פורום נשואים טריים (עמוד 42)

בנוסף, כדאי לשקול היטב אם יש עניין להשאיר אש נמוכה. כלומר שתהיה תזוזה כלשהי בעסק.

תוכל להסתדר בעצמך עם דיווח מקדמות וכו'? אמור להיות מאוד מאוד פשוט.

אני יודע שהוא מדווח הכל מתוכנות במחשב שלו שמחוברות ישר לרשויות המיסים וזה לוקח לו כמה קליקים.

אני לא יודע איך אני עושה את זה בעצמי...

התשלום החודשי זה בעצם ניגזרת לזה שאתה לא משלם על ההוצאות של הדוח השנתי והצהרת הון..

אני לדוגמא פועלת עם רוח אחרת..אני לא משלמת חודשי ועושה את הפעולות לבד ודוח שנתי והצהרת הון משלמת לו כל שנה רק על לעשות אןתם וזה יותר נוח לי

ובלי קשר 350 תשלום חודשי זה יקר...

אני משלמת סכום דומה בתור עצמאית

הרוח שלי נתן לי הצעה של סביב ה200

עכשיו שמה לב שרשם מורשה

לא..אני דיברתי על הצעה שהוא נתן לי על הפטור

גם אצל קולגות, לכן התפלאתי.

מקובל לחתום לשנת מס ואם זה כולל דיווח שנתי אז אולי אפשר לבקש הפחתה אבל בטח שלא את מלוא הסכום.

בהתחלה ביקשתי הפחתה והוא לא ענה לאימייל הזה, אחרי כמה חודשים שאלתי אם יכול לדווח בעצמי לחצי שנה וגם לזה הוא לא ענה.

הדוח השנתי שלי הוא כלום - בגלל שהעסק מאד פשוט, בקושי יש נתונים, אני לא מאמין שלוקח יותר מ20-30 דקות לעשות אותו.

האיש חוצפן ונותן שירות רע.

נסה להתייעץ עם סטודנט לראיית חשבון או מנהל חשבונות שייעץ לך כיצד להגיש דו"חות 0 ולאחר מכן בחר לך איש מקצוע אחר שיכבד אותך.

להתעלם מהאימיילים שלך זו לא דרך. 

גם לנשים דתיות.

באופן כללי לא רואה בעיה לצפות בסדרות.

אני מעדיפה סדרות בלי אלימות קשה ובלי סיטואציות אנטימיות מפורטות מדי.

לא זכור לי שהסדרה הזו בעייתית.

כתבת שזו אחלה של סדרה גם לנשים דתיות. את דתיה ? כי אני פשוט מופתע שנשים דתיות נחשפות לתוכן מסוג זה. ואם את דתייה, אז באמת זה מאשר לי שהבעיה היא שוב אצלי, ושיכול להיות לגיטימי שאישה דתייה תצפה בתוכן מסוג זה.

למה בשביל להרגע, אתה צריך לדעת שאשתך דומה לעוד נשים דתיות?

אשתך היא אשתך, איתה בחרת לחיות, היא האשה שאתה אוהב ושאר הנשים הדתיות לא צריכות לעניין אותך.

יש נשים דתיות שעושות *הכל*.

רואות סדרות גם עם סצנות מיניות.

רואות ריאליטי.

משתתפות בריאליטי.

לובשות מכנסיים.

לובשות פאה.

הולכות בלי כיסוי ראש.

מעשנות.

שותות.

אוהבות ספורט.

אוהדות קבוצות ספורט.

שומעות מוזיקה לועזית.

שומעות מוזיקה חילונית.

חברות בקבוצות פייסבוק.

יש להן טיק טוק.

והרשימה לא סגורה.

שעושות כל דבר מהרשימה הזאת.

תודה רבה על התשובה  

סדרות אחרות גם עם נשיקות וכולי.

כיום אני לא רואה מחוסר זמן והעדפות של תחביבים אחרים, אבל נשמע לי לגיטימי בהחלט.

לפעמים רוצים לנוח ולבהות בטלויזיה זו דרך לעשות זאת.

אני מבינה שזה לא אידיאלי, אבל אין סיבה להזדעזע

מחברים שיש להם ocd - הם מחפשים כל הזמן להירגע, כשלכל אחד יש את הטריגר שלו.

ברור שהפיתרון האמיתי הוא לא להרגיע אותך - כי תמיד יהיו עוד ועוד דברים שילחיצו אותך,

לדעתי (הלא מקצועית ולא מכירה לעומק)  אתה צריך להפנים שאתה הולך לחיות כל החיים עם  תחושה שאשתך עושה דברים לא מתאימים ושיהיה לך צורך חזק ומיידי בהרגעה ופשוט זה המצב.

אם הבנתי נכון זה גם אחד העקרונות בשיטת הטיפול הרווחת  ְְ שהמטופל יהיה חשוף לגורם שמלחיץ אותו ובלי "להשקיט" את הלחץ אלא לקבל אותו.

אהבתי מאוד את תחילת התשובה ואת סופה. את האמצע שבה כתבת "אתה צריך להפנים...", לדעתי הוא לא נכון ולא פייר, לא כלפי אשתי ולא כלפי עצמי. אני לא רוצה תחושה של חוסר נוחות ואשתי לא רוצה שהיקר לה באדם יחשוב ככה כלפיה.

בסוף תשובתך התייחסת לחשיפות, שאהיה חשוף לגורם המלחיץ מבלי לעשות טקסים מרגיעים, אתה צודק. וזו הדרך המהירה שבה החרדה תפחת ובעז"ה תיעלם

תודה על התשובה ואני משתדל ליישם אותה בהרבה מישורים

לנכד מתייחסים יפה לא משנה מה ההאבחנה..

למשל אם חושבים שאת מפנקת אותו מדי, או שאם רק יגידו לו כך וכך הוא יבין.

אם יבינו שיש סיטואציה אובייקטיבית, אולי יעזור...

בהצלחה בכל מקרה🌷

למה הסודות האלה?

רק מכביד על כולם 😔

כוונתך טובה ממש. אבל התוצאה היא שאת לא רוצה לגרום צער מכיוון אחד וגורמת אותו מכוון אחר - של הערות בלתי פוסקות ותסכול שלך, של ההורים ושל הילד.

הרבה פעמים כשמבינים משהו, באמת, יכולים יותר להתנהל מולו נכון.

בהצלחה רבה

ו או תנסי לשדר להם שפה שישתמשו בה שתהיה יותר לרוחך

מובן הקושי בהעדר קשרים משפחתיים 

חשוב לספר לאנשים קרובים (הורים, סבים, מורים, מאמנים בחוג וכיוצ"ב) על האבחון.

ברגע שסיפרנו על האבחון של הבן שלנו כל היחס השתנה לטובה ממש. 

לא כי עכשיו מוותרים לו או מרחמים עליו, אלא כי עכשיו גם מבינים שהוא לא מנסה להתנהג לא יפה או להתחצף וכו' (אלא הוא באמת באמת לא מודע לכך שמה שהוא אומר לא מתאים), 

וגם מבינים שיש דברים מסוימים שהם באמת מעבר ליכולות שלו כרגע וזה לא עניין של עצלנות או של רישול.

למשל:

אם הוא אומר למורה משפט חצוף, היא מבינה שהוא כלל לא מבין שזו חוצפה. ההבנה החברתית שלו נמוכה, והוא לא תמיד יודע מה מותר ומה אסור להגיד.

ברגע שהמורה מבינה שהוא לא התכוון להתחצף והוא לא יודע שזה מעליב, אוטומטית היא נפגעת פחות ומגיבה אליו בצורה מותאמת (מסבירה לו במקום לכעוס ולהעניש).

אם כשכולם מסדרים את הכיתה ויש הרבה רעש, הוא פתאום מוריד את הראש לשולחן, עוצם עיניים וסותם אוזניים - זה לא כי הוא עצלן שמסרב להשתתף עם חבריו בסידור הכיתה (מה שהמורה חשבה פעם), אלא הוא מנסה להתנתק כי הוא לא מסוגל להכיל את ההמולה והרעש. מיד היחס משתנה, ובמקום לכעוס עליו היא שואלת אותו אם הוא מעדיף להיות כמה דקות בחוץ.

(כמובן במקביל הוא מקבל טיפולים מסוגים שונים שיעזרו לו להימנע משתי הסיטואציות הנ"ל עד כמה שאפשר).

עוד דבר חשוב זו ההבנה שאצל ילדים על הרצף אי אפשר להסביר משהו פעם אחת ולקוות שמעכשיו זה ייקלט.

כל דבר הוא תהליך ארוך של למידה, תרגולים, רגרסיה, שני צעדים קדימה ואחד אחורה.

להגיד לילד על הרצף "למה אתה לא מסוגל לאכול עם סכין ומזלג?! תפסיק מיד לאכול עם הידיים!" פשוט לא יעזור. הוא יהיה מתוסכל מכך שכועסים עליו, ומכך שהוא לא יכול לעשות את המצופה ממנו.

