פורום נשואים טריים (עמוד 487)

אני רק יכולה להרגיע שאצל המון זוגות האושר והחיוכים ממשיכים גם אחרי החופה לשנות הנישואין ואף הולכים ומתעצמים..

אני לא רוצה להכליל כי באמת יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להביא למצבים מסובכים ולא פשוטים שמתוארים כאן אבל בגדול התאוריה שלי היא שהעיקר זה עבודת המידות של שני הצדדים ואם כל אחד יודע שהוא הולך לעבוד בשביל הזוגיות ולהשקיע ולהבליג כשצריך ולבוא לקראת השני וכו׳ יש סיכוי טוב לחיים מאושרים.

וכמו שאמרו הרבה פעמים לשאלה ששאלת, המקרים שמגיעים לפורום הם באמת מקרים שלא מוצאים הרבה וזוגות שטוב להם לא ישתפו פה סתם בטוב הגדול ובאושר שהם חיים בו, אז רק לדעת שזה לא משהו מייצג..

תעשי את ההשתדלות שלך לברר כמה שיותר לפני ההחלטה ובעז״ה תעשי את הדבר הנכון..

בהצלחה רבה!!

איך הבן/בת זוג שאיתם יוצאים מתנהגים ולברר בלימודים,  בית כנסת, ישיבה, אולפנה, מדרשה, בעבודה, שכנים, ובכל מקום אפשרי!

כי מידות זה הבסיס לנישואים מאושרים!אם אין עבודה על המידות, יהיו חיים קשים...

בהצלחה לך ולכולם!

ובעיקר נשואין בלי אהבה.

חושבים שהאהבה תבוא בעתיד אבל זה לא קורה.

אז אם את לא מאוהבת בו, ואם את לא מתגעגעת אליו כשאתם נפרדים, ואם את לא חושבת עליו כל הזמן אז זה סימן אזהרה.

(וכמובן גם הוא כלפיך).

ואם יש סימנים רעים בהתנהגות שלו או בעבר שלו או ברקע שלו ואת מקווה שזה יסתדר, פעמים רבות זה לא מסתדר.

כשמתחילים עם אהבה יש דלק לזינוק גדול קדימה שמגדיל את הסיכוי לנשואין טובים.

לא הייתי מתחתנת לעולם

למה? כי לא הייתי מצליחה ליצור קשר עמוק ואהבה רק מפגישות,

ללא חיים משותפים וללא מגע!

והתחתנתי בלי אהבה בוערת (אך בהחלט עם חיבה ורצון וציפיה למפגש)

והפלא ופלא- החיבה התעצמה והפכה מהר מאוד להתאהבות ענקית ואח"כ לאהבה עמוקה ואמיתית

למה? כי כשיש לזה פוטנציאל, יש התאמה וכימיה, אז זה פשוט קורה, החיים ביחד עושים את זה,

וגם הנתינה כמובן

אז יש כאלה שמתאים להם ככה ואחרים שמתאים להם אחרת..

כמוני כמוך,

אם כי בעלי היה מאוהב עד הגג.

איך אפשר לאהוב מישהו אחרי 3 פגישות?...

התגעגעתי אליו, חיכיתי לפגישות איתו, חשבתי עליו בלי הפסקה, אבל לא 'אהבתי' אותו.

היום , כמובן, זה השתנה...

לענ"ד צריך לראות בצורה מושכלת ו"קרה" שיש בסיס להבנה הדדית, שאיפות דומות ורצון לחיים משותפים ורק אז להכניס את הרגש לסיפור ולבדוק את עומק הרגשות והגעגועים שיש בין בני הזוג. 

אני לפחות מאושרת מאד שכך התחתנתי. אין עכשיו סתירות מהותיות בין הרצונות, השאיפות והמעשים שלנו וכיוון שיש הבנה שאנחנו רוצים חיים משותפים ומאושרים, אנו עושים מאמצים להתקדם יחד באותו כיוון בלי ויכוחים על כל צעד ושעל.

שלא מבינים כלל מה בעצם קרה להם.

העובדה שיש כאלה שהשיטה הזאת כן הצליחה אצלם אינה מעידה על הכלל.

הם התאהבו כל כך חזק שההגיון שלהם לא עבד בכלל

ועכשיו הם אכלו את פירות החוסר התאמה המשמעותי שלהם בגירושין עם ילדים מזונות וכל הבלגן

האמירה "עשרות אלפי זוגות" היא פופוליסטית ואינה מוסיפה אמינות לטיעון.

הרי אף אחד כאן לא מכיר "עשרות אלפי זוגות" - וגם לא עשה אצלם סטאטיסטיקה על אופן היכרותם זה את זה.

