פורום נשואים טריים (עמוד 113)

אל תעשי את הטעות הזאת

תכירי אותו כמו שצריך. את המשפחה שלו. תרגישי שאת אוהבת אותו לפני שאת מתחתנת!

לא מאמינה בשטויות של אחרי החתונה זה יבוא.

סורי מתה מעייפות

רק נשיאת חן בסיסית.

מההתחלה היינו באותו ראש גם אם לא הסכמתי איתו על כל דבר.

השאלה המנחה שלי היא תמיד האם נעים לי איתו? האם טוב לי כרגע?

בא לי שיתקשר אלי? שתהיה עוד פגישה? אם כן ממשיכים אם לא מפסיקים.

ויצאתי עם כמה זמן מכובד, שהכל התאים בשכל והמשכתי לעוד פגישה ועוד אחת. ולא הבנתי מה לא בסדר.

עד שרב שהתייעצתי איתו העמיד לי את השאלה הפשוטה הזו מול העיניים. והבנתי שלא. הייתי מסננת המון בשיחות טלפון את הבחורים וחוזרת קצת עייפה מהמפגשים ומרגישה שיוצא לי המון כוח להשקיע בזה.

ועם בעלי זה לא היה ככה. יכלתי להיפגש 3-4 שעות ואז לשמוח שהוא מתקשר בלילה ולדבר עוד שעתיים.

האם הבנתי ישר שזה מוביל לחתונה? ממש לא!

רק אחרי חודשיים של מפגשים נעימים הבנתי שאם אני רוצה לקבל החלטה אני צריכה לעשות קצת שיעורי בית פנימיים.

התישבתי מול דף וכתבתי את החסרונות והייתרונות שלו. את ההיתרונות קל לקבל. השאלה אם את החסרונות אני מוכנה לקבל.

למרות הפחדים שהיו לי לפני שהרגשתי כאילו הרבה תקלים ואולי חסרונות בפועל שישבתי וכתבתי את זה הרשימה היתה מאוד קצרה. וכל משהו שאולי הפריע לי ממש הצלחתי להבין מאיפה זה נובע אצלו.

ביקשתי גם ממנו לעשות את אותו דבר. והבאנו את הדפים לפגישות ודיברנו על זה.

תוך 2 פגישות הבנו שקפצנו מדרגה והסרנו מחסומים שריחפו מעלינו בצורה לא ברורה. שבועיים אחר כך כבר היינו מאורסים.

המשיכה הפיזית הגיעה רק אחרי האירוסין. שהלב היה בטוח שזה זה. 

יצאתי יחסית עם מעט בנות.

אצל הבנות האחרות הפגישות היו טובות וזורמות בהתחלה, והקשר לא התפתח בהמשך (אחרי כחודש).

דוקא עם אשתי התחיל לא מדהים,

לא היה כ"כ כיף בפגישה הראשונה, רק בגלל שאבא שלי תמיד היה אומר לנו, שלא שופטים בן אדם על פי פגישה אחת, נתתי עוד צ'אנס.

למזלי היתה פגישה שניה מצויינת.

אבל אז הפגישה השלישית היתה שוב די מבאסת. התלבטתי די הרבה האם לתת עוד צ'אנס, בסייעתא דשמיא נתתי, וב"ה בערך מאז נפלא לנו ברצף (כבר כמה וכמה שנים).

לא אומר שצריך להמשיך סתם ובכח, אבל לעיתים כדאי מאד לתת צ'אנס, ודברים נפתחים.

אבל לפעמים כללים מצילים את המצב,

ומזכירים, מה שהלב לעיתים נוטה לשכוח.

חשוב תמיד לשים לב שהכלל אינו למעמסה ומשתמשים בו בחכמה, אבל לדעתי בתור כלל, זה דבר נכון-

אם יש התאמה עקרונית, אין דחיה, ולא נתגלו גילויים מפתיעים או סיבות טובות לחתוך,

לתת צ''אנס לפגישה שניה, גם אם היתה פגישה ראשונה לא משהו

.

כמובן, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ואדם צריך להשתמש בלב ובשכל שלו בצורה מאוזנת.

מסכים שכלל של שלוש פגישות הוא מוגזם (לא יודע אם זה מה שהשתמע מההודעה שלי, אבל זה כמובן לא מה שכתבתי).

