פורום עבודת ה'

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

בטח ממש שמח מהשמיים, יהודי צדיק וירא שמים שרק רוצה להוסיף עוד טוב, והנה קיימו את ה"צוואה" שלו - להוסיף כמה שיותר אור וטוב לעולם!

מנוע בלתי פוסק של לב חם שבוער למלך.

געגועים..

בעיקר עובדת על הנעלבים ואינם עולבים.

אולי מטרת על

אבל בדרך אליה מרגיש שיש לי מלא עבודה.

ולכן מה שהקב"ה מצפה ממני זה להתקדם לפי הנקודה שאני נמצא בה כעת אז אני משתדל לקבל את המדרגה בה אני נמצא כעת ומתוכה לפעול.

לא כיף שיש פער בין האידיאל לבין המקום בו אני נמצא בעבודת המידות אבל אלו החיים

אני יודעת שיש עניין כזה בדברי חז"ל

אבל כיום, לנו האנשים הפשוטים, סביר להניח שזה לא יושב על גדלות נפש ויותר על בעיות בערך העצמי.

ויש 613 מצוות ואלפי הידורים בעבודת הלב,

על ההקפדות השנויות במחלוקת כדאי לשמור אחרי שהקפדנו בכל השאר(;

אני דוקא חושב שכל אחד יכול להגיע למשהו מהמדרגה הזאת. החל מלא לשאוג על אותו אחד שמבזה, לתרץ שלו יש איזה טריגר שגורם לו להתפרץ, לרחם עליו, להסית את המחשבה, להזכיר לי שהקב"ה הוא היחיד שמנהיג את העולם ושלא צריך להתרגש מאף אחד וכו'. כל אלה שלבים לפני המטרה המושלמת לדעתי.

ואני חושב שאנחנו רואים את זה לפעמים על עצמנו. לדוגמה כשמקבלים בזיון מילד קטן או איזה בוט באינטרנט ויודעים להחליק את זה יחסית.

אגב גם בתוך הלשמוח בבזיון יש מדרגות. אבל אני לא חושב שזאת מטרה שאין לנו שייכות בה.

חוץ מזה- לא פתחתי את *ספר ההידורים השלם בעמוד אקראי והופיע הרעיון הזה,

אלא יותר זה משהו שנתקלים בו ביום יום, שכשנופלים לכעס או לעצבות בגללו, המציאות הזאת זועקת לתיקון.

*בטוח יש ספר כזה חחח

בין להתנהל מול ביזיון לבין *לשמוח* מבזיון.

אני לא אגיב כשמישהו מטיח בי עלבונות מהסיבה הפשוטה שאני מכבדת את עצמי ודואגת לעצמי ואני אצא ולא אחזור לאותו מקום.

ולא מהסיבה שאני שמחה בעלבונות או שהם מזככים לי את הנפש.

דרגה כזאת מתאימה אולי לספגנים ולא לדורנו.

גם אדם ששמח בבזיון הוא לא בהכרח נראה כנוע ונחות.

הוא גם ממשיך להתפלל כל יום "אל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון",

אבל ברגע האמת גם כשהדברים לא מסתדרים לו כמו שהוא רצה הוא עדיין שמח בהנהגת ה'.

כנראה שהמדרגה הבריאה של לשמוח בבזיון באה יחד עם עין טובה על הכל, ואמונה גדולה בקב"ה.

אם לא אולי באמת מדובר בבעיות בערך העצמי.

יפה. יש ספר שנקרא "הצד השני של הסיפור" - יהודית סמט.

זה עוזר אם חוזרים על זה. יש בו דוגמאות יומיומיות שכולנו פוגשים ואיך אפשר לראות אותן אחרת.

ישנה גם הדרך של ביירון קטי, בספריה (גם השני) ולהבדיל הדרך של הצדיק ר' אושר פרוינד, זצק"ל.

מי שמעבירה את דרכו היא הרבנית שולמית פישר שתח' ושמעתי מאנשים שאני מאוד מעריכה

שזה שינה להם דברים רבים. 

ישנו גם ספר שנתקלנו בו לאחרונה בשם: "חובת האדם בעולמו" - הדרכה מעשית בכל התחומים. מקסים 

ומאתגר. עם דוגמאות. כתוב בצורה פשוטה מאוד ונוחה מאוד לקריאה. המחבר נשאר עלום.

בשיעור ששמעתי פעם, אמרה הרבנית כך:

"אם מישהו פוגע בנו, במילים או במעשה, מותר להעלב. אבל אם אפשר, להניח את

הכבוד שלנו בצד ולחשוב: מסכן אם הוא מתנהג כך.

