פורום נשואים טריים (עמוד 370)

יודעים טוב מאוד שזה חמור שזה לא תקין שזה לא בסדר שזה גרוע וכו' וכו' וכו'

כל מי שחווה את זה יודע שזה לא טוב. אין צורך להוסיף אינסוף סימני קריאה על משהו שכולם כבר יודעים.

דברים לא תקינים היו, ישנם, ויהיו לצערנו.

הדרך היא לא לקטול אותם. מניסיון אישי זה הדבר האחרון שעוזר. אבל באמת האחרון ואפילו מביא לתוצאה הפוכה.

יש כאן הרבה אנשים שכתבו יפה, מכיל, בצורה רציונלית, וגם כשהיה צריך אז ריגשית ובאמת באמת שהרושם החיובי מאנשים כאלה הוא הרבה יותר גדול מהוצאת קיטור.

שיש הבדל בין היחס לאדם ליחס למעשה?

 

נראה לי שלכן הפותחת בחרה לפתוח את זה כשרשור נפרד.

לא כאמירה לניק כזה או אחר את\ה גרועים.

 

מול האדם- יש לדבר בצורה שתפתח את לבו ותעזור לו לתקן ולבוא למקום מתוקן.

אבל מול המעשה- יש לדבר בחריפות הראויה.

 

המעשה הזה הוא מהנוראים ביותר שיכול בן זוג לעשות. ומי שנמצא במקום הזה יודע זאת.

למי שנפל בזה צריך לתת יד לקום ולצאת משם. ולפעמים גם טפיחת מציאות קטנה להחזיר אותו להבנה של השפל בו הוא נמצא.

 

אבל כחברה אסור לנו לפתח אדישות למעשים כאלו, כאילו "מעשים שבכל יום" ו"נורמלי" שזה המצב.

ההפך, יש להיאבק בכך שלא יווצר הרושם.

לדוג'- יש לפעמים זוגות שנופלים, בין אם לפני החתונה ובין אם בזמן שאסורים- אז אומרים לעצמם שזה

בסדר וקורה להרבה, כאילו העובדה הזו(בין אם נכונה ואם לא) משנה משהו מחומרת המעשים.

וזה לא בריא.

וכנגד זה הפותחת דיברה.

 

לא אמרתי לפתח אדישות וגם לא לתת לגיטימציה למעשה.

אמרתי דבר מאוד פשוט, אם רוצים לגרום לאנשים להפסיק, זה בדרך של הידברות. דרך של הסברה, נקודת מבט שונה או נוספת, אולי אפילו לחלוק מניסיון אישי.

כל זה לא אומר שצריך "להכיל" את זה או שזה לגיטימי.

מול האנשים הכילה ומול המעשים באה ואמרה שהם חמורים... 

סגנון של "הרבצת" תורה להמונים.

אבל אם הייתי רואה את זה לפני נגיד שנתיים זה היה מותיר עלי רושם הפוך ממה שהייתה הכוונה.

ואני בטוח שכל מי שנמצא בזה גם חושב ככה.

אבל..... מי אני? יכול להיות לגמרי שאני טועה וזה רק אני ככה.

זה דבר רע ואין לו מקום?

 

מנסה להבין.

 

וזה שאדם יקח אמירה כללית בתור "תירוץ" לעצמו, זה משתנה מאדם לאדם.

אפשר לנקוט בטכניקה כמו של הפותחת ואפשר גם לא. אנחנו מדינה חופשית.

אני רק אומר שהטכניקה הזאת לא יעילה בעליל. היא לא תורמת לשום דבר ולפעמים אפילו משיג תוצאה הפוכה.

ואם אנחנו בקטע של לנסות לעזור אז אנחנו רוצים שזה יהיה כמה שיותר אפקטיבי.

לדעתי- הודעה כזו חשובה לציבור הרחב שלא שם ועוזרת לקבוע את הריחוק מהדבר,

שלא ישחק עם השמיעה של "מקרים". 

כמו שיש אדישות של רופאים\פאראמדיקים\חובשים בעקבות מפגש עם המון מקרים,

גם למי שנמצא בפורום יש "שחיקה" מסויימת בנושאים של טבעיות הקשר בין איש לאישה(בפורום הזה).

ולכן גם אנחנו זקוקים להגדרה מדי פעם שיש דברים שהם מחוץ לגבול של ח"ו נתרגל לזה.

 

ומתמטית- נניח שיש אפילו 10% (אחד מעשרה קוראים, זה מספר גבוה מדי ולא אמיתי) במצב הזה,

עדיין 90% מהקוראים לא נמצאים באותו מקום ולכן יתרחקו מזה עכשיו יותר.
מתוך ה10% נניח שאפילו 75% אחוז יקחו את זה למקום לא טוב- 90% מהקוראים יתרחקו ועוד

2.5% יעבדו יותר.

לדעתי זה משתלם, וכל זה בהנחה שבכלל יש 10% כאלו, מה שלא נכון

 

לדעתי בנאדם מבוגר ונורמטיבי כבר מקבל את כל הנוראיות שבדברים כאלה גם בבית, גם במסגרות החינוך, גם בחברה (חברה= society), גם בעבודה. הפורום לא מהווה קנה מידה בצורה כזאת שלמישהו תחושת הנוראיות תשחק או משהו.


החלק השני מחר. עייף מת. נרדמתי.
צ'או בינתיים.

אדם נורמלי לא מקבל את זה. פה ושם אולי שומע משהו.

 

וכשקוראים פה תגובות בסגנון זה מאנשים שכאן, וכביכול מ"נסיונם", זה בהחלט מקלקל. כביכול רושם של "לא אסון" וכו'..

 

לכן, כמו שכתב מתן, חשוב מאד "התעוררות" והתנערות כזו. חד משמעית.

ב. העיקר  -מי שלא נמצא שם. וזה הרוב כאן, הגלויים והסמויים, בעז"ה.

אחרת לא הייתי מעיזה לכתוב

בשורה התחתונה גם אני וגם את וגם כל מי שחווה דברים מהסוג הזה יודעים טוב מאוד שזה לא בסדר.

