למשל, כבר כמה ימים אני רואה מחסומים של המשטרה בדרך לעבודה (בגלל הקורונה). לא מעט פעמים העיניים של השוטרים תקועות בפלאפון והם בכלל לא שמים לב לאיזה רכב עובר מולם, העיקר לאייש עמדה...
ולא אחרי שהספיקו לעבור תהליך. לפעמים אנשים מחפשים מענה מהיר ומיידי ובורחים לפורום... לא בגלל שהצד השני לא מוכן לעבודה ולשינוי, אלא כי עדיין לא נעשה שיח והידברות על זה כדי לעורר את השינוי.
אנשים שבפורום משתפים פה קודם כל. אבל צריכה זהירות גדולה ולבחון את המצב של הצד השני לפני שמייעצים.
לא מדובר על קרחת לגבר הוא קצת משקל עודף לאישה. יש מצוקות "קצת" יותר כבדות משקל בחיים
הרבה פעמים עולה כאן ההצעה האולטימטיבית לשלוח אחד מבני הזוג לטיפול.
במידה ומדובר על משהו לא קשה, (למשל שלא שניהם צריכים עזרה, או שלא מדובר על משהו קשה במיוחד), למה בן או בת הזוג לא יכולים לשמש כ"מטפל" המוצע? או במילים אחרות - למה לצאת לטיפול בחוץ כשהאדם שמכיר אתכם הכי טוב ויכול לעזור לכם הוא בן או בת הזוג?
הרקע לשאלה -
ההורים שלי נשואים המון שנים (32 אם לדייק). היו עליות וירידות כמו בטח כמו זוג.
אבל ממרחק השנים, אני חושב שמעולם לא ראיתי זוג כל כך אוהב כמותם.
וכשהתגלו קשיים הם פשוט ישבו ודיברו על זה.
ולפעמים הדברים לא נפתרו. אבל הם ידעו ויודעים איך לנהל ויכוח ולסיים אותו באהבה גם אם לא מסכימים.
אולי ההורים שלי כל כך נדירים?
א. כנראה שזה נכלל תחת הקטגוריה של מקרים קשים. לא בקשים עסיקנן.
אני מדבר על אנשים נורמליים, נורמטיביים, שרוצים את טובת הפרטנר וטובת הבית לפני טובתם.
ב. אני חושב שזה אידיאלי להגיע לרמת קשר שבה אין סודות ואפשר לומר הכל. גם אם מדובר בדוגמא שנתת.
ג. מסכים. אבל אני רוצה להאמין שכשתצוץ איזו בעייה בקשר שלי עם אשתי לעתיד, אני אלמד כל דבר שצריך כדי לפתור את זה..זאת ממש מהות הנישואין בעיני. עזרה הדדית..
ד. מסכים.
הם פשוט זוג שמסתדר ויודע לתקשר
לכן הם לא צריכים טיפול
אגב, לא רוצה לפגוע או לקלקל..
אבל מנסיון אישי.. זה שלא ראית אותם הולכים לטיפול לא אומר שהם לא הלכו..
וגם אם לא הלכו, לכל זוג יש סיפור שונה ואנשים שונים כך שאסור בשום דבר להשליך ממה שקורה אצל זוג אחד לזוגות אחרים.
יש דברים שהם מתאימים ממש לזוג אחד אבל לזוג אחר זה יהיה אסון
קראתי כאן בפורום כל מיני נושאים שדומים לנושא שלי, אז החלטתי לפתוח שם משתמש ולכתוב כאן ולקבל ממכם קצת עזרה מה לעשות ואיך להמשיך הלאה.
כתבתי לאשתי מכתב שאכתוב אותו כאן אך אתן קצת רקע מקדים אנחנו נשואים יותר מעשור + ילדים.
אך אני עם תחושות קשות כבר הרבה מאוד זמן, החלטתי לכתוב את המכתב הזה, כי בדיבורים זה לא ככ עבד, לכן אמרתי אולי תהיה יותר פנויות נפשית להקשבה דרך המכתב הזה. אולי יש כל מיני דברים לא מובנים אך טוב שכך:
" מכתב פתוח לאשתי"
מצטער שאני כותב בחוהמ אבל ראיתי שזה מותר לצורך גדול אז המכתב הזה הוא צורך גדול לפחות עבורי.
לא יודע מאיפה להתחיל, אבל אנסה קצת להסביר מה אני מרגיש, עם איזה תחושות אני חי כבר תקופה מאוד ארוכה של כמה שנים!