חיבוק גדול של הזדהות מיש אהובה ❤

אני בזמנו עשיתי שינויים בחיים בדיוק בגלל זה וב"ה נוצר איזון, אבל מנסה לכתוב עוד כיוונים שאולי יכולים לעזור גם במציאות הנוכחית:

* קודם כל אפשר לחשוב עם עצמך מה יש שם באותם הרגעים שאת חוזרת הביתה,

מה בעצם את צריכה שם,

מה גורם לך להיות בחוסר פניות -

ואז לנסות לתת מענה לדברים הללו, אחד אחד.

למשל,

אם את עייפה ומותשת וסחוטה כמו שכתבת,

לבדוק אפשרות לנוח חצי שעה בין לבין - או אם יש אפשרות לחזור הביתה חצי שעה לפניהן ולנוח קצת,

או להביא אותן הביתה, להביא פרי ולהניח מראש עמדה של יצירה/ספרים/מסכים/אחר שיהיו בזמן רגיעה קצר ואת על הספה נחה / שותה תה / נושמת עמוק / שומעת שיר אהוב / עושה אמבטיה נעימה / כל דבר אחר שאפשרי 

או למצוא לחצי שעה הזו זוג ידיים נוספות שיהיו איתך - בעלך, בייביסיטר, שכנה, חברה וכו'

ואז גם תזכי לקצת הירגעות והתרעננות לפני "משמרת ב'"

* עוד כיוון שלי אישית מאוד עזר: לקבוע לעצמך שלפחות 10 דקות ביום את כל כולך בפניות לכל ילדה.

נכון 10 דקות זה לא הרבה, אבל זה מאוד הרבה אם מכניסים לתוכן פניות שלמה ואיכות שלמה.

גם עבורך זה יהיה משמעותי, וגם עבור הילדות כמובן.

אז לא ישר כשאת חוזרת סחוטה,

אבל למשל ב18:00-18:10 - קחי ילדה אחת ושבי איתה.

תעשו כל מה שבא לכן יחד.

תדברו, תשתקו, תצחקו, דגדוג, משחק, ריקוד, אפייה, שיר, לשמוע אותה, לחבק אותה, לומר לה כמה היא מדהימה וכמה את אוהבת אותה, כל דבר...

ואז הילדה הבאה

והבאה

ולפחות מ18:00-18:30 את *יודעת* שבחצי שעה הזו זה זמן קדוש שאף אחד לא נוגע לך בו - מכבה טלפונים ופשוט בזמינות ופניות שלמה עבורן.

ככה עוד יום

ועוד יום

ועוד

וזה מאוד משמעותי!

ואם את רואה שיש ימים שאת עם יותר כוחות את כמובן יכולה להאריך את הזמן הזה,

גם בשתות וחופשים כמובן

* עוד כיוון - זה לנסות לשלב אותן בעשייה היומיומית של הבית שאת גם ככה צריכה לעשות - למשל שיעזרו בשטיםת כלים, עריכת השולחן, לחתוך סלט, להביא כביסה, לטאטא, לקפל כביסה,

ברקע את יכולה או לדבר איתן על איך היה היום וכו',

או לשמוע יחד שירים ולשיר,

או כל דבר שאתן אוהבות

ואז את מכניסה עוד תוכן לזמן שממילא "שרוף" מראש וזה עושה עוד קצת טוב על הלב

* להתמלא ולמצוא לעצמך בתוך כל הטירוף והעומס - רגעים של נחת לעצמך.

של פיתוח תחביבים, של רגיעה לגוף ולנפש,

להוריד מעלייך כל מה שלא דחוף ופחות חשוב,

להוריד סטנדרטים לבית מושלם ומצוחצח כל יום כל היום,

וכל מה שיעשה *לך* טוב וימלא אותך

* להכין טבלה או רשימה של דברים יחד עם הבנות של דברים שהיינו רוצות לעשות עם אמא ובכלל,

וכל שבוע או שבועיים להתמקד רק בסעיף אחד מהרשימה ויום בשבועיים לעשות אותו,

כך לאט לאט יש עוד וי ועוד וי על הרשימה...

(גם אם זה"רק" "טיול בגינה" זה עדיין נחשב!

