פורום נשואים טריים (עמוד 62)

ושואלת את עצמי למה מישהי צריכה להיות עם צירים במשך שנה
ואז אני קולטת באיזה פורום אני 😅

לק"י

חוץ מאשר לצירי לידה.....

לק"י

וזה לא משהו שלא ידעתי פעם.......

תודה!

שהכרתי מסיכופתרפיה. הוא מעולה אגב.

1. רוב הזמן הייתי על 3
2. הממוצע שלי ככל הנראה גבוה יותר
מה שאומר, שחייב לחזור לתרגל

זה אופי לא לגמרי קשור לנסיבות

חחח כן, שם המשפחה של נל"ה זה חפי חפירות בע"מ 😅

 

(אבל באמת לא מצאתי לצערי זמן ועד שסוף סוף התפנה לי ניסיתי לקרוא ולהשלים כמה שאפשר בפורומנו הנחמד)

משתדלת לפחות כשמתאפשר למצוא זמן גם לפורום...

אז לפחות זה ירד לפעם בשבוע בערך ולא פעם בחודש, גם טוב

ויש גם תקופות אחרות שאפשר יותר

 

האמת שאני בעד להוסיף לכל יום לפחות עוד 10 שעות. זה פשוט נצרך! רוצה לארגן עצומה עם חתימות?

ומקפיץ

לגבי הגיסה שבעלה ברח לה?
הם התגרשו ב''ה.... באמת תודה לבורא עולם..

מתכוונים לאח עם העניין הנפשי? אחרי שניסו כמה שאפשר לסחוב בבית, אחרי כמה ימים נסעו למיון כי לא היתה ברירה, אושפז שם יומיים וקיבל תרופות וכרגע מטופל מול פסיכיאטר בקהילה.

לאט לאט הדברים מתחילים להסתדר
זו הייתה תקופה מאתגרת

באמת עוד רציתי לכתוב תודה ענקית מכל הלב לכל אחד ואחת מכם.ן
אתם פשוט לא מבינים ולא מתארים לעצמכם כמה טוב זה לשפוך במקום אנונימי ועוד יותר מזה לקבל עצות של אנשים חכמים

תבורכו.

סליחה שלא עניתי עד עכשיו רק עכשיו גיליתי את השרשור הזה

לקבל טיפול

שיהיה רק בהצלחה
כדאי שיקבל באמת טיפול ראוי וטוב, לטובת כולכם ועוד יותר לעצמו

אבל בהרבה בתים. אל תשכחי שמדובר בקיבוץ גלויות של אנשים שלא בהכרח דומים, או יותר נכון - בהכרח די שונים, וצריכים להסתדר רק בגלל הקשר המשפחתי.
יותר הגיוני לא להסתדר מאפשר הפוך

אני במקומך משחררת אותה. מה שאת עושה או לא עושה - שלא יהיה תלוי בנכונות שלה לעשות או לא, אלא בהתאם לכוחותייך. כנל בנוגע לישיבה איתה בשולחן - תתנהגי ותדברי כאילו היא לא קיימת. במילים אחרות הייתי קוראת לזה חיזוק של הבטחון העצמי שלך.
ועצה בשבילך מאהבה - אל תכניסי את בעלך מקומות האלה. לא נעים לו לשמוע שלא טוב לך בבית הוריו. זה רק מוריד וגורם לך להיראות קטנונית. תהיי מעל זה ואל תכניסי את זה לזוגיות שלך. זה יעשה לך רק טוב לדעתי

קודם בלב ובכלל בחיים שלך.
מי היא בכלל שתפריע לך לשבת בשולחן?
אם היא פתחה עליך את יכולה לפתוח עליה חזרה ולהעמיד אותה במקום,
או, אם את באמת חזקה את יכולה לחייך ולהמשיך כאילו היא אויר, אבל שבאמת תהיה אויר בלב שלך.
ואת לא אחראית עליה
תשטפי כלים אם את רוצה או לא, לפי השכל והמידות שלך
את לא אחראית על המידות שלה.
הייתי מתרכזת יותר במשפט שכתבת-
"ובעלי מצידו לא מבין את הרגשות שלי ואומר לי שגם אני טועה ושאני מגזימה"
זה נושא הרבה הרבה יותר (הכי) חשוב.

בטחון עצמי נשמה....

ולכן- נסי ליישר איתה את ההדורים כמה שיותר מהר ותצאי חכמה ולאו דווקא צודקת.
ב"ה הילדים שלכם יהיו בני דודים וחברים ויחסים טובים במשפחה זה דבר חשוב.
גם לדעת להשלים זה חשוב.
בהצלחה.

לא חייבים לעשות אקרובטיקה כזאת בשביל איזה תמונה מזויפת של שלום משפחתי,
הייתי מציע לך לשבת בשולחן רחוק ממנה אבל בלי לשנוא ולהפעיל שנאה, אבל כן לעשות מעשה שמבטא את הריחוק שאת מרגישה מהגברת הזאת, כי מהנסיון של התקופה האחרונה היא לא התחשבה בך,
אם יהיה שינוי בהתנהגות שלה,
אז אולי יהיה שינוי אצלך

כרגע אין עניין לשים את עצמך פגועה, במקום שבסבירות גבוהה היא עלולה לפגוע בך שוב
אבל לא להפעיל רגשי לא לכיון שלום, ולא לכיון מלחמה,
פשוט להחליט שכרגע, לא כדאי להתקרב אליה או להתעסק איתה, כי היא מהווה סוג של איום/הפרעה פוטנציאלית

את בוחרת.
תרגילי את עצמך להיות אדם בוחר.
את לא חייבת ללכת, את בוחרת ללכת ואת יכולה גם לבחור שלא אם לא מתאים לך. את לא חסרת אונים את פשוט מחליטה משום מה (אולי יש לך סיבה טובה) ללכת.

גיסות לא צריך לאהוב, כן כדאי להסתדר, ואם לא הולך, להסתדר כמה שיותר בגבולות האפשר.

לא צריך להפריע לך שהיא בשלה,
להפך, תהי את בשלך ותפסיקי לספור אותה את בעצמך.

היא גם לא חייבת לך כלום - היא לא חייבת להתחשב בך. זה שלה.
ואת, טם לא מתאים לך להתאמץ, תתחשבי בעצמך ואם יעשו לך פרצופים אז שיתקע להם.
פשוט יותר מידי אכפת לך מה חושבים עליך.
את כשתראי מישהי בהריון, אם תרצי תתחשבי בה.



אם היחס שלהם לא מתאים לך, את מוזמנת להגיד לבעלך, אני באה רק למה שאין ברירה, בשאר הזמן אתה מוזמן ללכת להנות איתם.
זוג נשוי לא תמיד חייבים לבוא ביחד למשפחות. מספיק מידי פעם.

להתחזק בכך שאת חשובה והרווחה הנפשית שלך חשובה

להתרחק ממה שעושה לך רע

להתקרב למה שעושה לך טוב

ליצור נפרדות מול הגיסות או מול כל מה ומי שעושה לך לא טוב

למנן, למצוא את המינון והאיזון שנכון לך בפני עצמך ולכם כזוג

לזכור ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא יכולים לשלוט על אחרים, אלא רק על עצמינו. לחיות רק את החיים שלנו.

ואם אחרים בוחרים דברים פחות - זה שלהם.

זה לא קשור אלינו.

 

ב"הצלחה רבה

תנסו מייד לרסס ספריי ריח טוב בכל הבית
ומחר בבוקר תתקשרו לעייריה, ולוועד בית שיחקרו את העניין

ככה תשללו אם זה מבפנים הבית או בחוץ
אם זה מבחוץ, אולי זה מגיע מנשם אוויר של הביוב (אם בקומות הגבוהים בבניין?)

משהו מוזר...

לבדוק עובש מאחורי ארונות.
במיוחד בארונות שצמודים לקיר חיצוני

כל פעם כשמתקרב החורף זה קורה

שנה אחת היינו מתוסכלים ולא הבנו מאיפה הריח, חשבנו מהמזרנים והבאנו מישהו שינקה

כלום לא עזר

ואז יום אחד הזזנו את הארון ומה ששם הלך, כמויות של עובש מהקיר שדבק בארון וממנו חלק מהבגדים התמלאו גם בעובש, זה הגיע מהקיר שמאחורי הארון שהוא קיר חיצוני, וכשאין עליו שמש חזקה, היא לא מייבשת אותו ואז ישר העובש מתפשט

חשוב מאוד לאוורר ולהביא מישהו שמבין היטב באיטום שיטפל בנושא

אבל תבררו שהוא באמת מבין בזה

ושמנו לב שזה מתגבר בערב אחרי מקלחת...
למי קוראים במקרה כזה?
לאיזה בעל מקצוע?
נדבר עם בעלת הדירה...