זה הקושי: לראות את השני בסיטואציות כאלה, אולי לא מייד, אבל להבין שגם הוא/היא מגיבים

כך כי.... ולא לראות זאת רק מהצד הפגוע שלנו.

דוגמא קטנטנה אישית: נסעתי עם בתי לנופש קטן. במקום היו גם חילונים. 

היא אמרה משהו שהרגיז אותי. הערתי לה על כך. לא עבר זמן רב ו"קיבלתי"

זאת בחזרה.... כמובן, רק לאחר שנעלבתי למהדרין, נזכרתי בזה...

בהצלחה לכולנו עם כל זה: כבני אדם....כיהודים!

קודם כל זה מעיד על אדם שיש לו סנטר חזק, שהוא יודע לשמוע דברים של אנשים ולעשות הבדלה בין דברי ביקורת אמיתיים שהוא יכול להוציא ולקחת מזה, לבין להיעלב ולהבין ש: א) "ה' אמר לו קלל". ב) הצורה שבה אדם מדבר מעידה ביותר על עצמו.

בנוסף זוכה שהעולם מתקיים על ידו... "תולה ארץ על בלימה"... 

ונאמר עליו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

וזוכה לכפרת עוונות הטובה ביותר כי אין בה הפרעה לעבודת ה', זה לא ייסורים בבריאות וכד' שמונעים אותו מכך, ואם הבנתי נכון סימן שזה ייסורים של אהבה.

אז בטחחח שיש לי מטרה להצליח לעמוד בזה ולהיות חזקה באמונה, אבל ב"ה לא התנסיתי בבזיונות קשים.

אדם שסופג עלבונות קשים מהסביבה צריך כנראה לשנות סביבה ולהציב גבולות או לפשפש במעשיו למה הסביבה מגיבה לו בעלבונות קשים.

לקבל עלבונות ולשתוק אולי מתאים לגדולי דור או צדיקים שהיו להם מתנגדים רוחניים.

ככה סתם זה לא מצב תקין.

דוד המלך ספג בזיונות כל חייו.

צדיקים רבים הציגו את עצמם כשוטים כדי שלא לקבל כבוד, ואפילו חיבבו את הבזיונות.

יחסית לא מזמן נפל לי האסימון כמה התקלקלתי באמונה בגלל כל הדיבורים האלה היום! 

כל הזמן אומרים "לעמוד על שלך" "לא להיות פראייר" וכולי, והדיבורים האלה הם שטויות במיץ עגבניות, והם יוצרים כל כך הרבה מריבות בין אנשים, שהמושג "לוותר" הפך למושג שלילי אצלם, כי מלמדים אותנו לשים את עצמנו במרכז. זה כ"כ טעות!

יש מצבים חריגים, לדוגמא אם כבוד התורה נפגע או שיכול להיווצר חילול ה', או פגיעה בסמכות של מישהו שחשוב שתהיה לו סמכות, שצריך לפעול בצורה שעומדת על הכבוד. אבל כשזה משהו אישי, המטרה היא לא להיות מושפל בשקט, אלא להיות חזק מבפנים כך שזה לא ישפיל אותך. שדברים של אנשים לא יהיו כ"כ ברי השפעה עליך, רק ה' משפיל ומרומם. האמת בלב צריכה להיות יותר חזקה.

וזה לא סותר מה שכתבתי גם מקודם שאפשר לבודד את הביקורת האמיתית בדברים ולקחת אותה לתשומת לבנו.

בד"כ אנשים שיש להם ענווה אמיתית ויראת שמיים יהיו אהובים על אנשים ולא להיפך, אבל תמיד יש אנשים מקולקלים או קנאים ואם ה' שלח אותם לבזות אותך תדע שזה ניסיון מאת ה' לרומם אותך, אין להם כוח מעצמם. 

ויש הבדל בין ביקורת לעלבון.

אני מאמינה שדרגה כזאת באמונה יכולה להיות נחלת כל אחד מאיתנו.

למעשי אבותי.

את צודקת.

מאוד יפים ביהדות אבל אם הם לא מגיעים ממקום מאוד יציב וגבוה בנפש כמו שכנראה הגיע אליו דוד המלך, הם כנראה מגיעים ממקומות הפוכים - מקומות מאוד חלשים ונמוכים בנפש.

וצריך להיזהר עם זה.

יש הרבה דברים יפים וחשובים שכדאי להתחזק בהם קודם, כרגע זה מבחינת לעשר את המלח.

