פורום נשואים טריים (עמוד 47)

זה באמת לא היה במקום. ציפיתי ממך ליותר מזה.

כל תגובה דורשת השקעה. לגלות שמישהו סתם חמד לצון (לחמוד לצון בנושא כזה, איכס). מקווה שלפחות הועלנו לאחרים.

כמה זמן לא ראיתי את הביטוי הזה "חמד לצון"! תודה, מאד התגעגעתי

סתאאאאאם - נשואים טריים

ויש מוטיבים אנטישמים בסדרה.

המעניין ביותר הוא זה:
ארץ הזהב השחור – ויקיפדיה
ספר עם 4 גרסאות. פעם הרעים הם גרמנים, פעם יהודים, פעם ערבים ופעם ארגוני טרור.
לפעמים העלילה בארץ ישראל המנדטורית, לפעמים בסעודיה ולפעמים במדינה בדיונית.
תלוי האם התקופה היא לפני שהנאצים פלשו לבלגיה, אחריה, אחרי המלחמה, או אחרי שקמה מדינת ישראל.
פעם אבא שלי שעלה מצרפת אמר שספר שבו הרשע הוא בנקאי עם שם יהודי לא מעיד על אנטישמיות מצד הסופר.
כמו חייל דתי שמשתמש בביטויים בוטים כדי לספר על איך חיילים בגדוד לא עושים כלום, סביר להניח שהוא משתמש בשפה המקובלת בלי לדעת את הרקע.

זה היה שאלה רגישה אבל מאוד חשובה ובוודאי נוגעת לרבים 

בחקירה קצרה תוכל לגלות?
לגבי סעיף ב, אינך היחיד שמבשל, מסתמא חשבו על זה,

רוב רובם של המזגנים יודעים לעבוד עם שעון שבת טיפש.
ואלו שלא, יש אפשרות לתכנת אותם דרך השלט הרגיל.

בכל מקרה אין היתר לשחק במעלות בשבת גם בגרמא.
אז מה החידוש כאן. מה הוא נותן?

יש באמת מישהו שמפעיל תוכניות שונות במזגן לבוקר/צהריים/ערב?

אפשר לכוון מעשר בלילה עד חצות בטמפ' 24

אחרי זה מחצות עד 4 לפנות בוקר בטמפ' 26

משש בבוקר עד 8 בטמפ' 25

מ2 בצהריים עד 5 בטמפ' 22

 

אפשר לחשוב על עוד הרבה דוגמאות מן הסתם

כי אני לא.
ורוב מי שאני מכיר לא עושה את זה

אז למה בשבת צריך לעשות את זה?

אני כל הזמן משנה את הטמפ'.

נניח היום כל כמה זמן שיניתי בין 30 ל-28, ל-27 כשכבר היה ממש חם ורק רציתי שהחום יישמר, אחרי איזה שעה חזרה ל-30 וכן הלאה.

אני בשבת קובע טמפ' נוחה וזה בסדר.
האמת שגם בימי חול זה בד"כ ככה

בקיץ  למשל ביום יכול להיות שרב ואז בחדר שינה נניח צריך 22-23 (אולי אפילו פחות), אבל 22-23 או פחות בלילה יקפיא (במיוחד אם זה דלוק הרבה שעות מהלילה, ואז זה יהיה בלתי אפשרי).

כשמזגן נכבה, זה לוקח זמן, בין כמה שניות לשתי דקות. ההסבר הוא שהמזגן בנוי לשחרר את הלחות לפני שהוא נכבה.

כשמנתקים לו את החשמל, זה מזיק למערכת שנתקעת עם הלחות. (בכלל, לכל מכשיר שהוא יותר ממנורה פשוטה, עדיף כיבוי מסודר מניתוק של החשמל).

החדשות הטובות:

טיפול פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי יכול להועיל מאוד.

חבל סתם להמשיך לסבול כאשר יש פתרונות (ברמה זו או אחרת) והם מאוד מאוד נפוצים ומקובלים.

ובכל פסיכיאטרי נשמע לא משהו (עבורי בכל אופן...)

באופן סטטיסטי המצב כל-כך גרוע או שאני סתם מדומיינת?

אז לפנות לסיוע פסיכולוגי

ב. לבדוק אילו אמצעי מיגון מתאים ונכון לכם

ג. לבעלך יש ocd?

יותר נכון לא מאובחן חחחח

למה אתה חושב בגלל הקריאה של העלונים? האמת שסבבה לי עם זה


הוא מסוג הטיפוסים החכמים שיודעים הכל. ממש הכל. כל שאלה שתשאל אותו הוא ידע לענות
אז מבחינתי כל עוד זה חומר מחכים מה רע... וכן - לדעת כמה כפיות סוכר יש במוצר מסוים לעומת תחליפים - סבבה לי שיקרא (כל עוד הוא לא מקפיץ אותי..)

הקלישיאתית - האם את על כדורים הורמונליים?
זה יכול להפוך את האישה הכי רגועה למפלצת, כלפי עצמה וכלפי אחרים. אם זה המצב, מצאי מהר פתרון אחר (התקן/דיאפרגמה. גם אם הרב שלכם בד"כ לא מתיר, שווה לשאול אותו, עם סיפור כל מה שעברתם. רבים שלא מתירים בד"כ, מתירים במקרי קיצון).

המהותית - עברת/עברתם כל כך הרבה. לידה והתרגלות להיות אמא. זה מורכב תמיד ומורכב יותר אחרי שנות צפיה וטיפולים. התמודדות עם משפחה מורכבת ומצבים נפשיים בעייתיים. מצב ביטחוני וכללי, שלא מוסיף רוגע לאף אחד ובטח שכחתי עוד דברים. הגיוני שאת משובשת ועם בעיית פרופורציות.
כדאי מאוד לפנות לטיפול אצל פסיכולוגית/עו"סית קלינית מומחית, שתעזור לך לעשות סדר.

ממש ממש הכל
תודה לך על המילים שלך, ומקווה שלא תפסתי לך יותר מידי מקום בסים המוחי...

אז את אומרת ועוד כמה שצריך לחזור לטיפול.. וכן האמת שגם התחלתי עם נובהרינג למרות שאין לי מממש צורך רפואי אבל כן רציתי לאחד חודשים מותרים... באסה
אולי זה באמת מה שמחמיר את המצב

וכן, מהכרות, גם נוברינג יכול להפוך אישה נעימה ורגוע לקפיץ מתוח ומלא חרדות. שווה למצוא פתרון אחר. (למרות שבהחלט אמצעי מניעה לא הורמונליים, לא יעזרו לרצף של תקופת היתר).

@שושנושי יקרה את מוזמנת לכתוב כאן תמיד בשמחה, את לא מעיקה ולא חופרת לאף אחד,

זו בדיוק מטרת הפורום

 

קודם כל זה מעולה שאתם ממש *עושים דברים אקטיבית* כדי לעזור לעצמכם כמו הקודן שעשיתם.

אפשר להמשיך ולחשוב אילו עוד פעולות אקטיביות ניתן לעשות בכדי לעזור לעצמנו עם ההתמודדות כולה.

למשל, ציינת נסיעה ומה עושים אם רכב בא מקדימה - יש סימולציות שניתן לעשות בדיוק למקרים כאלה, כדוגמת לנסוע בכביש דו סטרי לאט, להיצמד לימין, להדליק אורות כל הזמן לא משנה בוקר/לילה בתוך/מחוץ לעיר, ולהיות דרוכים לסטות במהירות ימינה לשול הדרך אם רכב בא מקדימה.

כתבתי ממש על קצה המזלג אבל ממליצה לעשות סימולציות כאלה במקומות ייעודיים (כדוגמת "אור ירוק" או אירגון אחר שמתמחה בזה).

 

- אפשר לחשוב על נשיאת נשק אם מתאים

 

- אפשר לחשוב על עוד דרכים שרלוונטיות.

 

את בהחלט מתארת מציאות של חרדה שכל דבר הכי "קטן" מקפיץ.

ויקרה, אין מנוס מטיפול רציני ומקצועי (ע"י איש מקצוע מוסמך לכך בלבד, כדוגמת פסיכולוג קליני) לטיפול בחרדות.

הגוף והנפש ממש מאותתים שהם צריכים את זה.

הדריכות התמידית,

הבהלה והקפיצה מכל דבר,

המחשבות,

החרדות,

הפגיעה אולי בתפקוד אם יש, ובכלל באיכות החיים - ב"ה הקב"ה שם בעולמו שליחים נפלאים לטיפול גם בנפש ולא רק בגוף.

וכמו שאם חלילה הייתה לנו דלקת גרוןן והיינו לוקחים אנטיביוטיקה - כך חשוב מאוד שניתן גם לנפש את הטיפול הראוי לה.

גם עבורך, גם עבור בנך המתוק שצריך אמא חזקה ורגועה, וכמובן לזוגיות שלכם לאורך ימים ושנים.

אבל קודם כל בשביל עצמך.

 

אז שולחת לך חיבוק גדול וחיזוק ועידוד כן למצוא טיפול טוב ומרפא ומעצים ונותן כוח בעולם האמיתי. זה יכול להיות גם טיפול ממוקד בחרדות כמו CBT ודומיו. רק שוב, לשים לב להגיע לאיש מקצוע מוסמך לכך.

 

בינתיים רוצה לכתוב על עניין הזוגיות - חשוב מאוד שתתקשרי ותתווכי לבעלך את מה שעובר עלייך.

במילים שלך. אפילו תני לו לקרוא מה שכתבת כאן.

תני לו להבין אותך, עד הסוף.

להבין שאת פשוט קפוצה ומתוחה מאוד מכל המצב, שזה משפיע עלייך עמוקות, ועל נפשך, וששניכם תהיו בהבנה אל מול זה.