אחרי מקלחת זה מתגבר בגלל הלחות שמצטברת בחדר ולא מתייבשת כמו בקיץ

תסתכלי בפינות בתקרה אם יש התחלה של עובש

קוראים אינסטלטור או מומחה לאיטום

בבניין שלנו לא.
אולי בבניין הצמוד (שהפיר של השירותים משותף...) אני לא מכירה.
אבל אז נראה לי שהריח היה קבוע, לא?

עדיין יכול להיות?

הנדי מן זה עדיין מקצוע לא רשמי מידי

הבית.
ואז טכנאי מזגנים אמר לבדוק במזגן.
ובסוף היה שם עכבר קטן מת.
וזה קרה גם לשכן שלנו אמרו לו לבדוק ובאמת הוא מצא.

שקלטנו שזה בעצם מגיע מהגרביים שלי שתלויות על המאוורר תקרה בשירותים.

עד שאשתי גילתה שזה קורה שאני ישן עם פה פתוח

אז הגיע היום "הנדי מן" ששלחה בעלת הדירה (תודה @היום הוא היום)
ומסתבר שכנראה הבעיה הייתה.. חשמל!
היה מפסק חשמל ישן שכנראה היה עליו עומס יתר והוא פשוט נשרף... הפלסטיק היה מותך לגמרי
ה' עשה איתנו חסדים שזה ככ הרבה זמן ככה ולא היה משהו חמור יותר

נמשיך לעקוב ונראה אם באמת נעלם הריח

תודה לה' הטוב!

חברים טובים לך? מה חסר לך בבעלך?

אחרי שתמפי, תראי איך את יכולה לחתור לשם.

נובעת מכאב פנימי שקיים אצלנו, והבעיה איתה שבמקום להתמקד בכאב שלנו ובמה שאנחנו רוצים וזקוקים
אנחנו מתמקדים בלהסתכל על השני...

מזמינה אותך להתבונן בעצמך ולשאול את עצמך מה חסר לך, מה היית רוצה
לחבק את עצמך על מה שרצית ואין, ולראות איך את כן מגיעה לדברים שהיית רוצה שיהיו לכם...❤️

היא מלמדת אותך מה השאיפות שלך.
אל תלחמי בקנאה, אלא אחרי שהיא לימדה אותך מה חסר לך, תחשבי על זה שהיא גוזלת ממך אנרגיה ותרכזי את האנרגיה שלך במה שאת יכולה לשנות כדי להשיג את מה שלמדת שאת שואפת להשיג.

לגבי זוגות אחרים,
בטוח שיש אנשים במצב יותר טוב משלך,
אבל בטוח גם שיותר להפך.
האם את משווה את עצמך גם לאלה שהם פחות ממך?
תעשי לעצמך תרגיל,
חפשי זוג שאת רואה ותבדקי עם עצמך במה אתם טובים יותר. תרגילי את עצמך שאם כבר השוואות, אז כאלה שמרימות לך.
עד שתצליחי לקלוט שלכולם יש בעיות ואצל כולם בלי יוצא מן הכלל, זוגיות זו עבודה קשה.
מי שזו לא עבודה קשה עבורו, כנראה שלא נעשתה בינהם נסירה, שהוא עדיין צלע, מה שבטוח, אין פנים בפנים.
זוגיות זו *עבודה* קשה.
לא יודעת אם זה מעודד אותך, אבל זאת האמת.

מומלצים בחום

לא נתפס לי שאתה רואה חשבון

הדבר האחרון שהייתי מדביקה לך

הם טוענים שזה זילות המקצוע שאחד כמוני הוא משלהם.

האמת שזה מסתדר עם התאוריה של אמי שתחיה שכל מי שהוא בעל שכל, הוא גם קצת מטורלל 😅

אבל האמת?
מאיך שקראתי אותך פה, אני חושבת שיש לך הומור משובח (שזה די מאסט עם עיסוק ריאלי ומשעמם כמו ראיית חשבון) רגישות גבוהה לרגשות הסובבים אותך, שהילדים שלך בטח נהנים מאבא פעיל ומעורב, ושככל הנראה - אם אתה אמיתי, אז אתה בן אדם טוב.

ממזרקות ציבוריות??
או ללקק טלפונים ציבוריים?

אמא שלי צדקה (מבטא רוסי ועצבני) "ילד מטומטם, למה אתה אוכל קליפה של בננה וזורק את הבננה??"

סתם.
האמת, אני באמת אבא מעורב ופעיל. אני קצת מופתע שזה מה שאני משדר. לא שמתי לב.

אני וליה ידועים כ friends fans של הפורום

אבא גרבר
פוחד לשבת איתי על בירה!
מצחיק
שנון
חנון

זה כואב

לב זהב עטוף בהרבה הומור (הרבה ממנו עצמי) וציניות, וגם מודעות עצמית גבוהה.

מאוד מנסה להיות בפרונט, ומתעניין מה חושבים עליך😜
אבל בחור על הכיפק

תן לי לחשוב על זה רגע, אבל בוא נעשה את המשחק הדדי ;)

מדמיינת מישהו דתי לאומי כזה עם כיפה טיפה בצד אולי קצת קירח,
חוצניק או בנאדם קצת מתלהב,
רגיש, רגשן ואוהב ריגושים,
בסה"כ אדם עם לב טוב,
קצת שטותניק,
קצת מיואש,
עם הרבה כאב אבל הומור שמחפה על זה...
חבר טוב,
אבא טוב,
קצת נועז אבל לא מאוד אמיץ...
עם רגשות אשם וחרטה אולי (לכולם יש, אבל מדמיינת אותך עם יותר)...

זו ההתרשמות שלי...
מעניין בכמה הייתי קרובה אם בכלל...

אה וחוץ מרגשות האשם. על מה בעצם?
אה ואני לא חוצניק. אני צבר לגמרי מגיל חצי שנה.

"קצת נועז אבל לא מאוד אמיץ" אהבתי לגמרי. זה נכון מאוד. איזו הגדרה קולעת 😅

מעניין...

לא חוצניק אבל מתלהב? ומה זה צבר רק מגיל חצי שנה?

האמת שפעם הייתי הרבה הרבה יותר טובה בזה,
כשאת רווקה את שמה לב להכל...

על החצי חזרה בשאלה? על הזוגיות? על מעשים בזוגיות?

צבר מגיל חצי שנה זה אומר שעליתי לארץ בגיל חצי שנה. זה צבר לגמרי. זה לא חוצניק. אבל כן מתלהב. "וואנאבי" כזה

צ'מעי, יש לך יכולות של אסטרולוג 😎

(דווקא חזרה בשאלה זה טוב בעיניי)

חשבתי על רגשות אשם שקשורים לזוגיות...

ואחי, אתה חוצניק. אז באמת צדקתי כמעט בהכל (חוץ מהקרחת, אבל לך תדע חחחחח)

אסטרולוגיה פחות, אבל לפעמים אני מנבאה דברים (רציני) וזה די מפחיד למען האמת, כי אני מנבאה לפעמים גם נבואות זעם ואני ממש לא אוהבת את הנבואות האלה...

אותו דבר כפול מאה

מכילים
תומכים
מציעים עזרה/פתרונות

ובססמאות. (ליוויתי מתמודדי נפש, אני יודע כמה זה קשה, מאכזב והרבה פעמים גם כפוי טובה)

בדיוק כמו במחלה גופנית של בן הזוג, אם אפשר ויש כח - תומכים, עוזרים משתדלים להקל ולרפא.

אם מגיעים לקץ הסיבולת, נפרדים. שאף אחד שלא התמודד עם דבר כזה, לא יעז לשפוט את מי שהתמודד בגבורה, חודשים ושנים ולא היה מסוגל להמשיך.

בכל מקרה ובכל החלטה - בן הזוג חייב תמיכה מקצועית. לפעמים יש תחושה ש'אני הבריא והחזק', מה פתאום שאלך לטיפול?! צריך לדעת שליווי של חולה, אפילו במחלות גוף וכ"ש במצבים נפשיים מורכבים, יוצר טרוואמה בפני עצמו. המתמודד עם הליווי, צריך כחות גדולים בעצמו וכדאי מאוד להיות מלווה מקצועית.