על לימוד גמרא לבנות

וברצינות, אמונה זה העיקר. וזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות שלנו.

ואם אישה יכולה ללמוד תארים ודוקטורט אין שום סיבה שלא תלמד תורה וגמרא.

רוב גדולי הדור חושבים ככה ב150 שנה האחרונות.

אבל לימוד תורה לא קשור לחכמה הוא קשור ליראת שמיים...

חחח לא התאפקת

כתוב בפרשה האחרונה.

שאם אנחנו פה בפורום ולא באמצע לכתוב את התהילים, כנראה שלכולנו יש עוד דרך ארוכה.

לשאוף זה יפה, אבל להתחיל להשתפר מהסוף יכול להגיע ממקום לא בריא ולא נכון.

השאלה הייתה אם אנחנו שואפים.

גם זה שאנחנו שואפים לזה לא אומר שנגיע לזה.

ובכלל כדאי לשאול ל100 ולהגיע ל80 מאשר לשאוף ל80 ולהגיע ל60.

אם הפער בין הרצוי למצוי לא מכניס אותנו למרה שחורה...

מאוד.

שמח בבזיונות כבזיונות

אך המחשבה שעוברת אחרי ביזיון כלשהו שאם לא זה

אז היה הולך לי הרכב או משהו בסגנון...

משמח אותי שהרכב עדיין איתי(:  

רק אומר שלא תמיד חוסר התבזות מגיע מענווה..

כי את הנעשה אין להשיב, אבל יש מעלה גדולה בלעמוד מול הביזוי וללמוד ממנו.

בין אם זה לעבוד על נקודה שצריכה שיפור שהסיטואציה האירה לי, ובין אם זה ללמוד לקבל את הבושה של הבזיון, ענווה.. 

אדם ששומע עלבון, בד"כ יש לו בסיס מסוים. לפעמים הבסיס הגיע מהמעליב - לדוגמא חברה שטענה שאני כך וכך, חשבתי לעומק על הסיטואציה והבנתי שהאמירה שלה היא על עצמה ולא עלי.

ולפעמים אדם אחר מתרגז כי:

האדם שמולו לא רואה את ההתנהגות שלו שגורמת להשלכות מסוימות וכו, ולכן בשלב מסוים מאבד שליטה ומדבר בצורה לא נעימה או צועק, כועס וכו.

לכן לדעתי קודם כל צריך לחשוב על הסיבה לשיח הלא נעים ואז להגיע לעבודת מידות על התגובה הרגשית.

אני אישית ממש לא שמחה במצבים כאלה, ולא חושבת שאגיע לדרגה כזו. אבל לקחת בפרופורציה ולהבין מאיפה זה מגיע, ואם יש כאן ביקורת סמויה עלי ולשנות בהתאם, את זה לדעתי יותר קל ליישם.

וגם בעיני חשוב לדעת לקחת אחריות לא פחות מעבודה רוחנית.

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

ושנא את הרבנות

ככה כתוב בפרקי אבות

ואל תתוודע לרשות (המס)

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

גם אני חשבתי לאחרונה... שזה נראה שכל מתחזק נהיה רב יוטיוב.

לא חושבת שזה תהליך חולף. גם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה... חוץ מזה, יש באמת צימאון.

הרבה אומנים חוזרים בתשובה וזה ניכר בתרבות. פתאום כפיר צפריר, אודיה, בן צור, שאולוב ועוד... על מה השירים שלהם? המסר שרץ עכשיו הוא: לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה. זה המחסום שיורד. זה חזרה למשהו טבעי מאד שהתרחקנו ממנו...

משם תיבנה הקומה הבאה לדעתי.

כן צריך להיות דתי בשביל להתחבר עם ה'

ומעריכה שאתה אומר את זה. אני גם לא באה לוותר על האמת או על פיפס ממצוות התורה.

ונכון; אין להשוות אדם שמקיים את התורה והולך בדרכיה לאדם שעושה עבירות ובוודאי יש לו מחסומים ומסכים שמונעים אותו מלהתקרב לה' יתברך...

אבל יחד עם זה, מכל מקום שקוראים לה' באמת הוא בא, לכל אחד באשר הוא שם...

רק ה' יודע מה קורה לאדם בלב. יכול להיות אדם שמקיים מצוות אבל יצר מחשבותיו רק רע כל היום, ולעומת זאת אדם שכרגע הוא חיצונית רחוק אבל הלב שלו צמא ומוריד דמעות והוא באמת רוצה להסיר מעליו את ה"בגדים המלוכלכים" שהוא לובש ולהחליף אותם בסט חדש לבן וצח.

