירגע".

מעניין שהזכרת מאזנים של חנות כי יש דימוי כזה של א-לוהים שיושב עם מחשבון וסופר כמה עבירות ומצוות עשינו. מעין רואה חשבון של החיים. זה ציור שגם אתה מצייר לעצמך?

"לא, לא. הרמב"ם בהלכות תשובה אומר שהחשבון שה' עושה זה לא איך שאנחנו מדמיינים לעצמנו. החשבון של ה' עם האדם הוא חשבון שאבא טוב עושה לפי מה שהוא מבין שנכון לבן שלו, לפי הטבע והתכונות והיעוד של הבן שלו. לא לפי קריטריונים והישגים חיצוניים ולא לפי כמויות כפי שתיארת. כל מי שיש לו ילדים יודע שהתבוננות על ילדים ודרישות מהם זה כדי שיהיה להם טוב. אם אבא מונע מילדיו ממתקים בהגזמה או פינוק, הילד יכול להרגיש שעושים לו עוול, אבל באמת עוזרים לו. אבא נותן לילד לעשות דברים ולא עושה אותם במקומו, כדי שיעמוד בכוחות עצמו. זה משל שה' בעצמו אמר - בינינו לבין ה' קיים יחס של אב לבנים. אבא שבשמיים זה לא מישהו קר ומנוכר שמחפש להתחשבן איתי כשאני לא בכיוון, אלא מישהו שרוצה להיטיב איתי, שעוזר לי להתבגר. 

אנחנו אומרים בתפילה: 'כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו', הקדוש ברוך הוא מבין את הקשיים וההסתבכויות שלנו ומתבונן עלינו בעין טובה וברחמים, ומעריך אותנו מאוד. בפרט על רקע הקשיים והלחץ שאנו נתונים בהם בדור הזה. הרב חיים ויטאל כתב שבדור הזה, לפי התגברות החושך, כל מעשה קטן נחשב בשמיים כמו עבודות גדולות של צדיקים והחיד"א אומר שאם רבי חיים ויטאל אמר את זה בדורו אז אנחנו בקל וחומר יכולים לומר את זה. ואם החיד"א בדורו אמר את זה, אז קל וחומר בדורנו. 

”בלחץ וההסתרה שאנו חיים בתוכם, כל רצון וניסיון לתיקון הוא מאוד מקדם ונחשב הרבה מאוד. כך גם כל כישלון מחושב לאור הלחצים הללו עם הרבה נסיבות מקלות, וזהו הדין האמתי. כל אחד שנלחם על עצמו ומנסה לתקן את עצמו בדברים קטנים, מוערך מאוד, אבל היצר הרע הופך את הכל ואומר לנו שאין לנו סיכוי. שהעברות חמורות ושהמצוות זניחות, אבל זה הפוך. העברות הן שזניחות. המצוות הקטנות שלנו הם דבר אדיר. זהו המבט האמיתי. ככה רבי נחמן מלמד".

כן, אבל אפילו בתפילה אנחנו אומרים 'אם כבנים, אם כעבדים'. כלומר, ישנו גם מימד של עבדות בעבודת ה'.

"והגמרא אומרת 'בין כך ובין כך קרויים לך בנים'. אם יש לך בן שאינו מתנהג כראוי אתה תכעס עליו, אבל הוא לא מפסיק להיות הבן שלך. נכון שיש פעמים שזה פחות מורגש, אבל בין כך ובין כך - בנים. גם המימד של עבדים אומר: תעשה מה שאתה צריך ואולי לא תרגיש עמוק את הקשר האבהי אבל הוא עדיין שם. הדרישות של ה' מאיתנו הן הדרך שלו לגדל אותנו ולהביא אותנו לטוב. המתנות האלה שלו באות בצורה של חובה דווקא בגלל אהבתו אלינו כמו שכל אב לא נותן לילד שלו ללכת לישון מתי שהוא רוצה. אפשר שיהיה ריחוק מהילד, חס ושלום, אבל אתה לעולם תדאג לו. גם אם הקשר של הבן הוא כמו עבד, המהות נשארת. התשתית של הכח היא חסד אבהי".