אולי כדאי לפתוח שרשור בפורום 'קהילת חולים ומשפחותיהם', אין שם הרבה תנועה כמו כאן, אבל הנכנסים מנוסים ויכולים לעזור.


בהצלחה רבה מאוד מאוד

1. נדיה כהן, אישתו של המרגל אלי כהן. למרות שהוא נהרג, היא לא הייתה מסוגלת להתחתן שוב.

2. רבקי הישראלי, שהחליטה להתגרש שנתיים אחרי שבעלה נפצע קשה בצוק איתן ולא חזר לעצמו מאז.

שתי ההחלטות לגיטימיות. אין תשובת בצפר שתתאים לכולם.

יש כאלה שישארו למרות הקושי. יש כאלה שימשיכו הלאה למרות הקושי. גם זה וגם זה בסדר.

האם את/ה מסוגל להיות יעיל, לשמור על שמחה, לשדר אופטימיות?
אם כן, תמשיך להיות שם!
במידה ואתה הופך לביקורתי, עוקץ כל הזמן, לא סבלני- תיפרדו- יעשה לך ולה טוב

התשובה היא אישית, ולפעמים כדאי לפנות טיפול אישי שיעזור לך להבין את התשובה שמתאימה לך ולכם כזוג.

מצרף כאן קטע על הפרשה מהרב ג'יקובסון שמתחבר לנושא ויכול לספק קצת נחמה ועידוד:

 

תודה על זה

 

חבל שלא ראיתי את זה לפני חצי שנה. היה מתאים לי לעבודה

גם אם זה 10%.. בעיות מהסוג הזה לא תדע אם יום אחד זה יפול עליך ב100%..
(זרמתי אתך עם האחוזים למרות שאי אפשר למדוד באמת, אתה פשוט מחפש אלגוריתם ואני מאוד מבין אותך אבל זה לא עובד ככה)
אני הכלתי את חוסר המוטיבציה של אשתי.
לא ידעתי שזה משהו שדרש טיפול כי לא ידעתי שמדובר בבעיה נפשית ורגשית עקב טראומות מהעבר.
לא ידעתי וכל הזמן אני מתחרט למה ויתרתי לה, כי בסופו של דבר זה הוביל לחורבן -
הכל התפוצץ לי בפנים בצורה הגרועה ביותר.
כמובן שהיא צריכה להבין שהיא צריכה עזרה ושזה יגיע גם ממנה ועל זה תצטרך לעבוד אם היא לא משתפת פעולה..
תקרא את השרשורים שלי ותראה לאן זה יכול להגיע..

בעצם, לטפל זה חלק מלהכיל

ובגדול, בן/ת הזוג צריך לתמוך, להכיל ולדרבן לטיפול (לא בשביל עצמו כמו בשביל השני) אבל בסוף בעל הבעיה צריך לרצות את זה, אחרת כלום לא יעזור

מה זה לא להכיל?
ברור שלטפל, ובלי לבחול בשום אמצעי, לטפל בטיפול הכי מקצועי וטוב שיש. ואם צריך אז גם טיפול זוגי.
אבל להכיל 100%, את האישה, את המצב שבו היא נמצאת.
אם היא לא מוכנה טיפול זה כבר מצב אחר יותר מורכב וצריך בחכמה לעשות את זה.

כוונתי הייתה לא להכיל מבלי לעשות דבר.
חובה לפעול מייד.

כל אחד והאחוזים שלו והנתונים שאיתם "שווה" או לא "שווה" לו להשאר
כל אחד והגישה שלו לזוגיות כזאת, יהיו שישארו רק בשביל הבן זוג גם אם להם זה כבר לא "משתלם" ויהיו שלא

זה גם לא רק שאלה של אחוזי תפקוד וחיוניות, זה יותר שאלה של הקשר שלכם, גם אישה שנמצאת במיטה כל היום היא עדיין אישה אהובה ואוהבת, היא עדיין יכולה להיות אשת שיחה וכו'

אני לא יכולה לייעץ אם חיי נישואים במתכונת זו הם טובים ונכונים יותר מאשר פרידה כיוון שאינני מכירה את המשאבים שלך להתמודדות, את אופי הפגיעה של המחלה בנישואין, את הצרכים שלך ושל המשפחה ואת האלטרנטיבות השונות למצב הנוכחי.

זה ממש בלתי אפשרי לתת כללי אצבע.

הדברים שכל אדם זקוק להם בנישואין ובכלל בחיים כדי לשמוח כל כך שונים מאיש לאיש, ולכן לא תקבל כאן תשובה גם מבעלי ניסיון (כמוני ) אז רק כמה נקודות למחשבה:

 

א. "שום טיפול אינו עוזר" - כדאי לבחון את הנחת היסוד הזאת. העולם גדוש ומלא אפשרויות, נפש האדם גם היא, ואפשרויות חדשות נפתחות כל העת. (למשל בתחום רפואת הכאב- יש לא מעט מחקרים שרק התחילו להיבדק על בני אדם, וברור שעוד מספר שנים יתחדשו טיפולים רבים. כך גם דיכאון עמיד לתרופות ומחלות רבות אחרות הנחשבות חשוכות מרפא. לא אומרת להחליט על סמך דברים עתידיים, אבל אם מחליטים להמשיך כזוג, כדאי לחפש ולהתעדכן אם מתחדש משהו - הן לריפוי והן להתמודדות עם מצב כרוני)

אם מדובר על בריאות הנפש, ממליצה לפנות ליועץ רפואי של מרכזי המשפחות של עזר מציון, מחזיק מידע רב על הטיפולים הקיימים היום בארץ ועל רופאים מומחים. אם זו מחלה אחרת, לפנות לייעוץ דומה - הרב פירר וכדו וכך לבדוק אם באמת מיציתם אפשרויות ש*רלוונטיות לכם*. 

לא תמיד אנשים מודעים שבבריאות הנפש לא הכל מסתכם בתרופות או טיפול פסיכותרפי. יש עוד אפשרויות. 

 

ב. ממליצה לפנות למרכזי ייעוץ למשפחות מתמודדי נפש (עזר מציון, מיל"ם, יה"ל, מית"ל. בכל אזור בארץ עמותה אחרת זכתה במכרז.. זה של משרד הבריאות, חינמי ולא דורש הזדהות או הוכחה רפואית כלשהי) 

 אם מדובר במחלה שאינה נפשית, למצוא ייעוץ דומה (אני יודעת שיש עמותות וקבוצות לכל מיני מחלות ותסמונות), שיעזור לך רגע לעשות זום אאוט על המשפחה ועל הזוגיות. למפות את התפקודים של בן הזוג שנפגעו, את המשאבים הקיימים- משאבי נפש, במה הסביבה תומכת, משאבים כלכליים, ולנסות להחליט מה לעשות מתוך פרספקטיבה רחבה יותר, להיעזר באנשים שמכירים משפחות במצבים דומים, שמבינים בזכויות וטיפולים. (חוץ מזה למרכזי המשפחות למתמודדים יש דברים נוספים להציע לתמיכה שוטפת -קבוצות תמיכה, ייעוץ משפטי, נופש וכדו)

גם טיפול זוגי יכול מאוד לסייע לעשות מיפוי כזה בפן הזוגי וההורי, מתוך כבוד ואכפתיות לבן הזוג המתמודד אבל גם מתוך אחריות למשפחה. אפשר להציג את זה בתור - המצב לא ברור לי, אני מבין שיש כאן קושי אובייקטיבי, אני לא יודע איך לתמוך בך בלי לקרוס, מה אפשרי מצידך ומה לא, מה אתה יכול לתת לנו ומה אנחנו צריכים למצוא מקור אחר, איך אפשר למקסם את מה שכן טוב ועובד לטובת המשפחה. גם זה יכול לסייע להבין את המצב, ובעקבות זה להחליט מה עושים. בטיפול זוגי אפשר גם להעלות בסביבה בטוחה יותר, את הבקשה לנסות דברים שלא נוסו, להיעזר בסביבה שלא מודעת לקושי, ועוד נושאים נפיצים שהכרחי לפרק כדי להתמודד או כדי להחליט לגבי עתיד המשפחה.