אני אוסיף שאני מסכימה איתך שלפעמים מרגיש שיש בזה קצת צביעות. ולפעמים יש לי הרגשה שבחור חמוד שיפרסם שהוא מניח תפילין יקבל על זה מלא שאפו אבל הבחור ההוא שפשוט שומר את העיניים ומשתדל להתפלל במניין 3 פעמים ביום מי יגיד לו כל הכבוד על האיכות הזאת.

ובמקביל ילדת טיקטוק ששמה חצאית תקבל על זה מלא מחיאות כפיים בחברה אבל מישהי שהולכת פשוט לפי ההלכה היחיד שימחא לה כנראה יהיה הקב"ה למרות שהיא הרבה יותר צנועה ממנה וגם לא מייחצנת את זה.

אז... ככה עובדת החברה שלנו. וזה מבלבל... גם אותי. רק משתדלת לזכור שאמת ויראת שמיים זה איך אתה מול הקב"ה לא מול בני אדם. וה' הרבה יותר מחשיב את המעשים שנעשים בשקט, בצנעא, מכל הלב לשם שמיים...

מה שהתכוונתי ב"לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה" -

בדור שלפני, להאמין בבורא עולם (בתרבות המערב) היה משהו פרימיטיבי, לא הגיוני. חיינו במטריאליזם, המדע החליף את אלוקים. ועכשיו פתאום אנשים אומרים בקול שהם מאמינים, בלי להתבייש, מבינים שהקב"ה לא מחוץ לתחום רק בגלל שהם לא דתיים, גם להם מותר להתעניין ולהסתכל על העולם אחרת. 

אני רואה בזה דבר חיובי לכל בן אדם אפילו לגוי, לנסות לדבר עם מי שברא אותו, לזכור שהוא קיים, להתחבר לזה שהוא עושה פה את הכל. להרים מבט בענווה שהיא שורש כל המידות הטובות ומה שמאפשר חזרה בתשובה בכלל. והדור הזה צועק הצילו שהאמונה הזאת באה אליו כמים קרים להלך במדבר.

סליחה אם חפרתי מדי...

חושב שאמנם כרגע מתייחסים לזה כאילו זה לא סותר ובאמת יש הרבה רבני טיקטוק שמחזירים בתשובה אנשים אבל זה בעייתי  עדיין וחבל שזה בא מתוך דבר טמא...

א. כרגע טיקטוק זה דבר טמא. 

ב. יש גם רבנים שהם לא רבני טיקטוק שפונים לפלטפורמה הזאת כי הם יודעים ששם הם יגיעו לאנשים.

לפעמים כדי לנקות צריך קצת להתלכלך/ לרדת למצריים כדי להעלות ניצוצות לא שאני מבינה בזה אבל הרעיון...

ג. זה אינדיבידואלי וצריך פה הפרדה והכלת מרכבות. עבור אדם אחד לראות סרטוני רבנים בטיקטוק זה יהיה עליה, עבור אחר זו תהיה ירידה. לא צריך להכשיר את זה חד משמעית ולא לאסור את זה חד משמעית. קצת מצער שהדברים לא פשוטים יותר, אבל אין ברירה, ולפעמים צריך לעבור תהליך גדילה כדי להכיל את זה. (דרך חיים של שמירה על סטריליות רוחנית הרמטית היא לא חסינה. אדם כזה שיום אחד לא על אף אחד הבן שלו מוריד את הכיפה לא בהכרח יהיה לו כלים בסיטואציה... צריך לשמור במידה ולפתח כלים במקביל)

איזו מהן היא טומאת הטיקטוק?

'שיחה שבועית'_ המסכים ועבודת ה'- הרב אלחנן שרלו.mp3

במעגלים שאני פוגש, הציבור הוא די טרנדי,

ומה שמחזיק יותר, זה כי יש לו מזה קצת בבית.

ב'- אתה בן המזדהה כלאה. מקסים.

ג'- אל תברבר את השכל, לא וודו ולא כישוף, רק פתי וטירוף.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

עונה על השאלה השנייה, כן. אבל לא כולן. יש כאלה אוהבות רק את התורה ויש כאלה אוהבות רק את האווירה והניגונים ויש כאלה שאוהבות הכל. 

אני אגיד על עצמי אני לומד חסידות וגם באופן אישי נקשרתי לחסידות לעלוב (בבית שמש)  לא רק בגלל שיש לי שם משפחה אלא כי הקהילה והעבודת ה' שם משכו אותי. 

כמה זה נפוץ שבחורות באולפנות ומדרשות גם נמשכות לזה בצורה כזו?