כלומר, שיבין שלעיתים כאשר הוא קורא לך זה יכול להקפיץ אותך, שיבין עוד מה זה אומר ולא יקח אישית עליו או יבהל בעצמו.

מאוד חשוב שגם לבעלך ינתן מענה למה שהוא עובר, כי מאוד יכול להיות שהוא נמצא אבוד וחסר אונים ומבוהל בעצמו מול מה שקורה לאשתו, וכתגובה יכול להגיב בקול רם או תגובה אחרת כפעולת הגנה למה שמתחולל בו עצמו. ולפחדים שלו עצמו. למצב, לאשתו האהובה, לילד, לו כגבר וכן הלאה.

(ורק לציין איזה חמוד בעלך על קריאת הרכיבים של הדברים ושל הקטשופ ממש חייכת אותי.

איזה איש טוב יש לך, וכמה הוא רוצה לשתף אותך בחוויות שלו אפילו מהקריאה של הרכיבים זה מתוק ומקסים ממש! )

 

ולגבי הפחד והחרדה עצמם,

רוצה לצרף לך כמה דברים שכתבתי על העניין הזה ממש, של הפחד, של החרדות, של הלחץ.

ב"ה בתקווה גדולה שיהיה לטוב ולעזר אפילו טיפה 🙏

(ושוב, ***בשום פנים ואופן לא במקום טיפול רציני ומקצועי בחרדות***)

כי באמת המציאות שלנו באמת באמת לא פשוטה. אובייקטיבית. 

עד שנרגעים ממשהו אחד - מגיע משהו נוסף.

לפעמים אין לנו אוויר. זהו. הוא פשוט נגמר.

וצריכים רק להסדיר נשימה.

רק אחת.

רק להחזיק את הראש מעל למים.

ואז עוד אחת.

עד להקלה וחזרה לחיים ב"ה.

 

אם נתייחס רגע לפחד עצמו. ממש נתבונן בו ונראה מה יש בתוכו.

 

אז התבוננתי (כותבת כאילו בשמך) על הפחד וראיתי שיש פחד גדול שלי שלא אהיה שם בשבילם! בשביל הילדים שלי

גם בשביל כל השאר שאוהבים ומכירים אותי, אבל הם במיוחד, ושחלילה חלילה יקרה להם משהו.

 

הבנתי שאני לבד איתם הרבה מהזמן הכללי שלהם בחיים, מאז שנולדו, ואני גם אמא מאוד טוטאלית ונוכחת בחיים שלהם, וזה מוסיף לפחד ולחרדה הנ"ל שלי כי כאילו בראש שלי רק אני שם כרגע בשבילם ומה אם יקרה להם משהו אם לי יקרה משהו?! מישהו ידע בכלל?! הרי כרגע אני לבד! ומה יהיה איתם?!

וגם שאני הולכת לישון – גם כנ"ל התחושות הללו יכולות להגיע.

 

 

אז לנסות לחשוב מהם הדברים שעוזרים לי כאשר אני בתוך הפחד. למשל

מוסיקה שאני אוהבת

לשיר

לרקוד

לנשום עמוק עמוק מהבטן והחוצה לאט לאט לפחות 3 פעמים

לשתות מים קרים 

לומר בקול לעצמי "הכללללל בסדר, אניייי בסדר"

תפילה

תהילים

בקשות מהקב"ה

להקשיב לגוף שלי עצמו, איפה הוא לחוץ וקפוץ, איפה לוחץ לו, איך הוא מרגיש עכשיו,

לתת לו מקום.

 

להזכיר לעצמי שכרגע הילדים שלי ואני כאן בעולם הזה.

וכל שנייה טובה וחשובה.

אז אני אנצל את החיים האלה כל עוד אני יכולה הכי טוב שאפשר.

אז אני ארעיף עליהם ואוהב אותם והם אותי.

אז אני אתרכז במה *כן* אפשר לעשות,

באיך כן לחיות ולהשקיע ביש ולא בפחד מהאין,

אז לצאת איתם, לספר להם סיפורים, לנשק ולחבק אותם, להרגיש אותם.

אנחנו הרי לא יודעים מה יקרה.

אבל אנחנו כן יכולים כל יום שניתן לנו לעשות בו כל מה שאנחנו רוצים וחושבים לטוב!

מה יעזור לי לפחד?

עדיף שאשקיע בטוב, ביש, בקיים.

וב"ה בתקווה שישאר עד 120 שנים טובות ומאושרות!

 

וגם – הם גדלים

ויש את בעלי.

ויש שכנים וחברים ומשפחה והכל.

והכל יהיה בסדר.

והם מסתדרים ויסתדרו.

וגם אני אהיה בסדר ולא יקרה לי כלום.

 

וגם להתחזק ולהבין את עצמנו כאשר אנו חווים את תחושת הפחד ממצב של חוסר שליטה.

הכל יחזור לשם – לרצון לשליטה בחיים. ומכיוון שאין לנו תמיד שליטה על כל דבר בחיים – אז לפחות לשלוט במה שאפשר. לעשות מה שאנחנו יכולים. והשאר – להתפלל ולקוות. יש את ה'.

 ה' מחליט.

לשחרר.

להרפות.

לדבר - לדבר על הדברים, להוציא הכל, את כל מה שיושב על הלב והראש גם.

להיות שם – לשהות רגע במה שחשוב ונאמר. לתת לו מקום. להרגיש מה קורה בגוף. לא להילחם נגד זה אלא הפוך – ללכת יד ביד *עם* זה – לבכות, להוציא, להרגיש, להרגיש עד הסוף, להיות שם.

 

להבין את עצמי.

אולי אני מרגישה שאני אחראית לכולם,

שיש בי רצון להיות לכולם תמיד ובשביל כולם,

ושלכולם יהיה טוב.

הרגשה של אחריות כזו – כאן יכול לעזור לי להתחזק באמונה מה' יתברך ושהכל מאיתו.

 

ואם אני מפחדת מאובדן שליטה – כאן יכול לעזור לי להחזיר לעצמי את השליטה איפה שכן אפשר.

 

ואם אני מפחדת מהמוות, מהסוף, מהחידלון – כאן גם יכול לעזור לי להתחזק בכך שאשלוט בכל מה שכן אפשר ומה שלא- להבין ולשחרר.

להבין שכאשר מישהו צריך להיות פה הוא יהיה ולא משנה מה! ושמישהו לא צריך להיות פה – הוא לא יהיה לא משנה מה. הכל מאת ה'.

 

אז להמשיך ולעשות את הכי טוב שאפשר ולהתרכז בדברים החשובים בחיים: משפחה בראש ובראשונה ואהבה וחסד ועשיית טובה לבריות ומצוות ותורה ולעזור כמה שאפשר ולשמוח כמה שאפשר...

כי באמת במציאות של ימנו וגם של ימים אחרים – לאדם אין מושג מתי הוא כבר לא יהיה. צריך לחיות כל יום בשלמותו. ועם כל הפיגועים ל"ע וכל מה שקורה בארץ – החיים זה מתנה שממש ממש לא מובנית מאליה.

והקב"ה יודע בדיוק מי צריך לחיות עכשיו ולא משנה מה ומי ל"ע צריך למות עכשיו ולא משנה מה – והכל בידיו ואנו סומכים ומאמינים בו באמונה שלמה. אנחנו קטנים ולא מבינים זאת בשכל וה' הוא אינסופי ואלוקי.

ואם רוצים תמיד טוב לכתוב לעצמינו דברים טובים ותובנות על החיים, גם שנראה אותם בזקנותנו בבריאות שלמה עם כל צאצאינו, והידיעה שזה כתוב. ונשאר. וממש לדמיין את עצמינו בדמיון מודרך כזה קוראות את הדברים כשאנחנו בנות 100 עם כל הצאצאים סביבנו 

 

ורוצה לכתוב עוד טיפים על איך אפשר להרגיע את הפחד ואת החרדה כאשר היא מגיעה?

 

-למשל ע"י ספורט. פעילות גופנית מפרישה אצלנו בגוף חומרים שהם נוגדי דיכאון וחרדות בצורה מופלאה.

 

- להכיל את החרדה. לא לפחד ממנה (קל להגיד קשה לעשות)

לדעת שהיא מסמלת רק רגש וזהו,

היא לא באמת מלמדת כלום על המציאות.

 

-"דאגה בלב איש - ישיחנה" - לשוחח עם בן/בת הזוג / עם חבר טוב וכן הלאה.

 

-לכייל לגוף את החרדה ולמקם אותה, כלומר, לבחון עם עצמי באיזה מקום בגוף אני מרגישה את זה? (ואז, היא לא  חרדה כללית ענקית שנמצאת בלי שליטה ומשתלטת על כל הגוף והנפש...)

 

-לדבר עם החרדה אחרי שהיא נרגעה. לשאול למשל: מה קרה? מה הרגשתי? ממה פחדתי?

לתת מקום וחיבוק לחלק האנושי שלנו,

לחלק שחרד בנו.

ולענות לפחד הזה, ככה בפשטות:

"שמעתי אותך.

אוקיי.

באמת זה מפחיד ל____

אבל אתה יודע מה?

כך וכך יקרה (ולפרט את הטוב והאופטימי)"

 

ואז החרדות ימשיכו לפלפל "אבל כך ואבל כך ואבל כך"

ואת תעני להם - בפשטות, במנטרה קבועה:

"זה ככה (להוסיף מה שענינו לפחד) וזהו"

"זה ___ וזהו"

"זה ככה וזהו"

ככה עד שימאס להן לשמוע והן יעברו לראש הבא המסכן שהן יחפרו לו...

 

או לענות: "אוקיי אני בחרדה כי אני עכשיו לבד עם הילדים.

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מזה? האם בהכרח זה ימשך לתמיד?

האם אני יכולה לחשוב על פתרונות שיכולים לעזור כבר עכשיו?