 

ג. ילדים - אם יש ילדים ממש חשוב לקבל תמיכה נוספת שתדריך את בן הזוג המתפקד איך לתווך להם את המצב של ההורה החולה, איך לתת לו מקום לבטא את מה שהם מרגישים כלפי זה ואיך לתת להם ביטחון. אם לך יש אי וודאות לגבי העתיד, גם הם בוודאי חשים אותו. גם בגיל צעיר מאוד ילד צריך להרגיש בטוח ושיש מספיק להורים מספיק אנרגיות כדי להכיל את הרגשות שלו. גם אם הנחיית הורים/טיפול בילד לא שייכים כאן, טיפול/תמיכה בהורה (הבריא ואם אפשר גם החולה) באופן שמתייחס גם לילד זה ממש קריטי לדעתי, כדי לא לשכוח לרגע ולחשוב שהוא קטן ומסתדר. זה חשוב בין אם ההורים נשארים יחד ובין אם יש פרידה זמנית/קבועה. 

 

ד. אני חושבת שאחד הדברים הקשים הוא תחושת ה"זה לא היה ככה בחתונה", אין לי פתרון אליה. גם לי זה תמיד כואב. אני רק יכולה לומר שיש בה משהו משבית, שלא מאפשר החלטה בעיניים נקיות, כי יש שם כל הזמן השוואה למשהו לא ריאלי. מציאות אוטופית שאנחנו גם נוטים לייפות. כל זוג כשהוא מסתכל אחורה, הוא רואה אדם אחר, כי בן אדם הוא יצור מתפתח, כי הדינמיקה הזוגית משתנה וגם כי מכירים כל כך הרבה יותר לעומק עם כל שנה ושנה, לטוב ולרע.

לכן בעיני ה"הפרה" של ה"חוזה" הזוגי מהחתונה היא לא המדד הנכון האם להמשיך או לא להמשיך ונכון יותר להסתכל מתוך ההווה.

גם הצרכים שלנו כיצור זוגי ומשפחתי משתנים בעקבות חיי הנישואין, מה שחשבנו שאנחנו רוצים מתגלה כפחות חשוב ומה שאנחנו באמת צריכים משתנה, אפשר גם לפתח בנו כוחות נוספים שמאפשרים להניח לתלות במאפיינים שחשבנו אז שהכרחיים (למשל לפתח עולם רוחני שלא תלוי במצב הדתי של בן הזוג)

לכן בעיני המצב בזמן החתונה לא רלוונטי לקבלת ההחלטה. הרי גם אדם שהתחתן ביודעין עם אדם שמתמודד עם מחלה, לא בהכרח מודע לכל ההשלכות שלה, או שהצרכים שלו השתנו, אז מה אם הוא ידע...

כן חשוב מאוד בטיפול או בדרך אחרת להוציא רגע את הראש מההישרדות והבוץ כדי לראות רגע מה בעצם יש פה, מה בדיוק הכאב שלי מהמצב הזה, רגע להיזכר מי אני ומה אני כשאני לא בסיטואציה הזאת. לא מתוך השוואה *שלה* למי שהיא *הייתה* בחתונה, אלא השוואה שלי למי שאני, בחתונה או בזמנים בריאים אחרים. (אני לא בטוחה שההבדל ברור, הכוונה, לבדוק לפי מה שטוב לי סובייקטיבית ולא לפי מה שאובייקטיבית שונה. כלומר לא לחפש צדק אלא טוב.)  ובכל מקרה לתת מקום לאבל באמת על החלום ושיברו, כי באמת יש כאן סוג של אובדן שצריך להשלים איתו, בכל החלטה שהיא... 

 

בהצלחה רבה.

לא להגיב לי בפרטי בבקשה.

המטרה היא הטוב. טובתך וטובת בני המשפחה. זו המטרה בלבד ולא המשך הנישואין או פירוקם, זה האמצעי למטרה, ואין כאן מפסיד ומנצח.

(צריך להיזהר מהערות שמקבלים לפעמים (לשני הכיוונים!!!) כאילו מי שנשאר הוא פראייר/צדיק, ומי שנפרד הוא נוטש/בחר בטוב. מלבד במצבים מסוכנים או פוגעניים מבחינה רגשית, אנשי מקצוע טובים באמת אמורים לעזור לך להבין את המצב כדי שתוכל להחליט ולא להורות לך מה לעשות מבחינה משפחתית, ק"ו אנשים שלא מכירים את המקרה מבפנים, אפילו אם הם מסייעים פה ושם...)

פשוט זכות גדולה שאת מביאה לעולם במילותייך הטובות האלה, תודה לך בשם כל הנשים והאנשים שהבאת להם הרבה מאוד אור בדברייך. 

שהקב"ה ישלח לכם את כל הברכה והישועה והאור והטוב שיש ❤

חששתי שאולי אין כאן מספיק אמפתיה, ורק מידע טכני, אז שמחה לשמוע ממך שמבין המילים היא נשמעה...

 

אני תמיד מהרהרת כמה לנסות לתת תקווה ואופק לריפוי, כיוון שאני מרגישה שאין הלימה מוחלטת בין המצב הרפואי האובייקטיבי ובין מידת האושר של המשפחה וגם שהתקווה עוזרת לי מאוד כשהיא באה מאדם שמעורה בסיפור ומטפל בו ולא כשהיא מאנשים שבכלל לא מכירים את המקרה הספציפי ולא מבינים בתחום... (גם לגבי מה שכתבתי על מחקרים רפואיים קצת התחרטתי שכתבתי.. כי באמת יש התקדמות מרגשת בכל מיני מחלות, אבל הפותח לא פירט במה מדובר, ואולי זה בכלל לא קשור..)

וגם כי לי עוזרת דווקא ההבנה מה יש כרגע, לשים את התקוות בצד, ולעבוד על השכלול של ההתמודדות שלי עם ההווה, כמו שהוא. כלומר לא לתת לחלומות על העתיד (והעבודה העצומה על הגשמתם) להרוס את ההווה - חצי הכוס המלאה. 

אני מכירה אנשים במצבים מאוד לא פשוטים שמצליחים לחיות בתוך ההתמודדות והאתגר חיים משפחתיים וזוגיים אוהבים ומספקים, כמובן בעזרת ליווי מקצועי, ותמיכה מכל הכיוונים. אבל זה כל כך לא ברור מאליו ודורש המון מוטיבציה וכוחות, שאני לא יודעת איך להסביר לאחרים מה בדיוק מאפשר את זה... (על חלקם אפשר לקרוא בפייסבוק למשל הזוג אביטל ונעם רבלין שגם מעביר הרצאות)

כשהסברתי למישהי בעבר שמבחינתי בזוגיות הכרחי בין בני זוג תפקוד מסוג כלשהו (לא מפרטת בכוונה) ולכן זו המטרה מספר אחת בהחלמה שלנו, וכל השאר אפשר להכיל או להיעזר בגורמים מחוץ לזוג, היא נחרדה, הרי זה לא זוגיות! והיא צודקת, בשבילה זה לא, כי גבולות הנתינה והצורך בשותפות של בן זוג וכו', מאוד אינדיבדואלים..

המיפוי הזה של מה אני צריך ומה אני יכול ומה השני רוצה ויכול (שלוקח המון זמן...) הכרחי אפילו רק כדי להתגרש טוב ולהמשיך לגדל ילדים. 

לכן אני חושבת ושמעתי לא פעם גם מאחרים, שהשלב ההתחלתי, כשסוף סוף מבינים שיש בעיה אמיתית, הוא השלב הכי קשה, אפילו אם זה לא נחשב מצב קשה מבחינה רפואית.

האי וודאות פשוט נוראי, אין שום תמיכה עדיין מהסביבה (לפעמים הסביבה הקרובה שיפוטית מאוד, ותופסת צד, או אפילו מאשימה את בן הזוג הבריא, בלי להפנים במה מדובר), עוד לא נלמדו אסטרטגיות התמודדות, המלחמה להיות בהצגה של נורמליות מתישה, וגם המאבק מול האדם החולה ש"יהיה כבר בריא ויפסיק לשגע" הורס את האהבה, לוקח המון זמן עד שיש אבחון מסודר ותוכנית טיפול (שיכול להתחלף שוב ושוב לא רק כי זה לא ברור, פשוט כי מצב רפואי הוא דינמי), עוד אין תמיכה כלכלית, המתנה ארוכה לאנשי מקצוע המתאימים והיד נטויה...