[ולענ"ד, בוודאי שצריך חוץ מ"התאמת נתונים" טכנית, גם הרגשת הלב. מה בדיוק ההגדרה והמינון, זו כבר שאלה אחרת]

וה"שיטה" שלך בדוקה???

אין לי מושג מאיפה אתה מביא את ה"סטטיסטיקות" שלך אבל שים לב שלא פסלתי כלל את עניין הרגש ואדרבא כתבתי שיש להכניס פרמטר זה רק אחר ההתאמה השכלית כדי לבדוק אם בני הזוג אוהבים ונמשכים זה לזה.

כל שכתבתי זה שכדאי לבדוק קודם מבחינה שכלית כי מי שבודק קודם את הרגש והמשיכה סופו (לרוב) להתאכזב מנושאים/חלקי אישיות/שאיפות שונות לחלוטין משלו שעולים וצפים לאחר החתונה (ולא לפני כאשר בני הזוג מאוהבים עד למעלה מראשם ומסונוורים מכדי לראות את התמונה המלאה של הבנ"א שמולם) ומערימים קשיים על הזוג כאשר הפרפרים שוככים ומפנים את מקומם לטובת בניית אהבה עמוקה, מתמשכת ושלווה.

אם הוא קיים אפשר לבדוק הלאה אם נשואין בכלל באים בחשבון מכל הבחינות האחרות.

שכליות, כלכליות, דתיות, משפחתיות או כל גורם אחר.

אני הכרתי את בעלי מנעורי ככה שלא היה לי שום ספק שאני רוצה להנשא לו, אצל רוב האנשים זה לא כך ולכן אני ממליצה לזוגות לצאת הרבה זמן לפני שמחליטים להתחתן. להכיר היטב, להכיר את המשפחות, להבין את התוכניות, לחשוב על הבסיס הכלכלי וכו'. (וכמובן לאהוב...)

הקמת בית בישראל היא דבר רציני מאד, זה לא המשך הילדות והנעורים אלא יציאה לדרך חדשה לגמרי ובני הזוג חייבים להיות ספוגים ברצון להקים משהו חדש משלהם בלבד.

צריך להיזהר מלהמליץ עליה לכולם בצורה טוטאלית

כי יש אנשים שזה פשוט לא ילך להם לפני החתונה, ולא משנה עם מי

אז מה תגידי להם? אל תתחתנו?

ועל כל אחד לעשות את ההשתדלות שלו להשיג את מירב התנאים הנכונים על מנת להקים בית.

יש מצבים אידאליים ויש פחות, לא תמיד אפשר לקבל הכל.

ברצינות?

גם אם יש זוג אחד למאה שיכול, זה לא מתאים לכולם.

מה גם שאת החישוב הקר ניתן לעשות לפני שנקשרים רגשית, אחר כך אפשר לבדוק את הרגש.

אבל אהבה?!

כשנפגשים, מדברים, מכירים ומבלים יחד  זה קורה.

ואם זה לא קורה אז לא כדאי להתחתן.

אני לא אמרתי שאפשר "לפתח" אהבה בפגישות

אמרתי שאחרי שבודקים התאמה בסיסית ו"קרה", צריך (וחובה!) לבדוק שבני הזוג נמשכים זה לזה , מתגעגעים אחד לשני ואוהבים את הקשר ביניהם.

אמנם כתבתי "אוהבים" אבל בהחלט לא התכוונתי לאהבה העמוקה שבאה יחד עם החיים המשותפים אלא למה שמגדירים התאהבות/ פרפרים בבטן/ משיכה או איך שבא לך לקרוא לזה.

לדעתי אין כזה דבר "אהבה עמוקה" שמתפתחת בזמן הפגישות אלא רק בחיי נישואין משותפים.

איך אפשר להתחתן אחרי 3 פגישות. או להחליט את זה.

אבל כל אחד ומה שמתאים לו,

אין דבר שהוא חד משמעי.

גם אני חושבת, כמוך, שמצב עגום כזה מתרחש כשמתחתנים מהסיבות הלא נכונות, אבל את ההשתלשלות אני רואה בדיוק הפוך:

כשזוג שלא מתאים באמת (מבחינת אופי, השקפות, סגנון, יכולת לתקשר) מתארס בגלל "אהבה" בלבד, שזו בעצם משיכה, הם מאושרים מאד בתקופת האירוסין: האהבה פורחת, כלומר - המשיכה מתעצמת, יש אמנם חילוקי דעות אבל לא מריבות אמיתיות, כי בכל אופן - לפני החתונה כולם זהירים יותר, יש אי אילו נקודות שוני אבל מבטלים אותן וחושבים שזה זניח, ככה שהכל נפלא וורוד והתוצאה היא זוג מתוק ומאושר.