האם אני יכולה לקבל את התרחיש הכי גרוע שיקרה אם תמיד אהיה איתם בבית? (קבלה מאוד מרככת)

 

 חשוב גם להבין שהחרדות הן כמו גל - גל שעובר בסוף.

לזרום עם הגל, לא ללכת נגדו, להבין שהוא מתחיל, ממשיך ומסתיים.

יש לו התחלה, אמצע וסוף.

 

כשיש את המחשבות האלה אפשר לנסות לצאת קצת מההשתבללות רק בעצמי ובראש ולצאת קצת החוצה - לאוויר

לראות אנשים

לשמוע רעשים

להריח ריחות

לראות מראות

טבע

חיים,

תזוזה בחוץ.

זה מוציא אותנו קצת מהאני אל העולם ויכול מאוד לעזור בזה.

 

דבר נוסף שיכול לעזור גם כשזה קורה ללכת בצורת "אינסוף/8" ממש עם הגוף ללכת על 8 מדומיין בריצפה -

ובכללי אלכסונים בגוף -

יד ימין נוגעת ברגל שמאל,

יד שמאל נוגעת ברגל ימין -

זה גם עוזר קצת להוציא ולהתנער מהחרדות שבאות האלכסונים.

 

- אפשר גם להשתעל קצת. זה גם יכול טיפה לשחרר.

 

אפשר לומר בקול רגוע או בראש בקול רגוע:

"הכלל בסדרר (במלרע, ועם שהייה על האות האחרונה בכל מילה)

"אניי בסדרר (כנ"ל)

לפחות 3 פעמים בטון הכי רך ומרגיע שיש לך.

 

אפשר לכווץ הכי חזק את האגרופים ולשחרר אותם ישר ולהוסיף את האמירה מהסעיף הקודם או בלי אמירה - רק לנשום ולהוציא אוויר בשיחרור.

 

לפעמים כל מה שמנסים לבד לא מספיק ואכן יש ב"ה טיפולים מאוד טובים שיכולים לעזור ולתרום לאיכות חיים נהדרת וחבל סתם לסבול., CBT למשל נמצא מאוד יעיל נגד חרדות, ויש עוד הרבה טיפולים. רק חשוב לשים לב שהולכים לאיש מקצוע *מקצועי* לטיפול בחרדות, כמו פסיכולוג קליני.

 

 לדבר את זה.

לפרוק את זה.

כאן בפורום,

לקב"ה

לחברה טובה,

לאחות,

לכתוב את זה,

לצייר את זה,

להוציא את זה.

להתפלל על זה

מקלחת חמה ומפנקת,

פעילות גופנית

מוזיקה

שתיית מים קרים בלגימות קטנות

לנשום עמוק עמוק ולהכניס אוויר מהאף ולהוציא לאט לאט מהפה.

 

ולנסות לעשות הפרדה בין מה שיש לנו עליו שליטה, לבין מה שאין לנו עליו שליטה.

לעשות ממש רשימה.

למשל- על אנשים אחרים אין לנו שליטה. גם אין אפשרות לדעת מה הם יבחרו ויעשו בכל זמן נתון. ולכן אין טעם לפחד או להיות חרד מכך.

 

הפחד והחרדה מניעים אותנו לזהירות ולפעולות המנעות, אבל לא משנה כמה אני אזהר ואפחד תמיד יהיו בעולם הזה אנשים ויהיו גם אנשים שיהיו בסביבתי.

לכן כאשר מעמיקים ומבינים שאין לנו שליטה על אנשים אחרים אפשר לשחרר זאת מרשימת הפחדים.

 

וכך לעבור ולהמשיך דבר דבר ברשימה.

על מה שיש לך שליטה – לרשום איך את יכולה להיזהר ולבנות מערך פעולות שירגיע אותך

ועל מה שאין לך שליטה, להבין למה אין לך שליטה עליו ולשחרר אותו מרשימת הפחדים.

 

חשוב גם להבין שבתוך חרדה, הקושי הגדול ביותר הוא חוויות חוסר האונים ואיבוד השליטה, ואילו שניהם רגשות שמעוררים את מנגנוני ההישרדות שלנו, וזה מאוד מתיש ומעייף להיות בהישרדות מתמדת

רשימה של הדברים שיש לנו שליטה ואין לנו שליטה יכולה להפחית את החוויות האלה כי היא מחזירה לנו את השליטה והניהול של החיים שלנו.

 

אפשר גם לשים על החרדה סימני שאלה.

לשאול: האומנם?

האומנם מה שאני מפחדת ממנו כעת באמת ככה?

 

כי הרבה פעמים החרדה גורמת לנו לעשות הכללות –"הכל רע" וכן הלאה,

וכאשר אנו מצליחים להוריד את הדברים לרמה *הספציפית* - הספציפיות הזו נוגדת חרדה, כי היא יוצרת לנו הבחנה ומופרדות.

לכן ננסה לפרק את ה"הכל רע" הזה לכמה שיותר פירוטים וחלקים ספציפיים וזה יכול לעזור. 

 

החרדה היא מנגנון פיזיולוגי שעוזר לנו לשרוד.

 

שיש התקף חרדה זה מאוד דומה למערבולת בים –

צריך לא להיאבק בים, לא לשחות בכוח ולנסות בכוח לצאת ממנה – אלא לזרום וללכת *יחד* עם זה.

לשחרר!

ואז – הגל יקח אותנו איתו ויוציא אותנו מזה מכיוון ובמקום אחר.

לא לפחד מדי מהגל של החרדה והתקף החרדה וכל התחושות האלו בתוכו.

לדעת שזה גל!

ומטבעו הוא עובר!

דווקא להתחבר אליו, והגל בטוח יעבור, כי ככה הוא בנוי!

  

צריך גם להרגיש *בגוף* את הגל של התקף החרדה, לזרום איתו יחד, עד שיעבור לאט לאט. לדבר אותו, לדבר איתו, להרגיש מה קורה בכל איבר בגוף, *להיות שם*, זה עובר בסוף!

לא להתעלם אלא הפוך להיות עם זה ביחד! ולאט לאט הגל עובר.

 

צריך גם לא לתת לחרדות ולפחדים להשתלט עלינו ולגרוס ולמחוק כל חלקה טובה שיש לנו בחיים רק כי אנחנו חוששים מה יקרה אם ומה יהיה אם בעתיד.

צריך לחיות בכאן ועכשיו.

זה בידיים שלנו!

האושר הוא בידיים שלנו!

אנחנו קובעים אותו.

אנחנו מכתיבים אותו.

אנחנו גורמים לו להיות.

אנחנו עושים שהוא יהיה!

 

גם לגבי הלחץ שמגיע, בדומה לחרדה דברים שיכולים לעזור ללחץ יכולים להיות למשל: 

 

- דיבור עצמי,

חיזוק עצמי

מאוד יכול לעזור.

לומר לעצמנו: "הכל בסדר. אני בסדר."

ממש לחזור על זה כמה וכמה פעמים כמו מנטרה, להאריך את המילה במלרע, לדבר את זה בטון רגוע ושלו. אפשר להגיד גם בקול וגם בלב.

 

- גם נשימות יכולות מאוד לעזור.

או לשאוף אוויר 6 שניות - ואז לשמור את האוויר בפנים 2 שניות - ואז להוציא את האוויר לאט 4 שניות

וככה לחזור על הסטים האלה עוד ועוד עד להקלה.

 

או "נשימת הקופסא" - לשאוף 4 שניות - להחזיק בפנים 4 שניות - להוציא (לנשוף) 4 שניות - להחזיק 4 שניות.

 

או תירגול של מיינדפולנס, מדיטציה קשובה לפחות 8 שבועות. לתרגל להחזיר את הקשב לכאן ועכשיו.

 

- או לעשות אלכסונים עם הגוף. יד ימין נוגעת ברגל שמאל, ולהיפך,

הליכה בצורת אין סוף על הריצפה,

 

- לשתות מים

 

- לשמוע שיר מחזק

 

- תפילה אישית או מזמור תהילים

 

- לבקש חיבוק ארוך ועוטוף

 

- לדבר את זה.

לדבר על זה.

 

- לצאת החוצה, לראות טבע, אנשים, אוויר, עולם.

 

 

עד כאן

ב"הצלחה רבה יקרה עם הכל, והעיקר לא להתפחד כלל (כלומר זה בסדר גמור לפחד והכי טבעי ואנושי שיש, רק לא לפחד מהפחד, לא להבהיל את עצמינו יתר על המידה, לראות איך אנחנו מנהלים את הפחד ולא הוא מנהל אותנו)

קודם כל מעריכה כל מילה מילה שלך. את כותבת כל-כך ברור ומובן - שזה מדהים!
אשתדל ליישם אחד לאחד.. אתחיל לחפש איש מקצוע כי כנראה באמת שאין מנוס.

ואולי תכלס בהמשך למה שהיסטורי כתב.ה - אני מתחילה לחשוב שיש הקשר בין כל הדברים 'עברתי לאחרונה למה שקורה עכשיו. וכמו שכתבת, אני קודם כל רוצה לעזור לעצמי עבורי, וגם לשאר...

ממש תודה לך

בהחלט, עברת באמת הרבה מאוד והנפש רוצה את המקום שלה בתוך כל זה, את הניראות וההקשבה והריפוי והשלווה.

 

ב"הצלחה רבה יקרה! שהקב"ה יכוון אותך לאדם המתאים ביותר שיעזור לך בכך. כל הכבוד לך ממש!

גיבורה!

ולקבוע בייחד מה הגבולות שלכם.

אגב, מה זה 'לוקחת את הבן שלה'?! הוא בן אדם מבוגר, אם הוא הולך, זה כי הוא הסכים ללכת.

וחופן תמרים ושקדים

שה' ישמור על כולנו 🙏

מפחדת שהנקניק סלמי יהרוג אותי לפני הרעידת אדמה

קראתי בזכותך...