מכאן באה ההמלצה על מרכזי המשפחות, כיוון שהם עשויים לתת מענה ראשוני...    

 

מקווה מאוד שלא תצא/יצאה תקלה תחת ידי כיוון שרק על עצמי לספר ידעתי... 

יש בהם גם רגישות גדולה והבנה וירידה לדקויות.

באמת שלקרוא אותך זה מרגש. ומחזק. ויכול לתת הרבה אור למי שקורא ומבין שיש תקווה ויש דברים לעשות ויש גם ניראות לקושי העצום. אך יחד עם זאת יש גם דרך, ויש כתובות, ויש ראייה כוללת של כל התמונה ושל כל המשפחה.

את באמת מדהימה @רק לרגע 123. זה מורגש מכל מילה ומילה שלך, ממש הייתי רוצה להכיר אותך ולתת לך חיבוק גדול גדול, גם על כל ההתמודדות וגם ובעיקר על מי שאת ❤

 

תצליחו יקרים! מגיע לכם את כל הטוב שיש!

אפילו אחרי חודשיים

כל עוד לא הצטרפתי לפורום גברים אני עדיין לא מספיק גברי בשביל לשכנע אותם שאני לא אישה. אני במלכוד!

זה פורום רק לבני אנוש ;)

האמת שאני כבר פחות מרגיש עכבר בתקופה האחרונה וגם לא כל כך גנב ידוע (למי שמכיר את הסיפור על עליזה הברווזה) . הגיע הזמן להתחדשות בניק - פתוח להצעות

א. האשה לא רוצה כל יום וכל שעה
ב. האשה לא מסכימה לנסות דברים חדשים
ג. קשה מאוד מאוד מאוד מאוד להיגמל מצפייה בפ...

לא ידעתי שיש עוד כמוני שצופים בפסטיגל!

צרפו אותי!

בד"כ אם יש תיק במשרד החינוך

15 שח ל30 שעות.
יש גם לא מעט מקוון עם עבודה לא קשה בסוף.
אבל עכשיו מין הסתם הדברים הקלים כבר נתפסו.

רק קח בחשבון שזה מוכר למורים ואני לא בטוח שזה מוכר לכולם

פעם היו קורסים שהיו נחשבים להרבה שעות, והיה ניתן לעשות כמה מטלות ולסיים אותם. (לא הקורסים של פיסג"ה שבאמת לוקחים המון זמן ושווים 30 שעות..)

 

גם אם הם עולים לא מעט, לפעמים שווה.

 

מכירים אולי?

 

תודה רבה!

קח בחשבון שבעוז/אופק יש מגבלת התקדמות שנתית.
כך שלא יכלו להשתלם מאות שעות והכל יוכר לאותה השנה.

יש גמולי השתלמות שווים. אמנם יקרים, אבל אפשר לסיים 60 שעות ב2-3 ערבים.

יד הרבה השתלמויות מקוונות שדי קל להעביר אותן בזריזות אם אתה לא מעוניין באמת ללמוד

אנחנו דואגים בגלל בעיות בריאות,
החקלאים דואגים בגלל המחסור בגשם,
כל יושבי הארץ מודאגים מהמצב הבטחוני,
זוגות רבים דואגים בגלל בעיות פריון,
בעיות פרנסה הטרידו ויטרידו כמעט את כל יושבי תבל...

הייתי אומר שיש כאן בעיית אמונה אם הקב''ה הבטיח לך משהו, ואז זאת בעיה את את לא מאמינה שהוא יקיים את הבטחתו.
אבל האמת היא שהוא לא הבטיח לך כלום:
לא בריאות, לא גשם, לא ילדים ולא פרנסה.

יש הבטחות לעם ישראל (''שלא יכבה נרו לעולם ועד''), אין הבטחות ליחידים. יהודים בשואה היו צריכים לא לדאוג שהרי ה' הבטיח שלא יכבה נרו לעולם ועד?

בכלל

כל נסיון בעולם, הוא גם נסיון באמונה

יש כל מיני גישות למרחב שבין השגחה והשתדלות.

אני הולך בגישה שצריך באמת השתדלות ויש טוב גדול בברכה שמגיעה עם עמל (כמו שהרב קוק כותב ב"גדול הנהנה מיגיע כפו"),
תוך כדי זה הכל בהשגחה פרטית ואפילו תולעת קטנה מושגחת לחלוטין.
מי שחי באמונה הזו באמת חי בשלווה ובלי פחדים.
מצד שני, זה נורמלי לחשוש וזה חלק מהניסיונות שעוברים בעולם הזה - לא נולדנו צדיקים גמורים וזה לא נכון לצפות מעצמנו להיות כאלו מתלכתחילה

אני מכירה כמה אפשרויות (אולי יש עוד...)
-אדם שלא נמצא במקום מספיק בוטח בה', לא באמת נשען על ה', ואז ה' עושה חסד עם אדם שהוא מביא לו טלטלה וכך הוא מתחזק בבטחון
- אדם שיש לו בטחון אבל לא עושה השתדלות
-מונעים מאדם מה שהוא רוצה לטובתו, גשמית או רוחנית כי אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לנו אבל זה לא אמת, ובזכות שמנעו ממך תגיע למקום יותר טוב ויותר מדויק. לפעמים רואים את זה מהר ולפעמים לוקח זמן עד שמבינים שה' הרים אותנו למקום יותר גבוה, לחיים בתדר יותר גבוה
- או שמדובר על משהו כזה גבוה שמדובר בתיקון לעולם
"זו תורה וזו שכרה? שתוק כך עלה במחשבה לפני".

אז בגדול כן להתחזק בבטחון ולהבין איפה האיזון בהשתדלות שלי, כמה לדרוש מה' וכמה להרפות
להרפות גם כשבא לי פחות בעתה ויותר אחישנה .
שנהיה מאוזנים אמן

או אולי צריך לשאול מה כן הקשר לאמונה?

ביטחון שתהיה לי פרנסה ולא אחיה בדוחק - אינו אחד מהם

אבל לא במובן כזה שאם אני מאמינה אז ברור שהכל יהיה טוב ושיהיה לי הכל, כי ה' יכול לתת לי הכל.

אני למדתי על הנושא מספרים ושיעורים של הרב ראובן ששון, שמאוד עזרו לי להביט על הנושא הזה בצורה יותר מבוררת.
מנסה לכתוב את הכיוון הכללי של הדברים, ואם את מתחברת, לדעתי שווה לשמוע את הדברים ממנו (יש לו הרבה שיעורים ביוטיוב וגם שני ספרים בנושא הביטחון).

קודם כל, ביטחון שה' יעשה את מה שאני רוצה - זו מדרגה ששמורה לצדיקים גדולים ('צדיק גוזר והקב"ה מקיים'), והביטחון הזה מגיע מתוך כך שהם נמצאים במדרגה שהם מרגישים בעצמם מה רצון ה', שמתחבר לרצון שלהם (ולכן לפעמים צדיקים גדולים לא יכולים לברך מישהו בברכה מסויימת, כי הם מרגישים שזה לא רצון ה' שזה מה שיקרה).
אצל אנשים פשוטים (כמונו), הביטחון צריך להתבטא בכך שאנחנו מאמינים שהכל מושגח, שמה שקורה מכוון מאת ה', ושהכל מכוון לטובה, גם אם בדרך זה לא מרגיש לנו מה שהיינו רוצים שיקרה.
וכמובן יש גם אך המקום של ההשתדלות שלנו. לפעמים יש נטיה לטעות ולחשוב שככל שאדם מאמין יותר, הוא צריך להשתדל פחות. אבל הקב"ה ברא את העולם בצורה שכדי להביא עלינו ברכה אנחנו צריכים לפעול בכלים של העולם הזה. גם ההבטחות בפסוקים שה' יתן לנו ברכה מתייחסות לברכה בעשייה שלנו - "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". ולכן אנחנו צריכים לפעול ולעבוד כדי שתהיה לנו פרנסה, אבל להאמין שהקב"ה הוא זה שמחליט מה יהיה בפועל, ובעצם כל השפע שיש לנו בא ממנו, גם אם זה בדרכים טבעיות בתוך המציאות. ואם הוא יחליט לשנות, אז הוא יכול לגרום לשינויים בעבודה, להוצאות גדולות יותר וכדו', והכל מכוון מלמעלה ולא תלוי רק בגורמים הארציים שמול העיניים שלנו.
ולכן חשוב להתחזק גם באמונה ובביטחון שהכל מלמעלה, וגם בתפילה שה' יתן לנו שפע וטוב, וגם בהשתדלות שתפתח את הדרכים המעשיות כדי לקבל את השפע והברכה מלמעלה.

