חלק ב'
טריגר
הייתה סיבה שגרמה לי לפתוח החוצה בדיוק עכשיו את כל הפגיעות המיניות שעברתי. ייתכן ואפרט אותה בהמשך. עדיין לא סגור על זה. קצת מפחיד אותי.
בכל מקרה, הסיבה הזאת פתחה לי שוב כמה פצעים ישנים והחלטתי שהגיע הזמן לעמוד מול עצמי והעולם עם הפגיעות שלי ולהפסיק להתבייש ולשפוט את עצמי לפי זה.
*
אתם יודעים, יש סטיגמה כזאת שאם אתה חזק, לא יכולים לפגוע בך, ואם אנשים מצליחים לפגוע בך, זה סימן שאתה חלש.
הפגיעות גרמו לכך שארגיש חלש כמעט בכל התמודדות שהייתה לי בחיים. כי בכל מקום שבו עמדתי הייתה צרובה בי הפגיעה שהזכירה לי כמה בעצם אני חלש, לא ראוי, לא שווה ערך ולא מסוגל להגן על עצמי.
זה מנע ממני לקחת אחריות על המון דברים, הוריד ממני את הבטחון העצמי שלי, ובכללי דחף אותי כל הזמן לחור שחור של חוסר מעש.
*
הסיפור על הבן דוד מתמשך על פני כמה שנים, ובדרך עקפתי על כמה פגיעות. חשוב לי לספר אחת אחת. זה המקום שלי לנקות את המוגלה הזו ממני.
אם יש מישהו או מישהי שחושבים שהפירוט הזה לא מתאים להם, הוא מוזמן בכיף לעבור לפוסטים האחרים שלי, לשירים, לבדיחות ולצחוקים (ולעשות לייק כמובן😌)...
כאן אני הולך לשפוך את כל המוגלה והדם הרע.
*
אז כמו שפתחתי, היה את הבן דוד ששיחק איתי בשירותים בתור ילד, עד היום עדיין לא החלטתי אם זו הייתה פגיעה או לא. מה שברור שכיום במבט לאחור אני חושב שהיה עדיף אם זה לא היה קורה.
בנוסף, היה את הסיפור על החבר שבנה איתי את ה'מחנה' מעץ, ששכב עלי שם. גם זה, אני מתלבט. אני לא בטוח שהוא בעצמו הבין מה הוא עושה. מה שכן, אני זוכר שזה לא היה לי נעים, ורק שנים אח"כ הבנתי שהוא נהנה מהשפשוף שלו עלי.
היה עוד ילד אחד שהיה ממש חבר טוב שלי מבית הכנסת, הייתי בערך בן 12-13 והוא היה חרמן ברמות. כל היום הוא היה מספר לי איך הוא משחק עם ילדים אחרים, הוא חלם שגם אני אסכים לשחק איתו, אבל לא היה לו את האומץ להתחיל איתי בצורה מפורשת, ואני זיהיתי כנראה שאין לו אומץ וזה נתן לי אומץ לסרב לו.
בכל מקרה, הוא כן ניסה להכניס אותי לנושא כל הזמן. הוא זכה להיות האדם שגילה לי איך ילדים באים לעולם (ו'בזכותו' גם איכשהו למדתי מה זה אוננות. אבל זה כבר לא שייך לכאן).
--
אני למדתי עד כיתה ח' במוסד לימודים מסויים - 'חיידר'. הפגיעה הבאה התרחשה במקום שנקרא 'מכינה לישיבה קטנה'. זה כעין כיתה ט', מקום שלומדים בו שנה אחת בלבד (רוב הילדים עולים מכיתה ח' ישר לישיבה קטנה - אבל יש הורים שחוששים שהילד עדיין לא בשל לישיבה, ולכן הם שולחים אותו לשנת הכנה - השנה הזאת נקראת מכינה לישיבה קטנה).
המקום הזה היה, ותסלחו לי על הביטוי - בית זונות אחד גדול.
ילדים בני 13, מפוצצי הורמונים. תקועים שעות יחד, במקום שהוא לא בדיוק בית ספר ולא בדיוק ישיבה, עם צוות שלא ברור לו אם הוא אמור להתנהג אלינו כמו לילדים או כמו לבחורים.
רצו שם עשרות סיפורים על 'משחקים' אחד עם השני.
בכל מקרה, מעבר לכל התככים והמזימות המיניות שרחשו שם כל הזמן, היו לי שם 2 מקרים של פגיעות מפורשות. (חוץ מהם היה גם חבר אחד שם שהיה סוטה גדול וכל היום היה מספר לי על המשחקים שלו עם בנים ועם בנות. היה לו קטע שהוא היה גונב כספים וקונה ים ממתקים ומתנות לחברים שלו ולכל מי שהוא רצה 'לקנות' אותו. כמה פעמים הוא נתן לי מתנות ואז כשהוא ראה שאני לא זורם הוא ביקש את הכל בחזרה. מצחיק שלאחרונה מתוקף עבודתי יצא לי לעבוד מולו כמה פעמים, לא נראה לי שהוא מזהה אותי. אבל כל פעם עומד לי על קצה הלשון להזכיר לו את זה).