יש מעטות כאלה.

אבל עד כמה? אני יודע שאצלנו הבנים זה סגנון שמאפיין בד"כ בחורים שמגיעים מישיבות ספציפיות כמו רמת גן יצהר כמה ממרכז ועל זו הדרך. 

האם אלו בנות שמגיעות מאולפנות ספציפיות או שכל אחת מהעולם שלה? ובכלל  איך בנות מגיעות לעולם החסידי? 

אני פשוט רק מכיר את זה מהצד שלנו הגברים 

אמנם יש הרבה בנות שרוצה בחור כזה אך הן לא באמת כאלה.

בנות שמגיעות לזה זה בדר"כ בנות מבתים כאלה (יש כאלה שמגיעות לזה מעצמן) , ויש אולפנות ומדרשות שיותר מרכזות בנות כאלה, האולפנות התורניות.

זה באמת מסקרן האם בנות נהנות מטיש של איזה רב'ה ומה הן שואבות משם.  

אני מניח שהן באות מאולפנות ספציפיות כמו ראשית תהילה וכדומה. 

אני מניחה שכן(אני נהנית מאוד)... בפורים אני הולכת עם חברות לטישים במאה שערים ואנחנו פוגשות בנות אולפנא גם כאלה תורניות רגילות, וגם כאלה מאולפנות יותר חסידיות (נראה לי אחת היתה מטוהר) אבל לא רק בפורים ובמאה שערים גם בשאר הארץ בנות מגיעות, הן נדירות אך ישנן.

אני לא חושבת אבל שזה כזה קריטי אצל האישה..אפילו לא אצל האיש.

מה שואבות משם? את האווירה בעיקר. חוויה של התרוממות רוח.

נכון, אבל יכול להיות גם מסתם אולפנא סטנדרטית, יש כאלה.

זה שונה מאוד ממה שאני מכיר כבחור שמחובר לחצר מסוימת זה לא שאני מקבל את האווירה ושואב מממנה זה שאני חלק מהשולחן של הרבי וגם והוא במובן מסוים גם הרבי שלי

צ"ע

בשביל בנות הגעה לטיש זה בעיקר בבחינת 'לראותם בלבד'.

שזה מבורך מאוד שיש בנות שבקיאות בתניא ובלירוטי מוהר"ן ואפילו בספרים כמו בת עין ותפארת שלמה

יכול להיות שהן גם הולכות לטישים אני פחות מכיר לצערי

@אני))))  דייקת אצלי משהו חשוב בחיפוש גם בנושא השידוכים תודה רבה

אבל אני דווקא לא חושבת שזה כזה חשוב אצל אישה..

זה שהן לא הולכות לטישים זה לא אומר שהחסידות נשארת רק בלימוד.

אפשר לעבוד את ה' בדרך החסידות (כולל התוועדויות) בלי ללכת לטישים.

לא חושבת שבהכרח לחסידות קטנה ספציפית

בנשיאות הרב יהושע שפירא והרב דוד דודקביץ'

אבל הרעיון נגנז..

שמעת על בית אברהם? לרב קוק היו תלמידים בחו"ל והם ניסו להפוך אותו לרבי הוא לא הסכים זו הקבוצה שחלק ממנה הקימו את כפר עציון

אבל כיום יש זרם נכבד בתוך הציונות הדתית שמאוד מתחבר לחסידות.

לדעתי זה שילוב מעניין וקצת סותר

אמא מחב"ד אבא מתנגד. אמרתי שהייתה קבוצה של תלמידים של הרב קוק בפולין שרצו להפוך אותו לרבי שלהם לקבוצה קראו בית אברהם

בית אברהם (חסידות) – ויקיפדיה

זה ממש לא מדויק, יש לרב זצ"ל תלמידים שונים, לדוג' הרב נריה זצ"ל שהחזיק מהרב זצ"ל בתור חסיד גדול. 

כך גם הרב זצ"ל היה עושה סעודות שלישיות כל שבת לציבור הרחב - ממש כמנהג החסידים.

על שולחנו היה מונח תדיר ספרי חסידות והרב זצ"ל עבר עליהם כל שבוע ושבוע, יש עדויות על זה.

כמובן שהוא לא היה חסיד ממש, כך גם אפשר לראות את בנו הרצי"ה שהחזיק מאבא שלו מתנגד, וכך גם הוא נהג....

אדמו"ר שהוא תת-אלוף במיל' זה לא דבר נפוץ

לפחות בשני האדמו"רים האחרונים.