מצרפת לך את אחד השיעורים של הרב ראובן ששון בנושא, וכמו שכתבתי, יש עוד הרבה מה להרחיב וללמוד ממנו, אם את מתחברת לכיוון הדברים -

אני חושבת שכשיש מציאות שמובילה ללחץ כלכלי, הדרך הנכונה להתייחס לזה היא - מצד אחד לבחון באופן מעשי מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב. ומצד שני - להבין שזה מכוון מהקב"ה, לנתב את הלחץ והפחד לתפילה, וגם להוסיף בביטחון שאם הקב"ה מכוון את הדברים אז זה תהליך שבסופו של דבר בא לטובתי ונועד להצמיח אותי, גם אם כרגע אני חווה את זה כקושי גדול (כדאי לשים לב להתכוון בברכה הראשונה בברכת המזון, שמתייחסת לביטחון בכך שה' זן ומפרנס לכל, ומחזקת את הביטחון בזה).

מקסימה את 

גם של הרב ראובן ששון, ובאותו כיוון שכתבתי כבר בתגובה הקודמת, אבל ממש עם דגש על הנושא של הפחד והיחס אליו מול האמונה בה'.

בשרשור על פרשת השבוע בפורום הו"ל כתבתי בקצרה את הנקודות העיקריות שלקחתי מהשיעור -
"ויירא יעקב מאוד ויצר לו" - למה יעקב אבינו פחד? - הריון ולידה

הוא מרחיב שם יותר ממה שאני כתבתי, ומסביר את הדברים ממש יפה וברור -

בימין

אחת האבקות היא לקדם כביסה ואחת לכביסה הרגילה.

כביסה עיקרית
השמאל זה שטיפה ראשונה
מרכך בחור האמצעי הקטן

הימיני זה נוזל טרום כביסה כמו אוקסיג'ן וכו'

איפה שכתוב אחד שמים אבקת כביסה רגיל
איפה שכתוב 2 זה לחומר מלבין וכאלה לתהליכי כביסה ארוכים
באמצע/איפה שיש פרח מצוייר מרכך

1. קדם כביסה
2. כביסה רגילה

תשמעי, אמיתי. אני את הבנות שלי מחנך לזה שהגיל שלהן לזוגיות לא חייב להיות לא 20, לא 25 ואפילו לא 30. הכל טוב אם הן יממשו את עצמן גם עד גיל 32 33.

29 זה גיל צעיר מאוד. כאילו, לא צעיר פעור, אבל עדיין גיל צעיר. אנשים בגיל הזה הרבה פעמים רק מסיימים תואר ראשון.

את חיה בסביבה מלחיצה מבחינת זוגיות. כל שכן וקל וחומר לאישה.
אז אני אומר, תסנני רעשי רקע. תעשי מה שטוב לך בקצב שלך בלבד.

לוקח לך זמן להשתקם מזוגיות כושלת? הכל טוב. קחי אותו.
מתקשה בלהכיר? הכל טוב. עכשיו את יותר מנוסה בלבחור.

בחיים צריך פשוט לזרום והרבה פעמים האנשים שסביבנו תוקעים אותנו עם כל הרצון הטוב,שלהם.

שתזכי לזוגיות מאושרת, שלא באה מתוך אילוץ חברתי. זוגיות טובה ואוהבת.

אישה זה לא גבר, והגיל כן מלחיץ בשלב מסוים

וחוץ מזה שעד אז היא כבר תמצא משהו טוב.

אתה חושב שזה נשמע מתריס?

מעביר מסר של התנשאות וזלזול

ולך @ידיא אציע הקפאת ביציות. כי באמת שלזוגיות יש לך עוד הרבה שנים בע"ה.

נהיית כמו אישתי

עד 120
רק בריאות הצלחה ואושר
שתגשימי כל חלום שאת רוצה
ויחולו עלייך כל הברכות

לעניין שאלתך... את ממש לא זקנה, מאודדד רחוקה מזה. שלא לומר שאת צעירה וכל החיים עוד לפנייך.
סביר שחשבת שתהיי כבר נשואה בגיל הזה, בטח לפי הסביבה שאת גדלה בה, אבל אנחנו צריכים להבין שלא הכל לפי התוכניות שלנו אבל זה לא אומר שצריך להישאב לעצבות ודיכאון ובעיקר לא לחשוב שחרב עלייך עולמך. את ממש לא כישלון!

לפי מה שאת אומרת יש לך הרבה תכונות ומעלות טובות, תתרכזי בהן. תמנפי אותן.
אולי אם צריכה תמצאי לך את הדרכים לחזק את עצמך

והכי חשוב שאל תתייאשי... תמשיכי לרצות להתחתן ובעזרת ה את תזכי לזה

שמה שלא כ"כ טוב במצב הזה שאת מרגישה שיא הזקנה.
את ממש ממש לא זקנה בגיל, כל החיים עוד לפניך אבל אם את חיה באמונה שאת זקנה אזי תרגישי זקנה, תשדרי חוסר אנרגיות ופסימיות וזה ממש לא כדאי.
תשנני לעצמך שאת בת אדם טובה ואלופה גם כאשר שאת לא נשואה. יש לך חיים שלמים לחיות ולהטיב לסובבים אותך. תשקיעי בעצמך בטיפוח, בספורט שאת אוהבת, בהתנדבות, בדברים שמטיבים אתך. תהיי באנרגיות טובות וזיווגך יבוא.
מתפלל עליך שבע"ה כעת חיה תהי מאושרת ונשואה עם אישך, באהבה ובשלמות.
מזל טוב!

להגיב

 

לא אהבתי מה שכתבו לך.

 

29 זה באמת גיל מפחיד, במיוחד לאישה, ובאמת- מה שלא קרה עד עכשיו למה שיקרה פתאום??

לאמר לך להיות שאננה ולהילחץ בגיל 37-38 זה להילחץ בדיוק כשכבר אין כל כך מה לעשות עם הלחץ...

 

השאלה כעת מה עושים עם  הרגשות האלה.

רגשות שליליים יכולים לקדם אותנו, או להוריד אותנו- תלוי מה נבחר לעשות.

 

אני חושבת שנכון להפנות אותם לעשייה ולשינוי ובדרך כלל כשאדם עושה שינוי פנימי גם שינוי חיצוני יבוא..

יש המון דרכים- מאמנת לחתונה- שאני ממליצה על זהבחום, אבל זה לא מספיק אלא להיות במוד פנימי שמרוכז ורוצה זוגיות ומוכן לעשות הרבה בשביל זה- להיות מוכנים באמת לשנות ולהסתגל ולקבל שוני אצל האחר ולא רק באמירות ובמיוחד לעבוד באמת על המידות. לאף אחד לא מזיק להיות יותר טוב ממה שהוא..

 

ורק אז אפשר גם להשקיע בתפילה באמנוה ולעשות לעצמך טוב במה שרק אפשר ולנצל את הזמן הפנוי...

אבל רק אחרי שמרוכזים בתהליך וברצון להתחתן.

 

 

הרבה גברים איכותיים כנראה כבר באמת נשואים אבל יש איכותי נוסף, שיתאים לך ממש.

אבל יכול להיות שהעטיפה שלו תהיה מעט שונה ממה שחשבת או דמיינת...

 

אומרת לך את כל זה באהבה גדולה כמי שהתחתנה מאוחר, אחרי שלקחתי את עצמי לידיים ובסיעתא דישמיא גדולה מה' כמובן,

ואומרת בצער שהרבה חברות ומכרים סביבי עדיין לא התחתנו והשנים עוברות...

כי ביננו, זה ממש לא מובן מאליו שמתחתנים וצריך לעבוד על זה ולעשות מה שאפשר לפחות כמו שמתאמצים על לימודים ומקצוע... והשאר סיעתא דישמיא. אבל השתדלות גדולה חייבת להיות.