הפוגע הראשון היה חבר שהיה קצת קרוב משפחה שלי. הוא נחשב בין הבחורים הטובים ביותר שהיו שם. היה מוכשר ולומד טוב, עם הרבה בטחון. (מצחיק שהרבה פוגעים היו בחורים ממש טובים מבחינה לימודית. שווה לחקור את זה).
הוא היה אוהב לשבת לידי בשיעורים ולהכניס את היד שלו מתחתי, ככה שאני יושב עליה והוא משחק לי מלמטה.
עכשיו, אני כל פעם הייתי נכנס לשוק מחדש. הייתי נכנס לקיפאון ולא מסוגל להגיב. פחדתי שיכעס עלי, פחדתי שישימו לב. אני אפילו לא יודע ממה פחדתי. אבל פשוט לא הייתי מסוגל לזוז ולהוציא הגה. זה התמשך לאורך כל השנה. וזה היה סיוט שלא ברא השטן. ממש רציתי שיקרה לו משהו ושהוא יפסיק להגיע כבר ללימודים, לא ידעתי מה לעשות עם זה.
ושוב גם פה, הדבר הכי מוזר שהוא עשה את זה באמצע השיעור. אנחנו ישבנו שם בצורת ח' הרב באמצע וכולנו במעגל מסביבו. כך שיצא שהבחור פוגע בי מול הפרצוף שלו, והוא כאילו לא רואה. אני לא מצליח להבין איך האנשים המבוגרים שהיו סביבי בחיים היו כאלו עיוורים וטיפשים.
אני חושב שהחבר הזה תרם מאוד לחוסר יכולת שלי ללמוד באותה שנה (באחד המבחנים שלי שם קיבלתי 30 מתוך 100. אבא שלי היה בהלם, אבל כמובן שלא יכולתי לספר לו למה זה קרה)
'תודה רבה' לו.
חבר נוסף שפגע בי ב'מכינה לישיבה' היה חבר שהיה אוהב לתפוס אותי ולהצמד אלי מאחור תוך כדי משחק. זה קרה כמה פעמים לא זוכר כמה.
אותו חבר, ההורים שלו היו גרושים, ושם המשפחה שהוא השתמש בו היה שם המשפחה של האמא שלו מלפני החתונה.
אני שנאתי אותו מאוד בגלל הפגיעות בי, אבל לא היה לי מה לעשות עם זה.
פעם אחד בעת רבנו בזמן של הפסקת הצהרים ומרוב כעס צעקתי לו "אולי תספר לנו מה שם המשפחה האמיתי שלך?!"
הרב שהשגיח באותה שעה שמע את זה והתהפך עלי מעצבים. הוא שלח אותי לבית של ראש המכינה שאספר לו מה עשיתי, וכשהוא שמע מה אמרתי לחבר, הוא העיף אותי מלימודי אחר הצהרים עד שאבא שלי ידבר איתו.
אני עם טיב הקשרים של אבא שלי כמובן שלא סיפרתי לו, וככה שבוע שלם הסתובבתי כל יום ברחובות כל שעות הצהרים עד הערב.
אחרי שבוע ראש המכינה התקשר לאבא שלי לשמוע למה הוא לא מדבר איתו עלי. אבא שלי חטף שוק, לא ידע כלום.
כשחזרתי הביתה בערב אבא שלי קרא לי ושאל אותי למה לא סיפרתי לו. אמרתי לו ככה "פשוט לא סמכתי עליך שתבין אותי ולכן לא סיפרתי לך". זה היה נכון. ואני שמח שהיה לי את האומץ להגיד לו את זה. אבל היה חסר שם הסיפור האמיתי שעמד מתחת להתנהגות שלי - סיפור הפגיעה. אבל אותו כמובן שלא יכולתי לספר.
(באותה שנה ההתנהגות המינית שלי החמירה מאוד ורק הגבירה את רגשות האשמה שלי מכל התחום הזה).
----
מכל ההקדמות האלו עדיין לא הגעתי לטריגר שגרם לי להוציא עכשיו את הסיפור החוצה. אני החלטתי בסוף כן לספר אותו, תחזיקו לי אצבעות שלא יגרם לי נזק מזה (כן אני עדיין מפחד).
עליתי לישיבה קטנה, הרבה חלומות ילדות התנקזו לרגע הזה, להיות 'ישיבעבוחר' גדול ורציני. הגעתי עם המון חלומות, אבל גם עם המון צלקות ואפס כלים רגשיים להתמודד איתם.