וכך תחושת ההצלחה והעשייה גוברת כי את סופרת דווקא את ההצלחות

* להשתדל ב3 זמנים הכי יקרים וחשובים ביום להביא ולהוציא מן הכוח אל הפועל את האהבה וההערכה למתוקות גם באופן מילולי ושלם:

לפני שהן הולכות למסגרות,

אחרי שהם חוזרות מהמסגרות,

ולפני שהן הולכות לישון

ומספיק שאת אומרת להן לפני השינה: "כמה את מדהימה מתוקה שלי

וכמה אמא אוהבת אותך

וגאה בך

וכמה את מיוחדת ב____

וכמה אני גאה בך על ____

ואיזו תכונה _____ מיוחדת ומאירה בך"

וכך כל ערב,

עם חיבוק ונשיקה,

וחיבוק ואיחול הצלחה בבוקר,

ולשאול איך היה היום כשחוזרות עם חיבוק -

כבר התחנות הללו ביום, שהן בקביעות ובצורה כנה ואוהבת כמו שאני בטוחה בטוחה שיש בך - זה עולם ומלואו עבור הבנות המתוקות הללו! זה הכל!

* לחמול ולהבין גם את עצמך.

זה *באמת* מתיש

ושוחק

ומעייף

לגמור את הכוחות, המוגבלים שלנו, כולנו, מעצם היותנו בני אדם בשר ודם עם אנרגיות מוגבלות... על ילדים אחרים,

ילדים זה באמת מאתגר ואינטנסיבי ודורש מאוד מאוד דורש...

ואת כל יום, שעות רבות, עסוקה בלעשות כמה שיותר טוב עבור כל כך הרבה נשמות וילדים! את עושה את הכי טוב שאת יכולה!

ואת עושה עבודת קודש של ממש!

כל שנייה שאת שם!

ובטח שהכוחות ילכו ויאזלו...

את רק בנאדם!

לא אמא רעה חלילה - אלא רק בן אדם!!!

שמנסה

שרוצה

הו הו כמה רוצה...

ואת גם תצליחי!

ואת יודעת מה?

את כבר מצליחה!

ואת תצליחי עוד יותר ועוד יותר

לאט לאט

והמצפן המהמם הזה שיש לך בפנים - שאומר לך מתי "סטופ"

ומתי "חשב מסלול מחדש"

ומתי זה לא שלם עד הסוף

ומתי זה כן -

הוא מדהים!

והוא ימשיך להאיר לך את הדרך כל הזמן

ואם צריך שינויים או שיפצורים - מעולה!

אבל לאט לאט

ובאהבה ענקית לעצמך!!!

* תפילות.

אין על הקב"ה אין.

הכל להתפלל אליו. לפרטי פרטים.

לספר לו

לשפוןך בפניו,

לדייק, לבקש, להתפלל.

נותן כוחות אדירים!

* והכיוון אולי הכי חשוב - לזכור דווקא את החוזקות שלך ואת הנקודות הרבות רבות רבות בהן את היית ועודך אמא מ-ד-ה-י-מ-ה!

ממש להעביר את כל האור הזה שבך ושבאימהות שלך לקדמת הבמה,

לזכור ולהזכיר,

כמה חיבוקים חיבקת

כמה סיפוןרים סיפרת

כמה הרגעות הרגעת

כמה חום ואהבה נתת

כמה בישולים בישלת

כמה כביסות כיבסת

כמה משחקים קנית ושיחקת

כמה שירים שרת

כמה צחוקים איתן צחקת (חח לא מנסה שיצאו לי חרוזים, בפוקס יצאו כמה... שלא תגידי לעצמך: שיאו איזה שיר גרוע )

כמה ליטופים ליטפת

כמה עזרת ותמכת

ועודדת

והסברת

ותיווכת

ופישרת

וכמה אהבת!!!

וזה המון המון

ועוד המון המון!

ואת יכולה גם לחשוב עם עצחמך מה מיוחד במשפחה שלכם, באמא שאת, מה דווקא את מעניקה להן - ודווקא בנקודות החזקות הללו להתמקד ולהמשיך להעצים אותן עוד ועוד.

לא רק ברע, ברע זה קל, כולנו עם חסרונותצ וכולנו נופלות למקום הזה של להתמקד רק במה שאין, בחסר, בחסרון.

אבל האמת היא שאם נתמקד ביש זה יעשה טוב כפליים.

ואפשר גם לפנק את עצמך על כל 3 דברים טובים וחוזקות שאת עושה - להעניק לעצמך תעודת אם השנה בצורת פםינוק שאת אוהבת, וזה יכול להיות כל דבר שעושה לך טוב!

ב"הצלחה רבה יקרה, לעוד אינסוף שעות ורגעים של אושר ונחת משפחתית שלמה ❤

קצת מסובך אבל שווה חוץ מביטוח העברת בעלות אין עוד הוצאות.