זוכרת את החששות
וזה מלחיץ מאוד מאוד

אותי זה שיתק
לא ממש עשיתי משהו בשביל עצמי
ובנס גדול אני במקום בו אני עכשיו

אז קודם כל ניסים קורים
וזה ממש לא סוף פסוק
וממש לא לקבל את זה...
להפך... לעשות הכל כדי לשנות את המצב

זה שזה דורש המון המון כוחות לעשות ולהתאמץ אבל זה כל כך שווה את זה.

דבר ראשון כדאי ללכת לטיפול לראות אם יש משהו שתוקע.
ליצור הזדמנויות...
אתרי היכרויות, מפגשי פו"פ, לתזכר משפחה וחברים שיחשבו עליך
"לשחק" את המשחק המגעיל הזה של עולם הדייטים
להצטלם יפה
לרענן כרטיס היכרויות -שיכתב מושך
לזכור שכל הנ"ל זה רק הדרך
ופה בניגוד לרוב החיים המטרה (למצוא זוגיות טובה) היא העיקר.. ולא הדרך!
וכשמתחיל קשר עם פוטנציאל-לקבל ליווי!

הרבה כוחות
ישועת ה כהרף עין

(ואת ממש עוד לא שם אבל שימי לך מאחורי הראש את המודעות לשימור פוריות... ואמן שלא תזדקקי)

ב. מבין מאוד גם אני התחתנתי בגיל דומה התמודדות קשה ואין סופית

ג. מעניין לשמוע חוץ מהקשר המיתולוגי,
עם כמה עוד קשרים יצאת
על כל מקרה זה קשה והרגשות שלך סוערים
כמו של כל אחד שפוי במצבך
אל תקחי את זה אישית
תשתדלי להוריד מתח מעצמך
ותמשיכי להפגש
כי לעשות דברים מתוך לחץ לא תמיד מוביל למטרה הרצויה

את עוברת את המסלול שהשם ייעד לך

אם זוגיות זה משו שאת רוצה, מציעה לך להתפלל על זה ולעשות השתדלות במקומות הנכונים, קרי - להמשיך להיפגש ובלי לחץ.. ייאוש עצמי לא יקדם אותך יקרה ❤️

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

קראתי את השאלה שלך בסיפא: "למישהו יש משהו להגיד לי?"

ורק עלה לי שאני רוצה להגיד לך שאת נפלאה כמו שאת! ושאת תמצאי ב"ה את בחיר ליבך, והלוואי שזה יהיה בקלות, בחסד גלוי, במהרה ובטוב שלם 🙏

וגם לשלוח לך חיבוק גדול ואיחולי מזל טוב ליום ההולדת (עם התנצלות על האיחור ) וגיל 29 הוא גיל נפלא וגם צעיר! בטח שעוד יש לפנייך שנים רבות וטובות ואפשרות אמיתית לאהבה גדולה לאורך ימים ושנים! בטח!

 

אם איכשהו יוכל לעזור לך, כתבתי בעבר בהרחבה איגרת לרווקים ולרווקות בפורום המקביל, מצרפת לך את הדברים, והלוואי שאולי חלק מהם ידברו אלייך 

✨ איגרת לכל הרווקים והרווקות היקרים והיקרות ✨ | ערוץ ７

 

התחתנתם בגיל צעיר? 19- 22 כזה?

כי אם כן יש מצב שזה שכיח ונורמלי. זה יציאה פתאומית מחממה ל"עולם של גדולים".

כדאי לבנות לכם תוכנית לחיים המשותפים והעתידיים שלכם.

להתרגל לשינויים

הגיוני שהמעבר מטלטל, לא אמור להיות עד כדי כך.

את מונעת עם הורמונים?
כי אם כן - חרדה ותחושות כאלה זה לגמרי תופעות לוואי שיכולות להופיע. אז לשים לב.
זה לא שזה מה שיותר את התחושה,יש משו מתחת לפני השטח, אבל זה מעצים פי מיליון ומוסיף.

חוצמזה,איך הקשר ביניכם?
את עובדת? יש לך שגרה מסוימת?

שאני הורמונלית זה מועצם מאוד (כדורים וכד')
יש שגרה אבל לא עמוסה מספיק כמו שהייתי רומה, יש לי המון שעות של לבד
ואנחנו בסדר יחסית, בהתחלה היה זוועה ואז התאזן..עכשיו יש עליות וירידות

ואת הורמונלית - זה לגמרי מסביר קושי, בנוסף לשנה ראשונה של הסתגלות לחיי נישואין

למה את כל כך הרבה שעות לבד? הוא עובד? את לא?

לדעתי, חשוב מאוד לשים לב שאת לא משליכה את הקושי שלך של הלבד, המשעמם, תחושת חוסר המשמעות - על בעלך. זה מאוד שכיח.

הוא מקיים את חלקו בהסכם ביניכם ויוצא לעבוד? מעולה.
עכשיו צריך לחשוב איך את מביאה את עצמך לתחושה של סיפוק ומשמעות מעבר למה שאת עושה עכשיו. זה יכול להיות לוז שבועי מדוקדק שבו את דואגת להעסיק את עצמך. למשל - את יוצאת לקניות יום אחד, מבשלת ומנקה לשבת יום אחד, פוגשת חברות יום אחר, פוגשת משפחה עוד יום, מפתחת תחביב, לא יודעת מה..
הריקנות הזו שאת מתארת היא נורמלית. צריך לפתור אותה איכשהו
זה בנוסף ליחסים ביניכם, אבל לפעמים זה מה שיוצר את מעגל הקושי וחוסר ההבנה.
ובאמת, בחום, אם את שוקלת להמשיך למנוע אולי כדאי לחשוב על חלופה אחרת שתתאים לך

גם בלי שום סיבה אחרת...

שינויים הורמונליים
וזה קשה ןהיות נשואה פתאום
ממש מבינה אותך

את מתארת מציאות שמקשה עלייך ביוםיום, הרבה חרדה, 

הרבה תנודות במצב הרוח,

הרבה בלבול, חוסר אונים

 

בשביל הרווחה הנפשית הכ"כ חשובה ויקרת ערך שלך יקרה - ממליצה למצוא מקום בעולם האמיתי להביא את כל התחושות הללו ולקבל מענה ראוי ונכון עבורן.

 

כי לפעמים כל מה שמנסים לבד לא מספיק ואכן יש ב"ה טיפולים מאוד טובים שיכולים לעזור ולתרום לאיכות חיים נהדרת וחבל סתם לסבול.

 CBTלמשל נמצא מאוד יעיל נגד חרדות, ויש עוד הרבה טיפולים. רק חשוב לשים לב שהולכים לאיש מקצוע *מקצועי* לטיפול בחרדות, כמו פסיכולוג קליני.

 

בינתיים, רוצה לכתוב כמה דברים על התמודדות עם החרדה עצמה, *לא* כתחליף לאף טיפול מקצועי וגם לא קרוב לכך, אלא רק כנתינת כמה טיפים כלליים שיכולים להקל מעט:

 

איך אפשר להרגיע את החרדה?

 

למשל ע"י ספורט. פעילות גופנית מפרישה אצלנו בגוף חומרים שהם נוגדי דיכאון וחרדות בצורה מופלאה.

 

- להכיל את החרדה. לא לפחד ממנה (קל להגיד קשה לעשות )

לדעת שהיא מסמלת רק רגש וזהו,

היא לא באמת מלמדת כלום על המציאות.

 

-"דאגה בלב איש - ישיחנה" - לשוחח עם בן/בת הזוג / עם חבר טוב וכן הלאה.

 

-לכייל לגוף את החרדה ולמקם אותה, כלומר, לבחון עם עצמי באיזה מקום בגוף אני מרגיש את זה?(ואז היא לא חרדה כללית ענקית שנמצאת בלי שליטה ומשתלטת על כל הגוף והנפש...)

 

-לדבר עם החרדה אחרי שהיא נרגעה. לשאול למשל: מה קרה? מה הרגשתי? ממה פחדתי?

לתת מקום וחיבוק לחלק האנושי שלנו,

לחלק שחרד בנו.

ולענות לפחד הזה, ככה בפשטות:

"שמעתי אותך.

אוקיי.

באמת זה מפחיד ל____

אבל אתה יודע מה?

כך וכך יקרה (ולפרט את הטוב והאופטימי)"

 

ואז החרדות ימשיכו לפלפל "אבל כך ואבל כך ואבל כך"

ואתה תענה להם -שוב, בפשטות, במנטרה קבועה:

"זה ככה (להוסיף מה שענינו לפחד) וזהו"

 

"זה ___ וזהו"

 

"זה ככה וזהו"

 

ככה עד שימאס להן לשמוע והן יעברו לראש הבא המסכן שהן יחפרו לו...