די מהר נמאס לי לנסות להיות בחור יותר מידי טובב אבל תמיד נזהרתי לא להגזים, וגם כשעשיתי שטויות זה היה בגבול הטעם הטוב. אף פעם לא כעסו עלי שם יותר מידי.
באותו הזמן הרב שלי בשיעור א' (השנה הראשונה בישיבה קטנה) היה אותו רב שסיפרתי עליו מהפגיעה של הבן דוד, אבל תכלס גם הוא עם כל החכמה שלו לא הצליח לגרום לי להפתח ולשתף יותר מידי.
*
בישיבה שבה למדתי הייתה אפשרות למי שרצה להשאר לישון בלילה בפנימיה. זו לא הייתה חובה, אבל אני גרתי קצת רחוק מהישיבה (ולא במיוחד התגעגעתי הביתה) כך שהרבה פעמים נשארתי לישון שם בלילה.
שם גם התחילה מחלת הבריחה שלי לשינה. כשבימי השיא שלי בישיבה גדולה (סביבות גיל 18-20) הייתי מסוגל לישון 18 שעות ברצף.
בכל מקרה, לילה אחד תוך כדי שינה עמוקה אני מתעורר בפתאומיות ומרגיש שמישהו נוגע בי ומנסה להוריד לי את המכנסיים.
זינקתי בפחד מהמיטה, ואני קולט בחור עם משקפיים זורחות בורח לי מהחדר. לא הצלחתי לזהות מי זה. גם לא הצלחתי לחזור לישון. נתקפתי בפאניקה עצומה.
אמצע הלילה, פנימיה, אני לבד בחדר. בחור שאין לי מושג מיהו מנסה לפגוע בי, ואין לי מושג מה לעשות עם המצב הזה. חוסר אונים משווע.
בשלב מסויים נהייתי עייף מידי, לקחתי את כל המיטות שהיו בחדר והנחתי על הדלת בשביל שלא יוכלו לפתוח אותה. לקחתי את השמיכה וגלגלתי אותה סביבי (תנוחת השינה הזו של שמיכה מגוגלת סביבי תלווה אותי לפחות עשור קדימה, כשאני לא מסוגל ללכת לישון בלי שהשמיכה קשורה עלי מכל הכיוונים ולא נותנת גישה לגוף שלי בלי שאתעורר.
בנוסף מאותו יום נותרתי דרוך ביותר גם מתוך שינה, עד היום. אני אדם שישן חזק מאוד, אבל אם מישהו יגע בי מתוך שינה אני ישר יקפוץ).
בבוקר, הבחור שהיה אחראי להעיר את הבחורים לא הבין למה הדלת חסומה עם מלא מיטות ולי לא היה איך להסביר לו.
כמובן שלא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל כל היום הייתי מוטרף מזה. כל בחור בישיבה שהיו לו משקפיים ישר הפך לחשוד. לא ידעתי מה אני עושה בלילה, לא רציתי לחזור הביתה כדי שלא יחשבו שקרה משהו מוזר (אולי כן חזרתי כמה ימים, אני כבר לא ממש זוכר), ולא ידעתי איך אני הולך לישון בלילה כשאני ככה חשוף לפגיעה.
בסוף הפתרון שלי היה לישון באור, (מאז אני מעדיף לישון באור מאשר לישון בחושך) עטוף בשמיכה מגולגלת וקשורה סביבי, ולהניח מיטה על הדלת של החדר.
לילה אחד אני מתעורר באמצע הלילה ואני קולט 2 בחורים יושבים בחדר שלי ומדברים. אחד מהם היה מהשיעור שלי ואחד מהם היה מהשיעור שמעלי.
אני כזה שואל אותם "מה אתם עושים בחדר שלי?!" והם עונים לי "למה אתה ישן באור?"
לא זוכר מה היה בסוף, אבל בסוף הם יצאו ואני חזרתי לשינה הטרופה שלי.
*
בשלב מסויים סיפרתי לחבר שלי הכי טוב שקורים בפנימיה דברים לא טובים בלילה, לא רציתי לפרט מה ואמרתי לו שזה לא קרה לי אלא למישהו אחר שסיפר לי, אמרתי לו שיש לי חשודים והסימן שלי זה 'משקפיים זורחות" אמרתי לו את רשימת החשודין שלי, אבל לא היה אפשר להאמין על אף אחד מהם. מה גם שלא ממש היה לי מה לעשות עם זה. הייתי בפחד נוראי ולא העזתי לעשות שום דבר.
*
אחרי כמה ימים, אני יושב ליד חבר שלי אחר בזמן שמסתיים השיעור ומדבר איתו. הוא מספר לי לתומו ואומר לי " אתה לא יודע מה קורה פה בלילה, דברים לא טובים"...