להגיד לילד על הרצף "תפסיק להתחצף" זה חסר משמעות, כי פעמים רבות הוא פשוט לא יבין מה זו חוצפה. 

בקיצור,

לפני שאת מחליטה האם לספר או לא לספר לאנשים מסוימים (ובמיוחד להורים שלך), אני ממליץ לך לקחת בחשבון את כל זה...

בהצלחה!

אתה כאבא לבן על הרצף מבין ממש איפה אני נמצאת,

אכן לא פשוט ולעל החלטה יש השלכות אחרות.

בבית ספר כמובן יודעים  אך משפחה קרובה לא, וזה כבר קשה מידי להחזיק בבטן.

אז נראה מה יהיה

אבל עשיתי שבת לפני שנה וקצת באביתר והיה נחמד ממש, אם כי לא פשוט בגלל החום והצמיגים שנשרפים.

תתחיל בלמצוא מישהו שגר בנריה.

אחרי זה תבקש ממנו את המספר של המשפחה

"היי אחי, לאן אתה הולך השבת?"

"אני הולך לרכל"

חוץ מאשר לרכל.

כדאי להתאמץ לשבת יחד אבל לא חושב שנכון לעשות על זה מריבות אם זה לא יוצא, במיוחד אם זה מצב חד פעמי לשבת אחת.

גג 20 איש.

כמה שזכור לי אישיתי לא ישבה ממש לידי אלא כמה מקומות ממני.

מבחינתי זה כן נקרא לשבת יחד .

כשזה בתוך משפחה מצומצמת - כזוג צעיר באמת עדיף לשבת ביחד, לטובת בן הזוג הטרי שעדיין לא כל כך מכיר. ברגע שיש ילדים ובמיוחד כמה ילדים - עדיף לא לשבת אחד ליד השני, כדי שתהיה יותר אפשרות ששני בני הזוג, יהיו ליד הילדים שצריכים עזרה.

לשבת ביחד?

בכל מקרה, אני אישית אוכל גם להבין למה מישהו ירצה לא לשבת ליד בן/בת הזוג בסיטואציות שונות.

אבל כמובן רצוי שההחלטה תתקבל ביחד... 

כי אם כבר מבלים ערב שהוא לא בבית, ששם יש לנו את הביחד שלנו, אז גם בתוך ההמולה רוצים את הביחד שלנו.

אם אחד מבני הזוג פחות מרגיש בנוח בקהל באופן כללי (או ספציפית באירוע מסוים) אז הנוכחות ותשומת הלב של בן הזוג, עוזרת מאוד להפחית את המבוכה או תחושת הזרות או השעמום או מה שלא יהיה.

זה גם קשור למנטליות וגם קשור לצורך רגשי.

צורך במרחב, בביטחון לעומת ריגוש, צורך במפגש עם אחרים או רתיעה ממפגש עם אחרים.

אני חושבת שאם את באמת רוצה לדעת מהלב למה זה כ"כ חשוב לבעלך, שבי עם עצמך לבד, תדמייני שגדלת במשפחה שלו, במקום שלו (אחים אחיות וכו'), בתרבות שהוא בא ממנה, בדפוס הזוגיות שהוא ראה בבית, ממש תיכנסי לנעליים שלו בדמיון ובלב - ולא רק בשכל.

אולי תמצאי שם את התשובה.

כל הנ"ל בהנחה ששאלת אותו ועדיין זה לא מובן לך.

לשניכם יש צרכים שונים.

כמו שיש צרכים שונים לאנשים שונים בתחום הפיזי, כך גם בתחום הרגשי והחברתי.

את לא חייבת להבין את זה אבל כן לקבל את זה... זה חלק ממי שהוא. הוא מבקש ממך לכבד את הצורך שלו (גם אם זה נראה לך מיותר או מעיק)

נראה לי יותר שייך לשבת בסיטואציות כאלו כמשפחה.

מצד שני אין לי שום בעיה עם אירועים נפרדים, אפילו אוהבת את זה, ולשנינו בסדר גמור הלשבת בנפרד.

כי ככה נעים לנו.

אבל לא ככלל, בעיקרון מה שזורם.

אנשים שונים.

אין שום סיבה שאשב בשולחן שמשעמם אותי ואותו מעניין, ולהפך.

אם חשוב לו או לי שנשב יחד אז מדברים על זה.

לרוב קורה שמתחילים יחד ואז מתפצלים. 

אם אתם זוג צעיר סביר להניח שהשאלה הזאת מעסיקה אתכם יותר.

מה עושים כשמישהו חושב שחייבים לשבת ביחד (אפשר כמובן לקום ולדבר עם אחרים ולהסתובב אבל שהבסיס יהיה יחד)                                                                  והשני חושב אנחנו יחד כל הזמן . באירוע עם המשפחה המורחבת אני רוצה לדבר עם אנשים אחרים, אנשים שלא ראיתי מלא זמן.                                                   איך מתקשרים במקרה כזה שזה לא הופך לריב?          

כל הערה שלי עלולה להיגרר לריב

הפתרון היחיד הוא לדבר בינכם ולהגיע להבנה אחד של השני.

קורה שיש בינינו פער, למשל אירוע משפחתי מהצד שלי, אנשים שלא פגשתי מלא זמן ואני כל כך שמחה לפגוש אותם שהוא מרגיש קצת "נטוש", ואני צריכה להשקיע תשומת לב מיוחדת שזה לא יקרה.

וגם להיפך יכול לקרות..אז אני מאוד מבינה את שני הצדדים.

לפעמים אפילו יותר קל לי ללכת לאירועים כאלה בלעדיו (כמובן, רק אם גם הוא מעדיףאת זה)

אם יש ילדים אז הקטן ביננו והשאר לידינו.

אפשר לקום ולדבר עם מי שרוצים

אבל הגענו לאירוע כזוג ונשב יחד

לא חייב להיות חונק בכלל

אבל כן הרגשה של ביחד

כלומר אף פעם לא נכחתי ספציפית בשבת חתן בקיבוץ ובסעודת פורים בכזה גודל, אבל בהחלט בשלל אירועים דומים ראיתי הרבה זוגות שלא יושבים דווקא יחד.

זורמים כזה.. יש סיטואציות שאנחנו יושבים ביחד - בעיקר שאני מרגישה קצת חוסר ביטחון חברתי עם זה עם זוגות חברים שלו - שאני לא מכירה שם את כולם או חתונה מהצד שלי .. אבל אם שנינו מכירים את כולם- אז כל אחד מרגיש בנוח לשבת גם רחוק יותר ואולי לדבר עם מישהו אחר.. וזה אחלה.. ניראלי שככל שעובר הזמן מכירים יותר אחד את השני ואת שאר האנשים המשותפים ואז באמת לא חייב לשבת ביחד כל הזמן..

הרבה פעמים בא לנו לשבת ביחד.. אבל מדברים על זה בטבעיות.. 

אז לא יושבים ביחד. מצומצם אצלו תמיד יושבים ביחד ובדכ גם אצלי ( אבל זה לא מעיקרון)

אני חושבת שאיפה שמרגישים ממש בנוח לנו אין עניין לשבת ביחד.. עכשיו עם ילדים זה קצת אחרת 

בגדול אנחנו תמיד מתחילים ישובים אחד ליד השני (אלא אם כן כמובן מדובר על אירוע בהפרדה) אבל מהר מאוד כל אחד הולך לדבר עם אנשים אחרים ומתיישב לידם חחח

כשאני באה לאירוע חברתי, בעיקר של המשפחה, אני באה כדי לשבת ולשוחח עם אנשים אחרים ולא עם בעלי, איתו אני יכולה לדבר גם בבית.

אם זה אירוע שבו אני לא מכירה אף אחד כנראה אני יותר אדבק לבעלי, אבל גם אז אם הוא יחליט ללכת ולדבר עם חברים וכו' אני אהיה סבבה עם זה ואמצא איך להעביר את הזמן לבדי

ומה הרקע לשאלה

אבל בעיני זורם לגמרי

בארועים מעורבים יושבים יחד (ויכול להיות שפתאום אפגוש מישהי ואדבר איתה בשולחן אחר איזה חצי שעה אם בעלי מסתדר עם הנוכחים האחרים ולא משעמם לו)

בארועים נפרדים יושבים נפרד

אם כיף אז הולכים ומתאימים עצמנו לאופי האירוע

ואם לא אז רק מי שרלוונטי לו הולך

וזהו בזה נגמר הסיפור.. בלי יותר מדי מחשבות

תעשו מה שטוב לכם.

אני לא רואה פה עניין קריטי, נשמע לי שה"קריטיות" היא איך זה נראה מבחינת הנרמול החברתי בו אנחנו נמצאים וזה פחות מעניין אותי אבל אולי אני סתם מבלבלת לך את המוח.. אני אוהבת אותנו בכל מקרה, ושכל השאר יקפצו😆

שלהביא ילד צריך לעשות את זה כשמרגישים יציבות בחיים..