מה שפוקח את העיניים זה לא הדברים האלה, אלא כשמישהו נותן פרספקטיבה, כשמישהו פתאום כותב אפילו משפט מנצח שיכול פתאום להעיר את עיניו.

הכתיבה כאן, היא לכתחילה.

 

היא לציבור שקורא.

 

והרושם שעלל להיווצר הוא, כאילו זה ח"ו נורמה" כאילו זה ח"ו לא כזה נורא אם זה "רק בראש".. כאילו זה "חייב לקרות", כאילו אין בחירה.. חס ושלום! כל מיני דברים שהם ממש ההיפך מהאמת. 

 

ישהבדל עצום בין זה, לבין להבין שלפעמים נקלעים בכל מיני דברים לנסיון שלא היו רוצים בו, ואיך עוזרים במצב כזה.

 

היא עשתה "תיקון גדול", למה שהסבירה שכנראה "היתה בו" כלשונה באופן זה או אחר. במקום "להסביר שזה לא נורא כאילו... אמרה, לא. מעומק הלב.

אלא בגלל דברים שנכתבו, שהיה משמע מהם כאילו זה עצמו לא ה"ענין", וכאילו זה דבר לא בחירי ולא "חמוּר" לכשלעצמו - ובגלל שזה עלה יותר מפעם אחת, טרחה להחזיר דברים לפשוטם.

 

יש להניח שאם הודעות בעניינים חריגים כאלה - היו נכתבות, אם בכלל, בסגנון של "קרה לי משהו נורא ואיום ואני מבקשת עזרה איך להיחלץ", אז היא לא היתה מרגישה צורך לכתוב מה שכתבה.

 

ולכן זו לא "הוצאת קיטור" בעלמא. זה הרציונאלי. יש הבדל גדול בין "להכיל" מישהו, אדם, שעולה מנסיון שנקלע אליו ל"ע, לבין טשטוש של משמעות עצם הענין ו"הכלתו" כאילו לא נורא.. זו לדעתי כוונתה.

אף אחד לא רואה את זה כ"לא נורא". לפחות לא מכל מי שפתח על זה שרשור.

אם מישהו היה כותב/ת "אני בוגד/ת בבעלי/אישתי וזה כיף לי וזה לא מפריע" זה משהו אחר.

בינתיים כל מי שפתח פה, פתח במטרה של קבלת כלי עזר להםסיק או לפחות לנסות להפסיק דרך מה שנקרא "חוכמת ההמונים"

למען הסדר הטוב

אכן, לא מי ש"פתח".

 

אבל היתה תגובה באמצע, שאע"פ שהסבירה אח"כ היטב איך זה התגלגל, נכתבו גם דברים שנראה כאילו זה "חייב לקרות" (ח"ו. אח"כ היה סיוג). וכמו כן, ש"לא נעשה כלום", אלא בראש בלבד, וגם עצם הכתיבה כך, בפשטות, כאילו זה דבר שלא מזעזע לכתוב (אע"פ שבוודאי הכונה היתה טובה, לומר שקרה ואפשר לעלות מזה). ועוד אמירות.

 

על כן, היה יכול להיווצר רושם, שזה בעצם לכשלעצמו, אינו דבר שאסור שיקרה, וששייך בכלל לומר לגביו "אסור שיקרה" וכו'. אז טוב מאד שהיא כתבה כאן. בטוח שאחרי דברים שנכתבו, אמירה כמו שלה, יכולה להעמיד דברים על מקומם, ולעצור אנשים בזמן, לפני שייכנסו ל"תחום אפור" ח"ו, באיזה תירוץ שזה כביכול "לא בשליטה" ולא במעשה. ח"ו.

 

לא צריך לכתוב, "לא מפריע לי".. כמו שניסחת. מספיק שסתם כותבים, לי קרה כך וכך.. ולא במגמה להיעזר. זו כבר בעיה.

אם מישהו מבקש עזרה - בוודאי משהו אחר. וגם אז, לא פעם צריך להעמיד את הדברים על פרופורצייתם האמיתית. לפעמים אפילו בשביל מי שמעלה, שמא נשחקו אצלו קצת דברים במהלך הענין. אבל ביחוד, בשביל מי שקוראים מסביב. להזכיר היטב את ההבחנה בין עזרה נקודתית למישהו, לבין עצם הענין.

 

 

הומור משותף רצונות משופים
זורמים וכו

אבל כשבני הזוג מתחילים לדבר ולהתנהג בדיוק אותו דבר.

אצלי למשל אישתי ממש מדברת כמוני ואני כמוה. זה לא היה ככה לפני שהתחתנו.

האינטונציה שלנו נהייתה דומה להפליא חחח.

לדעתי כשממש אפשר לראות את זה אז זה אומר שהסוגיות מוצלחת.

כשנח לך עם הבן זוג. כשהכל זורם ביחד. אין ויכוח על כל דבר. יש יותר דברים שמסכימים עליהם מדברים שלא.
ובנוסף שכשאתם ביחד אתם מרגישים שאתם יכולים להיות אתם, בלי המתח הזה שצריך להציג את עצמך בצורה מושלמת.

אבל בעמק רפאים יש את וופל פקטורי שאנחנו אוהבים לשבת שם. חונים מול התחנה הראשונה והולכים קצת.. איזור ממש יפה ונינוח

וופל פקטורי ואפשר לחנות באזור רחוב ודג' ודג' או משו כזה חח הכניסה ממש מול הסמטה, כשרות טובה.
בתלפיות יש את קצפת בדרך חברון אפשר לחנות מאחור החנות. יש בהמשך הרחוב גם מרכז יש רולדין ועוד פיצה.. לא זוכרת בדיוק שווה לבדוק לא יודעת לגבי כשרות.
היינו בתמרה מול קניון מלחה ואפשר לחנות בקניון, כשרות טובה.

והמחירים מעולים. לגבי כשרות אני לא זוכרת אבל אפשר לבדוק באתר שלו.

בס"ד

 

יש את פיקולינו בנחלת שבעה ולוצ'נה בממילא- שתיהן מעולות עם אוכל מצויין ואוירה מקסימה ומהדרין

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f80

תקרא/תלמד משהו טוב.

 

תהפוך את זה למשהו נעים מבפנים...