הוא צאצא של אדמורי רוזין אך לא נוהג כיום כממשיך בדרך החסידות, הולך מידי פעם עם קפוטה וספודיק, לא מעבר.

מה שנשאר זה בעיקר המסגרת-טישים, כללים, הנהגות, אדמו"ר וכו', ולא התוכן הפנימי.

אני לא רואה טעם כלשהו בלקחת מנהגים מקהילות חסידיות.

עקרונות החסידות- פשטות, חיבור לטבע, חיבור לעמ"י, לא"י, לתפילה, עומק בעבודת ה'- נמצאים כיום בעיקר בצה"ד. ובאופן אירוני נראה לי גם שמי שמחובר לחסידות בצה"ד לומד יותר חסידות מחסיד ממוצע.
 

לא צריך להתלהב מחיצוניות, גם לא מחיצוניות של דברים רוחניים.

מי שלדוג' מחפש קדושה שלמה ודבקות בה' יכול להידבק בהרבה ת"ח נגישים, מלאי צניעות, ענווה וחיבור אמיתי לעמ"י שעזבו הכל ויצאו להילחם בעזה ובשאר הגזרות. הם אולי לבושים פשוט ונראים פשוט, אבל כנראה גדולים יותר מכל האדמו"רים של ימינו, גם אם אין להם אלפי חסידים ומעמד וכו'.

אפשר לשמוע שיעור "פשוט" ביוטיוב של ת"ח שמספר כבדרך אגב ובלי לעשות מזה סיפור על עבודת ה' המיוחדת שהייתה לו בעזה או בלבנון ולא להתלהב יותר מדי, אבל אם זה איזה אדמו"ר וכדו' שאומר איזה משהו די בנאלי עושים מזה וואו.

אנחנו לא מספיק מעריכים את האוצרות כפשוטו שקרובים אלינו. וחבל. כמה אנחנו וכמה עמ"י מפסיד מזה.

שוחחתי שלשום עם הנכד של הרבי ממכנובקא על העניין הזה הוא אמר פשוט שם זה כדרך חיים אז הלימוד העיוני נגיד בתפארת שלמה או נעם אלימלך לא כל כך נפוץ 

שנשארה רק המסגרת.

הרי ברור שבלי לימוד מעמיק הלב לא יהיה שם באמת.

(הוספתי על ההודעה הקודמת אחרי שענית)

כשחיים את התורה הזו כדרך חיים ב"מסגרת" זה נכנס הרבה יותר עמוק. 

דרך חיים מבוססת על הזדהות אמיתית.

הזדהות לא חייבת לבוא מתוך לימוד, אפשר לדוגמא להזדהות עם התפילה מתוך הרגל מילדות להיות ליד אבא שמתפלל כראוי, אבל כדי להגיע להזדהות עמוקה יותר צריך ללמוד.

זה גם לא כ"כ הגיוני להיות מחובר למשהו ולא לרצות ללמוד אותו ולהעמיק בו.

בוא נבדוק בתחום אחר- עד כמה מרגישים על החסידים שאתה מכיר שהם באמת מחוברים לעמ"י?

כי אם אתה מודד חיבור כאהבת ישראל אז יש חיבור גדול מאוד הרבה מפעלי חסד כמו יד עזרא ושערי רחמים שדואגים לכלל ישראל בענייני צדקה   וגם במלחמה הרבה חסידים ארחו מפונים ועוד כל מיני יוזמות כאלה ואחרות.  

וכן יש רצון להעמיק ב"ה בתורה זו של הבעש"ט ותלמידיו יש מיזם שיצא מתולדות אהרון בשם יחידתי שהם מוציאים ספרים ועלון קבוע בלימוד חסידות והרבה לומדים דרכם. ומכון אש החסידות הוציאו ספרים המנגישים כל מיני נושאים בחסידות 

אבל לא מספיק.

לגבי ההמשך- אז זה מראה שבאמת יש שם חוסר בתוכן והם מבינים את זה.

אבל בכל אופן, מה שבעיקר באתי לומר (בכללי, לאו דווקא לך) זה לא מה אין אצל אחרים, אלא שאנחנו לא מספיק מעריכים את מה שיש אצלנו.

כי גם אם נניח שהחסידויות היום היו המשך אמיתי של החסידויות של פעם- בסופו של דבר זה צדדים מסויימים בתורה ובעבודת ה'. והמטרה שלנו בא"י היא תורת א"י המאחדת ומחברת ומתוך זה מגיעה לחיבור שלמם לה', להבנה אמיתית בפשט התורה, לעולם מחשבתי עשיר ומגוון שמכיל סתירות וניגודים מתוך נשמה שאצלה הכל מאוחד והנ"ל הם רק דרכי גילוי יפות של האחדות (כאור לבן שמתפצל לכל צבעי הקשת). זה כמו שחתן וכלה מתוארים בהרבה דרכים, אבל הכל זה בסה"כ התפרטות של האחדות שביניהם.