יש אהבה גדולה בניכם וזה המון!

אבל אם יש משהו שמאתגר בתקופה הזאת, יהיה עוד יותר מאתגר להיכנס להריון..

אמנם את עכשיו מנסה לתמוך בו אבל בהריון את תצטרכי הרבה מאוד תמיכה והוא צריך להיות במקום נפשי שמסוגל להיות שם איתך ובשבילך..

נכון שגם ילדים זה שמחה ומוסיף המון אור אבל צריך להכין את הכלים כדי להכיל את הילדים שלנו..

תשתפי אותו בתחושות ובחששות שלך..

נשמע שאולי הוא צריך עזרה מקצועית חוץ מהתמיכה שלך..

את מנסה 'להרים' אותו.. זה מרגש ומהממם, אבל נשמע

וזה משפיע עלייך גם רגשית מאוד מאוד

הוא צריך למצוא את הכוחות להרים את עצמו כדי ששניכם תוכלו להיות מספיק חזקים כל אחד בפני עצמו ושכל צד יחזק את את השני ואת הילד שלכם כדי להקים את המשפחה שלכם..

יש לכם בסיס טוב, קחו את הזמן להתחזק עוד קצת..

ובעז"ה תזכו לבנים ובני בנים

נ.ב - מוסיפה הערה בצד ההלכתי -אני האמת פחות מחוברת לכך אבל אם יש לכם רב שמלווה אתכם אולי כדאי להתייעץ לגבי התחושות האלו ובטוחה שיהיה לזה מקום ..

לדעת שאתם נורמליים.

המגע הוא כלי מאוד חזק להביע אהבה, וכשאין אותו אנחנו כביכול חסרי אונים.

אתם נשואים חודשיים, עדיין חדשים בהכול -

בתקשורת

במגורים יחד

במגע

בהתמודדות עם הריחוק

בניהול של הבית.

אני זוכרת על עצמי, שהנישואים היו בשבילי שינוי משמעותי בכמה מישורים, והמשאבים שלי היו דלים יחסית כי זה היה הרבה להתמודד איתו.

- הייתי צריכה לשים כיסוי ראש

- הייתי צריכה להתרגל שיש עוד מישהו איתי בחדר/במיטה

- הייתי צריכה לנסוע בצורה אחרת בשגרת היום יום

- הייתי צריכה להתרגל שאנחנו אחראים על אחזקת הבית

- הייתי צריכה להתרגל שאנחנו אחראים על הכספים שלנו

וכו' וכו'.

ממילא  במצב כזה אם יש משבר, אפילו קטן, כשאפשר לתת חיבוק זה כמובן מרגיע מאוד את המצב, וכשאין את זה, יחד עם שאר השינויים, החוסן נמוך יותר.

כתבת שסוגרים את הריב בהבנה והכלה, זה המון. המון!

אבל רגשית עוד קשה להפשיר. כן, כי אם סוגרים מריבה רק ברמת השכל, לוקח זמן גם לרגש "להסכים".

וכאן הצד היפה בזה שאתם נשואים טריים.

אתם עדיין נחשבים לחתן וכלה בשנה הראשונה, ולא סתם.

אתם עדיין בבנייה. הכול עדיין טרי וחשוף ונתון לשינויים.

זה הזמן לפתח לעצמכם שפות אהבה נוספות, להבין איך הצד השני אוהב לבטא ולקבל אהבה (לפעמים זה ברמת הזקוק ולא רק אוהב), וללמוד לעשות את זה.

יש המון שפות אהבה, ואנחנו בדרך כלל מורגלים רק ל2-3, והאחרות לא מוכרות לנו או לא נחשבות בעינינו.

יש כאלה ששפת האהבה שלהם היא מגע

יש כאלה שמדברים ומסבירים

יש מחמיאים

יש את אלה שמכינים אוכל

יש את הפועלים באופן כללי - במחוות קטנות, כמו לסדר את החדר, לוודא שנוח לשני, לעשות בשבילו את מה שהוא שונא (וזה גם לוקח זמן ללמוד)

יש את הפועלים באופן כללי - במחוות גדולות, כמו להכין מסיבת הפתעה או לערוך שיפוץ כללי בבית.

יש כאלה שנותנים מתנות

יש כאלה שזקוקים לחוויות משותפות, כמו לשבת ולבהות אותו נוף או לקפוץ בנג'י ביחד (וכמובן כל המנעד באמצע ;) )

תחשבו, איזה עוד שפות אהבה מוערכות בעיניכם, ומה אתם יכולים לעשות עוד, חוץ ממגע במותרים ודיבור של הכלה באסורים, כדי להתקרב.

ואגב מאוד יכול להיות שזה כבר קיים אצלכם אבל "שקוף", למשל אולי היא מכינה אוכל שאתה אוהב אבל אתה לא רואה בזה מחוות אהבה, ואתה בכלל דואג לבירוקרטיה כדי שלא יהיה לה את הכאב ראש אבל היא לא חשבה שזה קשור אליה.

תודה רבה לך, אחד הדברים שאני שם לב שמאוד מרגיע זה לגעת שהמצב שלנו הוא נורמלי וכולם עוברים את זה גם אם לא נראה ככה,

באמת שמתי לב שיש לנו שפות אהבה נוספות כפי שתיארת.

מה שמאוד קשה זאת התחושה שנמצאים בלופ מסוים שתוך מילה אחת לא במקום יכול להיות ערב שלם מבאס אפילו אם התגברנו על זה רק כי אין את המגע..

התנודות חזקו. מאד בהתחלה

אתם ממש עכשיו לומדים להבין יותר טוב את דרך המחשבה אחד של השני, את הנקודות שלא ידענו שכשאנחנו דורכים עליהם זה קריטי ופוגע למרות שלא העלינו על דעתנו.

אתם לומדים בדיוק ככה, מה משמח אותה,  מה משמח אותך.

לומדים להצליח שניה ללמד זכות לפני שנפגעים, לסגל מבט של מישהו עם מבט שונה לגמרי...

זה באמת מאד מאד מוכר והגיוני 

שמילה אחת לא במקום הורסת את הערב, היא ככל הנראה בגלל שהכול עדיין טרי ורעוע.

האמון ייבנה אחרי שתריבו ותשלימו שוב ושוב, תעניקו אהבה זה לזה ללא תנאי, תחוו עוד חוויות ביחד וכו'.

אם אתה נותן מכת פטיש לערימת פיגומים, הכול יקרוס, אבל אם תיתן מכה לקיר בטון, חוץ מקצת טיח שינשור לא יקרה כלום.

הסתייגות - אם התחושה היא כזו, כי התגובות מאוד קיצוניות (הרגשה שנחצה קו אדום, כמו קללות, מכות, צרחות, חרמות, לא מחליפים מילה כמה ימים) זה סיפור אחר.

אבל מהתיאור שלך זה לא נשמע ככה.

אתם ממש טריים וצריכים ללמוד איך מתנהלים ביחד בכל מיני מצבים - איך רבים נכון, איך משלימים נכון בלי לטאטא דברים מתחת לשטיח, איך מתנהלים בימי הריחוק ככה שעדיין מרגישים אוהבים ונאהבים.

זה לימוד שנראה לי רק אתם יכולים לעשות מתוך היכרות מעמיקה וניסוי וטעיה.

כמו ש@אחינועמית כתבה להיות קשובים לאיזה עוד שפות של אהבה חוץ ממגע יכולים לקרב ביניכם - בילוי משותף, שיחת עומק, מחוות, מתנות וכו' וכנראה שלכל אחד מכם יש שפה קצת שונה וגם את זה תצטרכו ללמוד ולהכיר.

תהנו מהתקופה המקסימה הזאת🙂

חחח נשואים 15 שנה ועדיין קשה!

אנחנו אישית על מניעה הורמונלית = בלי נידה.

בגדול זה מסע, תהליך...

אפשר להתמודד ולגדול ממנו המון!

יש שם רעיונות ממש נחמדים ומועילים..

חוברת טיפים לימי ההרחקות

שזה צימר שבו את שמה כמה כסף שנראה לך.

זה במושב שתולה

את ביתם בבין הזמנים.

הייתי עושה פה פרסומת למישהו כזה. אבל נראה לי שאסור

אצלנו מאד נפוץ איפה שאני גר.

אז כמעט כל מלון בארץ יכול להתאים את עצמו לדתיים/חרדים: היפוך ארוחות, עזיבה לאחר מוצאי שבת, כשרויות טובות (במיוחד בירושלים) וכל מה שצריך.

הם רגילים לשבתות חתן של דתיים ולכל הדרישות שמגיעות עם זה.

