בת מלךאי''האחרונה
וירקות. פחמימות מחממות ומכבידות. 
ובשמחות! 
]
לגבי החצי הראשון של השאלות: תלוי מה סיכמת מראש. בד"כ התשלום לצעירים הוא בסביבות 25-30 לימים שלפני פסח.
לגבי החצי השני של השאלות: אם הוא/היא לא עובדים כמו שצריך, פעם הבאה אל תביאי אותם. תבהירי להם שאת צריכה אותם לעוד כמה פעמים, וזה תלוי בטיב ומהירות העבודה. מי עובד יותר טוב? תלוי בבנאדם נראלי.
איפה מוצאים בחורים שיבואו לנקות???
אני מחפשת בנרות!
על גבי עמודי חשמל וכו', בפרט באזור רחביה והסביבה. אם אין באזורך קפצי לרחובות קינג ג'ורג' והמסתעף ממנו ובודאי תמצאי! בהצלחה!
אינני נמצאת כרגע בי-ם אחרת הייתי נותנת לך את המספרים בשמחה.
אני ממודיעין עילית
אני ירושלמיתמקום מגורינו כיום הוא במרכז הארץ,החלטנו לעבור לשומרון. אני מתקשה מאד בשינויים במיוחד שינויים כאלה גדולים.
תנו לנו עיצות איך להקל על המעבר בפרט ועל התארגנות ממקום מרכזי לישוב מרוחק בכלל.
אשמח לשמוע ממה שכבר חווה זאת וגם מכאלה שלא.. ובכל זאת יכולים להאיר לנו.
תודה.
1 נסו לאתר כבר עכשיו את מרכזי הקניות הקרובים לביתכם
2 קבלו רקע על רמת הבטחון בסביבה, כפרים עוניינים, כבישים מסוכנים- ולימדו איך להגיב בעת הצורך ח"ו
3 הרי השומרון קרים מהשפלה ורוחות חזקות באופן יחסי מנשבות בהם. קנו מראש ביגוד מתאים ושמיכות
4 תהיו מודעים לדרכי התקשורת והקהילתיות ביישוב. עלון השבת הקהילתי, מיקום בתי הכנסת, מכולת, וועדת קליטה, רב ומזכיר הישוב וכו'
מבחינה מנטאלית, כדאי להתחבר אל השכנים החדשים כבר בהתחלה, ללמוד על מוסדות הישוב ולהבין "מי נגד מי". לענ"ד במקרים כאלה של מעבר ממקום אחד לאחר ההרגשה כמעט תמיד קשה ולא נוחה, אבל עם מעט נכונות ושמחה היא יכולה לחלוף במהירות ובקלות
אנחנו עשינו את הדרך בכיוון ההפוך אבל בכל זאת כמה עצות.
אני מסכימה עם אלעדי. יישוב הוא חברה מגובשת ולא תמיד קל להכנס אליה פנימה ולהשתלב בה. אני אומרת את זה כמישהי שמכורה ליישובים אבל בהחלט מודעת לקושי. יכול לקחת זמן עד שאתה מרגיש בעניינים וממש מרגיש חלק מהקהילה.
אז-
א. לקבל את זה שזה יכול לקחת זמן ואולי בתקופה הראשונה כן תחושי קצת בדידות ואפילו אכזבה: בשביל זה עברנו?! ברגע שמודעים לאפשרות ומתכוננים בעיני כבר יותר קל וזורם.
ב. אם לא מזמינים אתכם סעודות שבת או את הילדים לאחה"צ לחברים, תזמו אתם. אחרי ההתארגנות וסיום פריקת הארגזים תתחילו מתי שיש לכם חשק להזמין חברים מהגן (ואז כבר לפעמים האמא באה עם הילד ויש לך אחה"צ לפטפט עם עוד אמא) או זוג שנראים לכם נחמדים, תזמינו לסעודת שבת זה ממש מקרב ועוזר וגם משדר שאתם עם הפנים לקהילה- רוצים להכיר, להשתלב להיות חלק.
ג. אם יש בחירות לועדות כדאי לנסות להשתלב בועדה שמתאימה לכם.
ד. סתם רעיון שעולה לי עכשיו- ברגע שנהיה חם לעשות בריכה בחצר ולהזמין את כל הילדים של השכנים להצטרף זה תמיד כיף לילדים וגם לאמהות.
מיליון בהצלחה!
מנצלת את השרשור כדי לפרסם הצעת קליטה של המאחז שלנו, אל מתן
)איך להקל את המעבר לגיל העשרה?
דיי הלחצתם אותי מבחינה חברתית, למרות שאני מעדיפה לדעת לקראת מה אני צועדת.
מבחינה טכנית [בנק, רופא, וכו,] איך מתמודדים?
מחכה בכליון לעצות נוספות, וגם....מחממות את הלב.
גם לכם כהורים וגם לנוער, התנדבויות, אפילו קטנות וקצרות, יכולות לחולל פלאים, לחבר לבבות ולקשור קשרים. זה יכול להיות התנדבות ממוסדת במשהו שכבר קיים בישוב, או משהו קטן אישי ופרטי, אצל שכנים, מועדון, מרפאה, טרמפים, לפתוח גמ"ח למשהו וכו'. כשהתחתנו ואני הייתי חדשה בישוב, ובעלי ותיק, התנדבתי בכמה מקומות, מסיבות פרקטיות ואנוכיות למדי: כדי להכיר חברות, להיות בעניינים, להתמצא בישוב ולמצוא עבודה. זה עוזר.