אחרי החתונה, נכנסים לחיים האמיתיים, ואז חוסר ההתאמה מתגלה במלוא חוסר יפעתו: חילוקי הדעות מתקופת האירוסין הופכים פתאום למריבות, וחוסר ההתאמה הקל הופך פתאום לבלתי אפשרי. והאהבה? דועכת, מהר מאד. ואז לא נשארת אפילו סיבה אחת להיות מאושרים, ומקבלים זוגות מתוסכלים, או שני אנשים מאושרים, אבל בנפרד 

אז כן, מסכימה איתך, חלב ודבש, שכדאי לחפש אהבה, אבל עוד יותר חשוב לשים לב להתאמה האובייקטיבית.

בהצלחה רבה.

אחרי שיש התאמה בודקים אם תתכן אהבה 

[ואין פה משהו  לא-במקום...]

אל תלכי לפי "מחוייך" וכל מיני דברים שאת רואה מבחוץ.

וגם אל תחשבי שפה כותבים הכל. כבר ראינו שכותבים לפעמים על דברים לפני החתונה שהם ממש תועבה - אח"כ "מתפלאים" לאן נעלם ה"דבש" החיצוני שסביב דברים כאלה.

בנוסף, לפעמים כותבים על "בעיות של רגע".. כאן זה נראה "נורא ואיום" - אחרי זמן מה משתנה אצל הכותבת "כיוון הרוח", ובעצם זה לא כך. וגם רוב מי שכותב בדברים כאלו, הוא מי שנתקל בבעיה, לא מי ש"הכל בסדר" אצלו.

יש בחירה. אם את מרגישה מצוין עם מי שאת בקשר איתו, והכל הולך טוב, ובדקת בישוב הדעת שהוא בעל מידות טובות ומתחשב באופיו, וגם את כזו - אין לך מה לדאוג. אתם תבחרו בטוב, תבנו קומה אחר קומה בהתחשבות וטוב, תתקנו אם יש סטיה זמנית כלשהי מהמהלך הטוב, ויהיה לכם כיף וטוב.  לא להרבות בחששות. רק בהחלטה שממש נעשה הכל, בנחת, שיהיה טוב...

בהצלחה.

תחפשי היסטוריית הפורום כמה שירשורים על - כמה טוב להיות נשואים, 2 דברים שעשיתי כדי לעשות טוב בנישואין שלנו

שירשורים ארוכים ונעימים

שהם הדגמה מיוחדת למה שבדכ קורה בשקט, בלי דיבורים - שאנשים מאושרים וטוב להם והאהבה זורמת, ושאם יש תקלים וקשיים אז יש כוחות להתמודד ולבנות, ואם צריך עיצה אז מבקשים ולא מסתבכים וממשיכים הלאה.... 

ככה החיים האמיתיים. בפורום עולה רק מה שעולה וצף... 

כשמתחתנים המציאות הופכת להיות מוחשית יותר. ולכן ההתמודדויות הן אחרות- דורשות יותר.

זה לא בהכרח שווה למציאות נוראית..

הכל עניין של סיעתא דשמיא והשתדלות. שני גלגלי שיניים שצריכים להשלים אחד את השני

כל האנשים שטוב להם לא כותבים פה בפורום

לכולם יש מורכבויות ובניית בית דורשת עבודה אינסופית (גם אחרי 9 שנות נישואין אני אומר זאת)
מי שלא מתקדם חוזר אחורה...

בהצלחה

בס"ד

בזוגיות בריאה יש צורך לשמור את החוויות המשותפות זה לזו, ולשמור על המקום האינטימי.
ככל שהקשר פנימי ועמוק יותר, הצורך לשמור עליו ביננו, עולם שהוא רק של בני הזוג גדול יותר.

כאשר אין ברירה וצריכים עזרה, על אותן נקודות שמתקשים עליהם- מתייעצים.
אבל זה נעשה רק לצורך תיקון מצב מסוים וכד'.

קשר בין בעל לישה משול לקודש הקודשים, אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום כיפור.

אך ישנו גם מצב שצריך לתקן משהו, לשפץ, ואז נכנס בעל מקצוע.

אלא שהיו משלשלים אותו בתוך מעלית הפתוחה רק לכיוון אחד, כדי שיראה בדיוק מה דורש תיקון ויתקן שם.

גם כשנכנס מישהו זר לקודש הקודשים לא הייתה לו רשות להתחיל להסתכל סביב ולהתרשם...

