כתבתי כאן בעבר בשמות אחרים.
נשוי כ15 שנים עם מספר ילדים. בעיה שמלווה אותי לאורך כל שנות הנישואים והתעצמה לאחרונה בימים רגילים אנחנו נשואים באושר אבל בכל ויכוח או דיון ביני לבינה היא לא מקבלת את זה שיש צד שני. מבחינתה רק היא צודקת. וכשהיא מתחילה להאשים תמיד אני האדם הבלעדי ואין טיפת לקיחת אחריות מצידה על כלום. תמיד מאה אחוז האשמה שלי ואפס אצלה. גם שמכנה אותי בכינויים לא נעימים / צועקת וכו' תמיד תגיד שזה באשמתי כי אני הבאתי את זה על עצמי. חשוב להגיד שאני היציב והיא העדינה וולפעמים בשם הצד החלש שלה כביכול מותר לה הכל- לאיים/ לצעוק/ להתפרק, הגיע פעם פעמיים לאלימות פיזית ( כמובן לא מסוכנת אני פי כמה ממנה...). בדרך כלל בעימותים כאלה אני מתרחק ממנה מבחינה רגשית ולעיתים גם לא מדבר איתה מה שמעצבן אותה מאוד. בסופו של דבר חוזרים לשגרה לאחר שהיא מסבירה לי שהכל בגללי וכמובן לא לוקחת אחריות. העניין הוא שככל שהילדים גדלים וכל הסיטואציות קורות לידם אני מרגיש שזה פוגע בהם וכמה שהם ידעו על סוגיות תקינה. בפסח אני פלטתי לעברה מילה לא נעימה והתנצלתי על כך מספר פעמים והיא בתגובה פלטה לי גם כמה מילים ולא הייתה מוכנה להתנצל וכך רוב הפסח היינו מרוחקים ( אני לא ממש דיברתי איתה). בערב חג היא התפרצה אלי בעשרות מילים קשות מול הילדים ואיימה באיומים שונים.
היא גם כרגע טוענת שהכל בגללי ואם הייתי חוזר לשגרה רגשית איתה היה על מה לדבר על התנצלות אך ברגע שאני מרוחק זה בלתי אפשרי מבחינתה. אני באמת פגוע. מרגיש שק חבטו. תמידי שלה.
זה נשמע קצת ילדותי אבל מרגיש לי שזה לא התנצלות כזו או אחרת אלא עצם ההבנה שבזוגיות תמיד יש 2 צדדים וצריך לדעת לקחת אחריות ולהבין שיש פה גם צד שני וכמו כן שיש גבולות שאותם לא חוצים במילים שאומרים בטח לא ליד הילדים.
אני מרגיש שאם אכנע אני נכנע שוב לסחטנות וזה ימשיך באותה דרך בפיצוץ הבא.
מה דעתכם?
נשוי כ15 שנים עם מספר ילדים. בעיה שמלווה אותי לאורך כל שנות הנישואים והתעצמה לאחרונה בימים רגילים אנחנו נשואים באושר אבל בכל ויכוח או דיון ביני לבינה היא לא מקבלת את זה שיש צד שני. מבחינתה רק היא צודקת. וכשהיא מתחילה להאשים תמיד אני האדם הבלעדי ואין טיפת לקיחת אחריות מצידה על כלום. תמיד מאה אחוז האשמה שלי ואפס אצלה. גם שמכנה אותי בכינויים לא נעימים / צועקת וכו' תמיד תגיד שזה באשמתי כי אני הבאתי את זה על עצמי. חשוב להגיד שאני היציב והיא העדינה וולפעמים בשם הצד החלש שלה כביכול מותר לה הכל- לאיים/ לצעוק/ להתפרק, הגיע פעם פעמיים לאלימות פיזית ( כמובן לא מסוכנת אני פי כמה ממנה...). בדרך כלל בעימותים כאלה אני מתרחק ממנה מבחינה רגשית ולעיתים גם לא מדבר איתה מה שמעצבן אותה מאוד. בסופו של דבר חוזרים לשגרה לאחר שהיא מסבירה לי שהכל בגללי וכמובן לא לוקחת אחריות. העניין הוא שככל שהילדים גדלים וכל הסיטואציות קורות לידם אני מרגיש שזה פוגע בהם וכמה שהם ידעו על סוגיות תקינה. בפסח אני פלטתי לעברה מילה לא נעימה והתנצלתי על כך מספר פעמים והיא בתגובה פלטה לי גם כמה מילים ולא הייתה מוכנה להתנצל וכך רוב הפסח היינו מרוחקים ( אני לא ממש דיברתי איתה). בערב חג היא התפרצה אלי בעשרות מילים קשות מול הילדים ואיימה באיומים שונים.
היא גם כרגע טוענת שהכל בגללי ואם הייתי חוזר לשגרה רגשית איתה היה על מה לדבר על התנצלות אך ברגע שאני מרוחק זה בלתי אפשרי מבחינתה. אני באמת פגוע. מרגיש שק חבטו. תמידי שלה.
זה נשמע קצת ילדותי אבל מרגיש לי שזה לא התנצלות כזו או אחרת אלא עצם ההבנה שבזוגיות תמיד יש 2 צדדים וצריך לדעת לקחת אחריות ולהבין שיש פה גם צד שני וכמו כן שיש גבולות שאותם לא חוצים במילים שאומרים בטח לא ליד הילדים.
אני מרגיש שאם אכנע אני נכנע שוב לסחטנות וזה ימשיך באותה דרך בפיצוץ הבא.
מה דעתכם?