ועם זאת, לא משנה כמה עשינו טוב כל השנה, ביום כיפור אנחנו תמיד אומרים 'חטאנו'. תמיד בעמדת אשמים. לא משנה מה אעשה לעולם ארגיש לא מספיק בסדר.

"התפישה הזו היא חלק מהתפישה המוטעית. הרי דין וחשבון כמו של עסק, זו בדיקה לא רק של הכישלונות אלא גם של הרווחים וההצלחות. אדם שואל את עצמו: כמה התקדמתי ובמה השתפרתי? נכון שמדברים גם על מה לשפר, אבל זה לא שאנו חוזרים לנקודת האפס ולא עשינו כלום. 

”זה כמו בחינוך, אם לא תדגיש לילד את המקומות שהוא בסדר ורק תעיר לו על הלא בסדר, זה לא ילך. ככה גם בעבודת ה' של האדם, אם לא אכבד את עצמי ואציין את כל אותם המקומות שהתקדמתי והשתפרתי אז לא יהיה לי חשק וכוח. דין וחשבון אינו מתייחס לליקויים והחסרונות בלבד, מתוך אמירה שבסופו של דבר לא עשיתי כלום. אלא יש דברים שהתקדמתי ועשיתי ואני שמח בהם ואני רוצה להתקדם. 

”הדרישות שמשתנות מראות על התקדמות שלי. כולם שמחים שילד מצליח לכתוב אך השמחה הזאת לא קיימת בגיל 18. ברגע שאדם מתבגר הדרישות גדלות ואפשר לצפות ליותר וזה לא כאילו שלא עשינו כלום. עשית יפה ולכן אפשר לדרוש ממך. אבל זה רק בגלל שאנחנו מחזיקים ממך. אין דרישות כשאין ממי לדרוש. הדרישות שלנו מעצמנו ושל ה' מאיתנו, מראות על התקדמות ובאות ממקום שהוא סומך עלינו. כשאדם מחליט לקבל על עצמו משהו זה חייב להיות משהו מאוד מאוד קטן ומנקודת מבט ריאלית - ולא כל מיני דברים שאיפה אני ואיפה היעדים שלי. התקדמות קטנטנה נחשבת". 

כאן בדיוק נכנסת התחושה שאתה אמנם מצליח לעשות שינויים קטנים, אבל מהפכה כנראה שלא תצליח לעשות עם עצמך.

"אז לרבי נחמן יש בשורה משמחת לגבי מהפכות בחיים: לא רק שלא תצליח, אלא שזה גם לא נדרש ממך". 

לא נדרש ממני לעשות מהפכה?

"ממש לא! מה שנדרש ממך זה מהפכה בראש. להפנות את המחשבות לכיוון אחד: מה ה' רוצה ממני. לא מה יגידו ואיך אהיה נחשב בעיני אחרים. הדרישה הזאת למהפכה היא בדיוק היצר הרע שבא להחליש אותנו. אנחנו הרי יודעים בתוכנו טוב מאד, ששינוי מהפכני הוא לא ריאלי ואין כזה דבר 'מהיום אהיה מושלם'. מה זה בכלל מושלם? רק השם יתברך הוא מושלם. בן אדם לא יכול ולא צריך להיות מושלם. גם הצדיקים הכי גדולים לא הגיעו לשלמות. אבל מה שהם כן עשו הם הסתכלו על עצמם בכל פעם ושאלו את עצמם: מה אני יכול לעשות עכשיו עם כל מה שעובר עלי שישמח את השם? איפה ברגע הזה הוא רצון השם עבורי? וממילא זה בדיוק גם מה שישמח אותי.

”נכון, צריך להתקדם, אבל בשביל להתקדם אני צריך לפני הכל לראות איפה אני נמצא ומה נדרש ממני. אני צריך להתקדם בקצב שלי אל היעדים שלי. לא לחקות ולא להתחרות עם אף אחד ולא לנסות להוכיח שום דבר לאף אחד. לראות איפה אני, זה דבר מאוד אישי ופרטי. זה לעמוד מול השם יתברך ולשאול את עצמי: איפה אני יכול להתקדם באופן כזה שישמח אותי ולא ידרוש ממני מאמץ קיצוני ומוגזם. 