 

כמה שמבחוץ "סוער" - כך אתה יכול להרגיש את הנעים בפנים.

 

 

[ומאחרי העננים, יש שמיים כחולים..]

איך זה?

סוג של דוב

איזה יופי הכל פורח...כל רטוב הכל חי!!
צאי החוצה תרטבי קצת .
אומרים שגשם זה מצמיח אולי תגבהי בכמה סנטימטרים

עושה טוב על הנשמה!!

 

או להתעלם ממה שקורה בחוץ להשאיר אורות דולקים בבית ולא להסתכל על השעון.ואז פתאום תהיה השעה 12 בלילה.

התופעה של "פתאום 12 בלילה" מוכרת לעייפה...

זה מגדיל את תחושת העייפות 😆

אגב,עכשיו קרה לי ש"פתאום 6 בערב" ועדיין לא התחלתי ארוחת ערב ומקלחות לילדים...

כל המנורות אצלי (כמה צפוי) הן LED, מה שאומר שאפשר פשוט להשאיר מנורות מרכזיות דולקות בלי צריכת חשמל משמעותית מדי.

 

 

וגם אז - אור לבן ואור צהוב.

למה להרוס לעצמך את השעון הביולוגי?
לך לישון ב8-9 ותקום ב5..
הלוואי שיכולתי לעשות את זה...

 

(כרגע אני רק בקטע של הלקום ב5.. יקיצה טבעית )

סדרה = The punisher
לנשנש = ציפס דוריטוס פופקורן / שוקולדים במבה נוגט

חחחח
בהצלחה

אתה עושה פעילות גופנית כלשהי?
באופן כללי זה משפר את העירנות ומצב הרוח.

לא קשורה דווקא להורמונים אלא לסגנון של בנאדם.....

פשוט תמצאו דרכים להוציא אותה מהזוגיות שלכם...

אם זה היה דיכאון אחרי לידה אז היה משהו אחר...

זו תכונה שצריכה תיקון.

 

לא חייב להיות  בגלל "הורמונאליות", יכול להיות אופי/מידות שמצריכים עבודה עצמית.

 

והעובדה היא, שלא כל "הנשים" הן כך.

 

[ולגבי "הורמונאליות" באמת, על אף שיש מקום להבין קושי ולהתחשב - יש גם מקום להפעיל כל מאמץ לתודעה עצמית שתגרום לשלטה עצמית ככל האפשר כלפי הסביבה]

חוצמזה מראה אותך מתמודד עם זה.

עדידפ

 

מכאן.

זה לא קל להתרגל לבשל מעט (במיוחד מרקיםםם, אני שמה ירק אחד או שתיים מכל סוג ונהיה מרק ענק לפעמים)

להוריד כל פעם מעט מהכמות ולרשום כמה שמת
אם נזרק- להוריד בפעם הבאה עוד קצת מהכמות

לדוגמא - כוס אורז
אם נזרק חצי סיר
לרדת לחצי כוס

לא להכין חבילת פסטה אלא חצי חבילה
אם עדיין נזרק- להקטין עוד את הכמות

ירקות מוקפצים - לחתוך 2 מכל סוג
אם נזרק- לרדת ל1

עוף ובשר- עוף- זה קל, לשים מראש כרע לאדם
אם נזרק, להוריד את הפולקע(רגל) או לעבור ל2 פולקע במקום משולש

בשר- לקנות טרי ולחלק למנות קטנות של ¼- ½ ק"ג

שניצל- לקנות טרי, לשים ציפוי ולהקפיא עם נייר אפייה בניהם (קל להפריד אח"כ וניתן לשימוש חוזר)
כל פעם להוציא 2 שניצלים לאדם או יותר, תלוי מה יש בארוחה ומי אוכל כמה

לא להכין אוכל חדש לפני שמסיימים את הישן
יש המון מתכוני רענון לאוכל מאתמול אם אוהבים רק טרי.

ירקות עלים- לנקות, לקצוץ ולהקפיא אם זה מיועד לבישול

נתחיל להקפיא..תודה על הטיפ

רק לשטוף לפני כן .. ולא לשכוח לכתוב על זה מה זה עם טוש או משהו... כוסברה או פטרוזיליה...כי אחכ לא מבדילים..

לעשות קניה שבועית לבית, ולשים  לב מה נשאר ולהוריד את זה בקניה הבאה (מבח

ן המקרר)

זה לא מידי מסובך 

טיפים נוספים:

-תנסה לשים לב איזה אוכל אתה יכול להכין בכמות יותר גדולה ככה שזה יאכל במשך השבוע, ואיזה אוכל אף אחד לא יגע בו למחרת... זה גם תלוי בהרגלים של האוכלים... (ויש כאלה שלא יגעו בשום דבר שלא הכינו היום...)

-יש דברים שאפשר להקפיא בקלות והאוכל נשמר טרי וטוב.

 

 

בעעע. תפוח אדמה טוב לאכול רק כשהוא טרי (בכל מצב שהוא) ויכול לשהות במקרר בגג כמה ימים - אבל לא בהקפאה כי זה הורס לחלוטין את הטעם. 

וחמין ללא תפוא, וקציצות עם ירקות מגורדים בפנים. וקטניות בכללי ויוצא אחלה.

קנה משקל ביתי למטבח (עניין לא יקר ושימושי לעוד הרבה דברים) ותעשה שבוע ניסיון - לפני כל ארוחה, שים את האוכל שאתה רוצה לאכול בארוחה על צלחת, כל מרכיב בנפרד (סתם דוגמא - רוצה לאכול אורז? שים אותו על צלחת. את העוף על צלחת אחרת, את המרק בצלחת אחרת...) ותשקול כמה זה שוקל (כמובן בהפחתת משקל הצלחת, זה לא בעיה במשקלים האלו, שמים את הצלחת ואז מאפסים את המשקל והוא לא מחשיב את משקלה). תראה אם אתה באמת גומר את האוכל מאותה צלחת בסוף הארוחה - והכל תרשום. ככה שבוע שלם, למהדרין אפילו שבועיים - ואז אתם יודעים מכל סוג של אוכל כמה אתם בערך אוכלים ממנו בארוחה במשקל. (יש דברים כמו אורז שאתה צריך נניח להכין כוס אורז ולבדוק כמה היא שוקלת אחרי ההכנה כדי לדעת לבצע את ההמרה נכון). 