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך, נשמע תיק מאוד מאוד גדול.... שולחת לך המון כוחות
מה שכן, בטוח לא קשור להתנהגותך ואין טעם לייסורי מצפון שלא היית מספיק ברורה/קשוחה. יש לו בחירה חופשית ואת לא קשורה. אתם כן צריכים לדבר על איך להתנהל במרחב "הציבורי" של הבית....
ממש בהצלחה 💐

קחי לרגע את בעלך, כמו שהוא *בדיוק* רק השוני שהוא דתי באופן מלא. כלומר, הכל אותו דבר אבל בול אותו דבר רק שהקטע הדתי אצלו הוא מלא. ככה, את אוהבת אותו? יש לכם זוגיות טובה? הוא אבא טוב? בעל טוב? יש לכם תחומי עניין? כיף לכם? מצחיק לכם?

אם ענית כן על הכל אז זה הכי קל. יש לכם בסיס טוב.
ואם לא, אז הבעיה היא בזוגיות ולא בנושא הדתי.

ואני כן משתדלת לייצר כזה
הוא איש טוב, בעל טוב ואבא טוב.
יש לו גם כמה חסרונות משמעותיים אבל אני משתדלת לחיות איתם.
אבל ברגע שבנוסף לאתגר הרגיל בזוגיות נוסף זה שהוא לא דתי זה מטה את הכף לרעה ואני לא מבינה למה להתאמץ כל כך בשביל מישהו שרחוק מהשקפת העולם שלי וצורת החיים שלי

להבין מה המצב, לפרק בית זה לא קל
לא ברור מה המצב שלו,
ניתן לקבוע כללים לגבי רשות היחיד והרבים של הבית, חינוך וכו',

החיים אינם תמיד תותים..

דבר ראשון - תני לעצמך זמן לעכל ולהתאבל. ברור שהרבה לפני השאלות המעשיות, יש כאן כאב גדול. זה לא הבית שרצית, זה לא החינוך שהתכוונת לתת לילדייך ולא על דעת זה כרתת עם בעלך ברית.
מובן שלא סתם קראת לניק 'ים סוף', התחושה ההגיונית שלך כרגע, היא שאת עומדת בדרך ללא מוצא.

שנית - אל תייסרי את עצמך. קשה לחשוב שאם היית נוהגת אחרת, הוא היה נוהג אחרת. אם היית נכנסת לתפקיד 'השוטר' שלו, כנראה הכל היה אותו דבר, רק הייתם נכנסים גם ללופ של מריבות.

המחשבות המעשיות יוכלו להגיע בהמשך, אחרי שתעברי תהליך של עיכול.

מתייג גם את המנהלת הנכבדה @נגמרו לי השמות, שמלבד מקצועיותה, עברה תהליך דומה בעבר. לפעמים לוקח לה זמן להגיב, אפשר לחפש אחורה בכרטיס שלה, היא כתבה על הנושא בעבר.

זה כלכך מורכב וכואב ברמות היסטריות ככה לגלות דבר כזה.

לא יודעת לעודד, בטוח לא מתיימרת לתת כח

כן שולחת חיבוק על התחושות שיש לך כרגע

 

- תודה רבה על התיוג @הסטורי

 

@ים סוף יקרה!

שולחת לך קודם כל חיבוק גדול גדול.

את ממש בעיצומו של השבר הגדול,

של תחושת ההלם הראשוני,

הפחדים,

האכזבה,

אולי אפילו תחושת ה"מקח טעות" ו"זה לא מה שרציתי!"

ועוד רגשות מאוד מאוד קשים שקורים שם.

 

ולהוסיף לכל זה את הילדים היקרים, והפחד מה יהא עליהם?

והמחשבות שצפות וצפות...

והכאב ששוצף וקוצף...

ממש ממש לא פשוט

זו פשוט תהום גדולה וחושך גדול שמאיים לסגור הכל במקום הכה מפחיד ומבהיל הזה!

 

עוד חיבוק גדול עליו, ושולחת לך גם המון המון עידוד ותקווה ותמיכה שאפשר לצאת מכך!

ואפשר לצאת מכך מחוזקים יותר ב"ה!

ולחוות אור עצום עצום בחיים ב"ה!

 

 

לפני שאכתוב על הפער הדתי עצמו,

רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה שכתבת: "אני יודעת שאפשר לחיות ביחד גם כשאחד מבני הזוג לא דתי אבל זה לא הבית שרציתי ולא הבעל שרציתי. ממש לא. בא לי לפרק את החבילה ודי."

 

נשמע מתוך המילים הספורות הללו בלבד שיש שם המון המון כאב. והמון המון מטענים.

והמון המון חוסר אונים. ואכזבה. ועצבות גדולה.

יכול מאוד להיות שצריך להתחיל ולברר *דווקא* על השורה הזו.

יכול מאוד להיות שמציאות כזו היא היא לכשעצמה יוצרת עוד יותר את השבר הגדול, והשינוי הרוחני/דתי הוא רק "הקש ששבר את גב הגמל".

 

ואם אכן זה כך - צריך להתייחס לזוגיות כולה כמכלול ולראות אם ואיך אפשר להגיע קודם כל לאהבה שלמה וגדולה ולבחירה שלמה האחד בשנייה.

שיהיה לשניכם את הרצון להיות יחד, בטוב, באהבה,

את המוכנות לעבוד לשם כך,

את לקיחת האחריות האישית של כל אחד מכם לחלק שלו/ה בכך,

וכמובן את הבסיס של האהבה והבחירה הזו. היא כמעט חזות הכל כאן.

ולא דומה מציאות ששני בני הזוג אוהבים ורוצים להיות יחד למציאות שאין בכלל רצון להיות יחד ואין כלל אהבה.

ואפשר להרחיב כאן עוד הרבה מאוד, הן בפן של לזהות מה בכלל קורה כאן לעומק,

והן מהפן של למצוא פתרונות פרקטיים למצב ולראות איך אפשר להתקדם מכאן,

אבל בשביל זה *חובה* להכיר אתכם בעולם האמיתי, בצורה מקיפה ועמוקה וכוללת.

לכן מציעה בחום למצוא עבורכם מקום כזה שיתן לכם מענה מדויק ואמיתי למציאות חייכם.

 

ועכשיו אתייחס לפער הדתי עצמו:

 

אכן, גם אנחנו עברנו את זה.

(נשואים אוטוטו 16 שנים, ולפני 8 וחצי שנים בערך בעלי היקר חזר בשאלה, כאשר היינו נשואים 7 שנים והייתי באמצע ההריון של הילד השלישי...)

 

יכולה לכתוב על כך הרבה מאוד,

אבל כרגע אנסה להתרכז בשני כיוונים:

 

האחד - הכבוד ההדדי.

והשני - הפער הדתי עצמו וכל מה שנובע מכך

 

לגבי הכבוד ההדדי - צריכה להיות הפרדה ברורה בין היחס שלכם אחד לשנייה בזוגיות, האהבה, הכבוד, ההערכה, השיח וכל השאר - לבין ההתמודדות עם הפער עצמו.

גם אם בעלך חזר בשאלה, זה לא אומר שאפשר לזלזל בך חלילה,

זה לא אומר שאפשר לא לראות אותך חלילה

זה לא אומר שאפשר להתייחס אלייך לא נעים

 

אם אכן זה כך - חשוב לשקף לו זאת ולתת לו עוד כלים ודרך להתקדם ולתקן.

 

אבל חשוב לברר מה באמת קורה שם בדינמיקה הזוגית ביניכם.

 

ומה הצד שלו, ומה הוא חושב ומרגיש.

 

אם למשל הוא נוהג כך בלי כוונה, או אפילו בלי מודעות,

או אפילו בגלל מטענים שיש לו *עם עצמו* ועם מה שהוא עובר (אולי עובר תקופה לא פשוטה אישית-נפשית?) - זה יכול להופיע בצורה של שינוי בהתנהגות גם כלפייך, בעוד השורש הוא בכלל אישי שלו עם עצמו ושם הכיוון של הטיפול...

 

לכן חשוב כאן גם לחזק אותו אישית

וגם כמובן לחזק אותך אישית

וגם את הזוגיות שלכם

 

ושלושת אלה חשובים מאוד.

 

 

ולגבי החזרה בשאלה עצמה והפער הדתי - כאן זו כבר תורה שלמה של מה ואיך מתקדמים מכאן.

אם יש לשניכם רצון להיות יחד, ואהבה ומוכנות - באמת שהשמים הם הגבול וניתן לעשות כמעט הכל.

צריך כמובן להיעזר ולקבל הכוונה ודרך וכלים - אבל זה לגמרי אפשרי (מניסיון אישי וגם מקצועי ב"ה)

באמת כיוון של יעוץ זוגי נשמע נכון לכם למצב הזה, עם התמקדות על הנושא הזה.

 

רוצה גם לכתוב לך, שהמשפט שמנחה אותי בעיקר בעניין הזה, אבל גם בכל המהות שלי באופן אישי ומקצועי גם יחד,

הוא מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "... אילו הם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ווהשכנת שלום בין איש לאישתו"

 

וגם שהקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה חלילה חלילה את שמו מעל פני המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו, אז מי אנחנו הקטנים שלא נעשה כן?

 

אני רואה בתורה תורת חיים.

אני רואה בקב"ה אב רחום וחנון שמחכה כל יום לאדם שישוב

וגם שעדיין לא שב מחכה לו

וגם שעדיין לא שב אומר ה' ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

והברית שכרתתם, אתה האיש עם אשת בריתך ואת עם אישך אלוף נעורייך היא מעל הכל כולל הכל. היא ברית חיים. ברית נצח.

 

ובפועל איך מסתדרים?