אנחנו עשינו את זה פעם שהיינו צריכים רכב נוסף.

בקצרה:

כל הדגמים שכתבת הם בטיחותיים, קשה לתת תשובה מדויקת על "מי יותר".

באריכות:

קשה למדוד בטיחות בין רכבים משנות ייצור שונות, כי הסטנדרטים כל הזמן מתקדמים ומשתכללים.

מכונית שהייתה זוכה ב-4-5 כוכבי בטיחות בשנת 2013, תזכה בקושי לשני כוכבים בשנת 2016.

במציאות הפער כנראה לא יהיה גדול (ואפשר לפצות על חלקו למשל על ידי קניית מובילאי וכו'), זה לא שמכונית משנת 2014 תתרסק ואילו מכונית משנת 2016 תישאר שלמה. אבל המדדים הרשמיים מאוד קשוחים ולרכב ישן אין הרבה סיכוי...

בשנתונים גבוהים יותר יקר יותר כמובן. מניסיון אמין ויחסית חסכוני, סוחב מצוין אך מעט צפוף. (דומה לאאוטלנדר נראה לי)

מניסיוני, ותקנו אותי אם אני טועה, אין אף רכב שמתאים *באמת* למשפחות עם 7 אנשים (למעט רכבים יוקרתיים שעולים 250 אלף ש"ח וצפונה כשהם חדשים). בכל הרכבים האלה יהיה צפוף למי שיושב מאחורה, בכולם הבגאז' מתאים בקושי לזוג צעיר ולא למשפחה שצריכה לארוז מזוודות ל-7 נפשות.

יש יותר גרועים ויש פחות גרועים, אבל אף פעם לא יהיה מקום מרווח כמו שיש ברכב של 5 מקומות...

ומיכל וולשטיין

שכך היה סוף הסיפור ובמיוחד שאישתך קיבלה את השכל של אז בהבנה ובגרות.. 

יש כאלו שישמחו מכך שהאשה שלהם תרוויח הרבה יותר מהם כי יהיה להם בסה"כ יותר. ואפילו ישמחו לעזור לה ולהקל מעליה בעבודות הבית וכו'.

ויש כאלו שזה יגרום להם להרגשה של חוסר חשיבות מול האשה, שהם פחות גבריים, פחות מפרנסים, פחות עושים את התפקיד שלהם, האשה פחות נושאת עיניה אליהם וכו', ואז זה יכול לאיים עליהם. והם יעדיפו שתרוויח פחות מהם. אולי יש כאלו שאפילו יעדיפו שלא להתחתן אם אשה כזו.

אז זה תלוי.. ובכל מקרה, אם זה המצב והוא מפריע, צריך מאוד בחוכמה לתת מקום וחשיבות לבעל וחלילה לא לצחוק על זה בשום מקום או להשתמש בזה כדי להקטין אותו באיזו דרך.. אלא לזכור שזה בסך הכל כסף.

אם יש לאשה בטחון כלכלי גם בלי הבעל, אילו דברים היא מעריכה בבעלה?

אני מאוד מקווה שאשתי מעריכה אותי לא רק (ואף בכלל לא) בגלל תלוש השכר שלי.

לדעתי לא כדאי להדחיק אם המראה החיצוני לא מוצא חן בעיניך. גם לא חושב שזה משתנה, אם יש משהו במראה שמפריע לך, הוא עלול להפריע גם בהמשך. לכן, חשוב שתהיה מציאת חן.

לא חושב שעל זה יקומו ויפלו הנישואין, אבל יש לזה חשיבות.

לברוח לברוח לברוח.

היה פה שרשור לא מזמן גם עם סיפור מזעזע.. אם תקראי אותו אני חושבת שכל העצות שם נכונות גם כלפייך.

תספרי להורים הכל. ושאת רוצה להתגרש. לכי לעו"ד תספרי לו הכל והוא יגיד לך מבחינה חוקית מהם התהליכים וכל מה שאת צריכה לדעת. הוא יפנה אותך לעו"ס אם צריך והכל...

ליבי איתך.. מצב מזעזע...

אם הוא אלים ועם עבר מפוקפק גם לא יתנו לו את הילדים אל תדאגי.

כואב לשמוע, אין לך ממה לפחד. 

פשוט לפנות לגורמים המתאימים, שתלווה אותך עו"ס גם ביום

שאת עוזבת את הבית. אל תהיי לבד איתו במצב כזה.