 

מכאן ואילך, עושים תחשיב שבועי מראש, מה רוצים לאכול בכל יום, או אפילו פר ארוחה - ובודקים ברשימה שהכנו (אפשר אפילו להדפיס ולתלות על המקרר9 מהן הכמויות הנכונות להכנה שלא ידרשו זריקה לאחר מכן.

 

כמובן כמו שאמרו, יש דברים שניתן להכין מראש ולהקפיא לאורך זמן (נניח קציצות מבקר ועוף, שזה סיפור להכין כל פעם מחדש - אפשר להכין פעם אחת כמות גדולה, ואז להקפיא בשקיות קטנות/קופשסאות קטנות, מנות שאתה יודע שהן אכילות בתור מנה - וככה כל פעם תוציא מנה ותפשיר וכו'...). 

 

ב"הצלחה! זה באמת אחד האתגרים של זוג צעיר או באופן כללי שלא דם שמבשל לעצמו את האוכל, כמו רווק בדירה וכו'. במדינת ישראל, סטטיסטית, בין רבע לשליש מהאוכל נזרק! זה בזבוז משאבים וכסף עצום! (זה כולל גם בננות למשל שקונים ושוכחים לאכול לפני שנרקבות. או כל ירק אחר...) 

כולה רצה לשבת לאכול..מה לשקול עכשיו את כל האוכל בנפרד?

 

אשר ללחסוך ככה מאות עד אלפי שקלים בשנה ואני לא צוחק. נכון זה מצריך בהתחלה קצת מאמץ ושבוע או שבועיים של דקדקנות, אבל אחרי זה הכל נהיה קל יותר ויותר...

ולא כל יום..
אצלנו- כוס אורז מספיקה לארוחה
ונגיד תוספת, תלוי מה זה אז בהתאם
למשל- עוף, אז עושים 3.
תפוחי אדמה - מספיק נראלי איזה 5,6
ולפעמים אני מכינה ליומיים אז מכפילה

יפה לך שאתה מכין אוכל

וכמה האנשים האלה רגילים לאכול..

אם זה רק לזוג- 

באורז- בד"כ כוס חד"פ, אפשר קצת פחות (נגיד 3/4 כוס)

פתיתים- שליש חבילה מספיק..

מנות עיקריות- תכינו מנה וקצת לכל אחד.. אני לשבת מכינה בעוף- כשיש אורחים, לפחות 2-3 חתיכות יותר (שאם מישהו ירצה עוד..) ואם זה נשאר אז זה ליום ראשון.

קציצות- זה בד"כ בא או בקילו או חצי קילו בשר טחון, אז תכין חצי קילו, וזה יספיק ליומיים. אם לא רוצים לאכול יום אחרי יום אותו דבר אפשר להכין את הקציצות ככדורים ולהקפיא (לפני שמבשלים) ולהכין לארוחה בערך 5-6 קציצות לאחד (בינוניות, לא גדולות).

 

זה לגמרי תלוי מה יש בארוחה...כמה שבעים מהדברים האחרים וכמה מהמנה עיקרית.

 

 

קבלי חיבוק קודם כל. מנסה לעזור. איך נראית השגרה שלכם? את עובדת? מזה מדלג? הוא עובד בכמה עבודות?

נשמע מורכב ממש...והבאת רק חלק מהדברים אז רואים שזה ממש מורכב....
מה עם ייעוץ זוגי אולי זה יכול לעזור לכם..... נשמע שאתם זוג שפשוט נפל למירוץ ושדרה וזאת כנראה הבעיה העיקרית...


חיבוק ובהצלחה הלוואי שיסתדר לכם מהר ובדרך הטובה ביותר!🌺

צאו לטיול בחו"ל.

באמת. קחו לכם שבוע רצוף של חו"ל לא רחוק מידי. לונדון, פריז, פראג. משהו.

זה כיף גדול וממלא מצברים ותוכלו לעשות שיחות ללא הפרעות רקע. תשנו אווירה. תקחו אפילו הלוואה לא גדולה בשביל זה.

בעיני זה שווה.

נשמע שעברתם 3 שנים מאד אינטנסיביות שבהם היו שינויים רבים;
נישואים על כל מה שזה כולל כשצריך להתרגל לחיים חדשים והרגלים ותקשורת וכו
ובתוך כל זה 2 הריונות, 2 לידות, 2 ילדים
כל דבר כזה הוא משהו שיכול בפני עצמו לטלטל זוגיות
ואת מתארת שהחיים גם ככה מאד אינטנסיביים.

וגם את מתארת מצב שאת לא שלמה איתו- שאת כאילו נאלצת להשאר בבית..
אני ממש ממליצה ללכת לטיפול זוגי.
לעשות סטופ במרוץ הזה ולהשתכל סביבכם.
מאין באתם? לאן אתם הולכים?


מה המשאבים שדורשת זוגיות טובה והאם יש לכם אותם?ואם חסרים חלק (פניות, תקשורת, יציבות) איך אפשר להשיג אותם?
למה את זקוקה כדי להרגיש שמצאת את מקומך בחיים?
האם יש לך מקצוע?
מה עם עבודה במשרה חלקית?
אמא שמחה ומסופקת יותר דחופה לילדים מאמא מתוסכלת שרובצת איתם בבית.
(כמובן יש כאלה שזה נפלא עבורן. מתייחסת לדברייך שלך כנראה פחות...)

מה חשוב לכם להעניק לילדים שלכם?
ומה זה דורש מכם?
(מבחינה כלכלית, מבחינת פניות ועוד).

האם זכרתם בכל השנים את הזוגיות שלכם בכל המירוץ?
לפני שיש לכם ילדים אתם *זוג*.
וחשוב לתחזק ולזכור את זה בפרט באינטנסיביות של גידול 2 ילדים פצפונים.
להקדיש ערב בשבוע לזוגיות,
לשבת יום יום על כוס קפה
לצאת לחופשה מדי פעם
להביא בייביסיטר ולצאת בערבים.