גם בזוגיות, כשמשתפים מישהו זר, (וכל אחד שאינו אחד מבני הזוג הוא בגדר זר לצורך כך)
אז זב לצורך מסוים, ומראים לו רק את מה שדרוש לו על מנת לתקן.

בהצלחה רבה, ושיהיו בשורות טובות!

חשוב מאוד בשלב הבירורים לבדוק האם מדובר באדם שעובד על מידותיו (הרחבה על כך ניתן לקרוא בהקדמה למסילת ישרים)

מי שלא עובד על מידותיו כמובן של אחר החתונה יצוצו בעיות אף אחד אינו משולם העיקר שהוא הולך בכיוון ולא נגד הכיוון

חשוב מאוד גם שתהיה הכנה מתאימה לאיך להתייחס אחד לשני וכיצד להעיר הערות (ממליץ על הבית היהודי של הרב שמחה כהן)

וממילא גם לא תיבהל....

מלבד עולם הפורומים, יש עולם שלם מחוץ לו,

העולם מלא אנשים אמיתיים שחיים באושר עם בני זוגם.

וגם אם יש להם קשיים- הם מתמודדים איתם, נופלים וקמים, וחיים יפה.

נכון שיש גם מקרים אחרים.

אנשים שמנסים למצוא בעולם הוירטואלי מענה לקשיים- במקום פשוט לעבוד עליהם בחיים האמיתיים.

ב"ה בעולם האמיתי הם לא הרוב.

בקיצור מה שבולט, שמים לב אליו יותר.

את שומעת רק על הבעיות.

פעם ניסו לפתוח פה שרשור על הדברים הטובים, היתה הצפה.

(אני התנגדתי לשרשור דרך אגב, לא בטוח שהיום הייתי מתנגד)

טבעי שיהיו חיכוכים וויכוחים. 
(ולא משנה אם זה חבר/חברה/בעל או אישה..) 
איך מתמודדים? זאת השאלה הגדולה. 

רוב הזוגות מתמודדים יפה, יש התאמה , יש דיאלוג ויש שמחה ואושר. 
לחלק מהזוגות אין התאמה, אין דיאלוג ואין שמחה ולכן הם מוציאים את זה בפורומים

תיכנסי לאתר חמשושלים 

http://www.hamshushalayim.co.il

ותבחרי מה מתאים לכם:

מוזיאונים,סיורים או אירועי תרבות.

חנוכה שמח ומאיר!

http://www.kipa.co.il/jew/holidays/Hanukkah/60031.html

נקווה שבעלי יזרום עם הקטע המדריכי שלי..(;

לשבת בנחת ליד הנרות, השתדלתי עם כיבוד כיפי כל יום,

לנגן שירים מתאימים, להתפלל לבד אחד ליד השני, או להגיד איזה תפילה ביחד,

ללמוד משהו

חנוכה - להודות על הניסים, לעשות רשימה כל ערב, של 10 דברים טובים להודות לה' עליהם.

אני יודעת שזה דברים אולי "כבדים", וגם אצל הורי היה אופי אחר לגמרי, אבל דווקא ממש נהנינו מהפינה ה"קדושה" הזו שהיתה לנו.

אני אישית לא אהבתי

אפשר פיקניק קטן , אם דשא ומשחקים לתינוקת ,סתם יום כייף כזה לשבת ולפטפט/ או לשחק קלפים רמי /משחקי קופסא שאתם אוהבים .  אפילו סתם בחצר של הבית או בגינה הקרובה .

או גן לאומי כזה באזור שלכם ,פראק בעיר הקרובה .....

היא התכוונה משחקים בשבילכם..

פרסום לשבת במלון בירושלים (לא בית הארחה, מלון) לא זוכר איזה

וזה עלה משהו כמו 980 ש"ח (אולי 950 אבל פחות מ1000 בטוח)

היו בו 3 ארוחות (ערב, בוקר ושלישית) 

וזאת היתה שבת עם הרב שמואל אליהו

לא זוכר יותר

כמה שזכור לי השבת הזאת עברה כבר בשבת האחרונה או לפני 

(כתבתי את זה כדי לתת רושם של מחיר)

יש דקה 90

בווקינג.קום ועוד שלל אתרים שאפשר למצוא שבת במחיר טוב

איך אפשר למצוא דבר כזה?

כמו אור חיה וכדו'.

בפרימה פאלאס(לון דתי) זה 1300 +- לשבת עם פנסיון מלא

שאז ארוחת בוקר נהפכת לסעודה שלישית

ובאמת חתונה זה הימור לא קטן..