המלצה למלון באיזור הצפון

תודה

מלון בוטיק, מן הסתם יותר יקר

המלון מצויין

האכל גם

כשרות רבנות מהדרין

ולמה זה חדשות טובות? כי יש מצב גדול שאפשר לפתור את זה בהדרגה כתוצאה מהידע שהצטבר.

ולגופו של עניין, לתופעה כזאת יכולות להיות מגוון סיבות. חלקן קיצוניות וחלקן סבירות.

אני חושב שכדאי לו בעידודך לפנות לסקסולוג אולי אפילו בלעדיך כדי שירגיש בנוח לספר לו מה שכנראה מביך אותו לספר לך. לאט לאט תלכי איתו יד ביד. אני לא חושב של"קילומטרז'" מהעבר שלו יש בהכרח קשר למה שאתם חווים כרגע.

והכי חשוב, אל תקחי את האשמה על עצמך. כאילו משהו בך לא תקין או לא מספק. רוב הסיכויים שזה אישיו בינו לבין עצמו.

לדבר על זה.

שיח פתוח,

על הכל.

כן, זה קשה.

ולפנות לגורמים טיפולים/מקצועים.

נכון שהוא עבר דברים, ואולי בגלל..

בהצלחה!!!

מהשיחה. ואף פעם זה לא זמן טוב לדבר על זה..

וגם כששאלתי אותו באמת. ופתחתי בכמה אני אוהבת אותו ואני יודעת שהוא אוהב אותי הכי בעולם, מה השתנה?

והוא אומר לי שכן נמשך אליי.. אבל אין בנינו את הלהט הזה שהיה בהתחלה..

אני לא מצליחה לדבר איתו על זה שוב כי מוביל למריבה

..

וכן זה מבאס אותי..

לא מצליחה לדבר איתו על זה ולפתוח שוב את הנושא.. 

אבל לפעמים כשאישה רוצה יותר, והוא פחות בעניין במשך תקופה, זה יכול ליצור אצלו תחושה כאילו תמיד וכל הזמן בגללו היא לא מסופקת, תמיד הוא לא מספיק לה. וזה לכשעצמו יכול להוריד את החשק.

אני חושבת שצריך לדבר על זה, כמו על כל פער שיש בזוגיות. לא להאשים, חס וחלילה לא להאשים, לא לדרוש, לא לעשות פרצוף (בכוונה אני מתכוונת. כמובן שאם את מצטערת יראו את זה עלייך), לבוא כמה שיותר נקיה ואחרי שהזכרת לעצמך שוב שהוא אוהב אותך ושמח בך.

לא למה אתה כבר לא אוהב אותי. להיזהר לא להגזים בנושא כזה רגיש ופגיע.

לשאול איך הוא רואה את הדברים, להגיד מה חסר לך בכנות. לשמוע עד הסוף מה הוא אומר.

לא חושבת שכדאי להציע ייעוץ או טיפול, נראה לי ולדעתי הלא מקצועית שזה יגרום לו לחץ, תחושה שאת מאשימה אותו, ולא יעזור בכלום. אם הוא אומר שמרגיש בעיה כלשהי בפה מלא אפשר להגיד שתחשבו יחד על טיפול אם הוא רוצה.

מקווה שיעזור, ואם לא, בטח שיש עוד דרכים

אבל בדרך כלל, פערים בין בני זוג כשהתקשורת סך הכל טובה, אפשר לפתור ביניהם.

צריך לדעת רק מתי לעצור ולהגיד - נכנסנו ללופ, נתקענו, יש לנו תקשורת נהדרת אבל כדאי להיעזר

בהצלחה❤️❤️

אני מודעת גם לעובדה שהוא פחות ישיר ממני- זה משהו תרבותי אצלו מהבית, לתקשר בצורה עקיפה ..

אני לעומת זאת גדלתי בבית שמאוד דיברו בצורה רגשית.

והוא לא באמת מצליח לדבר על הרגשות שלו.. לפעמים לא מצליח לזהות אותם.

בנושאים אחרים כן מצליחים יותר לדבר.. בנושא הזה כאילו אין מילים.

ניסיתי לדבר איתו כמו שהצעת..

הוא אמר שהוא לא יודע למה..

אולי באמת לא מצליח לזהות רגשות

ניסיתי להביא לו סרגל רגשות- והוא התבאס עליי שאני מתנהגת כמו עוסי'ת למטופל ושאני לא יפעיל עליו את מה שלמדתי..

התחלנו טיפול זוגי.. הוא הסכים. וגם התרשם שהמטפלת שמצאתי טובה..היינו מפגש אחד אבל זה ממש יקר לנו.. ואני לא עובדת החודש בכלל (בין עבודות) תכלס

לא רואה איך נממן את זה לאורך זמן.

אנחנו היינו בטיפול זוגי במצב כלכלי דחוק מאוד (סטודנטים והורים לעוללים וכו')

המטפל התחשב ואיפשר לנו לפרוס את התשלומים קצת, וזה היה שווה כל שקל!!

זה אומר הרבה!

בהצלחה רבה

מקווה שכן תצליחו להוציא מהטיפול כמה שיותר❤️

לגבי המשך הטיפול, ממליצה לך להתעסק לגבי זה, מצד אחד ברור הקושי הכלכלי, מצד שני כדאי לשמוע איש מקצוע אם כדאי להמשיך לנסות בעצמכם לפתור או שעצם הסיטואציה המתמשכת עלולה לפגוע  אני באמת לא יודעת

❤️

לכן בקצרה אכתוב שיש הרבה מאוד מה לעשות כדי להתקדם ב"ה, וזה נפלא!

כדאי להתייחס לכל דבר שכתבת בפני עצמו,

לעשות הפרדה ולראות איך להתייחס אליו בצורה יסודית ומטיבה.

אפשר לעשות זאת בינך לבין עצמך, ביניכם כזוג, עם איש מקצוע וכן הלאה.

הבהירות של המציאות שלכם בכל רובד ורובד בחיים חשובה כאן מאוד ויכולה לכשעצמה לשפוך אור על הרבה מאוד נושאים שהעלית, וכמובן שקבלת כלים ותובנות נוספים יכולה לעזור עוד.

ומצטרפת לכל מילה שכתבה @רקלתשוהנ

שתהיה הצלחה גדולה וברכה שלמה ב"ה 🌷

לרגע לא חשבתי על מה זה יושב וכו'

אבל אחרי שקראתי את התגובות כאן הם צודקים לחלוטין

איך הזוגיות שלכם?

היא נהנת ביחסים?

אתה שומר על היגיינה חוץ מזה?

קורה שמשתנים חיצונית עם הזמן, אבל להתרחק עד כדי כך..

אלא אם כן יש לה אישיו רציני עם שומן, אבל נשמע לי מוזר.

אולי ענייני היגיינה, אולי שחיקה מסויימת, אולי תחושת מיצוי מהאקט אם הוא "רגיל" וחוזר על עצמו.

אנסה לתת לך עצה פרקטית שלא קשורה למשקל.

תנסה להתחתך 😁

תתחיל להתלבש טיפה בסטייל. יעני חולצות מכופתרות יפות בתוך המכנס עם חגורה יפה. או אפילו חולצה בחוץ עם ג'ינס כזה. תראה מה מחתך אותך.

תהיה אתה,

זה מאבק,

זו לא הסיבה,

תנסה לחשוב איך היה לפני שהעלית במשקל,

מה היו התדירויות,

איך היה הוייב שלכם,

אבל אל תעשה משהו שאתה לא שלם איתו.

הכוונה, שאתה יודע שזה יחזור הרי..

ואין לי מושג איך עדיין לא כתבו את זה:

1. בנישואין תקינים, אין דבר כזה אולטימטומים, בטח לא בעניין שהוא מאוד בסיסי וחלק פשוט מהמחוייבות ההדדית בנישואין.

2. המשקל שלך הוא עניינך. כמובן כדאי לרדת, אבל זה שלך. אשתך יכולה לבקש, להציע, לעזור, להכין אוכל טעים ודל קלוריות (בסדר הזה!), אבל בסופו של דבר, ההחלטות והמשמעויות הן שלך.

אגב, לעלות חמש עשרה קילו בין שנות העשרים המוקדמות לשנות השלושים המאוחרות, זה מאוד מאוד מצוי.

3. כמובן, אי אפשר לכפות על מישהו משהו שמגעיל אותו, אבל כל עוד אינך עושה משהו לא לגיטימי ברמות חריגות - העבודה כאן היא בעיקר שלה. (רק מדמיין איזה תגובות עם 'זעם קדוש' היו כאן, אם אשה היתה כותבת שבעלה מתנה משהו בירידה שלה במשקל...).

3. משקל, אינו סיבה סבירה לגירושין, סירוב לאורך זמן לקיים יחסים - בהחלט.

בהנחה שאשתך לא רוצה להתגרש, כדאי שתפנו, אתמול, לטיפול זוגי, תבדקו על מה זה יושב  (מסכים עם אלו שכתבו לפני, זה לא הסיפור) ותבררו איך חיים באהבה, אחווה שלום וריעות.