אתמול לא הצלחתי להירדם, בלילה נשארתי ער עד 3 בערך, ולזה הלכתי לקרוא קצת תהילים בסלון. האמת שזה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, זה מציף אותי כל כמה פעמים מחדש, אותם תחושות אותם הרגשות.
אז אנסה קצת לכתוב מה אני מרגיש, - בבקשה אל תהי שיפוטית - זאת ההרגשה הסובייקטיבית שלי.
כבר כמה שנים שאני מרגיש בלתי אהוב בלתי מעורך, ואני כלל לא מדבר על קרבה גופנית, הרגשה שלי בבית כבר הרבה שנים,וככל שעובר הזמן, זה רק מתעצם, שאני במקון האחרון את דואגת לצרכי הבית, גם לילדים אבל אני סה"כ מרגיש כמו עוזרת בית (לדעתי עוזר טוב - מארגן את הילדים לוקח אותם למסגרות מעורב מאוד בלימודיהם, מקלח משכיב לישון, קורא סיפורים ועוד')
וגם על זה אני לא מקבל הערכה, כמו שאמרת לי היום זה סיכם את זה טוב "לא עשית כלום אתמול"
זה הרגשה מאוד קשה לחיות עם משהו שאני חש שלא אוהב ומעריך אותך. את החלל הפנוי הזה החליף אותי הפלאפון על שלל תוכנותיו, פייסבוק אינסטגרם תוכניות בלי סוף של מקו מ6וחצי בבוקר ועד 12 וחצי בלילה לפעמים. אז אני כבר לא ככ חסר יש מה שיתם מענה רגשי לצרכים, שוב אני מדגיש שאת כל שאר הדברים שאת עושה זה טוב מאוד בעיניני הבית, אבל בזמן הפנוי אני לא חלק ממנו ולך יש את עניניך. גם שניסתי ליצור משהו, שנצא לטיול רגלי פעם בשבוע זה תמיד בא ממני וכל דבר קטן היה מבטל אותו, אם זה פגישה בזום, או סתם עייפות, בקיצור או באירוך אני מרגיש שאני צריך כל הזמן לרדוף אך לא ככ מעונינים בי. זה אולי נגזרת לנושא השני שגם כואב עוד יותר וזה אישות, אך לדעתי הבעיה לא מתחילה שם, אלא רק נגזרת של מה שתארתי לפני כן, שאני מרגיש 0 רגשות כלפי. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה אמרת לי בכלל את המילים "אנ י אוהבת אותך" ואני לא מדבר על זה שאני אמרתי לך למה את לא אומרת, אז הרגשת מחוייבת כדי לא להעליב אותי או משהו כזה. משהו שבא ממך, על זה אני מדבר. גם בנושא האישות ההרגשה שלי נוראה, יש את הפעם הראשונה של המקווה, ואז אחכ אני מרגיש כמו איזה כלב מיוחם שצריך לרדוף כמו איזה מסכן שתעשי לו "טובה" וגם אז זה נראה כמו שזה נראה. את אולי לא גבר ולא יודעת מה זה, אבל זה מאוד מאוד קשה, במיוחד שלצערנו יש תקופות מאוד ארוכות (אפי' יותר מלידה)שאסור לנו, ואז שכן אנו מותרים ההרגשה שלי שאני בכלל לא מעניין, את לא תיזמי כלום, אף פעם. זה תמיד אני שצריך להתחנן על נפשי ולקבל תשובה "נראה - לא הבטחתי כלום" זה נוראי! תחושה של שנים ככה. אני הייתי חייב לפתוח את זה, ולהגיד לך מה ההרגשה שלי, בבקשה קבלי את הדברים לא בשיפוטיות, אלא לנסות מה עובר עלי. אני שוב חושב שהנושא של האישות זה הביצה ולא התרנגולת, אני בכלל לא רוצה אישות שאני בהרגשה שעושים לי טובה ואני כלל לא נחשק ונאהב. (מצנזר כאן חלק ) זאת ההרגשה שמלווה אותי כבר שנים, אולי אני דפוק וצריך ללכת ליעוץ, אני לא יודע, אנסה, אולי זה יעזור, כרגע אני לא מרגיש טוב עם זה לחשוב על עוד ילדים(למרות שמאוד רוצה)שאני חי בצורה כזו ולפעמים בוכה בלילות. (כמו אתמול עד 3 בלילה) אני מקווה שבעז"ה יסתדרו הענינים, אני מתגעגע לזמנים לפני עידן הטלפונים "החכמים" שאנו יושבים ומדברים, ומקשיבים אחד לשני יוצאים לסיבובבערב, וגם היחסים היו יותר טובים, הייתה זוגיות בריאה.