לאוורר רגשות, לטוות חלומות, לשתף בחויות..


תתייחסי למה שכתבת פה גם כשהגל יעבור ואולי זה יכהה עד הפעם הבאה.
תעצרי את הגלגל ותחשבו מסלול מחדש

תודה על התגובות...

 

לסודית - אני חושבת שהשגרה שלנו די נורמטיבית, הוא עובד בכמה עבודות, כן, מבחירתו בלבד(רוצה לעשות דברים שהוא אוהב ולא להיות בעבודה אחת מספקת), לומד, ואני עבדתי עד לא מזמן.
שהוא בבית הוא מחויב רק למקלחות עם הילדים פחות או יותר, אחרי הכל הוא צריך להיות איתם מתישהו.

מהרגע שהם ישנים הוא יושב לעבוד/ללמוד.

אין לנו כ"כ תקשורת ואם כותבים במהלך היום זה על קניות/ילדים.

 

די שרוט - האמת שכבר טסנו, ניסיתי את זה, לגמרי שובר שגרה, כיף, ממלא... אבל כלום לא עוזר ושום דבר לא משתנה שאתה חוזר לאותו מקום שעזבת.

פאז - אני מרגישה בדיוק מה שאת מתארת, פשרות מבחינתי, ורק מבחינתי.

עד לא מזמן עבדתי והרגשתי רצון עז להיות עם הילדים ולהיות פנויה נפשית, ועכשיו שאני לא, משהו לא שם, משהו חסר. מבחינת ילדים אני לא דואגת כי אני אמא במלוא מובן המילה, גם אם יהיו לי ים דברים לעשות אני אהיה נטו איתם עד שילכו לישון, באמת שאני מתמקדת בהם בבית.

 

ומה שאת אומרת - גם אני אומרת לו...

הוא לא מפנים, לא מפנים מה זה אומר, למען האמת, כבר לא יודעת אם הוא מפנים מה היא זוגיות.

קל לומר שצריך, לא קל לעשות כמו שאמרתי. הוא תמיד אומר שצריך "מעכשיו" לצאת ולהתאוורר ולהשקיע, בפועל כלום לא קורה.

לגמרי מרגישה שצריך לעשות בדק בית, גם לגבינו, גם מה קורה איתי.

אני מרגישה אבודה אבודה ואבודה...

לגבי לימודים - אני מאוד רוצה, אני תמיד מרגישה חוסר מוטיבציה מכיוונו - הוא לומד הרי, זה כסף, זמן, השקעה... ואני לא יודעת אם אני גם אלמד הוא יחלוק בנטל.

לדוגמא שחזרתי לעבוד אחרי החופשת לידה( שהייתה יותר סיוט מתמשך ולא חופשה...) היה לי קשה מאוד.
בקושי תפקדתי, אכלתי, עשיתי...והבית נראה כמו מהפכה במשך חודשיים, ואני גם סבלתי מזה, כי בדרך כלל הבית שלי "מוזיאון", ואמרתי לו הלוואי ואצליח להגיע למשהו, אבל כרגע אני מתמקדת בי, ואין לי כוחות...הייתי דואגת לעצמי. ואחר כך כבר התרגלתי לשגרה וחזרתי לעצמי..אבל העובדה שהבית היה הפוך וזה נורא הפריע לו, ורמז לי שזה בגללי, שבפועל זה "בגללי" כי לא דאגתי לסדר ולניקיון כמו תמיד, קצת מעל ומעבר לצפות ממני להיות אמא, להניק, לעבוד ולתפקד בבית. בדיוק כמו שהוא לא מתנהג ככה ולא חולק בשום דבר.

זה סיפור מיני רבים, אין לי כ"כ עם מי לדבר

 

היום די פרקתי עול איתו בפלאפון, לא נאמר אפילו משפט שלם ממנו, ואני די מצפה שהוא יקח את עצמו בידיים וידבר איתי, אבל זה לא קורה, והכל כרגיל....אני מרגישה שפיזית אני חייבת לנער אותו! שיקלוט, שיבין איפה אני והמחשבות שלי.

זה באמת נשמע קשה.
דבר ראשון אל תוותרי על עצמך.
הרבה פעמים כשיש צד אחד שמושך לכיוון שלו אז הצד השני מוותר על עצמו לאט לאט.
ככל שלא תוותרי על מקומך, בנועם אך בעקביות, עם הזמן הוא יצטרך ללמוד מהמציאות שאי אפשר לזרוק עלייך הכל.

ואם הוא ירמוז שהבית לא מסודר תגידי לו בוודאי, היה צריך גם להניק גם לטפל וגם לכבס וגם וגם
ובגלל שרק אני עושה הכל וכוחותי מוגבלים באמת
לא מסודר פה.
אתה מוזמן לקחת את חלקך במאמץ המשפחתי ויהיה מסודר יותר.

תעשי מה שבכוחותייך לעשות לפי סדר עדיפויות
ותגידי לו שאל השאר את לא יכולה להגיע.
וחוץ מהמעשים כמובן חשוב גם לדבר;
אם אתם במצב שאת מסוגלת לשבת איתו לשיחה לפרוט את צרכי הבית והמשפחה ולדבר על החלוקה ביניכם-
תעשי את זה.
אם גם זה גדול עליכם במצב הנוכחי (ואולי גם אם לא)
נשמע שכדאי לכם ללכת לטיפול זוגי.
מישהו שיתווך את המציאות לבעלך ואולי גם לך את הצד שלו,
שיעזור לכם ללמוד תקשורת בריאה ואיך לתת אחד לשני את המקום.
אם יותר קל לך, אולי יעזור לך כשלב ראשון לכתוב מכתב.

נקודה חשובה בשיח זוגי;
לא להאשים או לתקוף.
לדבר על *עצמך* ועל הרגשות *שלך*;
אני מרגישה בודדה
אני מרגישה שאני נאלצת לותר על עצמי למען המשפחה בגלל שהאחריות על הבית היא שלי בלבד
אני מאוכזבת מאד מכך שאני מרגישה שאני מטפלת לבד בילדים
אני כאובה מזה שהבית והזןגיות שלנו נראים ככה

וכו וכו
בהצלחה מותק.
יהיה טוב!
תסתכלי על זה כמו על ניתוח שצריך לעשות ובע"ה ממנו דברים יוכלו להתחיל להתרפא

 

פרפקציוניסטית. וגם חרדתית ברמה כלשהי.