לדוגמא, עם בני המשפחה שלך, עם בני המשפחה שלה, עם זרים ברחוב, כלפי נהג האוטובוס... אני מאמינה שטבע אמיתי משתקף במצבים האלה (נכון שיש מקרים קיצוניים של אנשים שמסתירים בכפייתיות תכונות רעות, אבל זה לא נפוץ, ברוך ה').

סתם דוגמא שקרתה לי לאחרונה (נשואה כבר כמה שנים, ברוך ה')- הלכתי עם בעלי לקניון ורצינו לאכול. מאוד התעכבנו וכבר לא נשאר זמן שנשב לאכול ביחד, ועוד המאבטח בכניסה- איש דתי מבוגר- החליט לחוד לנו חידות ולדבר איתנו כמה דקות.

זה היה תיזמון ממש לא טוב, ובכל זאת בעלי ואני עמדנו והקשבנו. בסוף רמזתי משהו על זה שאנחנו צריכים ללכת, וכך זה הסתיים.

תוך כדי החידות והתשובות של המאבטח, תהיתי מתי בעלי יאמר לו משהו, האם הוא יאמר לו בכלל, האם הוא מצפה שאני אומר, איך הוא מפרש את הסיטואציה וכו'. מהשיחה איתו אח"כ, הייתה בי הרבה הערכה לסבלנות ולכבוד שהיה לו כלפי המאבטח (גם אם זה בא על חשבוננו, במקרה הזה).

(כמובן, אני לא מחפשת הזדמנויות לבחון את בעלי, ובכל זאת למדתי מהסיטואציה הזו דברים יפים עליו).

שיהיה בהצלחה.

שהיית רוצה מאד שגם היא תבוא אלייך לפעמים..

הזמנה זה דבר שהרבה פעמים נשאר באוויר ואנשים רואים את ההזמנה כטובה להם ולא חושבים שזה חשוב למזמין שהם באמת יבואו..

לא בקטע מתלונן, יותר בקטע פתוח של שיתוף בהרגשה שתיארת פה.

איך אפשר לחיות ככה?

זה נשמע נורא.

אפשר ללכת לבד לייעוץ זוגי, שיעזרו לך איך להגיב לדברים נכון יותר בהתאם למצב.

חיבוק

בכל מקרה אני לא הייתי נשארת עם טיפוס כזה אפילו עוד יום אחד נוסף.

ופותחת השרשור שנחסמה בחרה לה כינוי אחר והעלתה לבקשתינו הודעה מצונזרת (באופן יחסי),

המתארת באור מציאותי יותר ללא דימויים שאינם נצרכים את מצבה.

אודה בהזדמנות זו לעשרות המדווחים במסר אישי,

והריני להרגיע שאין מדובר בטרול.

סליחה מהפותחת של השרשור...

אני לא חושבת שיש משהו  שנוכל לעזור. אתם זקוקים לייעוץ בדחיפות

אסור לך להפוך לסמרטוט.

בסוף הוא עוד יגיד שהוא לא אוהב אותך בגלל שאת סמרטוט...

א. חפשי לך חיים מענייינים גם מחוץ לבית - חברות, חוג מעניין, סדנאות וכו'.

ב. במקביל - רוצי למטפלת זוגית מקצועית.

חשוב שתביני ששלום בית זה לא אומר להפוך ל'פראיירית' שלו.

שלום בית נכון זה בית ששני בני הזוג נהנים מן הזוגיות. את לא אמורה להיות הקורבן שלו, ומה שאת מתארת זה בדיוק תהליך שהוא הופך אותך לקרבן.

את לא אמורה לנקות את השירותים אחריו, למשל.

את לא אמורה לקבל את המצב הזה. זה לא מגיע לך!!!!

אל תאמיני לעלבונות שלו.

זה לא את הבעייתית פה!!!

בס"ד

זה נשמע ממש קשה לחיות עם בן זוג שפוגע ומזלזל,

וכמובן חיי אישות זה צורך ממש בסיסי.

חשוב לשים לב, שיש הבדל בין מריבות וויכוחים,

למצב קבוע שבעל לא אומר בוקר טוב גם כשהוא לא כועס.

לפעמים אנחנו מנסים לרצות להשתנות , אבל חשוב להבין שהבעיה הזאת ממש חמורה ,

ולא תיפתר עם הזמן, רק תהיה יותר חמורה.

(מניסיון היו לי בעיות קשות בזוגיות, ניסיתי לרצות ולנסות להחליק, לעשות כל מה שאשתי רצתה,

ולא לדבר על דברים שקרו מחשש למריבות ועצבים.

המצב נהיה יותר גרוע עם הזמן, ולפני כשנה התגרשתי.