חג שמח, מקווה להמשך טוב.
היא קיבלה את המכתב ולא אמרה מילה..
אשמח לעצתכם.
אני חושבת , גם בעקבות שרשור דומה פה על מתח עם ההורים על רקע דתי- שכדאי מאוד לקבל הנחיות מהרב שלכם.
ואם אין רב אז לדאוג שיהיה.
באמת הרבה פעמים שאדם חוזר בתשובה איך שאמרת, "בכל הכח" זה קצת גורם לו להינעל על שלו ועל הדרך לפעמים לפגוע באחרים...אפילו בהורים..
צריך להגיע לאיזון ולהבין שבין אדם לחברו חשוב לא פחות ואולי אף יותר- מבין אדם למקום.
אני בטוחה שאם תהיו עם רב שילווה אתכם- זה מאוד יעזור!
חשוב לפחות כמו להיות זקוק לרב כדי לדעת הלכה.
חזקי ואמצי!!!
הרבה זמן לא הייתי כאן בפורום. אתמול אשתי הראתה לי איזה שרשור ומשם נכנסתי שוב וקיבלתי חום, ולא - אין לי קורונה ב"ה.
אנשים כאן מתייעצים ומשתפים דברים שקשורים לחיים שלהם. אין להם מקום אחר לפרוק והם משתפים ומתייעצים כאן. הרגע עברנו את יום כיפור ואחד הדברים עליהם אומרים תחנון זה "יעצנו עצות רעות". מה יכול להיות עצה רעה יותר מאשר לפרק משפחה שלא צריכה להתפרק? מה יכול להיות עצה רעה יותר מאשר להפריד או לסכסך בין בני זוג? כמה חז"ל מדברים במעלת השבח והחיבוב של אישה על בעלה ולהפך.
רוב מוחלט של האנשים חושבים שיש להם חיים נורמליים. שהמצב שלהם סביר ואילו המצב אצל האחר, המציג את מצוקתו - שלו קשה וחריג. ולפעמים זה להפך. תלוי בתחום.
מישהי שיתפה שלבעלה יש אוסידי ושיתפה בסיפור כואב ומורכב. לא איכנס לסיפור הפרטי כי זה לא העניין. לצערי, אני מכיר לא מעט אנשים שסבלו מההפרעה ובעקבות היכרות עם אדם קרוב - למדתי עליה רבות. ההפרעה הזו מתעתעת ומשלה את הצופים בה ועוד יותר את האדם עצמו. אבל מה שבטוח - יש לה טיפול יעיל ואפקטיבי. ברוב הפעמים אפשר לחזור לאיזון ולחיים טובים ומאושרים. להפרעה יש סטיגמה הרבה יותר גרועה ממה שהיא באמת במבט מפוקח. אם מישהו רוצה ארחיב בשמחה אבל זה לא העניין. קראתי מחקרים ולמדתי את הנושא ומקריאה של חלק מהתגובות - אנשים כותבים על ההפרעה מבלי שהם מכירים אותה או את ההתמודדות עמה. ממהרים להציע גירושין ופרידה, מבלי שהם למדו את הנושא או העמיקו בו. מבלי שלוקחים את ההשלכות של גירושין על האיש ועל האישה כאחד.
בחייאת, מדובר בחיים של אנשים. אם אתם לא יודעים ולא מבינים מה המשמעות של צירוף כמה אותיות באנגלית והמשמעות שלהן - אתם ממש לא חייבים לכתוב. תשמרו את המחשבות שלכם לעצמכם. לחילופין, תהיו בעלי ענווה, תגידו שאתם לא יודעים ותמליצו בחום על ייעוץ וטיפול מקצועי.
מדובר בחיים של אנשים. ובהינף מקלדת אתם יכולים להרוס או לבנות אותם.
כמובן, ברור לי שהכוונות טובות. אבל נדרשת הרבה זהירות ודיוק בתחומי הנפש כדי שהכוונות הטובות יצליחו לבנות ולא להרוס.
מועדים לשמחה.