הוא אומר שכל השאר טוב ב"ה

ברור ששמענו צד אחד

ברור שיש פה מעבר לנקודה של ההשמנה, זה תמיד מורכב הרי מכמה גורמים, לפחות שניים - הפותח ואשתו.

מסכימה עם מה שהסטורי כתב, וברור שהציטוט שהבאת נכון, אבל צריך לזכור שיש פה מערכת זוגית. קל מאד לכתוב שהאהבה תלויה בדבר, זה צועק כשמדברים על נתון חיצוני פיזי, אבל גם צועק שיש פה משהו מורכב יותר.

ובאמת שהכי צועק, שמערכת זוגית, במיוחד כזאת שפותח כותב שהרבה דברים טובים, זה דבר שצריך עבודה ודיבור, ולעמים טיפול וייעוץ. ולפעמים לנער את אשתו לא משנה מה, אבל סתם לכתוב סיסמא כדי להגיד לו שאשתו לא אוהבת אותו בלי לתת שום עצה...לא לעניין לדעתי.

להגיד ''חוץ מזה הכל בסדר'' שקול בעיניי לאמירה ''האוכל כשר לגמרי, אפילו למהדרין, למעט זה שהוא טוגן בשומן טרף''.

שנים חשבתי שאני לא אוהב את אישתי בגלל הנושא של המשיכה. אבל האמת היא שאני באמת כן אוהב אותה. אמנם התמודדתי עם זה בצורות לא קונבנציונליות אבל הבנתי בסוף שזה לא שאני לא אוהב אותה. אני כן. אני פשוט הורדתי את החשיבות של המיניות בזוגיות מ 90% ל 60%.

זה אתגר עד היום. אין ספק. אבל אם אדם הוא מספיק הגון עם עצמו, בהחלט תיתכן אהבה עם מחסור בנושא האינטימי.

איום בפורש בדמות "אם לא תרזה אז אין מגע" שונה ממצב של ירידה כללית במשיכה המינית, בלי איומים ובלי סקנקציות

ב"ה אפשר לצלוח גם שינויים במראה ובנו, התפתחויות ואתגרים ולצמוח מהם כזוג

המון הצלחה וברכה ב"ה 🌷

כואב לי לשמוע את זה.

נשמע ממש לא סביר לעושת אוליטמטום בנושא זה. ואני לא יודע איך אתה שורד אחי

בכל מקרה כדאי לערב יועץ נישואים בעניין..

כי המצב בכלל לא תקין, וכרגע מה שאתה סובל יוצר משקעים מאוד גדולים בזוגויות שספק אם ימחקו בעתיד

כדאי לטפל כמה שיותר מהר שלא תצבור הרבה.. תגיע למצב שלי עם מצבור גדול בלב.

בהצלחה אחי.. אל תתיאש תנסה לשנות את המצב. (ואני לא מדבר על המשקל שלך..)

 ביחס לזוגיות שלי  . אז תודה לכם ..

אני לא חושבת שהנושא כאן זה לרדת במשקל אלא רק סימפטום. גם אם זה מפריע יש דרך להגיד זאת.

מה שכן, נראה שאין כאן תקשורת משתי הצדדים.

מהצד שלה, איך לדבר על הדברים בלי אולטימטום (זה ממש לא סותר שזה באמת מגעיל וקשה לה), וגם מהצד שלך שאתה פגוע מזה וזה לא מדובר ומתוקשר.

בסוף זוגיות זה תקשורת ותהליך התפתחות.

בנוסף, הנושא שכאילו היא "מענישה" אותך זה לא לעניין בכלל. המיניות היא בשביל שתיכם בשביל הזוגיות.

עכשיו אמרתי קצת דברים קשים על אישתך, ואני ממש לא רוצה להוסיף שמן למדורה. כי אני לא מאמינה בהאשמה, אלא בלקיחת אחריות על החלק שלי. לכן, מכיוון שאתה זה שכתבת כאן ולא אישתך, הייתי מנסה לראות איך אני מקדמת את התקשורת הזוגית. להתחיל בשיתוף על המקום שלי. בנקיות ובלי האשמה. "קשה לי להרגיש דחוי..חשוב לי להרגיש אהוב..וכו". בלי האשמות, אלא מה המקום שלך מול זה. חשוב מאד! בלי המילים "את" ו"בגללל" וכל דבר שמזכיר אשמה, כי זה סוגר. במידה ולא יהיה עם מי לדבר, כן הייתי שוקלת טיפול, כי תקשורת זה הבסיס. וזה עבודה. לפעמים קשה אבל משתלמת.

בהצלחה!

בעייני הגעתם לחלק הכיף של להתחיל לעבוד על הדברים ולהתקדם, ומשם יהיה יותר קירבה ואהבה ביניכם בע"ה.

לכו ביחד ליעוץ זוגי. שמה יצוף לכם כל מה שאף פעם לא אמרתם אחד לשני בפנים.

אם אתה לא יודע מה הסיבות שהובילו לזה זה בגלל שהיא לא אומרת לך מה היא מרגישה.

לכו ליעוץ. לפחות תוכל לשים את האצבע על מה היא חושבת.

זה מתי זה התחיל הריחוק הרגשי הזה?

מתי הפכתם לרק שותפים לתיפעול בית..באזיה איזור זמן??

זה חייב לשבת על משהו..זה נראה שבאמת יש לה הרבה דברים ומשקעים שהיא שומרת בבטן ולא מספרת לך ובמקום זה משקיעה במקסימום בבית ובילדים כדי להשאיר ראש מעל המים

אבל כל דבר וכל מצב ניתן לשנות עם עבודה ורצון

לא חושב שיש לה משהו עלי, זה צורת החיים שהיא מכירה כך הבית של ההורים שלה נראה אמא בלבעבוסית אבא למלמ שהאמר מתעצבנת עליו על כל טעות שלו.

בפעמים שאני מדבר איתה ואני שואל אותה אם יש לה משהו שמפריע, היא אומרת שהכל בסדר. הזוגיות בסדר.

בשנתיים הראשונות הייתה אהבה היא דאגה לה רצתה אותי. אחר כך הכל לאט לאט התמוסס

אני לא חושב שמכל מה שכתבתי היא עושה משהו בכוונה. היא לא אשה רעה. אבל אין לה שום רצון לקדם משהו בעניין.

הבעיה השורשית היא שכבר אין אהבה - ממילא כל מה שכתבתי זה רק הסימפטומים שעם הזמן צומחים

שדה שאתה לא מטפל בו 15 שנה יום אחד אתה מתעורר ואז אתה מגלה שהכל מלא קוצים וכמשונים. 

זה מה שקורה אצלנו.. לדעתי שיסתיים הטיפול בילדים היא כנראה תסתכל גם היא בחלון ותגלה שהכל מלא קוצים ודרדרים ואין כבר מה לעשות ביחד... וחבל מאוד.

ולא הייתי מחכה לשלב שהילדים יעזבו תקן ואז היא תגלה שאין לכם מה לחפש ביחד..כי זה סיפור עם סוף כתוב מראש

גם אישה שבאה ממשפחה עם זוגיות לא בריאה יכולה לעשות שינוי לא רק למענכם אלא גם למען הזוגיות של הילדעם שלכם שהם לא יקחו תדפוס הזה לזוגיות שלהם ויראו את זה כנורמה כי אז גם להם ייהרס הטעם המתוק שאפשר לקבל בזוגיות..

גם שדה שלא טיפלו בו 15 שנה הכל הפיך פשוט העבודה הרבה יותר קשה והיא לדבריך אישה טובה ואמא טובה שזה כבר בסיס טוב..אז הייתי מתחילה בעבודה מה שנקרא..

חוץ מזה שיכול להיות שיש לה משקעים לא פטורים מהלידה ה1 אולי חוותה דיכאון קשה ואתנ לא ראית ולא הבנת ומשם התחיל ריחוק..בעל מקרה אין צד 1 אשם צריך 2 לטנגו אז העבודה חייבת להיות של שניכם

רק לא איתי כנראה

היא לא אדם דכאוני, סה"כ שמחה

היא מאוד עמוסה יש לה עבודות תובעניות , ולכל אדם יש סדר עדפיות בחיים, בעיניה כנראה שזגויות זה לא משהו בראש הרשימה.. כפי שכתבתי במהחינתה הכל סבבה

אין בעיות, בית מתפקד , ילדים מקבלים מה שצריך, הבעל עוזר בבית. הכל טוב. זה לא באמת מטריד אותה, אני מאמין שגם אם תראה כל מה שכתבתי היא לא תבין על מה כל המהומה.

שאין לנו בעיות בעניין המיני, היא מאוד מרוצה, ולמרות כל זאת לא תיזום אף פעם כמו שאמרתי..