 

זה נשמע שאת מפחדת לחיות 'סתם'. בלי לרוץ, בלי בית מושלם, בלי בעל מושלם.

הציפיות שלך הן שבעלך יתרום את חלקו לתמונה המושלמת שאת רוצה, שאת מדמיינת לעצמך.

יש לך מלא אנרגיות אבל את עסוקה בלפזר אותן ולא להתמקד במה שחשוב.

ומה שחשוב זה- איך את נותנת לבעלך הרגשה טובה!

 

תפרגני לו. פרגני לו בלי סוף.

לא לנער. לא לפרוק עול. לא להתעצבן.

 

פשוט תירגעי אל תוך עצמך. תפסיקי לרדוף אחרי אידאלים ותשקיעי בלכתוב לו הודעה על משהו טוב שיש בו. תשקיעי את האנרגיות בלקנות לו הפתעה.

תשקיעי את האנרגיות בלהגיד לו משהו אחד טוב על המשפחה שלו.

תהני ממנו.

 

את נשמעת לי אישה סופר אינליגנטית. אחת שיש לה הרבה כשרונות ועוד יכולה להיות אמא משקיענית ולטפל בצורכי הבית.

זה מדהים וממש לא מובן מאליו.

 

אבל..

את את משדרת לו לחץ. הכרח. ואת בלבך כבר מצפה לאכזבה.

הוא כל כולו אכזבה אחת גדולה.

ואת הבטחה שעוד לא מומשה לגמרי.

 

כל עוד הוא יקבל את השדר ממך שהוא אכזבה,

הוא יתנהג כאכזבה!

את מצפה שהוא יאכזבה אותך, ולכן הוא מאכזב אותך. כל פעם מחדש.

 

אם תמשיכי להכריח, לצפות ולהיות בכוננות אכזבה,

את רק תמשיכי להשתגע מעצבים.

 

הפתרון, לדעתי, הוא להתחיל להיות איטית. להתחיל להיות סבלנית יותר. לא רק כלפי הילדים. להתחיל לקבל, ולקבל בענווה. לשמוע אותו. להתעניין בו. גם לך יש חלק בשיחות הטכניות שאתם מנהלים בוואצאפ.  תתחילי מלתקן ולעדן את התגובות שלך. הוא יבוא אחרייך..

 

מה דעתך?

 

 

בכל הסיטואציה הזו אני גם עובדת על עצמי, המון. 

יש לי את האופי שלי והיתרונות והחסרונות יחד איתו

בכל ההפוגות והתקופות שאני נותנת לדברים לזרום מעצמם אני משתדלת להיות סבלנית ולהסתכל על הטוב, ולקבל הכל, אבל העובדה היא שזה לא מצליח לי...באיזשהוא שלב אני לא יכולה עם האי שקט הזה שיש בתוכי שחסר, שצריך למלא פה הרבה דברים.
רוב הזמן אני לא מבקרת...
(אולי בתוכי, אני לא זורקת הכל עליו, או מוציאה את כולה)

 

אני חושבת שתיארת אותי נכון, אני די פרפקטציוניסטית(ודי סובלת מזה) קשה לי, זה כנראה גם משתלט על הזוגיות.

אני מאוד שחור - לבן, שאני באיזור האפור לא טוב לי. ואני צריכה שהכל יהיה כמו שאני רוצה(וזאת עבודה בפני עצמה...יומיומית).

 

לגבי השקעה בו, תמיכה ופרגון, אני שיא המפרגנת!! כל כולי בשבילו ואיתו.
גם שאני חוזרת עם שקית מקניות ושואל אותי, אני מפתיעה אותו שקניתי בשבילו משהו, אם זה ספר, סוודר, משהו שהוא צריך.

גם בזמנים הכי קשים הייתי יושבת וכותבת לו בקושי גדול מכתב אוהב ומכיל.

לגבי לימודים - אני מאוד מאוד דחפתי אותו, אני מפרגנת לו שישב שעות בספריה או בחדר שאני בבית לבד.

ואין לי בעיה עם זה, זה הזמן וזאת התקופה, נעבור את זה. 

אבל...איפה התמיכה שלו? ביום יום שלי? אני לא לומדת, אבל איפה המקום שלי? רצונות, שאיפות...

 

אין לנו שיח(!) שזה הדבר הכי הכי חשוב לי, ולולא הייתה לנו תקשורת טובה לפני החתונה לא הייתי חושבת בכלל על זוגיות ארוכה ומבוססת. 

 

הכל השתנה, לא בהדרגתיות אפילו, אלא בצורה חדה וכואבת.

 

 

שאי השקט הזה שאת מדברת עליו, לא התחיל בנישואים. מתארת לעצמי שזה היה מוכר לך גם מלפני..

 

את כנראה צריכה ללמוד לנשום לתוך ה"אזור האפור", לתוך השגרה הלא-מוצלחת. להיאחז בדברים הקטנים ולזכור שהמרדף לשלמות, גם אם הוא נראה מבטיח ונוצץ, שווה פחות מערב רגוע וסתמי בבית.

 

יכול להיות שאת רוצה להיות רעיה פרפקציוניסטית ולכן את כותבת לו מכתבי אהבה כשאת בעצם עצבנית?

יכול להיות שאני טועה, אבל זאת אפשרות.

 

פרגני לו לא 'בגדול', אלא בקטן. בספציפי. תוסיפי גם גוון אישי, זה עוזר תמיד:

"תודה שעשית את הקניות, זה שחרר ממני את המטלה הזאת"

"תודה שקילחת ביעילות את הילדים"

"תודה שניקית לי את השולחן ועשית את זה בלי טיפת שליליות. אני כ"כ מעריכה את זה.."

 

תראי לו שאת מאושרת להיות אשתו.

כך זה ידרבן אותו לעשות אותך עוד ועוד מאושרת.

זה יגרום לו להאמין בעצמו.

