עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י"ט בטבת תשפ"ב 23:20
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י"ט בטבת תשפ"ב 23:19
בתור ילד ונער, העיר תל אביב הייתה זרה עבורי. לא נכנסתי אליה אף פעם (לפחות לא משהו שאני זוכר), ובטח שלא הכרתי את רחובותיה ושכונותיה.
הכי קרוב היה כאשר נסעתי על כביש 4, ושמחתי מכך שאפשר לראות מרחוק את מגדלי עזריאלי המפורסמים. הרגשתי לרגע כאילו אני עצמי נמצא על גג העולם, וכעבור מספר שניות המגדלים נעלמו מהאופק...
הכרתי את העיר לראשונה כשהייתי בשיעור א' בישיבת הסדר, ושמעתי שיש בעיר מפגש חודשי של קבוצת הדתיים באיגי.
הפגישות נערכו פעם בחודש במתנס נייטרלי שלא מזוהה בשום פנים עם להט''ב, ושם הכרתי לראשונה הומואים דתיים נוספים.
פגשתי שם בחורי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, תלמידי מכינה וגם ביינישים קרביים שהגיעו עם הנשק. פגשתי תלמידי י''ב שעוד לא סיפרו אפילו להוריהם, לצד בחורים צעירים שחיים בזוגיות חד מינית.
אבל מעל כל זה, פגשתי שם את עצמי. את מי שלא יכולתי להיות בשום מקום אחר. את מי שהייתי חייב להסתיר כדי שלא ינדו אותי או יגרשו אותי מקהילתי, כפי שאכן קרה שנה מאוחר יותר. לראשונה בחיי הרגשתי שאני טוב כפי שאני, בפעם הראשונה בחיים לא חשבתי שמגיע לי למות.
תחשבו איזה נורא זה, שבחור ישיבה באמת תמים שבסך הכל צריך שיאהבו אותו, חייב להגיע לתל אביב בשביל למלא את הצורך הזה. איזה מסר הנפש קולטת במצב הזה, כאשר רק בסביבה להט''בית אין מחנק בגרון ובנשמה.
אחרי שגורשתי מהבית והגעתי לתל אביב במוצאי שבת, ההבנה שרק בקרב להט''בים אני יכול להיות שלם חלחלה עמוק עוד יותר, נגעה והדביקה כל חלקה טובה במי שאני. הבנה שלא יכולתי להשתחרר ממנה גם שנים רבות אחר כך, אפילו שכבר הייתה לי אשה שמאוד אהבתי וילדים שעליהם תמיד חלמתי.
אל נגמרו לי השמות הגעתי לפני מספר שנים, רגע לפני יום הולדתי. הבנתי שאם אני ממשיך עוד בכיוון שאליו אני צועד, לא אוכל להישאר נשוי לאשתי. היא לא תרצה אותי, ובצדק.
בכל פעם שהיה לי קשה מאוד, וברוך ה' יש כל כך הרבה רגעים שבהם קשה לי, חיפשתי נחמה בקרב להט''בים. הייתי נכנס לאפליקציית ההיכרויות ''אטרף'', ומתחיל שיחה עם גברים אחרים שהיו באפליקציה.
המטרה אף פעם לא הייתה יחסי מין, לא מיניה ולא מקצתיה. בכל פעם שהצד השני התחיל לגרור לכיוון הזה, חסמתי מיד והוצאתי אותו מחיי באותו הרגע. אבל רציתי מישהו לדבר איתו, מישהו שיכול להבין אותי באמת, מישהו שיודע מה עובר עלי ולא חושב שאני משוקץ.
אם במקרה נזדמן לי להיות בתל אביב, אין סיכוי שלא הייתי מפעיל את האפליקציה. בחיפוש ''מי קרוב אלי'' הייתי מקבל מאות תוצאות, החל מ-5 מטרים ממני ועד רדיוס של 2-3 ק''מ לכל היותר. הייתי רק צריך לבחור עם מי עכשיו אני רוצה לדבר, מי יכול לעזור לי עם הבדידות והעצבות.