מי שלא לומד ומסתכל על דברים מתוך המבט המאחד- מפסיד המון.

חשוב ללמוד חסידות, ובפרט בגיל צעיר, כי זה מלהיב את הנפש, אבל אסור לעצור שם. צריך גם את המבט החסידי- שכלי החב"די, את קו החשיבה וסגנון עבודת ה' הליטאי (המקורי, של נפש החיים), ואז לעסוק בעיקר בהעמקה במרן הרב זצ"ל ולראות ולהבין איזה אור ענק הוא השאיר לנו- את הדרכים לדבקות שלמה בקב"ה דרך תורת א"י, תורה שלמה מכל הבחינות. להשקיע יותר מדי בחסידות בא על חשבון חתירה לעומק הזה ממה שאני רואה.

בגלל שהחסידות לא התקדמה עם התקדמות ההסטוריה, הם לא לקחו את הרעיונות שלהם קדימה- קידוש החומר לדוג' נשאר במסגרת הפרטית, בניגוד לרב שלקח את העקרון שלהם והלביש אותו גם במסגרת הכללית של עמ"י וא"י. אז בפועל, מבחינה מהותית, כשאתה מיישם את תורת הרב אתה מיישם את עקרונות החסידות יותר מהחסידים..

יש הרבה ת"ח שממשיכים את האור הגדול של הראי"ה ועוד ואנחנו לא מספיק נדבקים בהם כי אנחנו לא מבינים את גדלותם שנמצאת מבעד לפשטות.

יש בספרים של הרב נריה הרבה סיפורים מדהימים על הרב זצ"ל, ואין לזה מספיק מודעות.

שבת קמה: מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה. רש"י- מצויינין - מציינין עצמן בלבושים נאים. שאינן בני תורה - כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים.

מי ששואף להיות בן תורה מודד לפי הפנימיות ולא לפי המסביב. הרי אם לדוג' ניקח את הרב שרקי, נלביש אותו כאדמו"ר, נקרא לו הרב אברהם עמוס שערקי, האדמו"ר מקרייס מוישה, וניתן לו להעביר לחסידים שחושבים שהוא אדמו"ר אמיתי רק לא מוכר- שיעור על פ"ש מהסדרה שלו, הם יעופו על זה הרבה יותר מדברי תורה של כל אדמו"ר אחר.

שיעור של הרב אייל ורד בסדרת נפש הפרשה זה שיעור בסגנון חסידי מחזק מאוד.

וכמובן שהחיבור של כל זה ללימוד פשט תנ"ך בעומק ממלא את הנפש ובונה אותה ברמה אחרת לגמרי.

כל החסידויות במשך כל הדורות עיקר ענינם היה המסגרת - "היהודי הפשוט שיושב ועובד כל היום ובערב בא לומר תהילים בבית כנסת במתיקות", בעיקר בחב"ד היו משקיעים בלימוד החסידות, בפיאסצנה היו גם חבורות של "עובדים" גדולים וכך גם בכל החסידיות, אבל רוב האדמורים (חוץ מחבד ופשיסחא), היו בעיקר אנשים פשוטים שהתקרבו לצדיק ועל ידו התקרבו להשי"ת, זה היה עיקר העניין, לא "לימוד החסידות", היום הדתלי"ם שלא מכירים את ההיסטוריה החסידית חושבים שעיקר העניין הוא הלימוד, אבל עיקר העניין היה הקרבה הפשוטה להשי"ת, ואח"כ מי שזוכה כמובן יש הרבה במה להעמיק.

כמובן שמסגרת החסידית היום יש הרבה בעיות, זה שהיא קשורה לחלוטין לתרבות החרדית (שהיא כנראה לא מקורה בחסידיות אלא בפרישות), וזה יוצר הרבה בעיות בפני עצמה, אבל המסגרת של הטישים הפשוטים והחבורה שמסביב לרבה' זה המשך של מה שהיה, פחות או יותר.

אבל גם כיום יש תרבות של 'משפיעים'  - יהודים עובדי השם שאינם אדמורים אבל השפעתם בציבור גדולה מאד - בראשם הרב מוטל זילבר - שיש לו קצת קהילה, והוא כן נקרא קצת אדמו"ר אבל לא סטנדרטי, יש גם כמובן את ר' מיילך בידרמען, הרב מנחם ארלנגר, הרב יצחק משה ארלנגר, הרב צבי מאיר זילברברג (יותר מתעסק בפרישות מאשר בחסידות), ועוד ועוד.