א. מסכים עם הטענה, כדאי שאנשים יימנעו לייעץ בתחום שאינם מבינים בו לעומק.
ב. מה נגיד על אדם שבזמן שנסע לתומו במעלית בית החולים, נשאל שאלה מאשה זרה באלונקה. היתה זו פלונית אלמונית שמעולם לא הכיר, גם עכשיו אינו יודע מיהי, גם בעתיד לא עשוי לדעת. השאלה היתה "פשוטה מאוד" האם לבצע עכשיו ניתוח מורכב ומסוכן, או להמשיך לסבול ולהסתכן. הוא לא מתלהב לענות, אבל הפלונית צורחת שמדובר בשאלה דחופה, בייסורים איומים ובכלל שכן לחדר האישפוז, שאותו היא אוהבת מאוד, שיבר את אוזנה שהוא חושש מאוד שפתאום יצרו יגבר עליו ומישהי תנותק מהמכשירים. השותף גם עידכן אותה בכך שפעם אפילו הרים יד לכיוונו של חתול. אבל כעת הוא מאוזן נפשית, בעזרת תרופות משובחות. אמנם עם תופעות לוואי בתחום המיני.
האיש האקראי חשב מה שחשב, שקל מה ששקל וענה מה שענה. בעיקר כדי לשקף למתייעצת הזרה את המציאות המורכבת שלה.
מי במעלית הזו אחראי לתהליך המוזר של קבלת ההחלטה? מי אחראי לתוצאת היישום? המתייעצת הזרה, או האיש המייעץ? האם מי שמתלבט לגבי ניתוח מורכב, כאן ועכשיו, ממילא כבר נמצא במצב מורכב?
כן הוא הדבר ממש בנמשל, מי שמתייעץ על גירושין בפורום, ממילא כבר סובל מאוד.
אם הוא מיישם את המלצת חבר הפורום לבדו, ללא תמיכה מקצועית נוספת, ממילא מעיד שנישואיו מתו כבר הרבה קודם. לא לפיתחם של חברי הפורום כל האחריות. הם משקיעים מזמנם היקר לשקף לשואלים את הצדדים והשיקולים. הא ותו לא. מי שבפזיזות מיישם הצעות ניתוח סוגיה, לפיתחו האחריות, אם לא קודם היתה שם כבר.
ג. שוב, טענותיך נכונות, לא כך אמורה להתקבל החלטה שמזבח מוריד דמעות עליה. אבל השואלים עצמם שטחיים, או עושים עצמם כך.
אמא שלי עשתה ל2 אחי הקטנים את זה עם הבני דודים יצא פצצה
נותנים לכל אחד לפני הזום מאפין וחומרים לציפוי ובזום כולם מצפים ביחד ואז אוכלים🎂
היא תמיד מאתגרת.
ועכשיו, בזמן הקורונה אפילו יותר. הרבה הרבה יותר.
נראה לפעמים שאין אוויר
רק רוצים לנשום קצת ופשוט אין מה, אין טיפה של אוויר.
אם בשנה שעברה היה את ראש השנה, ואז הפסקה קטנה, ואז יום הכיפורים, ועוד הפסקה קטנה, ואז סוכות,
ואז "שגרת המסגרות" הברוכה
והיה הרבה חוץ
ואוויר פתוח
ובילויים
וחברים
ואנשים
וזמנים של שקט בבית
ויציאות
ושפיות
ושיגרה
ועולם שלם בחוץ -
עכשיו אין אין אין את זה!!!
ולא רק שהבור ריק ואין בו מים -
אלא גם נחשים וערקבים יש בו!
יש עוד חרדה
ועוד פחד
ועוד מקרי הדבקה, ועוד מקרי מחלה, ועוד מקרי מוות ל"ע
ועוד לחץ, ועוד דאגה כלכלית
ועוד לחצים הוריים
ועוד לחצים זוגיים
ועוד לחצים אישיים
ו... די!!!
פשוט אין אוויר!!!
אז יקרים ויקרות רק תזכרו את זה,
רק תדעו את זה,
שזה קשה, לכולם,
שזה קורה, לכולם,
שזו מציאות לא נורמלית!
