ובכן, גיבור הספר עצמו אומר שספר טוב מבחינתו זה ספר שכשאתה גומר לקרוא בו אתה רוצה שהסופר יהיה חבר שלך, אתה רוצה לשוחח איתו.
הבעיה היא, שבמקרה של מר סלינג'ר, הוא מצא חן בעיני כבר כשראיתי את השם של הספר (והבנתי את פשרו), וכשראיתי את התמונה שלו.
(של סלינג'ר)
אז... הייתי אומר שהספר הזה הוא טוב מבחינתי כי ממש כמו בשר הטבעות, מדכדך אותי לראות שהוא הולך ונגמר.
אני עדיין באמצע הספר, לא בא לי להמשיך כדי לא לגמור. (והוא ספר ממש קצר:/)
העניין הוא שבין כה וכה העיקר בספר הזה, לעניות דעתי, הוא פחות העלילה ויותר נקודת המבט המגניבה של הולדן.
הוא מסתכל על כולם מבחוץ, כמו על תמונה, אמנם נראה שהסביבה לא רואה את זה עליו, כי הוא לגמרי בסדר חברתית, בחורות, וכו.. אבל אם כולם מסביבו היו יודעים על המחשבות שעוברות לו בראש - הוא ללא ספק היה נחשב מטורלל גמור.
מה שאומר שהסופר מצליח לא סתם להעביר דמות, אלא הרבה יותר מורכב, להעביר רק את התוך ההזוי שלה. הוא לא רק מכיר לנו איש, כי הרי גם החברים של הולדן לא מכירים את מה שאנחנו מכירים בו, הוא מכניס אותנו רק לראש שלו. (מקווה שהובנתי, יש פה משהו מרשים).
אז ההולדן הזה...
הוא כל הזמן מזהה זיוף ורדידות אצל אנשים סביבו, והוא צודק לגמרי תמיד, כמובן שאצלו זה קיצוני מכדי לחיות עם זה, אם כי הוא לא בדיכאון. (רק על זה שהסופר נותן אלטרנטיבה לחיי הדיכאון שרוב הטיפוסים המורכבים בוחרים לחיות הוא ראוי להערכה)
הוא מביט בהכל מנקודת מבט מנותקת ומיוחדת, כל כך מנותקת, כמו למשל:
"...עברתי ליד מגרש משחקים אחד ונעצרתי להסתכל על כמה ילדים קטנים-קטנים שהתנדנדו על נדנדה. אחד מהם היה ככה שמן ואני שמתי את היד על הצד של הילד הרזה, בשביל ככה להשוות את המשקל, אבל אפשר היה להרגיש שהם לא רוצים שאני אישאר שם אז עזבתי אותם במנוחה.."
הוא פשוט ניגש לתמונה של הילדים על הנדנדה ומניח יד כדי להשוות את המשקל, עד שמשב רוח של אי שביעות רצון מצליח בכל זאת לחדור לתודעה שלו, אז הוא פשוט הולך, הוא לא מוטרד או נבוך, הוא הולך, אדיש.
אבל הוא לא אפאתי או קפוא, הוא אדיש רק לסביבה של "המזוייפים", הוא עצמו חי מאד.
"...אחרי שנסעתי כמה זמן, פיתחנו ככה אני והנהג איזה שיחה. שמו היה הורביץ. הוא היה בחור הרבה יותר טוב מהנהג הקודם שלי. איך שלא יהיה, חשבתי שאולי הוא יודע משהו על הברווזים.
"הי, הורביץ," אמרתי. "עברת פעם על-יד הבריכה בסנטרל פארק, על יד סנטרל פארק דרום?"
"על יד מה?"
"הבריכה. האגם הקטן הזה שם. איפה שהברווזים. אתה יודע."
"כן, אז מה?"
"אז אתה מכיר את הברווזים ששוחים שם? באביב וכל זה? אתה אולי יודע, במקרה, לאן הם הולכים בחורף?"
"לאן מי הולך?"