 

או לענות: אוקיי אני בחרדה כי אין עכשיו משהו מסוים שאני רוצה.

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מזה? האם בהכרח זה ימשך לתמיד?

האם אני יכול לחשוב על פתרונות שיכולים לעזור כבר עכשיו?

האם אני יכול לקבל את התרחיש הכי גרוע שיקרה אם כך באמת יהיה? (קבלה מאוד מרככת)

 

 חשוב גם להבין שהחרדות הן כמו גל - גל שעובר בסוף.

לזרום עם הגל, לא ללכת נגדו, להבין שהוא מתחיל, ממשיך ומסתיים.

יש לו התחלה, אמצע וסוף.

 

כשיש את המחשבות האלה אפשר לנסות לצאת קצת מההשתבללות רק בעצמי ובראש ולצאת קצת החוצה - לאוויר

לראות אנשים

לשמוע רעשים

להריח ריחות

לראות מראות

טבע

חיים,

תזוזה בחוץ.

זה מוציא אותנו קצת מהאני אל העולם ויכול מאוד לעזור בזה.

 

דבר נוסף שיכול לעזור גם כשזה קורה ללכת בצורת "אינסוף/8" ממש עם הגוף ללכת על 8 מדומיין בריצפה -

ובכללי אלכסונים בגוף -

יד ימין נוגעת ברגל שמאל,

יד שמאל נוגעת ברגל ימין -

זה גם עוזר קצת להוציא ולהתנער מהחרדות שבאות.

 

- אפשר גם להשתעל קצת. זה גם יכול טיפה לשחרר.

 

אפשר לומר בקול רגוע או בראש בקול רגוע:

"הכלל בסדרר (במלרע, ועם שהייה על האות האחרונה בכל מילה)

"אניי בסדרר (כנ"ל)

לפחות 3 פעמים בטון הכי רך ומרגיע שיש לך.

 

אפשר לכווץ הכי חזק את האגרופים ולשחרר אותם ישר ולהוסיף את האמירה מהסעיף הקודם או בלי אמירה - רק לנשום ולהוציא אוויר בשיחרור.

 

 - לדבר את זה.

לפרוק את זה.

כאן בפורום,

לקב"ה

לחבר טוב,

לאח,

לכתוב את זה,

לצייר את זה,

להוציא את זה.

 

להתפלל על זה

 

מקלחת חמה ומפנקת,

 

פעילות גופנית

 

מוזיקה

 

שתיית מים קרים בלגימות קטנות

 

לנשום עמוק עמוק ולהכניס אוויר מהאף ולהוציא לאט לאט מהפה.

 

ולנסות לעשות הפרדה בין מה שיש לנו עליו שליטה, לבין מה שאין לנו עליו שליטה.

לעשות ממש רשימה.

למשל- על אנשים אחרים אין לנו שליטה. גם אין אפשרות לדעת מה הם יבחרו ויעשו בכל זמן נתון. ולכן אין טעם לפחד או להיות חרד מכך.

 

הפחד והחרדה מניעים אותנו לזהירות ולפעולות המנעות, אבל לא משנה כמה אני אזהר ואפחד תמיד יהיו בעולם הזה אנשים ויהיו גם אנשים שיהיו בסביבתי.

לכן כאשר מעמיקים ומבינים שאין לנו שליטה על אנשים אחרים אפשר לשחרר זאת מרשימת הפחדים.

 

וכך לעבור ולהמשיך דבר דבר ברשימה.

על מה שיש לך שליטה – לרשום איך אתה יכול להיזהר ולבנות מערך פעולות שירגיע אותך

ועל מה שאין לך שליטה, להבין למה אין לך שליטה עליו ולשחרר אותו מרשימת הפחדים.

 

חשוב גם להבין שבתוך חרדה, הקושי הגדול ביותר הוא חוויות חוסר האונים ואיבוד השליטה, ואילו שניהם רגשות שמעוררים את מנגנוני ההישרדות שלנו, וזה מאוד מתיש ומעייף להיות בהישרדות מתמדת...

רשימה של הדברים שיש לנו שליטה ואין לנו שליטה יכולה להפחית את החוויות האלה כי היא מחזירה לנו את השליטה והניהול של החיים שלנו.

 

אפשר גם לשים על החרדה סימני שאלה.

לשאול: האומנם?

האומנם מה שאני מפחדת ממנו כעת באמת ככה?

 

כי הרבה פעמים החרדה גורמת לנו לעשות הכללות –"הכל רע" וכן הלאה,

וכאשר אנו מצליחים להוריד את הדברים לרמה *הספציפית* - הספציפיות הזו נוגדת חרדה, כי היא יוצרת לנו הבחנה ומופרדות.

לכן ננסה לפרק את ה"הכל רע" הזה לכמה שיותר פירוטים וחלקים ספציפיים וזה יכול לעזור. 

 

החרדה היא מנגנון פיזיולוגי שעוזר לנו לשרוד.

 

שיש התקף חרדה זה כאמור מאוד דומה למערבולת בים –

צריך לא להיאבק בים, לא לשחות בכוח ולנסות בכוח לצאת ממנה – אלא לזרום וללכת *יחד* עם זה.

לשחרר!

ואז – הגל יקח אותנו איתו ויוציא אותנו מזה מכיוון ובמקום אחר.

לא לפחד מדי מהגל של החרדה והתקף החרדה וכל התחושות האלו בתוכו.

לדעת שזה גל!

ומטבעו הוא עובר!

דווקא להתחבר אליו, והגל בטוח יעבור, כי ככה הוא בנוי!

  

צריך גם להרגיש *בגוף* את הגל של התקף החרדה, לזרום איתו יחד, עד שיעבור לאט לאט. לדבר אותו, לדבר איתו, להרגיש מה קורה בכל איבר בגוף, *להיות שם*, זה עובר בסוף!

לא להתעלם אלא הפוך להיות עם זה ביחד! ולאט לאט הגל עובר.

 

צריך גם לא לתת לחרדות ולפחדים להשתלט עלינו ולגרוס ולמחוק כל חלקה טובה שיש לנו בחיים רק כי אנחנו חוששים מה יקרה אם ומה יהיה אם בעתיד.

צריך לחיות בכאן ועכשיו.

זה בידיים שלנו!

האושר הוא בידיים שלנו!

אנחנו קובעים אותו.

אנחנו מכתיבים אותו.

אנחנו גורמים לו להיות.

אנחנו עושים שהוא יהיה!

 

אז נתרכז במה *כן* אפשר לעשות,

באיך כן לחיות ולהשקיע ביש ולא בפחד מהאין,

אנחנו הרי לא יודעים מה יקרה.

אבל אנחנו כן יכולים כל יום שניתן לנו לעשות בו כל מה שאנחנו רוצים וחושבים לטוב!

מה יעזור לי לפחד?

עדיף שאשקיע בטוב, ביש, בקיים.

וב"ה בתקווה שישאר עד 120 שנים טובות ומאושרות!

 

ב"הצלחה רבה יקרה

 

כתבת פה המון דברים טובים וחשובים לכל אחד ולכל יום
תודה רבה

גם בנשואים טריים יסקלו אותך על פוסט כזה.

בשביל ללכלכך על נשים בלי הגבלה ובלי חשבון - תצטרף לפורום הסגור של גברים נשואים 😍

אני רוצה ילדה.
במיוחד את הגילאים של השלושה חודשים עד גיל 4.

מת על הגילאים האלה, מת.

לקבל אותם כל ערב מהמקלחות עד שהם מוכנים לגן למחרת בבקר.
כדאי לך - הם חמודים הרבה יותר מילדים אחרים

מוסר לך כתובת , ומה להכין לארוחות ערב ולסנדוויצים בפרטי.
רק בקשה - הם לא מעשנים (לא ירוק ואפילו לא סיגריות)

מנ"י

אמן!!

הפצצת אותנו בצחוקים, שכוייח!

כל פעם אתה תופיע בצורה אקראית בחדר אחר בבית...

שנון ביותר

סתם.

יעני שאני אופיע אקראית כל פעם במקום אחר כמו הבאג הזה שמופיע ומקפיץ פורומים אקראיים.

שאני מכליל את עצמי באוטיסטים.

לפורום אקראי אחר