אז באופן כוללני למדי, כי אפשר להעמיק רבות רבות,

הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
את צריכה לשאול את עצמך מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה את מוכנה לאבד?
מה את מוכנה להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
האם להרוויח את אישך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את החלום ששניכם תהיו באותה הרמה הדתית לנצח?
או "להרוויח" את החלום הזה ואם הוא השתנה לעזוב הכל ולהפסיד ולאבד את אישך ואת הנישואים שלכם?

 

אחרי שתעני על כך לעצמך – תהיי הרבה יותר חכמה ותוכלי לפעול הלאה.

תצטרכו את ובעלך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
למשל,

הצד שהשתנה ומחליט לא לקיים מצוות שקשורות אליו - בינו לבין בוראו בלבד,

ואז מחלקים את זה:

מה שקשור רק לאותו צד

מה שקשור גם לצד השני

ומה שקשור לשניהם

ומה שקשור גם לילדים המשותפים אם יש

 

ומנהלים שיחה אוהבת כנה ומבינה על כל אחד מהתחומים הללו.

 

למשל - מה שקשור אליו - זה שלו (כמו כשרות מחוץ לבית, תפילות, שמירת שבת עם עצמו בזמנים שהוא לבד בחדר וכן הלאה)

מה שקשור גם לאישה או לשניהם - הוא בא לקראת (כמו טהרת המשפחה, כשרות כללית של הבית, קידוש בשבת, ארוחות שבת)

ומה שקשור לילדים - בוחנים יחד מהו הקו החינוכי שחשוב לשני ההורים, ומתוך כך מגיעים להסכמות (למשל אצלנו שנינו רצינו חינוך ממ"ד, ערכים משותפים לילדים בכל הקשור לבן אדם לחברו וגם אהבת ה' וכל מיני נושאים שאין ביננו ויכוח, או לפחות האחד לא סותר את השני בעיני הילדים, וזה כמובן יכול להיות הרבה יותר מורכב ומסועף מזה)

ואם דואגים על מסרים שונים לילדים - אז מניסיון של כמעט 9 שנים בתוך הפער הזה, לא רק שזה לא מבלבל את הילדים, אלא שהלימוד הכה חשוב ועמוק שהם לומדים -

שגם אם אבא ואמא לא מסכימים על הכל, וחושבים אחרת בכל מיני נושאים - הם עדיין יחד. באהבה. באחדות.

שאפשר לאהוב גם את השונה, וגם אם לא מסכימים, וגם אם לא קל תמיד,

ושיש גמישות מחשבתית, ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, אחד בא לקראת השני,

ועוד המון המון לימודים חשובים שזוכים ב"ה אפילו דווקא מהמצב הזה.

 

וכמובן ש*את* יכולה להכתיב את הטון הדתי-רוחני לילדים, להתפלל איתם, להעביר להם את אהבת ה' יתברך ואהבת התורה, שזה יבוא ממך - זה מדהים לא פחות הרי את אמא שלהם 

 

 

אז אם שואלים אותי האם אפשר לקיים נישואים מאושרים גם עם פערים - אז מניסיוננו תודה לאל וברוך ה׳ כן. מאוד מאוד.

 

ומאמינה שכדי להצליח ולצלוח זאת
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

 

אז חשוב לי שוב לומר, שעד כמה שהטלטלה הזו הייתה לא פשוטה וכואבת, אותה טלטלה גם גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

 

אני יכולה מאוד להבין אותך שהרצון הכנה שלך שבעלך יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שאת אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב,

ובעינייך הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות,

לגמרי לגמרי מבינה אותך.

 

רק שאחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של בעלך היקר - של העולם האישי שלו וכל מה שקשור אליו - והוא שלו ובאחריותו

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

 

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של בעלך - שלו.

 

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו. 

בינו לבין קונו.

 

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

 

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

 

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

 

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

 

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

 

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

 

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן את יכולה לשדר לאישך היקר שאת אוהבת אותו,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן את מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים 

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

 

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

 

- לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלבך יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלו

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך 

 

 

בהצלחה רבה ממש יקרה 🙏❤

ואל תשכחי שה' הטוב איתכם תמיד  

גם, ולפעמים במיוחד במציאות שכזו

מציאות שמכירה בכך שאנשים משתנים, עוברים דברים, שנים,

ואי אפשר להבטיח כלום לאף אחד,

אבל מעל הכל - האהבה, שלום הבית, האחווה, האחדות,

קודש הקודשים שבין איש לאישתו.

להניח ש"יהיה בסדר" בלי להסביר למה, כתשובה לכל שאלה או בעיה שיש בעולם, זה לא מחכים ובעיקר לא עוזר לאנושות להתקדם.

 

החיים שלנו הרבה יותר טובים (מכל הבחינות) בזכות אנשים שפעלו לשם כך, ולא אמרו למשל "הקיום שלנו לא תלוי במנועי בנזין אלא בה'" או "הקיום שלנו לא תלוי באנטיביוטקה אלא בה'". הם המציאו המצאות, חקרו, תיקנו, ואז באו אנשים אחרים ושיפרו את ההמצאות של קודמיהם וכן על זו הדרך.

ובאותה מידה דרך המצאה אחרת ולמלא את הצרכים שלנו

ולכן שאלתי מה כוונתך

מתי לאחרונה (או בכלל) נגמר בכדור הארץ יסוד כלשהו, ברמה כזאת שבני האדם לא היו יכולים להמשיך ולתפקד כרגיל?

 

ככל הידוע לי זה מעולם לא קרה, ואם היה חשש שזה יקרה - המחירים של אותו יסוד היו מגיעים לשמיים ואז ממילא השימוש בו היה מתמתן והיה תמריץ לחברות רבות לחפש לו תחליף זול יותר (ולהתעשר על הדרך).

אבל כמה שידוע לי לא ניתן להמיר אטום ולאטום אחר אלא רק בתהליך ביקוע/היתוך גרעיני.

והלתיום לא משתתף פעיל בתהליכים האלה.
לכן כנראה שהוא לא יגמר לעולם.

ועשיתי קצת שיטוט בגוגל.
ממה שהצלחתי להבין נראה שכרגע יש עתודות ליתיום מספיקות בעיקר ממרבצים רציניים בדרום אמריקה.
אם יהיה חסר יש עוד המון ליתיום שלא משתלם להפיק אותו ואם יהיה ביקוש המחיר יעלה ויניב משתלם.
כרגע, יש בעיות הרבה יותר רציניות עם עתודות של נפט וכיו"ב וגם עם זה היו בעבר תחזיות יוצר קודרות ובעזרת טכנולוגיות חדשות מצאו עוד מרבצי נפט ועוד דרכים להפיק אותו (בעיקר בארצות הברית)

יהיה

נחיה ממה שהטבע מגדל

בלי חומרים כימיים ובלי קרינה

 

פחות בריאים מסיבות אחרות. עדיין חומרים כימיים וקרינה גורמים בחלק מהמקרים לנזקים בריאותיים

הגבתי לטענה שאם היינו חיים רק ממה שהטבע מגדל, היינו יותר בריאים.

(וגם טענתך אינה מדוייקת במלואה)

והאם הם בכלל יודעים מה זה ''חומר כימי'', שהרי כל חומר בעולם לרבות מים או חמצן הוא ''חומר כימי''

אבל נראה לי שאפשר להבין למה אנשים חוששים.
דוגמא הכי פשוטה היא מה שקורה בתעשיית המזון עם חומרים כימיים, שרובם מסוכן לבריאות שלנו

גם על אסטרונומיה.
מקסימום אני לא אקרא או לא אתייחס

אני לא חושב שמישהו כאן חושב שהשכר בתן ביס הוא הסיבה לכך שזו לא עבודה טובה.

אם היית עובד סוציאלי למשל אז לא היית מרוויח יותר, אבל התגובות היו שונות.

 

ואני לא אומר שצריך להיות אכפת לך מתגובות של אנשים, אבל אולי כדאי להקשיב כי גם חברי הפורום וגם הוריך לא מצפים ממך שאתה תפרנס אותם ולא מתכוונים להתחתן אתך, כלומר אין כאן אינטרסים. ואם כולם חושבים שזאת עבודה לא טובה, אז אתה בהחלט צריך לחיות רק בשביל עצמך ורק אתה תקבע במה לעבוד, אבל שווה אולי להקשיב לטענות כי יכול להיות שיש משהו בדברים.

ומעולם לא חשבתי שיש להורים שלי אינטרס. יש לי הרבה מה להוסיף אבל זה לא העניין.

באמת מכל הלב.
ושיהיה לך רק טוב

תתבגר, ילד

לא התחייבתי לא לריב עם אף אחד לעולם

מבחינתי כל תגובה שלה היא בדיחה מפגרת נקודה סוף.
זה ככה כבר שנים והיא יודעת את זה טוב מאוד.

ממש התכוונתי בכנות

את לא תיקחי אותו ברצינות גם אם ישאל אותך מה השעה, לא?

שזה נכון בעיקר בטוויטר ובפייסבוק.

וחושבת מנגד שאנחנו גם דור מאד מכיל, אבל בצורה קצת מזוייפת.

דור שמכיל ״פתיחות וקידמה״ אבל לא יודע להכיל מישהו שחושב בצורה אחרת מהי פתיחות וקידמה.

יודע להכיל את כל הנטיות הקיימות אבל לא יודע להכיל מישהו שחושב אחרת על נטיות.

יודע להכיל את כל הדתות , חוץ מהדת של עצמו.

יודע לתת מקום להעצמה נשית אבל רק אם זה אומר אישה חזקה וקרייריסטית ולא דתיה.

וחוסר הכלה מנגד.


חייתי בעוד שתי מדינות למשך תקופת זמן לא קטנה.

נכון, בכל מקום יש הסתות בעיקר בפוליטיקה.
אבל הארץ שלנו היא סיר לחץ מבעבע, הכל לחוץ ומחוספס ומאד מאד קשה.