שזה איש ואישה נורמלים וטובים אבל בתוך מציאות לא נורמלית ולא טובה ורעה ואכזרית
אז יוצא מכל אחד/ת צדדים פחות פים
יוצא מכל אחד/ת מנגנוני ההגנה שלו
הבריחה
ההתקפה
הקיפאון, האדישות
הריבים, הצעקות,
חוסר ההבנה, הקצרים בתקשורת
העלבונות, המילים הפוגעות,
ההשתבללות כל אחד במקום הכואב שלו
המחשבות שאומרות: לא אכפת לו/לה בכלל ממני
הרגש הכואב
הלב השורף
וזה טבעי שזה קורה, כי אנחנו בני אדם,
ואנחנו במציאות לא שפויה
ובעזרת ה' זה יעבור!
זה יע ב ו ר
הגל המגעיל הזה
הגל הגדול הזה שכבר נמשך כ"כ הרבה זמן
אבל אנחנו חזקים!
ואנחנו נחזיק עוד קצת את הראש מעל המים
ואנחנו נעבור אותו!
ונצא חזקים יותר, או נצא רצוצים ושבורים יותר אבל נצא! ואז נתחיל לאט לאט להתחבר, להתאחות, לאחות, לחבר
ואנחנו יכולים!
ואנחנו נצליח!
וה' איתנו!
תמיד תמיד איתנו
וגם בתוך כל הכאוס הזה
אפשר לעצור רגע ולחשוב - מה *כן* יש לנו?
בתוךכל הקושי העצום הזה, מה כן טוב לי בחיים?
מה אשתי/בעלי כן מעניקים לי? מה כן יש לי בזכותם? (גם אם התשובה היא "רק" פרנסה או ילדים או קורת גג זה עדיין משהו!)
ומה כן טוב בחגים?
איפה אני יכול/ה להביט רגע בילד הקטן שלי ולא להאמין שהפלא הזה נוצר ממני ומאשתי/בעלי ואיזה מזל שיש אותו בעולם
איפה אני יכול/ה להביט רגע בקירות סביבי ולהודות שיש לי קורת גג. ואוכל לאכול. ובגד ללבוש.
ועיניים לראות, ואוזניים לשמוע, ופה לדבר, ואף להריח, ושתי ידיים ושתי רגליים ולב פועם והורים ואחים וחברים ומשפחה ועבודה ורגעים של טוב שחוויתי/עוד אחווה,
ואיפה יש את הדקה הזו ביום שאני מתגלגל/ת מצחוק מ"חוכמות" של הילדים?
ואת השתי שניות האלו בשבוע שאני הולך/ת לישון ומביט בהם ישנים ויש שקט ורוגע בלב ובבית,
ואיפה הכמה רגעים האלו שכל המשפחה יחד אוכלת ארוחת חג, ושרים, ושמחים, ומשחקים משחקי קופסא או שרים זמירות או סתם נמרחים על הספה באווירה של בית?
מה כן יש לכם?
היי,
מחפשת רעיונות ליום הולדת בנושא מסויים.. לדוגמא שמחה
אשמח אם היצירתיים שבנינו יוכלו להעלות רעיונות / השראות
תודה
נשואים כשנתיים פלוס עם ילד מתוק ב"ה.
אשתי מאז הלידה (אם כי במידה מסוימת גם קצת לפני כן) בסוג של דיכאון. מאוד מאוד פסימית ולוקחת הכל קשה.
ממש קשה לי להתמודד עם זה.
היא נכנסת להיסטריה על דברים שטותיים ומעצימה דברים שליליים באופן חסר פרופורציה.
אני מבין שכדאי למצוא מטפל לזה, ואנחנו בתהליך.
העניין הוא איך מתמודדים עם זה בזוגיות בינתיים. אתן דוגמה למשהו בעייתי לאחרונה:
אשתי מבקשת ממני לקנות לה איזה משהו בסופר או בחנות כלשהי, ואני לא קונה בדיוק את הדבר שהיא רצתה.
או שאני קונה ולא שם לב לאיזה פגם קטן.
והיא מתעצבנת עלי שקניתי את זה ולא מוכנה לקבל את זה שטעיתי. מפה לשם אנחנו רבים ולא מדברים כמה שעות.
כך קרה אתמול:
אני הלכתי לקנות כמה דברים והיא ביקשה ממני לקנות לה משהו שרצתה, אבל אני עשיתי טעות בשיקול הדעת ומה שקניתי לא היה בדיוק בגודל שרצתה.
כשחזרתי הביתה היא התעצבנה וזה הוביל לפיצוץ.
