לילה טוב לכולם! יש לי בן בכור בן שנתיים וכמעט שמנה חודשים. הוא ילד מתוק, אנחנו מתים עליו ממש הוא האושר שלנו.
הבעיה שיש לו קטעים שהוא יכול להוציא אותי מהדעת לפעמים.
בדרך כלל זה קורה כשאנחנו נמצאים בחוץ. ילדתי לפני חודשיים והרבה פעמים במהלך ההריון הייתי מוציאה אותו מהמעון.
אסור היה לי להרים דברים כבדים ואיכשהו קיבל את זה שלא יכולה להרים אותו והלך ברגל(מתפנק הרבה שנרים אותו אע"פ שהולך מצויין).
היו לו קטעים שבאמצע הדרך ללא כל סיבה מוקדמת מתיישב על הרצפה- שום הבטחה, הסבר או איום לא היה עוזר. הוא בשלו.
מדי פעם בפעם היה עושה שביתות כאלה כשאני חסרת אונים מולו -לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי לגרום לו לקום מהרצפה ומתה כבר לעוף הביתה בהריון מתקדם אחרי יום עבודה.
באוטובוסים הוא גם עושה לנו קטעים מפדחים עד כדי כך שאני בלחץ ופחד שמא הוא שוב יחליט להתמרד.
היום זה היה שיא מבחינתי.
הוצאתי אותו מהמעון כשהקטנה תלויה עליי במנשא.
עלינו לאוטובוס מפוצץ ולא היה מקום לשבת והיה לי דווקא בסדר לעמוד כשהוא לידי =שנינו תופסים בעמוד ונשענים על מקום מסוים.
ואז התחילו כל ה"נשמות הטובות" באוטובוס לדבר. הציעו לי לשבת. מישהי קמה ופינתה לי והילד התעקש להישאר לעמוד.
אני הודיתי להם א בל אמרתי שהוא רוצה לעמוד. ואזז מישהי אמרה משהו כמו" מה זה?! מה הוא צריך להחליט?!:
המשכנו לעמוד אבל כולם ריחמו עלינו (אפילו שמבחינתי אין על מה ויותר נוח לי לעמוד כשהוא בשקט) ולבסוף ישבתי והזמנתי אותו לבוא. הוא סירב וישב באמצע המעבר. כל מיני אנשים התחילו לקרוא לו ולהגיד לי מה לעשות וכו'.
אני הייתי מוגבלת כי התינוקת על הבטן שלי ולא יכולה להתכופף לאסוף אותו.
ככה זה נמשך כשהוא גם התחיל לבכות, הנהג צעק שהילד מפריע לאנשים לעבור, כל האוטובוס מסתכל עלינו, הילד
לא מקשיב ולא רוצה לשבת ומולי יושבות שתי נשים שלא מפסיקות לבקר ולתת עצות.
אחת מהן אפילו אמרה (מולי!!!) הילדים של היום זה משהו!!
אני ישבתי בשקט, דיברתי איתו וניסיתי למשוך אותו פיזית (אם הייתי בלי הילדה הייתי מרימה אותו אליי) או לקרוא לו שישב לידי ונתקלתי בסירוב ובבכי.
רציתי פשוט לצעוק לכל ה"יודעי דבר" שיסתמו את הפה שלהם ויפסיקו להתערב איפה שלא ביקשו מהם.
אבל ידעתי שברגע שאעשה זאת זרם של דמעות יפרוץ מעיניי ולא רציתי להשפיל את עצמי מול אוטובוס מלא.
כל הזמן הזה המבוגרת שמולי מדברת איתו ומאיימת שהנהג יוציא אותו החוצה אם ימשיך לבכות(זה הדבר היחיד שהרגיע אותו קצת.. לפחות לה הוא הקשיב)
בסוף נמאס לי וחיפשתי איפה לרדת. לא יכולתי לסבול יותר את המבטים הביקורת האשמה והעצבים
ירדנו שלוש תחנות לפני הבית שלי והלכנו ברגל.
אמרתי לו שאני מאוד מאוד כועסת עליו ושהוא לא התנהג יפה. כשאמא אומרת לשבת לא צריך להתגלגל על הרצפה ולבכות אלא לעשות מה שמבקשת.
הוא ייבב פה ושם אבל לא עשה שביתות כמו שהוא רגיל לעשות לנו.
יש לו גם קטע שבאמצע המדרגות הוא פשוט לא מוכן לעלות. ושוב אותו סיפור ובכי ושכנועים ולפעמים אפילו נשברים ומרימים אותו בעצבים(בעיקר בעלי כי אני הייתי בהריון ועכשיו עם הקטנה או עגלה אז לא רלוונטי)
הפעם הוא התחיל קצת עם הקונצים אבל הייתי ממש החלטית והוא עלה בשקט.
אני ממש רתחתי מעצבים. כעסתי על ההתנהגות שלו. אני אוהבת אותו הכי בעולם אבל תוהה לעצמי מה אפשר לעשות עם כל ההתמרדויות האלו? אני מפחדת הרבה פעמים גם שירוץ לכביש כי לפעמים רץ הלאה ולא מקשיב
ואגב סיפרתי את זה לחברה שלי (רווקה אם זה משנה) ואמרתי לה שהוא עיצבן אותי וניסיתי לשפוך את הלב אבל היא אמרה
שלא אומרים על ילד שהוא מעצבן, ושזה ישאיר לו צלקת לחיים וכהנה וכהנה.
אני ממש נפגעתי כי מה בסך הכל אמרתי? ניסיתי לפרוק וקיבלתי שטיפה.
מה אתם חושבים שהדרך הנכונה להתמודד עם המרדנות הזו? האם גם אתם התנסיתם בכך?
ומה אתם חושבים על מה שהחברה אמרה? אשמח לתשובותיכם!
אולי זה יעזור לך.
). ויש באינטרנט המון סרטונים, בעיקר באנגלית אבל לא רק, שממש מראים צעד אחרי צעד איך בונים. יש אתר מדהים באנגלית 