ה' יודע למה.. אני לא

תראה אין לי ספק שכל מה שאתה מרגיש גם היא מרגישה. רק שאין לכם את הכלים לדבר על הדברים המעיקים.

מהנסיון שלי, ואני מניחה שהרבה כאן לא יסכימו איתי, אין טעם ללכת למטפל זוגי שתשבו אצלו וכל אחד יוציא את מה שיש לו בלב ואז מה?

לדעתי מה שנכון לעשות הוא לקבל עזרה ממאמן אישי. כל אחד. אתה וגם היא. שכל אחד יקבל את הכלים לראות מה הצד השני צריך. ואיפה אני לוקה במה שבן הזוג צריך.

ולא מה מפריע לי ומה הוא/היא עושה שלא טוב לי.

להתמקד במה שאני חסר ולא במה שהשני מחסיר ממני.

הפוקוס יעבור אליך ולא אליה.

גם אם בשלב ראשון רק אתה תעשה זה יעבוד. ואז תראה נסים ונפלאות. פתאום תראה כמה היא כן עושה לך רק שלא שמת לב לזה מרוב עצים אחרים.

וכשתעביר את הפוקוס אליך זה ישנה אצלה את כללי המשחק ( או הריקוד) והיא תצטרך לשנות את התגובות שלה כלפיך.

המון הצלחה. זה לא פשוט לחיות ככה אבל יש אפשרות לתקן

של עבודה, בית וילדים.

והזוגיות נדחקה למקום אחרון.

בנוגע שהיא לא עושה למענך כלום.

אתה חושב שככה גם היא חושבת?

יכול להיות ששפות האהבה שלכם שונות?

אולי מבחינתה כל ההשקעה בבית, בילדים, בארוחה חמה ובכביסות זה מה שהיא מעניקה לקשר ולך.

כנראה זה לא מה שאתה זקוק לו.

אולי אתה מעדיף שישאר הר כביסה או הר כלים אבל תשבו בנחת יחד על הספה ותבלו.

הפער הזה יוצר תסכול לשני הצדדים.

אתה מרגיש חוסר ותסכול, שלא רואים אותך ויכול להיות שהיא מרגישה חוסר הערכה על מה שהיא כן עושה.

וזה יוצר עוד יותר ריחוק.

טיפול זוגי יכול להועיל לפתוח את הדברים ולנסות להבין אחד את השניה.

חוץ מזה

הייתי ממליצה לך לנסות לגשת לעולם שלה.

היא אוהבת סדרות?

אולי תצטרף אליה, תלטף אותה.

אם קשה לה לדבר, תתחילו בבילוי שלא כולל שיחות נפש.

אולי מופע, יצירה.

לא להתחיל דווקא מהליכה או מסעדה שדורשים לנהל שיח.

אז לא אחזור עליהם, רק אוסיף שאולי תנסה להתעניין בדברים שהיא מתעניינת וככה יהיה לכם שיח משותף שיוכל לפתוח את הלב לעוד.. לדוגמא תראה איתה ביחד סידרה שהיא אוהבת (אבל בלי לומר כל רגע "איזה שטויות", "לא צנוע" וכד'). פשוט תראה שאתה נהנה איתה. שאתה מתעניין במה שהיא מתעניינת, שאתה לא נגד או מבואס ממנה שהיא מתעסקת בזה. יכול מאוד להיות שזה יעזור שווה לנסות.

הרבה זוגות חווים התרחקות ושחיקה

בגלל שרוב הזוגות למעשה לא יודעים איך לנהל דינמיקה זוגית נכונה.

בין כל הדברים שכתבת, כתבת שכמו בבית של ההורים שלה,

היה בלבוסטע ואתה למלם.

וניכר שהמקום הזה לא טוב לך, והיית רוצה להיות יותר משמעותי עבורה.

הרבה פעמים כשבני זוג לא יודעים בדינמיקה הזוגית למקם את עצמם

בנקודה שנכונה להם, גבר כגבר ואישה כאישה

זו עוברת להיות דינמיקה שהיא של אמא ולילד.

כל אחד מכם יש לו את הנקודות שלו שבהם הוא יכול להתיישר,

והיופי הוא ששינוי מצד אחד משפיע על הצד השני בדרך כלל וגורם גם לו לעשות צעד לכיוון שונה.

אם היית צריך לכתוב מה חסר לה, מה כואב לה,

מה היית כותב??

מציעה לך להפוך את עצמך למשמעותי עבורך במקום לחכות.

ליזום, לקחת אחריות, להעניק, לדאוג לה, לחזר

לא ממקום קטן אלא ממקום משפיע.

תפתיע אותה בערב תגיד לה שתלך לנוח או שתיסע עם חברות,

תוציא אותה למסעדה או להופעה שישמחו איתה

תשאל מה שלומה, תשלח לה הודעות מפרגנות.

תתן לה להיות אישה, תהפוך עבורה לגבר חזק ומעניק ולא לילד קטן שמתלונן עליה, וזה יאפשר לכם לשנות את הדינמיקה לאט לאט.

כמובן כדי שזה יהיה תהליך עמוק כדאי ורצוי שכל אחד מכם יקבל הכוונה,

או לפחות אתה, או אם היא תסכים ללכת לטיפול זוגי אז כדאי

למצוא כזה שמוכוון לזוגיות משלימה.

היה לכם טוב פעם, ויכול בע"ה להיות לכם טוב חזרה.

פשוט יש לכם משקעים לפרק, ויש לכם לחזור לבריאות ולתפקיד הטבעי של כל אחד מכם...

האם היא מעוניינת בך?

אם בפנים התשובה שאתה נותן לעצמך היא לא,

כמובן שאל תנסה בכוח.

תשדר לה- את לא רוצה אותי? לא צריך.

אני מכרה זהב. אני יהלום.

זה שאת לא רואה את זה זו בעיה שלך.

ואל תרדוף.

בטח אל תתחנן.

גם לא לשבת מולה ולחכןת שהוד מעלתה תבחין בך.

ובטח לא לחפור לה על שיחה זוגית.

פשוט תפמפם לעצמך כל הזמן שאתה שווה.

ותתנהג כמו אחד כזה!

בלי להשפיל ובלי לרמוס.

להציב את המקום שלך בקול ברור.

תדע שברגע שהיא תזהה שהקרקע שלה בסכנה

היא ממש תעשה אחורה פנה!!!

אבל זה דורש ממך לשנות דיסק. וזה קשה

נראה שיש לך הרבה מאוד ציפיות ממנה, ואיך היא אמורה להתנהג, אבל אתה פשוט לא מצליח להוציא את זה ממנה.

אשאל הפוך, מה אתה עושה בשביל עצמך, האם אתה עושה ספורט? עושה דברים שמעניינים ומפתחים אותך?

עזוב ואל תצפה ממנה לכלום, תשקיע בעצמך, (זה לא אומר להזניח את הבית חלילה) אלא לקחת את הזמן שמושקע בהתבאסויות וכל הניסיונות להוציא ממנה דברים לטובת הפיתוח של עצמך.

ייתכן מאוד שבעכבות השינוי היא מעצמה תתחיל להתקרב יותר. (כמובן שיכול להיות שלא, אבל שווה לנסות את הכיוון)

בהצלחה

על שפות של אהבה ולבדוק מתי הנתק הזה התחיל.

רק אוסיף שתשים לב איך אתה פותח את הדיבור על זה איתה.

אם זה בא ממקום מאשים - 'למה את לא...' או 'כבר אין חשק' וכו' אז לומר 'אני מרגיש' לפני כן לא עוזר והיא תרגיש שאתה תוקף אותה ורק תסתגר יותר.

תדבר ממקום של גוף ראשון ולא שיפוטי בכלל משהו כמו 'אני מרגיש שאני אדם שצריך הרבה חום ואהבה במגע ובלי זה אני מרגיש לא אהוב למרות שאני יודע שאת אוהבת אותי...'.

ועוד דבר שכתבו לך במילים אחרות - אל תבוא בגישה תלותית שאתה צריך אותה כדי שתתן לך אהבה ותרגיש מוערך. רק אתה יכול לספק באופן מלא את ההערכה העצמית שאתה צריך, היא יכולה להוסיף, אבל רק בתור תוספת.

תבוא ממקום שרוצב לבעניק אהבה, להשפיע וגם שתשמח לקבל, אבל לא שאתה תלוי בזה.

בהצלחה אח יקר! שה' יברך אתכם וישרה בביתכם אהבה אחוה שלום ורעות.

כמו שלא יעלה על הדעת לשאול כאן מה המתכון הכי טעים לקלמארי, אני לא מבין איך זה הגיוני לשאול כאן על לרמות את הצבא ולגנוב כסף מקופת המדינה.

אם יש לך מעסיק פרטי אז אתה גונב ממנו,

אם המעסיק שלך הוא הצבא אז אתה גונב מכלל הציבור.