”הייאוש שיש לנו משינוי דרסטי הוא פשוט מיותר, כי לא נדרש ממני שינוי כזה. אם אדרוש מעצמי משהו שלא מתאים לי באמת אני רק אשבור את עצמי. כל אחד עובד את ה' מהמקום שלו, כל אחד צריך לחשבן מי אני והיכן אני ולא לדרוש מעצמי דברים מוגזמים שרק יובילו לייסורי מצפון על דרישות שלא שייכות אלי. 

”דרישה ריאלית היא תמיד מאתגרת ומשמחת, כמו אדם שיוצא לקראת משימה שהיא לפי כוחותיו וזה עושה לו סיפוק, שמחה וחיות והוא יודע שהוא הולך לעשות משהו שהוא יכול לבצע ולא גדול עליו והוא שמח באתגר הזה. הייאוש משינוי פוגע בנו כי הדרישות שאנחנו מציבים לעצמנו הן קיצוניות ולא ריאליות. בדרך כלל זה נובע מדרישות חברתיות דוגמטיות עד שלאף אחד אין כבר כוח לשמוע על תשובה ואלול.  בגלל שהכל דוגמטי ולא ריאלי, אין לי מושג היכן אני ולא להיכן אני צריך להגיע ועכשיו אני אשחק אותה כאילו 'הנה, השנה אני אעשה את זה', בעוד שבתוך תוכי אני יודע שזה לא יקרה. זה משחק חברתי של תשובה. זה לא תשובה". 

למה?

"כי תשובה היא 'אני לדודי'. קודם כל אני. המקום שלי, המדרגה ממנה אני עולה. אחרי זה בוא נראה הלאה, איך אני מתקדם אל דודי. אם עד היום לא היה בא לי להתפלל ברצינות ומהיום אני לוקח ברכה אחת בתפילה ובריכוז ומחשבה מתפלל אותה, אני עכשיו יכול לשמוח כי זה המקום שלי. וזהו. זו המציאות. התקדמתי וזה באמת משמח. קשה לנו לשמוח, כי אנחנו כבר לא מאמינים שנדרש מאיתנו מעט. מרוב דרישות ודרשנים שמפילים עלינו הרים שלא קשורים אלינו בכלל הפסקנו להאמין". 

האם השמחה במועט או הפידבקים על הדברים הקטנים, אינם גאווה?

"לשמוח במעט זה בדיוק ביטול הגאווה. ללכת על גדול זו גאווה. לשחק אותה צדיק ולהאמין לדרישות מופרזות - זו גאווה. ולעומת זאת להגיד 'אני שמח במקום שאני נמצא. אני קם בבוקר ב8- ולא ב-12. לפי החשק שלי לא הייתי קם בכלל ואני ברצינות לוקח את זה כעבודה שלי' - זה שיא שבירת הגאווה. גאוותן לא יכול לשמוח בדברים הקטנים, כי הוא לא ירוויח מזה שום מחיאות כפיים. אדם שיגיד פעמיים ספר תהילים יגידו 'וואוו'. אבל אדם שיגיד 'היום אמרתי פסוק' ומחר הוא יגיד עוד פסוק ואמנם רק בעוד שנתיים יסיים את תהילים אך יסיים בשמחה וזה מה שהוא מסוגל". 

"העולם מאוד לחוץ, תחרותי והישגי וזה נכנס לעבדות ה'. זה קטלני. יש הרבה מאוד אנשים שפשוט שונאים את התורה והמצוות, בעודם שומרי מצוות, כי הכל מלווה בלחץ ודרישות לא ריאליות ולא פלא שאנשים בועטים, כי אין להם יותר כוח למלא את הדרישות הבלתי הגיוניות שנדרשות מהם. אז הם נשארים עם ייסורי מצפון, כי הם חושבים שהם רשעים אבל בעצם הם רק שבורי לב מדרישות בלתי ריאלית. 

”התפישה הזאת שכולם צריכים להיות חכמים ומצליחנים היא כל כך לא אמיתית. כל המצליחנות הזאת לא קשורה אלינו בכלל. זה קשור לגויים. לא לקדושה. אני צריך להתקדם בקצב שלי וליעד שלי ורק זו הצדיקות שלי. ולא בקצב של אף אחד אחר ולא ליעד של אף אחד אחר. יש כאלה שאומרים שזה בעצם עידוד לנכים, אבל זה ממש לא נכון. כמו כל יצור אחר, אני גדל לאט ואני לא יכול ולא רוצה ולא צריך לשחק אותה גדול".