"הברווזים. אתה יודע במקרה? זאת אומרת, מישהו בא במשאית או משהו כזה ולוקח אותם, או שהם עפים להם משם בעצמם - עפים דרומה או משהו כזה?"
הורביץ הסתובב כולו אחורה והסתכל עלי. הוא היה טיפוס כזה מאד חסר סבלנות. אבל הוא לא היה בחור רע.
"איך, לעזאזל, אני יכול לדעת?" הוא אמר. "איך לעזאזל, אני יכול לדעת דבר טיפשי כזה?"
"טוב, אל תתרגז בגלל זה,"אמרתי. הוא התרגז בגלל זה או משהו.
"מי מתרגז? אף אחד לא מתרגז."
הפסקתי את השיחה איתו, אם הוא נהיה כל כך רגזני בגלל דבר כזה. אבל הוא בעצמו התחיל אותה שוב פעם.
הוא שוב פעם הסתובב כולו ואמר: "הדגים לא הולכים לשום מקום. הם נשארים להם במקום שהם נמצאים, הדגים. באגם המ*****." (צר לי, לא לכלוך של ממש, סתם גסות קלילה)
"הדגים - זה משהו אחר דגים זה משהו אחר. אני מדבר על הברווזים," אמרתי.
"מה ההבדל? אין שום הבדל ביניהם," אמר הורביץ. כל מה שהוא אמר היה נשמע שהוא מרוגז על משהו. "זה הרבה יותר קשה לדגים, החורף והכל, מאשר לברווזים. בחייך, איפה הראש שלך?"
רגע אחד או שניים לא אמרתי שום דבר. ואז אמרתי, "בסדר. אז מה הם עושים, הדגים וכל השאר, כשכל האגם הקטן נהיה גוש-קרח אחד והאנשים מחליקים עליו וכל זה?"
הורביץ שוב פעם הסתובב. "מה לעזאזל זאת אומרת, מה הם עושים?" הוא צעק עלי. "הם נשארים להם במקום שהם נמצאים, לכל הרוחות."
"הם לא יכולים סתם להתעלם מהקרח. הם לא יכולים סתם להתעלם ממנו."
"מי מתעלם ממנו? אף אחד לא מתעלם ממנו!" הורביץ אמר. הוא כל-כך התרגש וכל זה, שפחדתי שהוא יכניס את המונית ישר לתוך עמוד חשמל או משהו כזה. "הם חיים להם בתוך הקרח המ*****. זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. הם נקפאים באותו מצב לכל החורף."
"באמת? אז מה הם אוכלים? זאת אומרת, אם הם קפואים לגמרי, אז הם לא יכולים לשחות ולחפש אוכל וכל זה."
"בחייך! הגופות שלהם - מה איתך? הגופות שלהם סופגים תזונה וכל זה ישר דרך עשבי הים המ******* וכל הזבל הזה שבקרח. הנקבוביות בעור שלהם פתוחות כל הזמן, זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. אתה מבין מה אני מתכוון?" הוא שוב פעם הסתובב לגמרי אחורה בשביל להסתכל עלי.
"הו," אמרתי. לא רציתי להמשיך את השיחה הזאת. פחדתי שהוא הולך להרוס את המונית המ****** או משהו כזה. חוץ מזה, הוא היה בחור כל כך רגזני שזה לגמרי לא היה תענוג להתווכח איתו על משהו. "אתה מוכן לעצור ולאכול איתי באיזה שהוא מקום?" אמרתי.
(העתקתי המון. |טורק את הספר|)
אחלה ספר!
היו עוד דברים שרציתי לכתוב ושכחתי....
(טפשי לכתוב חוות דעת לפני הסוף, אבל הכל התחיל פה ברגל שמאל, קראתי את הערך עליו בויקיפדיה (ערך מפונטז למדי לדעתי) עוד לפני קריאת הספר, וזה רע מאד)
) שונה משלו, אבל קראתי חלק מהמאמרים שמפורסמים בספריו, ויש המון רעיונות שהתחברתי אליהם.
|