לחץ של כסף מטורף - מציאות של שני הזוגות עובדים קשה ועוד לא חיים ברמת חיים בינונית אפילו.

לחץ של דת מטורף - המדינה הכי דתית בעולם בשטח כל כך צפוף.

לחץ של כמויות ילדים - בכל מקום אחר שאני מכירה, אין כזה דבר שאין עוזרת בבית, גם אם אין הרבה כסף , זה חלק מההוצאות השוטפות.
כאן מובן מאליו להביא הרבה ילדים, ללא עזרה בכלל ועוד לעבוד בעבודה טובענית.

בקיצור, אין לנו ארץ אחרת אבל זאת ארץ קשה ומחוספסת בטירוף.

והעצבים יוצאים בהתאם.

אבל כל מדינה מוצאת את ההצדקות וההסברים ל"עצבים" שלה.

אין שום דבר ייחודי בפילוג בישראל.

צריך באמת להעמיק בכל שורה שכתבת, יש המון חוכמה בדברייך.

ולראות איך מצליחים להתקדם משם.

יש לך אולי כיוון?

אין לי קשר לרשתות חברתיות בכלל, אני עם ייסורי מצפון, גם על הזמן שמתבזבז כאן.

אבל,שיח רעיל היה גם בעבר, מכל מיני כיוונים. יכול להיות שהיום כל הגיג של מישהו, מגיע לתפוצה רחבה, אבל זה לא שלא היה פעם.

הייתי ילד בהפגנות נגד אוסלו, כשראש הממשלה (שהחזיק בתפקיד, רק בזכות המריבה של גונן שגב, לימים מרגל אירני וסוחר סמים... עם רפול) כינה אותנו: 'מתנחבלים', 'אויבי השלום משני הצדדים' (אלו שהפגינו נגדו בהפגנות חוקיות ומהצד השני החמאסניקים שמתפוצצים באוטובוסים), 'פלופלורים' ועוד שלל כינויי גנאי. פרופסור חשוב השווה אז, בין ילדי חברון לנוער ההיטלראי ועיתונאים תיארו איך לדעתם צריך לעלות על עפרה עם תיאורים מהפוגרומים.

ההבדל היחיד היה שאז היה צד ש'מותר לו' וצד שני שעל דברים מינוריים בהרבה נצלב בתשקורת ובמערכת המשפט.

בזכות הרשתות, גם הצד שבתשקורת 'מותר לו', כבר לא חסין מביקורת ציבורית על התבאוטויותיו המסיתות.

(טכנית גם אני הייתי אז בחיים אבל לא בגיל שמאפשר לי לזכור משהו...)

הייתי גם באותו גיל, נוסע באוטובוסים בירושלים, כשכל אדם שהתנהג קצת מוזר, גרם לכולם להתחיל לחשוש. אחרי זה אני שומע את ראש הממשלה, מדבר עלי ועל מתאבדי החמאס בנשימה אחת...
(מה לעשות, בגלל זה אני לא קונה את הטענה שהשיח הרעיל התחיל אתמול(

להיום.

השיח הרעיל של אז היה נחלתם של אנשי קצה קולניים שתפסו כותרות. מכל הכיוונים.

גם כשהייתה הסתה נגד רבין עם מדי האס אס, ביבי הקפיד לגנות. "רבין טועה, הוא לא בוגד".

מה שקורה היום הוא שהמיינסטרים של המיינסטרים בכל קבוצה פשוט שונאת אחת את השניה בחיי היום יום והמעשה.

פעם זה היה של מיעוט קולני שעשה רושם שזה כולם. היום זה הרוב שמנסים להראות שזה מיעוט.

לא רק בישראל כן? בכל העולם יש את התופעה הזאת.
אתה צריך לראות דיבייטים בין דמוקרטים לרפובליקנים. רמות השנאה מגיעות למימדים חסרי תקדים.

למנן (או להפסיק לגמרי) שימוש במדיות חברתיות שמלבות שנאה למשל

(וזה לגמרי נכון שהם ממש "בונים" על זה כדי שהאדם הממוצע ישאר עוד ועוד בדף שלהם.

כמה שיותר "אקשן" ו"קיצוני" יגרום לו להישאר יותר והם משקיעים בזה מילארדים ואת טובי המוחות והפסיכולוגים באיך לעשות את זה...)

 

(אישית אני ממש לא אוהבת את פייסבוק. אני נמצאית בו רק בגלל שאני עצמאית, וגם זה למשך גג דקה אחת בשבוע שלם רק לראות אם יש התראות שפנו אליי וכו'.

וכל פעם מחדש הפייסבוק מנסה שנישאר יותר. שואל: האם את בטוחה שאת רוצה להתנתק? ומה שבבולד ובולט זה "לא", אז אני לוחצת "כן"!

ואז שוב עוד שאלות - ושוב, כן! להתנתק וזהו ולהסיר מהמכשיר! לא רוצה לראות אותך עד שבוע הבא ורק למשך דקה.

ולאט לאט הוא "מבין" (הבינה המלאכותית וכו' שם) שאני לא צורכת את הפילוג והשטויות אז הוא גם לא יביא לי את זה. כל פעם שניסה פשוט התעלמתי ולא נכנסתי לכלום, רק להתראות מסוימות ממש כמה שניות וזהו, שלום שלום.

אינסטגרם אין לי בכלל וגם לא טוויטר, והלוואי שלא היה גם פייסבוק אבל את זה כרגע אני צריכה לעבודה כאמור.)

 

וחשוב, באמת באמת חשוב להזכיר לעצמינו קודם כל 

שאנחנו עם אחד

שכוחנו באחדותנו

ששני בתי מקדש נחרבו בגלל שנאת חינם (!)

שהקב"ה הכי הכי רוצה מאיתנו את האחדות.

שעם האחדות הזו גם בנ"י שעבדו ע"ז ניצחו

שהאחדות זה הדבר הכי גדול ויקר שלנו כעם.

שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

שתהיו מכבדים זה את זה

שתהיו יראים זה מזה"

 

והאמת האמת שאנחנו כעם לא רחוקים בכלל כמו שהמדיה גורמת לחשוב.

זה רק השיח באמת שמסלים וכאילו מעמיק את הפערים, אבל העמדות והדעות עצמן דווקא יותר ויותר מתקרבות מבחינה מחקרית.

 

אז להתחיל בקטן. כל אחד עם עצמו, משפחתו, ילדיו, סביבתו,

ולאט לאט זה יכה עוד ועוד גלים

כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן

נתניהו אכן התנגד לקריאות שהובילו הפרובוקטורים של השב"כ כמו אבישי רביב. אבל רבין שקרא לנו ' 'מתנחבלים' ודיבר עלינו ועל החמאס כ'אויבי השלום משני הצדדים', לא היה איש קצה, הוא היה ראש הממשלה ובמפלגת העבודה נחשב מ'הניצים'. גם הפרופסורים ליבוביץ', צימרמן ושטרנהל, לא היו אנשי קצה, ממש לא. הם היו האליטה האידיאולוגית של השמאל.

דוגמא מובהקת, שטרנהל, פרופסור למדעי המדינה, חתן פרס ישראל:
https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&url=https://www.makorrishon.co.il/opinion/242293/amp/&ved=2ahUKEwj5o4mLwv78AhVLH7kGHQlfAq4QFnoECAwQAQ&usg=AOvVaw0R78txfg0aSyA-qPandhQL

אז אשמח לראות התייחסות לעובדות...

@די שרוט

"נפולת של נמושות" הוא קרא ליורדים מהארץ.
"לשבור להם את הידיים והרגליים" הוא קרא לפורעים ערבים.

אבל מלחמות ציטוטים לא מגיעים לשורש העניין.

כשאני אומר "אנשי קצה" אני לא מתכוון לפוליטיקאים ולמעצבי דעת קהל.

אני מתכוון לאנשים רגילים מן השורה.
המהנדס, העו"ד, הרו"ח, הרופא, העובד עירייה, הרוקח, המאבטח. היחס ביניהם (אפילו אחרי רצח רבין שדירדר את יחסי הדתיים החילוניים מאוד) היה יחס של כבוד וערבות הדדית מינימלית.

אין עוררין על כך שנבחרי הציבור ואליטות אינטלקטואליות תמיד היו בעלי לשון של הסתה ושילהוב יצרים בשביל צרכים פוליטיים. אבל העם עצמו, האנשים עצמם שעובדים ושורדים יום יום לא היו כאלה. עליהם אני מדבר.

היום אנשים רגילים מן השורה כבר לא מרגישים מסוגלים לשבת במסעדה שיושב בה חרדי. או שמגיע לשם הומו.

היום דמוקרטים ורפובליקנים לא מסוגלים לגור בנחת אחד ליד השני. זה לא היה ככה לפני הרשתות. לפני הרשתות לא הייתה "סגרגציה" מרצון כזאת.

זה לא היה רק רבין, ציינתי גם שלושה פרופסורים, מהאליטה האידיאולוגית-תרבותית של השמאל, שהתבטאו כלפי כל הציבור הימני/מתנחלי בביטויים שהם הרבה מעבר לקו האדום וכללו התרת דם. על הרבה פחות מזה, מיכאל בן ארי נפסל מהתמודדות לכנסת...

כל מה שציינתי, זה רק דוגמא. היו עוד לא מעט אנשי אידיאולוגיה, תרבות, אקדמיה, עיתונאים ואחרים, שהתבטאו בביטויים כאלו ואחרים כלפי הציבור הדתי/חרדי/ימני. זה קרה לא פעם, גם בבמות לכאו' מכובדות, כמו באקדמיה ובעיתונים הגדולים.