אתה חייב להודות שיש כאלה שמציבים לעצמם יעדים גבוהים מהם ובאמת מצליחים לעמוד בהם.

"אפשרות אחת למי שמציב יעדים גבוהים ועומד בהם, שזה באמת לפי מידתו ובא לו בקלות ואז זה לא חכמה. אפשרות שניה היא שזה לא לפי מידתו והוא רק מכריח את עצמו בכוח להגיע לשם, כי זה מה שמצפים ממנו, אבל מי שמצליח לעמוד ביעדים גדולים ממידתו נמצא בלחץ מתמיד. הוא נמצא בשקר כי הוא חי שלא לפי כוחו. ואז פתאום צצות כל מני מחלות, פתאום לא בא לו לחיות, לא בא לו לקום בבוקר. לחץ זה לא מה שה' רוצה. יש פסוק בנביא: "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בישראל". המגיד מדובנא אומר שאם אדם מרגיש שמה שנדרש ממנו זה מעל לכוחותיו אז הקב"ה אומר לו 'תדע שזה לא אני, אלא המצאה שלך'. אם חשבת שקשה, סימן שלא הבנת. צריך להבין מה ה' רוצה ולא מה החברה שמסביבנו רוצה מאיתנו ולא מה שמקובל אלא מה ה' רוצה ממני ורק ממני. לצערי כמעט ואין מי שמלמד את הדברים האלה חוץ מרבי נחמן. כי רוב הדברים הם הלחצות והפחדות ודרישות סמויות וגלויות להיות תמיד בפול גז כשאני עוד לא ממש יודע כיצד נוהגים בכלל. 

”חוץ מזה, מי אמר שהצלחה בקדושה נמדדת במדדים חיצוניים? מי אמר שכמות היא מדד לאיכות? אדרבא, חז"ל מלמדים אחרת: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים". 

אתה מדבר הרבה על השמחה בעבודת ה', אבל האם בכל זאת יש מקום גם לצער? 

"יש תשובה שהיא מתוקה ונעימה, כמו מקלחת טובה. ויש רגשות אשמה וייסורי מצפון שזה שלילי ומזיק ולא מקדם לשום מקום ומביא לעצבות. ההבדל שרגשות אשמה מלווה את האדם ולא משנה מה יעשה, תמיד ירגיש את זה. גם אם יעשה תשובה ומצוות הוא יגיד לעצמו 'זה לא אמיתי'. 

”אדם יכול לקום בבוקר, עוד לא קרה כלום, וכבר הוא מרגיש אשם, כי זו חוויה נפשית שמלווה אותו. תשובה זה עניין נקודתי. כשנשפך לי משהו על הרצפה אני לא מתמלא ייסורי מצפון, אלא פשוט לוקח מטלית ומנקה. זה כואב כמו דקירה, טעיתי, חטאתי, נכשלתי. בסדר. אבל מעכשיו מה? אני מביע חרטה וממשיך הלאה ולא מתעסק בזה. ההתעסקות כל הזמן בחטא נובעת מהדרישות האין סופיות שדיברנו עליהן. זה מביא לעצבות, העצבות מביאה לייאוש וייאוש מביא לעברות. אני חוטא ומתחרט. כן, וגם אם אני אכשל שוב אז אני שוב אתחרט. זה לא משחק. זה אמיתי".

כלומר, הכאב הרגעי הזה, הטבעי הזה, יש לו מקום.