גם האלימות באה לילדים, זה הכי כאב לי, איפה טיפת רחמים.

ויש דברים שאת צריכה לקום ולעשות, קחי אחריות על עצמך

ובראש ובראשונה על הילדים.

אני גם עברתי גירושין, ומאוד פחדתי ממה יהיה, איומים וכאלה..

אבל עד שלא עושים את הצעד ונהיים חופשיים ממערכת הרסנית

כזו, לא מגלים אושר אמיתי.

כך זה לא חיים, זה ברור לך.

והקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו, אל תחכי שיקרה איזה נס משמים.

אני חיכיתי ככה שנים ראיתי שאם אין אני לי , מי לי, אז קמתי ואמרתי די.

לעשות  מה שצריך.

וגם להשתדל על זה ישירות.

כן

ולכן את לא עושה את הצעד הנכון עדין

זה באמת קשה!!! מנשוא

אבל זה בדיוק אישה מוכה. כמו בשבי.

הוא אלים. אלים תמיד. אלים בכל דרך.. לא משנה אם פיזית נפשית ועוד

ואני זוכרת אותך מפעם

שככ תמהתי שאת רוצה עוד הריון במצב כזה. בחיים כאלה.במקום לברוח.

עוד כשהיה בכלא.

יקרה

את אישה מוכה

אבל את בת של מלך

יקרה ומהממת

תפני לעזרה בבקשה

בשבילך ובשביל נפשות ילדייך

זה רק יחמיר. ככה זה.

ולכן לכי והצילי את נפשך ונפשם

לפני שיהיה חמור מידי או מאוחר מידי חלילה.

ראשית, תתחילי ללא ידיעתו בייעוץ משפטי . בירורים.

על ההליך , על זכויותייך, הבנה של תהליך כזה מה משך הזמן שלו 

מה עוברים בדרך.

נראה לי שהקושי שמחכה לך שם הוא זעום ביחס למה שאת חווה כעת.

לפי מה שאת מתארת הוא גם אלים מילולית ונפשית, 

מסוכן מאד.

חיבוק גדול גדול

באמת שאינני מבין למה את נשארת שם.

ממה יש לך "לפחד"?...

תתגברי. תבקשי את עזרת משפחתך. תתחילי דרך חדשה.

תחזרי קודם לעצמך. תאמיני בכחות שיש לך. את עדיין צעירה. מחָדש.

[ובוודאי שהוא מסכן. אם זה מה שעבר וזה מצבו הנפשי. זה לא סותר..]

הייתי מציעה לך להביא לבית  ולקרוא ספרים על כבוד האישה(כמובן גם על כבוד הבעל לך)

יש המון ספרים מהממים שמחזקים את הזוגיות והמון עוזרים בהצלחה רבה רבה לך,

ו...המון מזל טוב שיהיה לך אמן.

בשיא הרצינות. שמדי שנה, כמה ימים לפני תאריך יום ההולדת שלך, הוא יקבל מייל עם המילים "שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו - לקנות מתנה!!!" 

של בעלי סיפור מזעזע, קרע של מעל 20 שנה בגלל העסק המשותף.

וגם שותפים זה לא כזה פשוט.

כמובן שיש עסקים שא"א בלי שותפים ויש שותפים טובים.

וגם בכללי משפחה זה לא כזה פשוט

זה נשמע אולי מוזר שאני כותבת את על אהבת חיי הילד המהמם שלי, אבל היינו צעירים, התחתנו בקושי הספקנו לחיות את החיים  וילד נכנס לתוכם (ועוד מנענו תקופה), לא הבנו את עצמנו, זה היה תקופת מעבר מאד מאד מאתגרת.

 ב"ה, אין אושר יותר גדול ממנו, אני חושבת שאני האמא הכי מאוהבת בעולם.

אני כותבת את זה שהצעירים ידעו שלפעמים הריון לא החודשים הראשונים אחרי החתונה זה ברכה ושידעו לחיות את החיים מלבד הלחץ הזה סביב ההריון.

אני בסדר גמור ב"ה ותודה לא-ל!

פשוט בעומס מבורך ב"ה...

לצערי באמת לא מגיעה להיכנס לפורום... ובהחלט מקווה למצוא לכך זמן ופניות, זה חסר לי מאוד

שוב תודה גדולה על ההודעה המשמחת 🙏

שיהיה מומלץ..