התחלנו יעוץ זוגי מאוחר מדאי, ואז כבר לא היה מה לעשות).

כמו שכולם המליצו, ללכת בדחיפות לייעוץ(לא לחסוך בכסף, לא להתבייש לבקש עזרה מההורים).

במצב הנוכחי, פשוט צריך להסביר מה שמפריע לך, ושמבחינתך את רוצה שתלכו יחד לייעוץ.

כנראה שיתנגד, ואז ללכת לבד.

זה יעזור לך מאוד, שלא להשלים עם המצב,

ויתן לך את הכוח אחרי כמה שבועות ,

להגיד לו שככה לא ממשיכים , או שהולכים יחד לטפל בבעיות או שנפרדים!

בנוסף, במצב הנוכחי אולי כדאי לשתף את ההורים, הם יוכלו לעזור לך לקבל החלטות נכונות,

ויעזרו לך בתהליך הייעוץ הזוגי

(כמובן תלוי בקשר שלך איתם, וביכולת שלהם שלא להיכנס למריבות עם בעלך)...

המון הצלחה והרבה כוח!

אוכל לשתף יותר בדוגמאות מעשיות יותר באישי!

נשמע לך הגיוני כל המספרים האלה??

לי לא כל כך.

יש לנו עוד לאן לשאוף

בהצלחה 

מכירה כמה משפחות מאושרות ומקסימות עם מס' ילדים כזה +-

צריך להתאפק..

או לומר בדרך שאינה פוגעת.

גם עפ"י ההלכה, הלכות שמירת הלשון נוהגות גם בין איש לאשתו. למשל, "לשתף" בדבר שהוא בגדר לשון הרע על מישהו, ללא היתר של תועלת הכרחית וכו', עפ"י התנאים שבחפץ חיים.

יש פרטי מידע על עצמנו שאנחנו יכולים לשתף כמעט עם כל אדם בעולם

יש נושאים שנשתף רק עם חברים ואנשים קרובים

יש נושאים שנשתף רק בן או בת זוג

יש נושאים שבהם לא נשתף אף אחד בשום תנאי

ויש עניינים שאותם אנחנו מסתירים אפילו מעצמנו...

לא חייבים לספר הכל, לרוב זה גם די משעמם.

צריך לשתף במה שחשוב, מועיל ונעים.

הם בני אדם נפרדים שאוהבים זה את זה ורוצים לבלות את חיינו זה עם זה ולגדל את הילדים שהולדנו יחד.

אנחנו לא אותו אדם ואין לנו את אותן חוויות והרגשות, למעשה יש לנו חיים אחרים.

(תחשבי רק על ההבדל שאת חיה עם גבר והוא חי עם אשה, זוהי מציאות אחרת לגמרי)

אני מספרת לבעלי כמעט כל דבר. כולל על דברים שבד"כ לא מצדברים עם הבעל.

אם זה טוב או לא? לא יודעת לומר, מה שכן אנחנו מאד מאד קרובים אחד לשני ובעלי הוא החברה הכי טובה שלי

ככה שזה מאוד משתנה מזוג לזוג כי לנו אין ממש חברים ואנחנו די מכונסים בחיים שלנו,זה לא שאין לי עם מי לדבר אם באמת אצטרך אבל אני מרגישה שלא סתם השם החליט שבעלי הוא הזיווג המתאים לי ביותר מפני שהוא משתדל להבין אותי ולתמוך בי יותר מכל אחד אחר ובצורה שאף אחר לא היה מצליח טוב כמוהו אז אני לא חושבת שאנחנו דוגמא אופינית כי זה משתנה מזוג לזוג.

אני יש לי את המרחב שלי כשהוא בעבודה ואני יודעת שהוא צריך את המרחב שלו כשהוא בא הביתה כדי שיהיה לו את המעבר בין העבודה לבית

הצורך שלך הוא מאוד בריא וטבעי,הענין הוא איך לאזן בין זה לבין הביחד.

אומנם אני ובעלי מאוד צמודים אבל זה לא אומר שאין לנו דיעות,רגשות וצורות הסתכלות שונות שזה כבר נקודה אחת של אוטונומיה ריגשית,נוסף לזה למדתי לתת לו את המרחב שלו כשהוא בבית בדרך כלל כשהוא לומד.

אם יש לך צורך עז כהגדרתך אולי משהו ביחסיכם לא מאפשר לך את זה.

אנחנו גם מאוד קרובים ומבינים זה את זה . מספרים אחד לשני מה שבאה לנו .

הכל טוב ונעים . לעומת זאת לכל אחד מאיתנו יש את המרוח שלו (שכוון נבנה אם הזמן והשנים ....)