נורא קשה לי עם העניין הזה. אני אומר לה לשחרר ולא לקחת הכל קשה, אבל היא אומרת שלא יכולה ושאני צריך יותר לחשוב לפני שאני קונה ולהפעיל שיקול הדעת, ואם אני לא יכול, אז שלא אקנה לה כלום.
לדעתי זה קשור לדיכאון ולמצב הנפשי שהיא מצויה בו, אבל עדיין נורא קשה לי להתמודד עם זה. לדעתי היא צריכה ללמוד לשחרר ולא להתעצבן על כל שטות, מה גם שלדעתי זו כפיות טובה. אני משקיע והולך לקניות, באמת מנסה למצוא את מה שרצתה, ובסוף בגלל טעויות שלי אני חוטף.
אשמח לעצות ותובנות...
איזה דברים חובה לספר לפני החתונה ואיזה דברים לא צריך לספר ?
יש ימים ורגעים שהוא יכול להיות המלאך הכי מתוק שבעולם ויש רגעים שהוא עצבני בלי קשר אליי ואני מפחדת לדבר איתו , מפחדת ממנו, פשוט מורידה את הראש. וזה קשה כל כך ומשפיל כל כך, ומפחיד
כל המשפחה שלה חילונית לגמרי
(חזרה בתשובה לפני שהתחתנה עם אבא שלי)
תמיד היינו בקשר עם כולם
לא חגים ושבתות (אלא אם כן הם באו אלינו לשבת שלמה וזה היה נדיר)
כן מפגשים אחהצ וביום העצמאות
בגדול כבוד הדדי עם עקיצות מידי פעם מהצד החילוני
ממש.
מאז שהתחתנו לפני 3 שנים עברנו לגור בישוב.
למה?
שיקולי מחיר וקרבה לעבודה.
היה סביר וגם היה לי קשה להתרגל לחיים בישוב בלי משאבים, בלי שירותים, בלי חיי חברה כמעט.
לבנתיים הצטרפו אלנו שני ילדים, ב"ה. הבית דירת גג 3 חדרים, קטנה לנו בטירוף כבר. (זו קומבינה כזו של סלון- מטבח מחוברים, יחידת דיור קצת מאולתרת.)
אין לבת הכמעט שנתיים מרחב מספיק בזמן הסגר הזה.
אתמול מצאנו את עצמנו בכזו סיטואציה, בעלי לומד במטבח והיא רוכבת על אופני פעוטות כמעט שוברת את הרצפות עם כל האנרגיה שלה. החלטתי לעשות ג'סטה ועם כל החום להוציא אותה לגן שעשועים.
המהמה שזה נגמר לא טוב. בדרך חזור, היא לא רצתה לצאת מהגן שעשועים וכשנתתי לה יד היא הרימה את הרגליים וסובבה אותם כדי להתנגד, כי היא לא רצתה ללכת משם והופ מסתבר שהיא פרקה מרפק.
לא הפסיקה לבכות, לקחנו לרופא, צילומים עניינים והאבחנה הזו.
אני מבינה שאין מנוס מלעבור דירה, המהמה מה שאני רוצה זה גם עיר וגם בית גדול יותר.
אבל אני מבינה שזה פשוט בשמיים. גרים באזור ירושלים...
וכן, חסכנו שקל לשקל והצלחנו להגיע לקצת יותר מ600,000 שקל חסכון, אבל זה לא מספיק! בשביל מה שאני רוצה אני צריכה להוסיף לפחות עוד מיליון.
מיליון שקל משכנתא? שה' יעזור והמשכורות שלנו ממוצעות, לא גבוהות בכלל. קרובות למינמום ועכשיו בכלל בעלי בחל"ת ואני חודשיים אחרי לידה, חלמתי להאריך פחחחחחחח
טאטע!! מה עושים?
יאושששששש
שתפי אותנו איך תוך 3 שנים הצלחתם לחסוך סכום כזה גדול, מרגיש שזה רק חלום..
ועוד עם ילדים.. אלופים
תני כמה עצות
אנשים שנשואים 10 שנים לא הגיעו לסכומים כאלו של חיסכון.
תעברו לדירה גדולה יותר
ושווה לכם כבר עכשיו להשקיע בנכס עם כל הכסף הזה
אני לא מקבל נושא של אובדנות פה בפורום. כל הודעה מהסוג הזה מקבלת הפניה אוטומטית למשטרה יחד עם כתובת IP ופרטים נדרשים.
אנחנו רוצים אותכם חיים ונושמים.