הגעתי אל נגמרו לי השמות כשאני סקפטי, ולא נתתי לזה הרבה סיכוי. לא ראיתי אפשרות להרגיש שלם בלי אותן שיחות (ולעיתים מפגשים) עם הומואים, לא ידעתי איך אפשר למצוא במקום אחר את הקבלה שאני כ''כ זקוק לה.
אחרי תהליך ארוך וקשה (אני זוכר שאמרתי לה בהתחלה שאני מרגיש שהתהליך דומה לפתיחת סתימה בשירותים: בשביל שתהיה זרימה נעימה וחלקה, חייבים להציף את כל ה... למעלה), הצלחתי להבין מהם הטריגרים שגורמים לי להשתוקק כל כך לקבלה והכלה (ועל ידי כך אפשר לצמצם אותם ולהיזהר מהם), וחשוב מכך - איך אני יכול לקבל את אותה התחושה בדיוק של הכלה וקבלה, רק בעוצמה גבוהה פי מאה, מאשתי האהובה.
בהמשך התהליך ועל דעת עצמי בלבד, בליל שבת אחרי שהילדים הלכו לישון, סיפרתי לאשתי הכל. אמרתי לה שאני מתכתב עם הומואים, שאני נפגש עם חלקם (במקומות ציבוריים), וסיפרתי לה שעשיתי את זה כדי להרגיש אהוב ומקובל. אמרתי לה כמובן שזה גרם לי לשנוא את עצמי, ההבנה שאני נשוי אליה אך צריך אנשים אחרים בשביל להרגיש שלם.
אחרי ששנינו בכינו והתחבקנו באותו הלילה, יצאנו מהערב הזה הרבה הרבה יותר חזקים ואוהבים ממה שחשבתי אי פעם שיכול להיות.
מאז ועד היום אשתי היא שותפה מלאה שלי לדרך, אני מספר לה מתי קשה לי ומה מוביל אותי לכך, והכי חשוב - אני יודע לפנות אליה כשזה קורה. אוהו, כמה אהבה היא יודעת להרעיף עלי, גם בלי ש-טיפת להט''ביות זורמת בעורקיה. כמה היא מקבלת אותי על כל מגרעותיי ועל כל שריטותיי, כמה אהבה יש בה למכלול השלם שאני.
בשבועות הראשונים עוד ''דגדג'' לי באצבעות להיכנס לאפליקציה, לראות אם יש להט''ב חדש בסביבה שלי, לדבר איתו על הקשיים שלי. ברוך ה' הצלחתי להתגבר על זה, כבר שנים שלא הייתי באפליקציה הארורה.
נשואים טריים יקרים,
בבקשה תאהבו את הילדים שלכם. עם כל הפגמים, הבעיות, הקשיים, המורדות, התלאות והחטאים. תראו להם שלא משנה מה, אתם תמיד שם בשבילם. גם כשהם קטנים ומפריעים לגננת או למורה, וגם כשהם גדולים והבעיות גדלות ביחד איתם.
ילד שמרגיש אהוב בבית, ילד שיודע שתמיד יש לו לאן לחזור בעת צרה וצוקה, לא צריך כל חייו לחפש במקומות חשוכים את האהבה וההכלה שהוא כה זקוק להם.
והערב...
הערב הייתי בתל אביב, בהופעה של חנן בן ארי.
במקום שבו הרגשתי לראשונה אהוב ומקובל, בדרך כל כך לא טובה ובריאה.
ובאיזו שורה הוא סיים את ההופעה, דווקא בעיר המורכבת הזאת...
אני אלוף העולם בליפול
ולקום כמו גדול
את תראי, כמו עוף חול
אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות
אני אלוף העולם בלרצות
לפחות לנסות
את תראי, איך בסוף
אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק
אני אלוף העולם
) סבלנות והכלה. 
), ולצערי לא מגיעה לזמן אפילו בשביל לקרוא הודעה אחת...