"כן, אבל שוב, תגובה לכאב היא עניינית ולא רגשית. אדם חוטא מרגיש כאב וריקנות וזה רק מאותת לו להתעורר ולקחת עצמו למקום אחר ולא להתבכיין עם זה. כואב לך? בוא נראה איך עושים משהו אחר, בוא נחקור אצל חכמי הנפש, הם הצדיקים, איך הגעתי למקום הזה. יש דרך איך להגיע לעבירות ויש דרך להגיע למצוות וצריך לברר את הדרך הזאת ולא להתבוסס ברגשות. לכולנו יש את זה, וגם אני לא נקי מזה אבל לפחות צריך לעבוד על זה. ומצד שני, כשאדם מרגיש שהוא לא בסדר הוא לא צריך להקהות את זה ולחפש הסחות דעת. אני רוצה לסדר ולתקן את זה. ה' יעזור לי ואני לא לבד. בכלל חשוב להדגיש שגם בתשובה ושינוי עצמי יש מושג של 'כוחי ועוצם ידי', אני אשתנה, אני אשתפר. אבל הגמרא אומרת אחרת: 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אינו יכול לו'. אני בשום אופן לא יכול לבד. גם לא לשנות את עצמי. אני יכול לרצות, לעשות צעדים, לבקש עזרה משמיים. אבל מי שיפתח לי שערי תשובה ויעזור לי להשתנות ויוביל אותי לאן שאני צריך – זה רק השם יתברך". 

”אגיד לך יותר מזה. אם אפילו רק מודים ולא מכחישים, זו תשובה. עיקר התשובה זה וידוי. לעמוד מול השם ולהודות בטעות, גם כשאין לי צל של מושג איך אני אפסיק לחזור על אותה טעות. העולם שלנו נהרס כי האדם הראשון לא עשה את הדבר הפשוט הזה. העולם לא נהרס כי הוא חטא. ה' שאל אותו איפה אתה, אז תגיד 'לא הייתי בכיוון' תודה שחטאת, תודה שטעית. וגם אחרי שהוא לא הודה ה' נתן לו שאלה ספציפית יותר- האם אכלת מהעץ? אז תגיד 'כן', זו הייתה הזמנה לוידוי. ברגע שאדם אמר 'לא, תראה, זו אשתי', הוא הכחיש ולא היה מוכן לקבל את הכאב של החטא. זו גאווה לא להודות שאני אדם שחוטא. לכן הוא גורש מגן עדן ולא בגלל משהו אחר. חטא וטעות זה לא דבר מפתיע ולא כל כך גרוע כמו להעמיד פנים שהכל בסדר. אני גם בן אדם שטועה מהבוקר עד הערב ואני כאדם יכול להרגיש את הכאב של הדקירה וזה מה שמזכך אותי. אני לא משקר ואני אתחיל מחדש עם יותר ענווה". 

אני דווקא רואה את ההזדמנויות האלה לשינוי כקושי העיקרי. אנסה להסביר, בדרך כלל אומרים 'תשובה קדמה לעולם' כמילות נחמה, שה' נתן לנו יכולת לחזור בתשובה עוד לפני שחטאנו. אלא מה, בסאב-טקסט אתה מבין שלמעשה נולדת לחטוא. נולדת לעולם של מאבקים ושהיצר כאן וזו עובדה שלא תתבדה. אנחנו נכנסים למעין זירת חיים שהיציאה ממנה היא רק במוות ואני לא בטוח שלכולנו יש את הכוח לשרוד בזירה המתמשכת הזו.

"נכון, אנחנו במלחמה תמידית, אבל יצר הרע לוקח את זה למקום סיזיפי. למקום שאומר: 'לא משנה מה תעשה, אתה תמיד תהיה בהתמודדות, לא יעזור מה תעשה תמיד יהיה יצר הרע'. אבל זה לא נכון, כי האמת היא, שכל ניצחון הכי קטן ונקודתי הוא ניצחון נצחי. זה לא שרק כשאגמור הכל ואהיה צדיק מושלם זה יהיה שווה. עשיתי מצווה אחת. זהו. עשיתי את זה. ניצחתי. התגברתי על יצר הרע בנקודה הקטנה הזאת, זה אומר שהתגברתי עליו. חטאתי והנה עשיתי תשובה, יש לי מצוות תשובה. חזרתי בתשובה. זהו. זה מזכיר לי ילד שמתגבר ומתקדם ויש לו דרישות חדשות והוא בוכה על זה. אבל הי, תראה כמה התקדמת! אתמול זחלת והיום אתה מעביר שיעור. זה לא שכלום לא מתקדם אלא אתה מתקדם יחד עם הדרישות ובהתקדמות הזאת קרו הרבה מאוד דברים טובים. עשית הרבה מאוד דברים טובים וגם אם נכשלת תמיד יש התחלה חדשה. אם טעית ועשית תשובה, אלו הישגים שלא יקחו ממך כי הם נצחיים. אם לא מסתכלים על ההישגים אין כוח להתחיל מחדש כי זה סיזיפי. אבל באמת, אני לא באותו מקום אלא במקום חדש. אין מה להתייאש ממבחנים שממשיכים, כי אתה מתקדם. הגעת למקום יותר טוב ויש מבחנים חדשים כדי להגיע למקום טוב יותר. בנקודת הזמן הנוכחית ניצחת בזירה".