 

ולגבי השיחות וכו'- חכי עם זה קצת. זה יבוא. לא להפיל עליו משאות כבדים ולהתמרמר שהוא לא עומד בזה.

 

בקיצור- לא להפיל עליו את הלחצים שלך. תתפרקי במקום אחר..

 

אומרת את זה מתוך התמודדות בעצמי.. בהצלחה לנו.

 

יש לך שני תינוקות ובית מוזיאון ואת משקיעה וגם עבדת... זה מאוד מאוד מאוד קשה. ואתם בעצם זוג צעיר. 

אני חושבת שעוד שנה כשילדים יהיו יותר גדולים תחליטי מה טוב לך, להיות יותר בבית או יותר בחוץ או חצי משרה ולכי על זה. מה שטוב לך. 

דבר שני . למה בעל לא מבין? כי הוא עדיין נשוי טרי והוא גבר. הוא לא ניסה אף פעם לטפל בשני קטנים ובבית, הוא בטח חושב שזה תפקיד נשי וטבעי שאת תעשי. הוא לא מבין רמת הקושי. וצריך להסביר לו או לתת להתנסות בעצמו, רק כך הוא יבין ויעריך. בקשר לתקשורת והשקעה בזוגיות, צריך למצוא נושא שמעניין את שניכם. הרבה פעמים באמת לא מעניין אותו או שהוא לא יכול לשמוע תוך כדי. הרבה גברים חושבים שהם משקיעים בעבודה ובבית הם צריכים זמן לנוח, לאכול, הם לא מבינים שאישה מחכה לעזרה. זה בא עם השנים לעט לעט . אז אין טעם לצפות יותר מדי. מצד שני אם אישה לוקחת הכל על עצמה בעל הרבה פעמים לא שם לב שהיא קורסת, גברים פחות שמים לב, צריך להגיד להם. בלי כעס אבל ברור. שאת עייפה, שאת צריכה לצאת פעמיים בשבוע . הוא לא יזהה את הצורך שלך בעצמו ובטח לא ימלא אותו. צריך לבוא אליו בתכלס.

את כתבת שזרקת מילה גירושין. אבל את לא תחזרי למקום שהיית שם לפני חתונה, ממש לא. כי את אימא לשניים עם כל המכלול. ורב הגברים הם אותו דבר או עם חסרונות אחרים. 

בקשר לתקשורת שלו עם ילדים. אם אין לו אחים קטנים בהרבה או אחיינים קרובים הוא פשוט לא יודע מה לעשות אתם. האמת שלשחק עם תינוק הרבה פעמים משעמם.  אולי אם בעלך יישאר עם ילדים פה ושם בלעדייך זה יבנה את הקשר. 

ומצדיעה לך. שני תינוקות בבית וגם בית מוזיאון. אני בחיים לא הצלחתי ככה ואני לא עובדת

אדישות מבו זוג זה דבר מתסכל ביותר.. יכול להיות שהוא צריך משהו חיצוני שיגיד לו את הדברים ושינער אותו. אני ממש ממליצה לך ללכת לייעוץ זוגי. לפעמים זה פשוט הצלה . מניסיון. שווה להשקיע כל שקל להציל את הבית שלכם.

היו גם כאן וגם בלנ"ו כמה שירשורים על אברכות. אותו דבר לגבי חייל וגם מי שיש לו תואר לא תמיד מוצא עבודה.

הדאגה של ההורים מובנת, אבל צריך לבחון כל עניין לגופו - סעיף המגורים למשל: הצפיה לגור בעיר יקרה או שגרעין תורני בפרפריה/ קרואן בגבעה הם אופציה? האם יש הכנסה מהצד (אברך יכול לתת שיעורים פרטיים)? מה התכניות לטווח ארוך? האם ההורים שלו עוזרים? כמה מלגה? וכד'

לא ידעתי עד כמה זה קשה מבחינה כלכלית. במיוחד לאישה.

כמו ש'קוראי שמו' כתב- זה תלוי בכ"כ הרבה גורמים.

אנחנו גרים בפריפריה בבניין פשוט ודירה קטנה אז שכ"ד לגמרי בסדר (2000).

בנוסף, המלגה של בעלי מהישיבה מספיקה לנו כי בישיבה משלבים שעה של לימוד עם ילדים בבקרים אז זה סוג של הכנסה נוספת.

בנוסף, הוא עובד בערבים מדי פעם בשיעורים פרטיים וכד'.

גילוי נאות, אני לא עובדת ויש לנו תינוק קטן.

והכי חשוב- זה קשה, אבל כ"כ משתלם. לדעתי לפחות. אני נהנית נורא מהאיש שהוא הופך להיות. מדהים ממש.

מחזיק אותי גם לדעת שזו תקופה. הרבה זוגות מתחילים בצמצום. צריך להיות חכמים בהתנהלות כלכלית.

 

אני לא מרגישה חנוקה אבל זה כבר תלוי בך וברמת חיים שאת רגילה אליה..

 

שוב, השאלות של קוראי שמו נכונות מאד.!!! צריך בהחלט להסתכל על כל דבר בנפרד.

אנחנו בדרך לאברכות אחרי תהליך ארוך ואם יש רגעים שאני קצת חוששת, דאגת למחוק לי אותם! מדהים איך שאת לוקחת את זה

שיהיה בהצלחה ורק טוב ♥

תודה ששיתפת!
שהקב"ה יפתח לכם את ידו הרחבה וימלא כל צורכיכם אמן.
לא הבנתי למה התכוונת שאמרת שזו רק תקופה וזוגות אחרים גם מתחילים בצמצום, הרי משכורת של אברך נשארת אותו הדבר לא? איך עם הזמן זה משתפר? אני שואלת ממקום של באמת לדעת ולא חלילה לבאס

עם הזמן, מן הסתם יעסוק גם יותר לפרנסתם.

 

אם יגדל ת"ח וזה כיוונו - ילַמד או כד'.

הוא רוצה לעסוק במקצוע שהתורה במרכזו.

כרגע הוא לומד תואר בחינוך מיוחד (זה תואר במסלול מיוחד לאברכים, לימודים בימי שישי בלבד) בהמלצת ראש הישיבה שיהיה לו על כל מקרה. אבל השאיפה היא להיות ר"מ או רב (הוא משלב לימודי רבנות בחלק מהזמן בישיבה).