הטענה שהרשתות החברתיות יצרו את השיח הזה, היא פשוט לא נכונה. ההבדל היחיד הוא שאז רבין/ליבוביץ'/נחום ברנע יכלו להתבטא כך וזה עבר חלק בתשקורת (אבל אנשי ימין נצלבו בתשקורת על הרבה הרבה פחות מכך...).

גם אנשים ברחוב התבטאו כך, גם כלפי (כנער דתי ליסוע באוטובוס היה לא רק מפחיד, כמו שהזכרתי למעלה, אלא גם הסתכלו עלי כרוצח של רבין וזה עוד בירושלים...), רק שלא שמענו את זה כשלא לכל אחד היה מקרופון.

הרשתות החברתיות, בנושא הזה, אינן הבעיה, במידה רבה הן הפתרון - כבר אין 'מועצת אייטולות' תקשורתית, שקובעת לנו מה אייטם (איש שב"כ במסווה של ימני, שעושה השבעה לארגון קיקיוני) ומה לא אייטם (ראש ממשלה שמכריז שמתיר את דמם של מאות אלפים...).

זה היה ממש בקו פרשת המים של הרשתות.

הייתי אז בן 18. הלכתי עם חברים שלי ועם שלטים למעוזים הכי שמאלניים שיש. צפון תל אביב, רמת השרון, מרכז תל אביב.

כל אותם אנשים שתמכו בפינוי באו לדבר איתנו. התווכחתי איתם. דיברתי איתם. ניסו לשכנע אחרת. חלקם נתנו לנו מים קרים כי זה היה בחום תל אביבי של חודש יולי אוגוסט. אף אחד לא קילל אותנו, גרש אותנו (רק השוטרים שבאו לפנות אותנו כי הנתארגנות לא הייתה חוקית), או דברים מהסוג הזה. כן הייתה התלהטות יצרים בזמן הויכוח, אבל בסוף נפטרנו לשלום.

היו כאלה שניסו להכפיש אותנו. אתה יודע מה עשו הרוב? השתיקו אותם.

היום? היום אין סיכוי שבעולם שתנסה ללכת בצפון תל אביב ולהסביר שהרפורמה המשפטית היא טובה בעינך בלי שתצא משם בשן ועין. אין סיכוי שבעולם.
היום אין סיכוי שמישהו מהם יסתובב במעוז ימני וינסה להסביר למה הרפורמה המשפטית היא אסון לישראל. אין סיכוי שבעולם.

על זה אני מדבר. אתה שוב לוקח אותי למעצבי דעת קהל. כל אותם "אנשי אידיאולוגיה, תרבות, אקדמיה, עיתונאים" הם מעצבי דעת קהל. הם נמצאים מול המדיה וצריכים לספק סחורה.

ואפילו שהכוח של המדיה היה באמת אצלם, עדיין הם לא הצליחו להסית את העם עצמו.

דבר איתי על אנשים רגילים.

ומיעוט דורסני ובוטה, היה גם אז. אגב, גם אז האליטה השמאלנית הובילה את הדורסנות. היום היה מספיק רעש ברשתות, שלא היו משאירים קטינות בנות 14 בכלא שבועות ארוכים.

שאין לי זמן לענות תגובה ראויה כי זה יצריך ממני ממש לשבת ולשבת ולשבת על תגובה.

בנושא של יציאת מצרים. רק אומר.

מהפכת הקשר של מיכה גודמן, מומלץ לקרוא

לא קראתי את הספר הזה, כן קראתי ספרים/מאמרים אחרים שלו. כדאי מאוד להיות בקורתי בייחס לדברים. לבדוק מה מהטענות באמת מבוססות ומה מאחורי הרבה מלל אולטרא-אינטלגנטי לא כתוב כלום או לא מוכח כלום.

הוא לא מחדש הרבה אך כתוב טוב

להיות מדינה של פוזיציה.
כל דיעה, אמירה, נהיית מהמקום של הפוזיציה.
חבל..

משפט כל כך פסימי לא שמעתי כבר הרבה זמן...
אין ולא תהיה יותר מציאות שאנשים יהיו טובים אחד לשני?
כל עוד די שרוט חי, כל עוד רולי חיה, כל עוד פשוט אני חי כל עוד תהילה ועולו והסטורי ונחשון ומיש והמקורית ומופאסה (זהו רק מדגם מייצג) כל עוד עוד כמה אנשים מהפורום ומחוצה לו מסתובבים חיים על האדמה, יהיו אנשים שטובים אחד לשני.
(אגב, פעם שמת לב כמה טוב האנושות עושה בשם האהבה לאנשים שכבר בכלל לא מסתובבים וממש לא על פני האדמה?)
הרשת, כמו הרשת, היא הכל. אני לא עוצמת את העיניים, אני יודעת בוודאות שיש הרבה רוע והרבה בריונות מקלדת. ויש המון טוב שהרשתות החברתיות מאפשרות. המון.
אני לא מאמינה לכל המשניאים. כמות האנשים ששונאים באמת היא מאוד קטנה, ובכלל זה כנראה נובע משנאה עצמית וחווית חיים של חוסר אהבה.
לצערי זה דבר נפוץ ביותר לדבר על השנאה, אבל בעיני אלה דיבורים שעשים פיל מזבוב, תופעות שוליים. כמה טוב לב אתה פוגש ביום יום שלך? ברשת ובעולם האמיתי. כמה מחוות קטנות של אהבה לאדם באשר הוא אדם? של עזרה, של חיוך, של דאגה?
המאמינים בטוב ינצחו, כי השנאה היא מאכלת את עצמה...

וואו איזו מדהימה את. איזה יופי של תגובה ואיזה יופי של הסתכלות על העולם ואיזה יופי של בנאדם את

אני גר במקום עם הרבה שמאלנים זקנים
בימים האחרונים יצא לי כמה פעמים לראות איך הם מגיבים ומדברים על פוליטיקה. המממ המצב על הפנים...
אפס יכולת לשמוע את הצד השני, השתלחויות , התכתבויות בוואטסאפ קבוצתי של כלל הקהילה בצורה שגורמת למי שלא חושב כמוהם להרגיש לא רצוי ופשוט לעזוב . בסוף, נראה שאין הבנה שיש אנשים אחרים אינטליגנטיים שפשוט חושבים אחרת ומחזיקים בערכים אחרים. מבחינתם ימיים/דתיים זו קבוצה של בבונים.
ברור שזה לא כולם, אבל זה בהחלט הטון המרכזי. נראה לי גם שאלו אנשים שבקושי נמצאים בפייסבוק, והבעיה האמיתית היא שהם חיים בבועה ולא נאלצו מעולם להיפגש באמת עם משהו שעלול לערער את התפיסה שלהם .
אני חושב שצעירים היום יותר נפגשים עם גוונים שונים וגם יש פתיחות שהיא אמיתית לשמוע דברים חדשים. נכון שיש גם יותר רגשיות ופחות רציונליות בשיח וממילא לפעמים השיח יותר שטחי, אבל לא נראה לי שיתבטאו כמו שמתבטאים עכשיו

פרוטקשן

השיח הרעיל, אינו תוצאה, הוא חלק מתוכנן ומחושב במאבק של האליטה שמנסה להחזיק את מוקדי הכח הדיקטטוריים שלה. הם יודעים היטב שאנחנו ממלכתיים ואחראיים ובונים על זה שאם נחשוש ממלחמת אחים - נתקפל.

להשלמת הדברים, כדאי לקרוא גם את הדברים של הרב ווסרמן.

באמת כדאי לחשוב על סדר עדיפויות בחיים
להגדיר מה המשמעות, מה התפקידים שלך בעולם.

אבל זו לא הכמות אלא האיכות.

יש הורים שמגיעים הביתה בשעה 16, ועד ארוחת הערב הילדים נמצאים מול טלוויזיה או סוניפלייסטיישן.

לעומתם יש הורים שמגיעים בשעה 19 ומאותו הרגע לא מפסיקים להיות עם הילדים (במשחק, הקראת ספר, ארוחת ערב, מקלחות, שיחות וכו').

ברור שגם לכמות יש משמעות, ואם מגיעים כשהילדים כבר ישנים אז אין שום משמעות לאיכות.

בכל מקרה היום יש יותר מודעות לזה בקרב המעסיקים, ומקובל שעובדים יוצאים הביתה מוקדם יום או יומיים בשבוע.

ובקשר לשישי שבת - מי יהיה עם ילדיך בזמן שאתה תהיה עם עצמך? אשתך שהייתה איתם גם כל השבוע בזמן שאתה היית בעבודה? לא נשמע לי כמו מתכון מוצלח במיוחד להורות או לזוגיות.

דור דור ושמרטפיו

בעבר אנשים עבדו מהזריחה ועד השקיעה וכל זה בשביל שיהיה מספיק כסף בשביל לחם ובגדים (בלי מותרות), מי דמיין שהאבא יכול להיות בבית כל אחר הצהריים? זאת המצאה של הדורות האחרונים לעבוד 9 שעות ביום ורק 5 ימים בשבוע.

וממילא לילדים היתה אמא נוכחת ואבא של שבת. בחלק גדול מאוד מהחברות, חיו בחמולה בסגנון כזה או אחר - אז היתה נוכחות משפחתית משמעותית, גם אם לא דווקא של האבא.

תופעת ה'ילדי מפתח', או האמא שאוספת מהמעון וקורסת לספה (כי היא אחרי 9 שעות עבודה בחוץ) לא היתה קיימת.

להגיד שחזרת האבא בשעה 16 זו בעיה של הדור שלנו - פשוט התעלמות מההיסטוריה.

לרוב האנשים הכמות שווה לאיכות. לרובנו מאד קשה לחזור עייפים מהעבודה בשעה 19:00 ואז לתת בראש זמן איכות עם הילדים כולל כל האתגר הפיזי והסבלנות הדרושה לטיפול בילדים קטנים,

אותו דבר להיפך - רובנו לא נהיה חמש שעות בטלפון ולא נשים על הילדים , כנראה כן נקדיש גם זמן משמעותי לקשר אמיתי

וזו התחלת החיפוש לקראת בניית בית נאמן בישראל.