וכן, אם אחד הקריטריונים לשכר הוא בעלות על נכסים, אז להסתיר אותם זו גניבה לכל דבר.

לדון לכף זכות?

אולי היה לה את השיקולים שלה ולכן שאלה.. 

ועדין, אתה החלטת שיש פה רמאות או ניסיון ל....

בוא נשאיר ליושב בשמים,

או למדינה,

להחליט איך לאכוף, או איך לשפוט.

גם אז היית אומר שאסור למחות ויש להשאיר זאת בפורום דתי?

שלמרות שאין דרך אחרת להבין את השאלה, מלבד רצון לבצע עבירה, צריך להשאיר ליושב בשמים?

או שגניבה מקופת המדינה זה בקטנה לעומת שרימפס שזה חמור ולכן הדוגמה שהבאתי לא טובה?

רואים את העולם אחרת

גם הדתי,

וגם הבינאישי.. 

לדון לכף זכות זאת מידה גדולה,

אבל היא לא יכולה להוביל לטשטוש ערכים ולקבלת נורמות של גניבה מהמדינה.

כמו שאתה לא תנסה לדון לכף זכות אדם שמכייס אשה זקנה מול עיניך ברחוב, אלא תנסה להציל אותה.

כמו שלא תנסה לדון לכף זכות מטפל זר שנותן אגרוף לקשיש בפארק, אלא תנסה להציל אותו.

אגב,

אין לי עניין חלילה ''לרדת'' על הפותחת. אני פשוט ביקשתי שהפוסט ההזוי הזה יימחק. דיווחתי עליו ונימקתי.

משום מה זה לא קרה...

כי זו דעתך....

אם זה קריטריון של הצבא( אני לא מבינה בזה בכלל ), הגיוני לרצות לדעת כדי להתכונן ולחשב מה תהיה המשכורת וכו'.

בנוסף, מתעניינת בדעתך, בהנחה שיש קריטריון ולפיו בעלות על רכב פוגעת במשכורת, ובהנחה שהקריטריון הוא רק נטו עד רכב על שם החייל עצמו, ללא התייחסות לתא המשפחתי שלו, לא לגיטימי בעיניך לרשום רכב על שם האשה?

א. אם רוצים לדעת מה התקנון של השכר הצבאי, שואלים "היי, מאיזה שווי רכב הצבא יוריד לבעלי את המשכורת?".

השאלה "האם לצבא יש דרך לדעת", "האם הוא בודק את זה" וכו' - מראה שכבר יש ידיעה ברורה לגבי זה שהרכב מהווה קריטריון, והשאלה היא האם ניתן להסתיר מידע מהצבא.

ראית פעם תלמיד ששואל "האם המורה יכולה לדעת אם העתקתי במבחן", בלי שהוא העתיק או התכוון להעתיק במבחן?

ראית פעם חייל ששואל "האם המפקד שלי יכול לגלות שלקחתי סמים", בלי שהוא בכלל התכוון לקחת סמים?

כששואלים בנוסח הזה - ברור שהכוונה היא להסתיר משהו שהצד השני ירצה לדעת.

ב. הצבא צריך להיות ממש מטומטם בשביל לבדוק בעלות רק של החייל עצמו ולא של אשתו (רשויות המס למשל מסתכלות על זוג נשוי ואף על תא משפחתי שלם כעל יחידה אחת, תלוי בהקשר). אם הצבא אכן כל כך מטומטם והוא בודק רק את החייל עצמו - מגיע לו שירמו אותו ויעבירו בעלות על שם האשה.

בכל מקרה, העברת בעלות על נכסים כאשר המטרה היא חיסכון במס או הצלת רכוש מפני נושים - אינה חוקית במדינת ישראל. תשאלי את הדר מוכתר, שהוריה העבירו לה דירה באופן פיקטיבי בשביל לשלם פחות מיסים.

כאן מדובר בלרמות את הצבא ולא את רשויות המס, אז אני לא יודע מה החוק אומר על זה אבל די ברור מה אדם יר"ש צריך להגיד על זה.

יש טפסים שצריך למלא בשביל לקבל תשמש,

בטפסים האלה יש שאלה מפורשת לגבי בעלות על רכב.

מי שמשקר ונתפס - יכול להישלח לכלא צבאי.

הבעיה היא שהנתונים הם יבשים ולא באמת מסתכלים כל מכלול. כמו מקום מגורים, כמי מס הנפשות במשפחה וכד.

ברגע שלזוג יש רכב זה נחשב בעיה. גם אם הוא גר בדזינבי ובלי תחבורה ציבורית. והצבא- הוא מטומטם. והוא לא באמת מתייחס למכלול של חיים.

ולכן, כל זמן שהקריטריונים מפלים בצורה ברורה ולא הגיונית בעליל. המלצתי לזוגות צעירים בתבא תהיה לרשום את הרכב על שם ההורים. למשל.... זה יותר ישר? לא. אבל אז זה יעבור.

כי כמה קל להיכנס במי ששאלה שאלה כדי למצות את זכויותיה ההגיוניות בסה"כ. ולא למשל בזה שהצבא, משלם מכספי המיסים ניתוחי שינוי מין למשל....

אז הצבא עקום. צר לי לגלות את אוזניך. ובמציאות כזו,  אני לגמרי אשחק את המשחק ....

אני גם יכול להבין אנשים שאוכלים צ'יזבורגר.

רק דבר אחד אני לא מבין - איך בפורום דתי יש מקום לכך?

מילא שהיצר הרע של אדם בודד אומר לו "כולם חוטאים, הצבא גם ככה דפוק, מה זה משנה אם תגנוב ממנו כסף".

אני באמת יכול להבין זאת, גם לי יש יצר הרע. זה לא סוד.

אבל מכאן ועד לכתוב זאת בפומבי? לבקש עזרה בלגנוב? המרחק רב מאוד.

כי כל עוד שלא כתוב מפורש בתורה או בהלכה לעשות דבר לא מוסרי זה בקטנה

ברור שזה נגד ההלכה

צריך לקחת את התורה ולהבין שהיא כלי לגרום לאדם להיות מוסרי יותר ולא להבין איפה אפשר לרמאות

שוב אני ממש מבינה את הגישה שלך ושמחה שאתה מביא את זה על הכתב 

הוצאות על דלק וטסט

תאמיני הם לא נולדו אתמול

כשהם נותנים תשמש הם בודקים טוב טןב שאין רכב מספיק שיש תדלוק אחד באשראי ו5 נורות אדומות נדלקות

בקיצוג אל תנסו להיות חכמים גדולים

אבל האם את חושבת שאפשר לעורר את האהבה ולהוריד עוינות, חשדנות, משקעים - רק בשביל הילדים?

בעיניי צריך להיות בסיס שאינו תלוי בילדים, רצון להישאר עם האדם הזה ולתקן את הקשר.

ברור שטובת הילדים והפרספקטיבה הזו, ייתנו עוד כוחות ועוד מוטיבציה להתאמץ.

ומסכימה עם שאר הדברים שכתבת, בהחלט נשארים יחד בעיקר בשבילנו ומתוכנו.

מתוך רצון של שנינו להיות אחד עם השנייה בטוב,

מתוך בחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש,

מתוך מוכנות לעבוד עבודה תמידית על הקשר שלנו,

מתוך לקיחת אחריות אישית כל אחד על הצד שלו/ה,

ומתוך עוד הרבה דברים שהם שלנו, ולא רק בשביל הילדים.

רציתי להביא כאן זווית מסוימת שראיתי אותה הרבה מאוד פעמים, שהיא להשמיע את הקול הזה של הילדים, בנוסף ולא במקום, כמובן.

בחשיבותו עבור ילדינו,

כפי שכתבתי כאן: "שההכל הזה *בשבילנו*

הוא קודם כל שתהיו יחד באהבה."

כלומר קודם כל אבא ואמא אוהבים יחד, ואח"כ השאר.

(כי להיפך, שיש את השאר ואין את זה - זה פחות טוב ומטיב לילדים)

במצב כזה, כנראה אין מנוס מלימוד תחום אחר.

ב. הוא בחר מקצוע שקשה למצוא בו עבודה, אבל בסוף כולם (או לפחות הרוב) מוצאים.

במצב הזה שווה להשקיע עוד יותר בחיפוש, לשדרג יכולות, ללמוד איך אפשר להשתדרג בראיונות עבודה וכו'. אולי להתחיל ממשרה קטנה ולגדול בהמשך וכו'.

ג. הוא לא מוצא עבודה כי זה פשוט לא מספיק חשוב לו, או בגלל שהוא בתקופה דכאונית בחייו וכיוצ''ב.

אם זאת הסיבה אז כדאי לעשות שיחה טובה בנושא, ואולי להעזר בפסיכולוג או טיפול אישי קצר.