אתה מביט אחורה ורואה ניצחון אך מביט קדימה ומבין שלמעשה עוד לא התחלת.

"זה כמו אדם שמתבגר ומגיע לעצמאות ואז פתאום הוא מרגיש שכלום עוד לא התחיל כי הוא עוד רווק וצריך להתחתן ועד שלא יעשה את זה הוא לא יגיע לשלמות שלו. באמת?! ומה היה עד היום?! כלום?! עד היום עשית את מה שעשית כדי להגיע לנקודה הזאת ועכשיו יש מבחן חדש. 'מה עוד פעם מבחן?' כן, אבל אתה במקום אחר לגמרי. ייאוש מהתמודדות מגיע מתפיסה שהתכלית היא הנאה. כי אם המטרה ליהנות אז אני מתייאש מכך שאני צריך לעמוד במשימה ולא נהנה ממנה. אם התכלית היא להתבגר ולהגיע לאיזו שלמות אז גם כשאדם לומד רפואה, מתקדם בצבא או בבניית עסק הוא יודע שיש יעדים שכדי להגיע הוא צריך להתמודד והוא לא רוצה ללכת לשתות כל היום בירה על הים. הנהנתנות היא תפיסה שחדרה לנו לוורידים אבל היא לא העיקר. אדם שעומד באתגרים יש לו סיפוק פנימי ואמיתי הרבה יותר גדול מאדם שכל היום בסתלבט והנאה. התמודדת והצלחת, בדרך קצת נכשלת, אבל זהו בדיוק סיפוק. החיים רצופים אתגרים כדי שנתקדם, כדי שיהיו לנו במה להיות מאושרים ושמחים, כדי שנחווה סיפוק, הם נועדו אך ורק בשבילנו. המבט שלך קדימה הוא אל עבר נקודות יפות ומשמחות שעתידות להגיע. שמחות שנולדות מאתגרים". 

ולכן השמחה היא אחת הדרכים לתשובה?

"היא לא אחת הדרכים אלא היא-היא הדרך. לרבי נחמן יש תורה שנקראת 'אזמרה', שם הוא מדבר על תשובה ואומר שהדרך היחידה לתשובה היא דרך שמחה. שמחה איננה סטיקר של 'תן חיוך'. כשאומרים לי 'תהיה בשמחה', אני ישר נהיה עצוב. אין לי כפתור של שמחה. כמובן שיש פעולות חיצוניות שמביאות לשמחה, אבל שמחה אמיתית נוצרת בתוך הפנימיות של האדם והיא מתגלה באותם רגעים שהוא מאמין שהוא באמת טוב ומה שהוא עושה בעולם הוא טוב ומשמעותי ורצוי ונחוץ ומשפיע". 

”היצר הרע אומר שלשמוח בטוב שלי זו גאווה ושאננות, אבל זה לא נכון, הטוב שלי, ברצון טוב, במחשבה או במעשה, זה מה שיש לי. זה מה שאני באמת. זה מה שהשם רוצה וזה מה שהשם אוהב. זאת היא הצדיקות שלי, המיוחדות והנדירות שלי, וזה הדבר הכי משמח בעולם. רבי נחמן אומר: יש בכל אחד מישראל דבר יקר שאין בחברו ובנקודה הזאת הוא נקרא צדיק. לשם צריך לשוב. צריך לעשות תשובה על ההרגל הרע לחקות אחרים ולעמוד בדרישות שלא שייכות לי, ופשוט לחפש את עצמי מול השם. יש פסוק "כבד את השם מהונך" וחז"ל לומדים: ממה שחננך. איך שהוא ברא אותי יש לי משהו מיוחד לעשות בשבילו שאף אחד אחר לא יכול לעשות, רק אני. יש שמחה גדולה מזו?".