עוד פעולות שנקטתי היו: כל משפחה נוספת שהכרתי, סימנתי בספר טלפונים של הישוב. זה מעודד. השגתי כל דף מידע של הישוב: אוטובוסים, מרפאה, בתי כנסת, מכולת, חוגים, שיעורים, בעלי תפקידים, וכו'. נרשמנו לרשימת תפוצה של הישוב, מקור עשיר של מידע וקשרים. אם אין כזאת עדיין, תקימי אותה בעצמך, דרך יאהו גרופס. מסגרתי מפה גדולה ותצלום אויר של הישוב ותליתי בבית. כל פעם שהייתי צריכה להגיע למקום איקס, הייתי מחפשת אותו קודם במפה. זה עוזר להכיר את הישוב ולאהוב אותו. ביום העצמאות תלינו ליד דגל ישראל גם דגל עם סמל הישוב. הטיול שלנו ביום העצמאות הראשון בישוב היה ללכת את כל הישוב מהתחלה עד הסוף וחזרה. זה ארוך, שעתיים כל צד. ובדרך דיברנו קצת עם אנשים.
שיהיה לכם בהצלחה רבה.
תלוי מה היקף העבודה.אני עובדת 3 ימים בשבוע במרכז (ברכב - 3/4 שעה בלי פקקים).
אני נוסעת באוטובוס ואח"כ בטרמפים ומגיעה תוך שעה ו3/4 בממוצע.
נראה לי שיש יתרון בעבודה במרכז כי ככה מרגישים קצת שיוצאים וגם יש
הזדמנות מידי פעם לקנות דברים בדרך.
אבל אם את מוצאת משהו טוב באיזור וזה יותר משתלם מבחינה כספית - אולי עדיף.
אתם ממש מקסימים, מקלים עלי מאד את המעבר,
תודה לכל המגיבים...
משך נסיעה כ"כ ארוכה האם הוא לא מתיש?
ועוד שאלה, יש מקום לבלות בו כזוג, כשסתם בא לצאת ולהתאורר?
גלידריה, מסעדה, טיילת נחמדה, ועוד..?
במיוחד שאני עובדת הוראה ובא לי קצת "לנשום אויר קליל".
אבל, כמו שציינת צריך שיהיו מספיק קליינטים
מדוע אדם העובר לישוב קהילתי (בשונה מעיר) צריך להשקיע כ"כ הרבה כדי להרגיש טוב בישוב. הוא לא אמור להרגיש שמקבלים אותו כמות שהוא מבלי להיות בתחילת דרכו חלק מועדות ויוזמות מיוחדות?
תודה על מילות העידוד שכתבת, אך ציינת כי בישוב יש גם חסרונות , מה למשל? [כדי שאוכל להערך להם..]
אני חוששת מחברה סגורה שבכדי להיכנס אליה נצטרך
להוציא הרבה אנרגיה: להזמין לשבת, ליזום ולפעול.
שלא תבינו..
אני דווקא מאד אוהבת
אבל לפעמים פשוט לא מתחשק או אין כח.
וזה נראה לי מידי מחייב.
אני צודקת?
זה מאוד תלוי בישוב, גודלו, אופיו ומידת המודעות שלו לקליטת המשפחות החדשות, אבל ממה שאני מכירה, בהרבה ישובים היוזמה להכניס משפחות נקלטות לעניינים לא נופלת רק על המשפחה החדשה. יכול מאוד להיות שתגלו שתוזמנו, שכנים יקפצו לבקר בהתחלה, אולי להביא קצת אוכל או לשאול מה צריכים...
מה שחשוב זה להיענות להצעות ולהראות נכונות להשתלב. להשתדל להגיע לערבי תרבות גם אם בהתחלה לא נעים (עדיף ללכת עם שכנה שהספקת קצת להכיר אבל גם אם לא, בטח תהיה איזו נשמה טובה שתכניס אותך למעגל) גם את הילדים כדאי לעודד להשתלב בצורה כזו. לא חייבים להיות סופר פעילים ואף אחד לא מצפה מכם מיד להזמין לשבתות. לפעמים מספיק ללכת עם הילדים לגינה או להזמין חבר מהגן ולהציע לאמא להצטרף. ובעיקר להיענות להזמנות כי אחרת תעבור שמועה שאין טעם לנסות....
בהצלחה רבה!
אבל אם אני אתחיל ללמוד מוקדם יותר, אני אצליח ללמוד שיעור שניים ואולי יותר. גם ההורים שלו, שגרים בשכונה, הולכים לשמוע שיעור שניים והולכים לישון, כך שאין מצב שיסכימו לשמור על הילדים שעה וחצי כדי שאני אוכל ללמוד. נכון, אולי אני אלך לשיעור הקבוע לנשים בשבת, אבל זה לא לימוד של ליל שבועות! ואל תגידו לי: תלמדי לבד בבית, כי אני לא מצליחה ולא אוהבת את זה. ואל תגידו לי: בשנים האלה שהילדים נולדים וקטנים, התפקיד שלך זה להיות אמא ולגדל אותם. יפה מאוד, אבל זה לא מספיק לי. אני מתגעגעת ללימוד ליל שבועות כמו שאני זוכרת ואוהבת! אז איפה כל זה משאיר אותי? שוב בבית עם הילדים? איפה החג, איפה התורה שלי? אני יודעת שזה לא טוב ולא נכון, אבל אני מרגישה תחושת החמצה ומירמור, וזה עלול להרוס את כל החג לכל המשפחה. חבל לי. לא רוצה. בקיצור, נראה שהמצב הוא ללא מוצא, וסתם פרקתי את זה כאן. גם טוב. האם אני היחידה בתיסכול שלי, וכל שאר האימהות פשוט השלימו עם זה, או אפילו שמחות במצבן המוגבל אבל המאושר עם הילדים? 