מה נכון בלי להכיר אותו היטב

מציע שאולי מה שנכון עבורו - זה לעבוד כשכיר במקום עם מסגרת ברורה - שעות עבודה מוגדרות , עבודה ותפוקה מוגדרים ואם הוא יצלח את זה תקופה הוא ייכנס להרגלי עבודה ומשם יהיה לו יותר קל להתקדם 

יש לו בעיה עם מסגרת. אבל עצמאי יכול לשחק בלוח הזמנים.

חושבת שדרוש אבחון מה הבעיה שלו. פעם ראשונה שממליצה: לכו ליעוץ...

למשמעת עצמית מאוד גבוהה, ויכול להיות שהוא במקום הזה בדיוק בגלל קושי במשמעת עצמית.

אגב זה יכול להיות בגלל דימוי עצמי נמוך, בעיות קשב וריכוז, דיכאון קל ועוד שלל סיבות...

השעות מאוד גמישות וכל מה שצריך הוא לקבוע מבעוד מועד לכל יום באיזה שעה אתה רוצה להתחיל ובאיזה שעה אתה רוצה לסיים.

ברוטו חלקי שעות יוצא 60.

כך שאפשר לשלב עם עוד עבודה.

אופנים חשמליים?

יש מינימום שעות/משלוחים ביום?

המינימום הוא משמרת של שעתיים או שלוש פעמיים בשבוע אחת לפחות מהן בבוקר.

העבודה מתחילה ב11 ונגמרת ב23.

מה החלומות שלו?

איפה החוזקות שלו?

במה קשה לו?

את חושבת שהוא לא רוצה עבודה, לא מאמין בעצמו, לא מצליח לחפש, מחפש ולא מוצא?

הפתרונות מאוד שונים לכל סיטואציה...

באופן אישי בחיים לא הייתי מסכימה למצב כזה. לא רק בגלל הכסף, אלא בגלל שאני לא סובלת בטלה. העבודה תורמת לערך העצמי של הבנאדם, נותנת מסגרת וסדר יום ותחושה כללית של בנאדם נורמלי.

מה זה "בחיים לא הייתי מסכימה למצב כזה".

נניח שהתחתנת עם בחור שיושב ולומד (סטודנט או בחור ישיבה, לא משנה).

וברבות הזמן כשסיים את לימודיו זה המצב, מה היית עושה כדי להביע את חוסר ההסכמה?

מסבירה לו מה דעתי ולמה אני חושבת שזה יעשה לו ממש טוב לצאת לעבוד. וגם יתרום לזוגיות שלנו (זה יוסיף להערכה שלי כלפיו, ולא יגרום למרמור).

אני לא מדברת על שיחה חד פעמית אלא על שיח כללי בבית.

בהמשך הייתי מדברת באופן יותר תקיף וממש דורשת שיצא לעבוד.

באופן כללי החלטות כאלה אצלנו הן החלטות זוגיות ולא אישיות כי זה משפיע על כל הבית.

בדינמיקה הזוגית ובסיבות שמאחורי הדבר הזה.

אם הוא לא עובד כי הוא בדיכאון ויש לו משמעת עצמית נמוכה ודימוי עצמי נמוך, שיחות כאלה רק עגרמו לו להרגיש יותר גרוע עם עצמו - אפילו שאת צודקת לגמרי.

אדרבה, בגלל שאת צודקת ובכ"ז הוא לא מצליח להביא את עצמו לעבודה מסודרת, זה אומר עליו שהוא ממש דפוק וישקיע אותו יותר בדיכאון...

(מן הסתם זה תלוי איך הדברים נאמרים, אבל בגדול לדבר ולהסביר זה לא תמיד הפתרון)

במשפט הראשון בתוך הפוסט שאלתי אם יש לו דכאון או הפרעת קשב.

אם יש לו אחד מהם הוא חייב לטפל וכל השיחות האלו צריכות ללחוץ בכיוון הזה.

אבל גם אני חשבתי ככה,

אני תמיד עבדתי אפילו בחופש הגדול והיה לי מוסר עבודה מאוד גדול.

אבל לפני חצי שנה בערך פוטרתי ממקום העבודה (החברה עמדה לפני פשיטת רגל ופיטרה אחוז גדול מהעובדים).

ובהתחלה אומנם הייתי מדוכא מהמצב אבל אחרי שזה עבר התחלתי להנות מהסיטואציה החדשה.

לקחתי על עצמי פרויקטים בבית, דברים שבתקופה ששנינו עבדנו בחיים לא היה לנו זמן אליהם.

אני נהנה מהילדים שלי בבוקר ובחזרה מהגן.

אני באמת אומר אם לא הצורך בהכנסה הייתי מעדיף להשאר במצב הזה.

חוסר עבודה זה לאו דווקא בטלה

וגם אתה, לא בטוח שתהנה באותה מידה בעוד שנתיים. אני מניחה שבשלב מסוים מתחילים להרגיש ריקנות/ בדידות/ שעמום וכו׳

אני מרגיש המון סיפוק היום, יותר ממה שהרגשתי בעבודה.

והבית לעולם לא נגמר תמיד יש מה לעשות.

אני מוצא זמן ללמוד וזמן להנות דברים שכמעט לא היה לי זמן אליהם בעבודה (וכן נהניתי בעבודה אבל זה סוג אחר של הנאה)

מה שכן את צודקת זה שאם היינו בוחרים בדרך חיים הזאת (גם אשתי מוצאת את החיוביות שבזה שאני בבית אבל מה לעשות שצריך הכנסה) הייתי מחפש אולי איזה מסגרת להיות בה בצורה מסויימת בשביל כן לפגוש עוד אנשים

אולי הוא לא מוצא מקצוע מתאים וצריך ייעוץ תעסוקתי

אולי קשב וריכוז.

אולי משהו אחר וכמו שבוריס אמר שווה לראות היתרונות במצב לטווח הקצר ולהשתמש בהם

מה אתה רוצה לדעת? 

זה מה שכתוב שם?

שמעתי על הספר, טרם קראתי.

למה אתה כותב דברים לא נכונים?

של הדור האחרון .

את אוכלוסיית הטרנס ניתן לחלק ל 4 קבוצות.

1. ילדים שמגיל צעיר מאוד (3-4) חשים חוסר התאמה לגוף שלהם (תופעה מוכרת עם שכיחות של 1: 10000 בגברים ו 1:30000 בנשים)

2. מבוגרים שחשים הנאה מינית מללבוש את בגדי המין השונה.

3. גברים - שמרוויחים משהו מיידי על ידי הצהרה על מין שונה (ספורטאים המבקשים להתחרות מול נשים, אסירים המעוניינים להיכנס לכלא נשים)

4. נערות צעירות בגיל ההתבגרות שחשות חוסר קבלה של הגוף שלהם.

תופעה 3 ו 4 הן תופעות חדשות! של העשור האחרון .

את תופעה 3 לא צריך להסביר, יש כאן ניצול הזדמנות ציני.

כלל הספר !! מדבר על תופעה 4.

הטיעון המרכזי של הספר. הוא שיש כאן שילוב של 2 ארועים שביחד מייצר מצב נורא כלפי אותן הנערות.

א. לחץ חברתי מהרשתות החברתיות , או אפילו מגיפה חברתית.  שדוחפת נערות לראות בחוסר הנוחות שלהן מסקנה אחת - הן בגוף הלא נכון . (לפני עשור, היו מחלות נעורים אחרות, בולימיה, אנורקסיה, וכו, שנפתרו ע"י טיפול פסיכולוגי מתאים)

ב. מערכת חינוך שלימה שמתגייסת לדחוף את הבנות לשינוי מין - פיזי! (תרופות חוסמי התפתחות גוף , וניתוחי גוף עליון (שם מכובס לכריתת חזה)). תוך חסימת! השפעה ההורים . על ידי המרדת הילדות כנגד ההורים! על ידי המורים שלהן. והיועצי בית ספר.

שילוב 2 הארועים האלו, מונע מהילדות לעצור, ולבחון את הסיטואציה, לתת לה זמן , וגורר אותם לתהליכים גופניים שאינם הפיכים! (עקרות, פגיעה בגוף, סיכונים מוגברים להמון מחלות בהמשך) בלי לתת את הזמן לעקל את הארוע, תוך חסימת הגורם העיקרי שיכול להשפיע (ההורים)

אתה מוזמן לקרוא את הספר, ולהתפלץ מהמקום הנורא שמערכת החינוך באמריקה הגיע אליו

בהצלחה

אני מצאף מכתב של אנשי מקצוע, המציג את הצד ה "שפוי".

במקומות מסויימים, אסור לאנשי המקצוע בכלל להביע את הדיעה הזו.

בהצלחה לכולנו.

איגרת להורים לילדים במצוקה מגדרית ולהורים בכלל

ורק עליה הספר מדבר

כנראה שבנערים זה מתרחש פחות

כנראה שנערים הרבה פחות מתוסבכים לגבי הגוף שלהם בגיל הנערות.