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

תמצא חזה פרשנויות שונות, כלומר משמעויות שונוצ ללמה כל כך חשוב שהעולם יהיה מתוקן, ומי זה בכלל העולם הזה שאנחנו רוצים שייתקן.

סתם כהתחלה וכיוון חשיבה, היה בעלון של בר-אילן השבוע (ניצבים תשפ"ה) מאמר מעורר חשיבה של הרב פרופ' יואל אליצור שיח'. עיין עליו.

1. מה זה השם "אל ש-די"

2. מה זה לתקן עולם במלכות ה'

לגבי השם "אל ש-די": מחד, מעניין שזה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (לפחות לדעת הרמב"ם, לא יודע מה נפסק בשו"ע). מאידך, הפעם האחרונה שהוא מוזכר במקרא זה במעמד הסנה. ה' אומר למשה שהוא נגלה לאבות בשם "אל ש-די" "ושמי ה' לא נודעתי להם"...

בויקיפדיה אלה הפירושים שלוקטו מהראשונים על השם:

בכיוון מעט אחר, זכור לי ששמעתי פעם שיעור של הרב קשתיאל שאל ש-די זה מלשון שדיים, אמצעי הנקה של שפע...  "יותר משהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק".

אחד מעיקרי ה"תועלת" של אברהם יצחק ויעקב היה השפע והשגשוג שהם זכו לו. אבימלך אומר לאברהם: "וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה"... כלומר שפע. יצחק מוצא מאותו כוח מאה שערים, ויעקב מפיק מעדר לבן עדר שלם עבור עצמו...

לא יודע לגבש מזה מסקנה מעצמי לגבי החלק השני.

----

לגבי מלכות ה' -

אני למדתי שעיקר המשמעות של מלכות היא *סדר* כשמופיע המלך ורצונו מופיעה תחתיו גם הממלכה וחוקיה. כלומר מלך זו עובדה מציאותית חקוקה ומוטבעת בטבע הכפוייה על המציאות. "מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה". אנחנו מתים בעל כרחנו, חיים בעל כרחנו, והולכת ונחשפת בנו המגמה האלוהית דרך ההיסטוריה עד לישויה השלמה.

לכן בכל פעם שמדברים על המלכת ה' אני מבין שהכוונה היא להיפגש עם המציאות העובדתית הזו, שרצון ה' הוא עומק טבע החיים, ושההרמוניה השלמה "ממקומך תופיע, ותמלוך עלינו"...

הרב קוק קרא להיסטוריה "הסתר-יה", כי באופן יסודי הוא טען שהעולם מעלים את מציאות בוראו. דרך תהפוכות ההיסטוריה נשאר עם אחד שחרף רצונו ה' הוא מלכו וכל גורלו מוכתב על ידי אותה ברית כרותה עם מלכות ה', לקדם את המגמה האלוהית, לשמוע בקולה, להופיע שכינה ולהאיר לעולם.

לתקן עולם במלכות ה' הכוונה, לחשוף את האמת מההעלם, ולהודיע שהמציאות האלוהית היא עובדה. שההרמוניה השלמה שנותנת לכל פרט ולכל גוון את מקומו תופיע. הרב צוקרמן זצ"ל אמר שהאומות ישאלו את המשיח "על מה אנחנו יכולים לברך 'אשר בחר בנו מכל העמים?' לכם הוא נתן את התורה, אבל מה חובתנו בעולם?" והנביא יסביר להם איך להתחבר לסיסטמה הזו של מלכות ה', שבה כל הטבעים מופיעים דרך האנשים.

למה דווקא אל ש-די? לא יודע

הכוונה לגבולות

אז

להביא את העולם למצב מתוקן

שבו מבינים ורואים כולם את מלכות ה'

שולטת בכל, ואין גבול לשליטה הזו

ו(ממילא) כל בני בשר יקראו בשמו באמת

וכמו שממשיכה תפילת עלינו לשבח.

דקה 6:34-9:20:

מלכות ה' הכוונה - חברה שלמה שחיה על פי חוקי חייה השמימיים: משפט, צדקה, אהבה; חברה שמופיעה את חוקי השמיים ביומיום שלה ומחליפה סמים ועריות בעדינות וטהרה. הוא קרא לזה "לתקן עולם במלכות שדי"