 כמה שנים אתם נשאים ?

בהתחלה גם לי היה קשה , ולא כל כך טוב .... את שלמדתי לשחרר לאט לאט . ושיש חתומים שהם לבד ויש דברים ביחד .

לכל אחד מאתנו יש את המרחב שלו .

למשל: בערב בדרך כלל בעלי לבד במחשב כותב דבר תורה או באתרים שמענינים אותו .

בעולם שלו בלי הפרעה שלי . בהתחלה כל הזמן באתי לראות ולהיות לידי עד שהוא אמר לי שאני יעזוב אותו .

ושלא כל דבר צריך להיות משתף גם לי .... בהתחלה קצת נעלבתי והיה לי עצוב ......

עד שהבנתי שהוא צריך גם "פרטיות" ודברים שהוא שומר לעצמו .

היה לי תקופה קצת קשה ... ואז באחד הפעמים בעלי אמר לי שגם אני יכלה לעשות דברים רק שלי .

באותו הזמן שהוא עוסק בשלו , ושאני לא יחכה לו  "ויציק לו " מתי הוא מתפנה עלי .....

אני מאוד אוהבת לכתוב . אז מדי פעם אני כותבת בזמן הזה .

או במחשב (יש לנו 2 מחשבים נידיים ) בפורומים , חדשות .

סתם קוראת משהו , לפעמים גם מסדרת את הבית שוטפת כלים וכאלה ....

 אם הזמן אנחנו ידעים ומנסים לאזן מתי לכל אחד יש את הזמן שלו ומתי יחד .

יש ערבים שאנחנו משחקים יחד קלפי רמי וכאלה ....

ברוב הפעמים אני רוצה לשחק יותר ממנו .

אז בעלי אומר לי טוב רגע אני מסיים משהו ,עד כמה דקות ומתפנה עליך .

בנתיים לכי תביא את המשק , תארגני ואני בא.

(משהו בנוסח כזה ) .

נ.ב

אנחנו נשואים כמעט שבע שנים .

זה לוקח זמן , להבין הכין נמצא הגבול.

ומה טוב לך/לבעל . לפעמים  לאחד טוב משהו ולשני לא כל כך ....

אז מתפשרים ומותרים .... לומדים להשלים .

כי לא כל דבר בעל חייב לדעת!!

יש צורך בדלק וחמצן דלק זהו חומר מניע כמו שיחות ודיבוק בזוגיות

חמצן זהו הצורך בשחרור

נקודת האיזון לפעולה מיטבית לא זהה בכל זוג ויש ליצור תמהיל מדויק של דלק וחמצן

ב"הצלחה באיזון

שעל אשתך למסור את הנפש.

לדעתי, על כל זוג לחשוב ולחשב כמה הוא מסוגל לתרום ולמסור את הנפש - מהם הגבולות שלו שהוא מסוגל בלי לפגוע בזוגיות.

לא שווה למסור את הנפש תוך פגיעה במשפחה.

אפשר לעודד ולכוון אותה למידה שאתה רוצה לתרום, אבל לדעת היכן לעצור.

זוגיות צריך לבנות כל הזמן - אי אפשר להזניח אותה ולקוות שאח"כ נחזור אליה ונשקם אותה.

אם לא עובדים עליה כל הזמן - היא עלולה להיפגע קשה.

לדעתי הדגש בדברים שלך הוא שלאשתך קשה בגלל לחצים מעניינים אחרים.

לטעמי, כשמתגייסים תוך כדי הקמת משפחה, צריך לדאוג שלמשפחה, ובפרט לאישה יהיו תנאים מעולים (!!) כדי להסתדר, כי כל הנטל על כתפיה.

ומעל הכל: חשוב לדאוג שיהיה לה זמן להתאווררות, עשייה אישית, או סתם מנוחה.. (הכל תלוי סיטואציה ילדים/לא, קירבה להורים/לא).

לגבי קשיים בזוגיות: לדעתי כשיש קשיים ברבדים אחרים, אז הקושי בזוגיות מובלט בבחינת הקש ששבר את גב הגמל.., אבל כשברבדים אחרים קל יותר אז אין סיבה שזה יפגע בזוגיות. 

כך שאם מסכמים את הכל: זכור שאשתך היא המנוע והגב. אילולא מתגברים אותה- הכל עלול לאבד מעצמו..

גם בשביל לבנות וגם בשביל להרוס

לאמת הנובעת מהתורה, הם יאמרו לך שהגבול לא קיים. כלומר הנתינה בעבור עמישראל זה משהו שאמור להיות חלק מחיינו ולהזין אותם באופן תמידי.. ובגלל צדקותם הגדולה אין הם מרגישים שזה "בא על חשבון"..