עכשיו הזמן לברר ולסדר סדר עדיפויות נכון - בניגוד לקלישאה, העבודה אינה חיינו. הערכים החשובים לאורם אנחנו חיים, הם חיינו. העבודה היא צורך מעשי, כדי לקיים את החיים הללו.

כשאדם בונה את חייו, הוא צריך לבנות את החיים כך שיש לו מחוייבויות לתורה ומצוות, כולל תפילות כראוי וקביעת עיתים לתורה. מחוייבויות לתשומת לב שצריכים ממנו אשתו, ילדיו, הוריו ושאר המעגלים המשפחתיים, מחוייבות לשמור על מנוחת הנפש ובריאות הגוף. כן, צריך גם לעבוד, כדי לקיים את החיים האלו.

איך מסדרים את הפרטים בכל הפאזל הזה ובאלו אילוצים צריך להתחשב - את זה כל אחד צריך לסדר עם עצמו וכמובן עם אשתו (שונה מאוד אמא עקרת בית מאמא אחות חדר טראוומה שעושה משמרות ערב, לילה, ליל הסדר ויום כיפור...). אבל, סדר העדיפויות הערכי צריך להיות ברור. השאלה הנכונה אינה "איך יש זמן לילדים כשעובדים...?", אלא "איך יש זמן לעבוד כשמגדלים ילדים?"

בקושי יש זמן לבן/ת זוג

או שאישתך תצטרך לצאת מוקדם כדי להוציא את הילדים בזמן או שתצטרכו להתחלק בימים (לסדר עם הבוס יציאה מוקדמת בימים מסויימים) או לקבל עזרה מההורים/בייביסיטר

ומשלימים שעות ביום אחר...

וכן, זה שאלה קשה ומטרידה, כל משפחה צריכה למצוא את האיזון שלה

של היקשרות כזו או אחרת
ויכול בהחלט להיות ממש לא לעניין ו או לא נעים

לסחוב תינוק 9 (10) חודשים
ללכת לבדיקות ומעקבים
לסבול מהקאות, בחילות, צרבות וכל הכייף של ההריון
לעבור לידה
לעבור את ההתאוששות מהלידה
ואת הטהרה של אחרי לידה
ובסוף לתת את התינוק למישהו אחר
אין סיכוי.

שאין להם שום דרך לחוות הורות,להביא ילד לעולם
אם לא את. אם לא התרומה שלך של מספר חודשים נקרא לזה אפילו שנה שלמה מול חיים שלמים של אושר המשכיות וכו'

אם כי פונדקאות זה ילד שלהם
זרע ביצית וכו'
ןהאופציות פה בארץ לאימוץ ממש בעייתיות
ילדים אלכוהוליסטים ממזרים וכו'

וואחד תיק בכל מקרה

גם ולא רק

ומי שמסוגל לאמץ זה מצווה ענקית

וגם כנל אומנה, שזה מעט שונה

הנפש שלי חשובה לא פחות...

אני עם כל הסבל היחתי עושה את זה לילדים שלי..אם מהחינה הלכתית היה חלק ( אבל זה לא חלק לאישה נשואה)

כשזה לאדם זר רוב הסיכויים שאני לא אפגוש את הילד אחכ יותר מידי, שאני לא אוכל להיות מעורבת בגידול כמו אצל נכד.

ובכנות? לא יודעת לענות על זה ומקווה שלעולם לא אצטרך לענות על זה.

להפך מרגיש לי מאוד לא ראוי מבחינת גילוי עריות

אבל בהחלט הייתי תומכת בה אם הייתה פונה לאימוץ ילד/ה

אין בזה יחסי מין או עירום או אירוטיקה או כל דבר אחר שקשור לאיסור גילוי עריות.

מבחינת הסיכון עבורה ולרוב גם אישה נשואה בעצמה חחח

 

גיל שבו נשים עוד יולדות כדבר שבשגרה יחסית

בואי נגיד יבינו אותך יותר לעומת האישה שכן מחליטה לעשות את זה

גוגל. בטח לא שאלה כזאת חמורה, שיכולה להיות עם השלכות לממזרות.

ממליץ לפנות עם השאלה למכון פוע"ה, טלפון: 026515050. הם מתמחים מאוד בנושאים האלו ומכירים היטב את דעות גדולי הפוסקים.

(נפשית, מרגיש לי הזוי שאשתי תשא ברחמה עובר של מישהו אחר. אבל לא זה מה שאמור להכריע).

אצל מכון פוע"ה. הם אמרו שהם לא מתירים ושסה בעיתי הלכתית מאוד.
זה מה שהוריד אותי מזה .
בהצלחה

כמובן מה שאמר לי לא רלוונטי לאחריות.. אבל זה אפשרי.

אני רציתי לעשות את זה תקרובת משפחה - מה שהסביר לי לא תקין רגשית... יש בזה מסכימה איתו.
אבל כן אם כבר השקעתי בבירורים לגמרי הייתי עושה את זה לזוג אחר שכלכך כמה לילד משל עצמו. כאב ההמתנה זה כאב גדול, גדול מידי.

בכל אופן אז יש פוסק פה בארץ שמתיר אבל רק אחרי שהזוג עצמו מקיים את מצוות עשה ומביא שני ילדים (עדיפות לבן ובת)

האם מדובר ברצון כנה ואמיתי להביא חיים לזוג אחר או שמדובר במניע כספי או חברתי - כתוצאה מהתשומת לב שמקבלים..

ואם כבר לתרום חיים לעולם - מבחינה רפואית ממה שאמר לי יותר פשוט לתרום כליה לעומת הריון ולידה..

וכל אחד הישר בעיניו יעשה

ממש מעיד על אצילות הרצון הזה
לא יודע מה ההלכה אומרת?

בעייתי מאוד הלכתית
לא כדאי להסתבך עם זה

עדיף אם כבר פונדקאות מחול

הסדר הוא כזה
אישה יהודיה אלמנה או גרושה
אישה גויה
רווקה יהודיה
יהודיה נשואה
....

זה ממזרות לא?

הבעיה היא שנשואה אחרת מחזיקה הריון של זוג אחר

עובר עם זרע וביצית מהורים בשם א
אישה ב נשואה נושאת את העובר

מי נחשבת האמא - בעלת הביצית או האישה הנושאת...

מקווה ממש שבקרוב יהיה פסק ברור לכולם. זה יכול לפתור כל-כך הרבה בעיות בתחום שגם ככה יש ''דרישה''

רק מלחשוב על אותם זוגות (סטרייטים יהודיים ודתיים פלוס) פשוט כואב הלב

במקרה של "החלפת העוברים" פסקו שהאשה שנשאה את העובר היא האמא

חחחחח אין לי מושג זה מה שהרב הסביר לי אתמול..
חוששת לכתוב את שמו מצד שני הוא רב ממש ממש מוכר אז אולי כן אפשר

אתמול אחהצ קיבלתי את הפסק הסופי 8זה לא אפשרי
לפחות עד שיהיו לנו שני ילדים וגם אש נתייעץ שוב...

לי באופן אישי איו לי בעיה עם ההריון - אם כך למה לא מביאה לנו עוד ילד? כי כרגע קשה לי לחשוב על גידול של ילד נוסף... אבל עם ההריון ממש אין לי בעיה.

מה שהרב אמר לי ממש לא רלוונטי לכולם.. מי שזה רלוונטי לה שתשאל ותחליט.
רק תחשבו על הזכות הענקית. על היכולת להביא חיים לעולם לזוג שאין להם אפשרות לזה..

היא אנוכית כי זה גרם לה להרגיש טוב

מספרים שנשאלו את אחד האדמורים האם זה נכון שלקפל את טלית השבת מיד בצאתה היא סגולה לשלום בית והוא ענה שהוא לא מכיר דבר כזה אבל אם תקפל את השרוולים ותשטוף במוצש כלים, זה- בהחלט סגולה לשלום בית

סביר להניח או שהמגעי מקשים נדפקו או שהשתחרר פיזית איזה חוט קטן בפנים.

אני לא טכנאי רכב,
אלא מתנדב בידידים
ואלו רוב התקלות של הקודניות

כבר הייתה לי איתו בעיה במגעים של המקשים וסידרתי את זה, אז כנראה זו האופציה של חוט שהשתחרר קצת... תודה

יש משהו מאד אינטימי במבט ארוך

חלק מהגברים הדתיים לא בהכרח ישמרו על קשר עין רציף/ יישירו מבט שהם משוחחים עם אשה.. מניח שגבר שעושה את זה מנסה לעשות את זה עם כמה שיותר טאקט ובלי שיהיה כזה בולט ומסר כזה חד..

למה לא לשמור על קשר עין?

ממש לא עושה שמירת עיניים וכאלו, אבל כשמישהי מדברת איתי ומסתכלת עליי, זה מרגיש לי לא נח ולא מתאים

אני מרגיש שזה מייצר קירבה רגשית
אני מבין שמי שמולי חווה את זה אחרת

עם קשר עין רציף לאורך כל זמן השיחה מעבר לזה שאני אשתדל לדבר ענייני אבל אם הוא מרגיש בנוח לשוחח איתי יותר מעניייני מאוד אני יאבד בכוונה את הקשר עין כי לא מתאים לי שיחות עןמק עם גבר שהוא לא בעלי/ ליצור קירבה ושיחה עם מבט לאורך כל השיחה יוצרת קירבה..יש משהו חשוב בקשר עין (בגלל זה חשוב להקפיד על זה בפגישות או בראיון עבודה או בשיחות עם בעלך והילדים) אבל עם גבר אני בכוונה אשתדל להמנע מקשר עין