בכל מקרה, זה יצא יותר ממלגה של אברך.

מה גם שאנחנו רוצים משפחה ברוכה בע"ה וממשכורת אחת כמעט בלתי אפשרי, אז כמו שדן אמר, הוא יתגבר אותי ויסייע יותר בפרנסה..

לשים את התורה כערך מרכזי גם במקצוע מלכתחילה זה באמת הכי חכם ונכון. אצלנו המצב הפוך, אנחנו מנסים בכל פעם להכניס את התורה לחיים שלנו, תחום אחר בכל פעם.
דרך אגב, מה זה ר"מ?

 

ר"מ זה רב (לא חייב להיות עם תעודת רבנות) שמלמד בישיבה תיכונית/ ישיבת הסדר/ מכינה. בעלי פחות רוצה ישיבה תיכונית. נראה לאן החיים יובילו אותנו..

 וכן, רק עכשיו אני מבינה איזו חשיבות יש לכך. אחרי המון שיחות והמון קשיים שעברנו במעט זמן שאנו נשואים. אני לומדת להעריך. אני מוקפת בקהילה שיש בה עוד נשות אברכים כמוני אז בזמני משבר אני מוצאת למי לפנות וממי לשאוב עידוד להמשך..

אבל בהתחלה לא באמת רציתי את זה, גם לא לתקופה, ורבתי איתו המון. היום ב"ה אנחנו במקום טוב יותר. הרבה בזכות זה. והרבה בזכותו. ב"ה שנתן לי ♥

לא פשוט, כי זה באמת דורש אהבה לכל עולם התורה וגם אומץ.
אבל נשמע שאתם לגמרי שם, אפילו שזה לא התחיל ככה והצלחתם להתגבר על המכשול.
הלוואי ונזכה כל ישראל❤

ומקבלים כסף מהצבא וקצת חלטורות מהצד וחיים מזה...

אפשר להתפרנס גם כשעדיין אין מקצוע מסודר.

יכול להיות שהוא יהיה גם סטודנט? הכל ייתכן בגילאים האלו.

 

בסופו של דבר מה שחשוב זה שיהיה לו אופי חזק שחשוב לו לפרנס אותך ולהתאמץ בשביל זה.

יש לא מעט עבודות מזדמנות, אם יש כישרון מסויים - אפשר לפתח אותו בינתיים בשוטף וזה משדרג את העניין.

 

מבינה מאוד את ההורים שלך,

אך מצד שני אפשר גם להסביר להם שבימינו לצערנו,

גם מי שיש לו עבודה מסודרת והכנסה קבועה,

אם הניסיון שלו הוא פרנסה - אז לא בטוח שיישאר בעבודתו לעולמי עולמים.

יש פיטורין, יש חוסר סיפוק בעבודה, המון סיבות להישאר בלי עבודה.

 

21 זה גיל יפה להתחתן,

לדעתי בלבד - אין סיבה לחכות בשביל מישהו מבוסס. 

 

כמו שההורים שלנו עבדו קשה כדי להתפרנס,

הם יכולים לסמוך עלינו שהם חינכו אותנו מספיק טוב להתמודד עם זה בעצמנו.

 

אישית אני בייניש שיעור ג עם שלשה עבודות במקביל (2 קבועות. אחת לפרקים) הכל תלוי בחריצות ובנחישות וכמובן בסיעתא. חושב שההורים שלך צודקים. בחור עובד זה בחור רציני עם רגליים בקרקע. אם הוא בצהל אז הוא מסודר..

ההחלטה על אורח חייך העתידי, היא שלך.

 

את צריכה קודם להחליט על גוון הבית אותו את רוצה. לפי זה לחשוב על ההמשך.

 

את סטודנטית ומשלבת עבודה - אז יתכן שהבחור, בדיוק כמוך, יהיה בחור ישיבה עם הנכסה צדדית ומילגה, או סטודנט שמשלב עבודה.. תלוי במה את מעוניינת.

 

קודם - השאיפות המהותיות. אח"כ - חשבון מעשי איך מסתדרים. בעל בוחרים לא רק לכמה שנים הראשונות.

 

 

אבל ב''ה היום בתור אברך הצלחנו לקנטתנדירה אשתי לטמדת ואנו מממנים את הלימודים והיא לא עובדת. ועם הרבה הוצאות יחסית

אם הבנאדם חרוץ ויכול לעבוד ימי שישי, אחרי הכולל וכן. ולא משתגעים על רמת חיים גבוהה אלא מסתפקים במועט. גרים ביוש או םריפריה אפשר להסתדר. נשמע שאת לא מממנת לימודים. כבר טוב, יש לך הכנסה של אלף לחודש. עם קצת מאמץ את יכולה להגדיל ל1500-2000. אז לא חייב רכב, ויש מלגות באוניברסיטאות ומכללות. ואם עשית שיר''ל שנתיין אז בכלל אפשר להשיג מלגות
הנקודות הם
א חריצות ומוסר עבודה
ב הסתפקות במועט (למשל לא קונים רכב. מסחטת הוצאות)
ג הבנת חשיבות התורה. להבין שזה ככ גדול שזה שווה. הרי אתלומדת מקצוע לא עולה על דעתך להגחד שבגלל זה את לא יכולה לעבוד הרבה. אז זהו, שתואה זה הרבה יותר חשוב. אמנם אם אין קמח אין תןרה אבל מה המטרה ומה האמצעי?
בקיצור אפשרי

עם המים שנאגרו.

לחילופין אפשר לקפוץ בשלוליות

כן!! עם כובע על הראש ללכת לים (לא לחוף!) לטיילת ולהסתכל על החיבור המדהים של הים והשמיים!!

אחכ אפשר ללכת למקום סגור וחם ולאכול אחרי שהים פתח את התאבון...

ולספר סיפורים מהילדות

מתחת לפוך
אתם תהנו ואני אקנא

אבל אומרים שלשים בקמיצה של רגל שמאל זו סגולה לחיי זוגיות מרתקים.

כל יום לומדים משהו חדש