שלום וברכה,
אנחנו נשואים כ-6 שנים.
בשנה וחצי הראשונים-היה נראה שאשתי אוהבת מאוד קרבה ויחסים, קיימנו יחסית בתדירות גבוהה, ישנו במיטות מחוברות וכו'.
אח"כ כשהגיעה הילדה הראשונה-ירד קצת אבל עדיין היה סביר.
כשנכנסה להריון השני- הגענו לסוג של משבר זוגי,
ומאז, למשך כשנתיים-שלוש קיימנו יחסים לעיתים נדירות.
ב"ה, הלכנו ליועץ זוגי-ועבדנו קשה.
ועברנו את התקופה הקשה בתקשורת בינינו, וכיום אנחנו מתקשרים יותר טוב-וגם מקיימים קצת יחסי אישות.
האתגר הוא כזה:
אשתי באופן כללי-היא טיפוס מאוד טוטלי, יסודי, ועמוק.
כך בשנה וחצי הראשונים-היא השקיעה בעיקר בזוגיות, ואז כאמור, קיימנו הרבה מגע,קרבה ויחסים.
עכשיו, הגיעו הילדים, ואין לה (וגם לי) פניות להשקעה ארוכה ועמוקה כל יום.
ולכן היא לא אוהבת כמעט אף פעם אקטים של קרבה ביומיום, ורק משהו כמו פעם בשבוע שבועיים-היא "מוכנה" שנקיים יחסים, (לפעמים בתור טובה בשבילי, ולפעמים כשיש לה מוטיבציה וחשק לחוויה עמוקה ויסודית).
ולא זו בלבד, אלא שהיא אפילו עברה לישון עם הילדות בחדר שלהם, כי "ככה נוח לה יותר"...
לי חשוב שנחיה ושנרצה לחיות כמו מה שנקרא אצלי נשואים,(ונראה לי שלא רק אצלי...) שמתבטאת בזה שאנחנו חיים קרוב גם גופנית ולא "כל אחד לעצמו".
שבטבעיות נרגיש שאפשר להתחבק וכדומה, וככה מדי פעם להתגלגל לקיום יחסים בצורה ספונטנית.
לפי הנראה, אצל אשתי כאמור-ההסתכלות שונה, והיא אוהבת לעשות דברים בצורה עמוקה ויסודית ופחות ספונטנית, ולכן-יכול להיות שיעברו שבועיים בלי שתרצה שום קרבה גופנית בהם, ואז פתאום תבוא יום אחד-ותשדר שהיא רוצה להיות ביחד
הבעייה:
היות והקרבה בינינו מתנהלת בצורה פחות טבעית, קשה לי גם ליזום בכלל אקטים של קרבה, וודאי שקשה לי נפשית לבוא אליה יום אחד ולהגיד לך, "יאללה, בואי נהיה ביחד"-בשל ההשפלה והדחייה שאני חש ממנה בכל הנוגע למגע גופני.
וככה:
1. גם בפעמים שאולי היא כן רוצה קרבה כללית, ו/או להיות ביחד-זה יכול להתפספס כי קשה לי ליזום.
2. אשתי-באופן כללי נהנית מאוד כשאני שותף בעבודות הבית, מראה שאני רוצה לעזור לה וכו'.
הבעייה היא- אין לי כ"כ חשק להתנהג אתה בשותפות מלאה כשזה המצב, ואפילו לצערי-לפעמים אין לי חשק להיות בבית, כי אני מרגיש שם מתח וחוסר נעימות.
סליחה על ה"חפירות", אשמח לתובנות.
אציין, שהיא בהריון שלישי- בשליש השני.