לא כולם ברמתם הלוואי ונזכה להדבק בדרכיהם..

בעלי לפני הגיוס שאל כמה רבנים וכולם אמרו לו להתגייס לתפקיד במודיעין בגלל שהוא נשוי! בסופו של דבר הוא החליט ללכת לקרבי, אבל שלא תחשוב שזה קשור למסירות נפש וכו'

העניין הוא לא תרומה לעמ"י כי בסופו של דבר, בשונה מבני דודינו היקרים כוחנו במוחנו בעיקר... אז אי אפשר להגיד שחייל שהולך לשירות מודיעין תורם פחות, אולי ההיפך.

צריך להבין שתרומה לא נמדדת בכמה אתה מוסר את הנפש אתלה במה התועלת הכללית שלך לעמ"י תהיה גדולה יותר. וכן, גם לבנות קשר טוב עם אישתך, לפני שבאים ילדים זה תרומה לא מבוטלת לעמ"י

בעיני תמיד הקטע הזה נתפס כוואסח של בנים. כי מזתומרת שהם לא ילכו לקרבי... מה הם יהיו ג'בניקים.. מה פתאום... מה יגידו החברה... ובכלל, איך הם יוכלו להיות שותפים בכל השיחות צבא ככה...

וסתם ככה, בכללי, אבא של בעלי הלך לשירות "עורפי"- היה בצוות פיתוח של טילים לסטי"לים, אפילו היום, אחרי כמעט 30 שנה, הצבא עדיין נהנה מהפירות של השירות שלו, וישנם פיתוחים שלו שעדיין משמשים כציוד של גורם הפתעה.

לעומת זאת, אבא שלי היה קרבי וכו', התגייס אחרי החתונה, ובתכל'ס התרומה שלו בצבא הייתה מזערית ובטח שאין לה השפעה כיום.

אלא הוא שאל שאלה כללית על היכן עובר הגבול- ראי הודעתו: "ודבר אחרון די ברור לי שכל בית צריך להקריב מעצמו בדברים מסוימים...השאלה היא מה הגבול..?" ולכן עניתי בכלליות. מעריכה כל חייל במערך התפקיד הייעודי לו

היקרים"?????

בלי להכנס מה המקרה בדיוק.

ברור שצריך להתחשב בכולם,

אבל איש שנמצא במקום לא טוב לו - גם סובל מאוד. גבר מתוסכל זה דבר גרוע! (כמובן, גם אישה מתוסכלת לא טוב בכלל..)

(והידיעה ש'אני נותנת לבעלי לבטא את עצמו' יכולה להיות מהדברים שנותנים לאישה כח בהתמודדות).

מחתה התורה שם ד' כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

וזה הדבר הראשון שצריך להיות לך ברור - קודם כל הבית, ואם מקריבים ביחד זה רק ביחד ובכוחות של שניכם

ואם יבוא חיל ויטען שהשירות ביחידה קרבית מפריע מאד להוריו ומקלקל להם את החיים?

ואם יבוא חיל מילואים ויסרב להתחייל כי יש לו ילדים קטנים?

כל אחד מעדיף להיות בבית ולא לשרת בצבא או להסתכן במלחמה

היינו נשארים בלי צבא

לא מבצע קטן נגד חמאס אלא לדוגמא מלחמה עם סוריה?

זה לא הפורום המתאים.

הוא, לענ"ד, עד כמה דווקא השליחות והאתגר מחברים, בתור משימה משותפת. וכמה מקדישים במקביל להראות שימת לב, בכל דרך אפשרית - טלפונים הודעות, חופשות וכד'.

וברור שזה קשה. יש להניח שזה היה גם ידוע מראש, במידה מסויימת לפחות.

גם "לעזוב" לא כ"כ פשוט אם זה יתבטא בתחושת תסכול.

אם המסקנה השלישית היא של שניכם ביחד - אז כל הכבוד. אבל של שניכם..  אלא שצריך שבשום אופן לא יהיה ריחוק נפשי.

אולי כדאי להתייעץ עם רב שמכיר, וגם מכיר את ערך הצבא (והמשפחה כמובן).

ואולי כדאי גם שתסכם איתה, שאם היא תרגיש שזה "יותר מידי" - אתה תקבל את "קריאת ההתייצבות" שלה בלי טענות..  לפעמים כשהאשה יודעת שאם היא באמת תהיה חייבת, זה יקרה, זה עצמו יכול להקל, ולהגביר את השתתפותה.

העיקר שאתם ביחד בנושא.

הצלחה רבה.