המשפט הזה ישר מקפיץ אותי ואני מנסה לחלוב אותו. אחרי קצת שכנועים הוא מספר לי שיש בחור שפוגע בו בלילות כמעט כל לילה. הוא זורק לי את השם של הבחור ואני בשוק. מדובר בבחור הכי טוב בישיבה, שפשוט נכנס אליו כל לילה לחדר ועושה בו כרצונו. הבחור ההוא הוא לא פחות מאשר אדון 'משקפיים זורחות'. היו לו משקפיים מרובעות בצבע זהב שזרחו בחושך. והבחור ההוא לא פחות ולא יותר הוא הבחור שגיליתי יושב אצלי בחדר באמצע הלילה ומדבר ב'לימוד' עם חבר אחר שלי.
*
האמת שהייתי בשוק של החיים. הבחור ההוא היה הדמות הכי נערצת בישיבה. בחורים התפללו בימים ובלילות שיסכים לקבוע איתם 'חברותא' של 5 דקות אפילו. הוא היה פסגת השאיפה, צדיק, מתמיד, מוכשר, חכם. הוא גם היה משורר וכותב שירים יפים ברמה גבוהה. ממש כליל המעלות. הבחור האחרון שהיית מסוגל לדמיין עליו שהוא הוא 'משקפיים זורחות' שפוגע בבחורים בלילות.
לקח לי זמן לעכל את זה. אבל הפעם שכבר היינו שניים, היה יותר קל לספר. סיפרתי לחבר אחד (לי סיפרתי שהוא פגע בי אלא בבחורים אחרים), הוא סיפר לחבר אחר, החבר ההוא סיפר לחבר שלישי, והחבר השלישי כבר סיפר למישהו משיעור ג' (הקבוצה המבוגרת בישיבה קטנה), ואותו אחד רץ לספר את זה למשגיח.
תאמינו או לא, שבועיים! שבועיים לקח לצוות הישיבה להעיף את אותו בחור פוגע מהפנימיה. שבועיים שבהם הוא ממשיך לפגוע. עליהם ועל צווארם. לא ישכח ולא יסלח. טירוף ההתעלמות מהנושא הזה היה כל כך חמור.
אחרי שבועיים בחורים משיעור ג' שוב פנו למשגיח באולטימטום שהם הולכים להוציא את זה החוצה, ורק אז הם העיפו אותו מהפנימיה.
אבל זה לא עזר. כי אותו בחור המשיך לפגוע בבחורים גם מחוץ לפנימיה. באותו זמן כבר ירדה קרנו, כולם התחילו ללעוג לו ולזלזל בו, אפילו אני העזתי. (אני חושב שבאותו זמן כבר סיפרתי לחברי הטוב בסודי סודות, שאותו אחד פגע גם בי).
לאט לאט הישיבה קלטה שהוא מקרה אבוד והעיפה אותו כליל מהישיבה.
הוא חזר כמה פעמים לאיים, ואפילו בפורים הוא הגיע כביכול שיכור לישיבה ואיים עלינו עם סכין (אני ברחתי לחדר לכמה שעות טובות מרוב פחד - ידעתי שעיקר הקצף שלו הוא עלי)...
יצא לי לפגוש בו כמה פעמים בחיי. אבל המפגש הכואב ביותר היה בשבוע שעבר. וזה הטריגר שעורר אותי לכתוב על הפגיעות שלי.
לפני כמה ימים יצא לי לשוטט בפייסבוק ואז לפתע אני רואה את הפרופיל של אותו פוגע. יצא כבר להציץ בפרופיל שלו כמה פעמים, אבל עכשיו ראיתי שהוא כותב על כמה שינויים שהוא עובר בחיים וסקרן אותי לקרוא עליהם.
פתאום אני מגלה פוסט שהוא כותב בו על תקופת הישיבה הקטנה ומספר שם את כל הסיפור על זה שהעיפו אותו. מהפוסט שם הוא היה נשמע כבש תמים שרק בא להתייעץ עם המשגיח על בעיות ב'קדושה' והוא בתמורה לכך העיף אותו מהפנימיה ואח"כ מהישיבה.
הבנתם??
הפוגע הפך לנפגע. סיפור שלם של דמעות תנין. בלי להזכיר במילה אחת את הבחורים שהוא הרס להם את החיים לשנים רבות (לפחות שהיה משתתף איתי קצת באלפים רבים של שקלים שהוצאתי על טיפולים במשך השנים. ראוי, לא?)...
בכל מקרה, הוא הצליח להציף בי שוב את כל הסיפור של הפגיעה שם בישיבה, הכל רעש וגעש בתוכי עד שהחלטתי שאני חייב לכתוב את הכל החוצה.
שוב פעם כבר נהיה מאוחר. את פרק ג' של הפגיעות אכתוב בפעם אחרת.
לילה טוב
