פורום סופרים וספרים (עמוד 71)

דודה שלי קנתה לי את הספר, ולא היתי מסוגל לגמור אותו. נסחוותי איתו שנתיים עד שגמרתי אותו מהתחלה עד הסוף. פשוט יש באמצע בלי סוף קטעים משהממים כשהוא כלוא.

לגבי מהללאל - אין לי מושג מה הולך איתו

איסתרק הוא אחד הספרים היותר יפים שקראתי, לכן אני מחפשת את מהללאל.

ולא, אין לי מושג...

ענין שיכול להגמר בפרק אחד מרחו אותו על עשרות עמודים....

אבל בסה"כ ספר נחמד...

ספר טוב.

קצת קשה.. (מבחינה רגשית) כאילו, כשקראתי אותו, הבאתי אותו לאולפנה, ולפחות 3 מורות אמרו לי שהוא ספר דיי קשה.. אפילו שהוא ממש יפה..

מזמן מאוד, אבל ראיתי את הסרט לא מזמן.

קשה, (אלימות פיזית ומינית נגד נשים, אפליה, וכו')

אבל מומלץ בכל אופן- אותי ענינה הנקודה שהאיסלם תופס בציפורניו לא רק יהודיות מסכנות, אלא גם אמריקאיות ומכל הבא ליד.

תתכונני נפשית- ותקראי.

למען אהבת ילדי

למה את שואלת?

הספר יותר יפה לדעתי..

בס"ד

זה מזעזע כ"כ! ויש אלפי נשים כאלה!! גם היום, עכשיו, השנייה! זה מזעזע...

בהחלט מומלץ.

כיום אני פחות להוטה אחריהם.

בכל אופן זה דבר מבורך בעיני שסופרת דתיה בעלת יראת שמיים כותבת על התנ"ך, בצורה שלא צריך לחשוש מסילופים ודברי כפירה (כמו "מלכים ג'", ע"ע)

הם באמת מעניינים וכתובים בטוב טעם.

אבל לפי מה שזכור לי הם די חופרים..

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

בכ"מ עצם העובדה שכותבת את זה סופרת יראת שמיים מורגש היטב בסיפור ובאופן כללי אני בעד לקרוא ספרים כאלה. (גם לפרנס אותה עדיף לי מלפרנס כלמיני אנשים אחרים...)

אבל שוב, הדמות של שולמית הפריעה לי מאוד. מקסימה, מושלמת, ולא אמינה. הפריעה לי העובדה גם שבסוף הספר מתברר שהסיבה היחידה - ראו ספויילר!! -

לשאלות של יאניס-מתניה הייתה העובדה שהוא היה יהודי מבטן ולידה. אומנם נכון שהרמב"ם מציין שגר הוא נשמה יהודית שאבדה, אבל זה לאו דווקא גר שאמו הייתה יהודיה. ככה שזה פחות או יותר פגם בכך. 

אם כי אין ספק שהדרך שבה הסופרת בחרה להראות תקופות כ"כ משמעותיות בעמ"י באופן שכל אחד יכול להתחבר אליהן מקסימה ומרעננת. אני מאוד מקווה שהיא תמשיך לכתוב על תקופות כאלה [:

זה דווקא לא דבר שולי שהכריכות יפות, זה דבר חשוב, בעיקר כשהספרים מיועדים לשכבת הגיל הצעירה יותר.

למרות שהיא מהווה אצלי קריטריון חשוב בבחירת ספר D:

מהמםם!!

אחותי מעריצה של בודדה במערכה.. היא יודעת אותו בע"פ נראלי.

ומלכה בעל כורחה משעמם.. התאמצתי לגמור.. כדי שאני יוכל לומר שקראתי והוא לא יפה..

אבל היינו כחולמים הכי טוב!! הוא פשוט ספר יפעע.. וגם בל"חי בטירוף..

קראתי את בודדה במערכה ולא יודעת מה אבל היה שם משהו שלא ממש חיבבתי.

בכללי ספרים נחמדים.

כן, אני גם נהניתי מקריאה שניה בכל ספר, אבל לא יותר מיזה.

הדמויות בכל הספרים שטוחות וממש לא אמינות! (אני יכולה להסביר לכם מה לא אמין בכל אחד מהספרים)

וחוץ מיזה, שבספר האחרון (ש-יש לציין, היא די השתפרה בו) יש לה כמה טעויות היסטוריות ועליתיות...

בשורה התחתונה: מומלץ להשאיל מהספריה, מומלץ לקרוא אם הביאו לך במתנה\חינם, לא מומלץ לקנות...

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

בס"ד

חלף עם הרוח- בסוף  ו - (ספויילר) וכשמאלני מתה, מררתי בבכי!! 

אממ, אממ, איך קוראים לזה כבר?? ניראה לי "אני אתגבר" קראתי לפני שבעת'אלפים שנה, 

ועוד כמה ואחרים..

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

נכון שיודעים מההתחלה שהוא מת,

אבל בסוף - כשמודיעים לאמא שלו ולחברה שלו,

פשוט בכיתי את חיי...

לכל הרוחות אני בקושי בוכה מספרים. גם אם כן זאת רק דמעה מסכנה.

לא הוגן. 

סיריוס מת, ירדו לי קצת דמעות, וגם בסרט.. אבל כשדמבלדור מת... ואי... מממש בכיתי שנה... הייתי בדיכי כל היום...

בס"ד

אחותי קראה הארי פוטר, והשעה הייתה בערך 1 וחצי, יעני- מאוחר!~

ואז היא יצאה כולה כועסת בשוק, ובוכה, וצעקה- "סנייפ הרג את דמבלדור!!!!!"

ואז אבא שלי שמע, ויום למוחורת הוא הסיע את אחותי וחברות שלה לאיזשהו מקום, והוא כולו שמח טוב לבב,

צועק בצחוק- (אבא שלי אפעם לא קרא הארי פוטר) "סנייפ הרג את טרומפלדור!!!"

וכ-ל החבורת של אוחותי שעדיין לא קראו את זה, התחילו לכעוס ולצעוק אליו...

קיצור.. מאז זאת בדיחה.. 

אז כשאני קראתי את זה, ידעתי בידיוק מי הרג את מי... אז סתם המשכתי לקרוא.. זה לא היה משו' מיוחד..

וגם כשבאת' מתה, בנשים קטנות...

שום דבר לא אמיתי???

אתה רציני???

לפעמים העולמות האלו יותר אמיתיים משלנו....

אם ככה אתה קורא ספרים אז מעולם לא באמת קראת ספר!

כמו שאמר ריצ'ארד באך-

"כשתתנסה ביצירת דמויות דמיוניות תיווכח, שלעיתים אלו ממשיות יותר מבני תמותה נושמים וחיים."

מישו מכיר?? בכללי בכל הספר..

כ"כ אנושי ומתוק בפשטותו. 

כעיקרון אני לא מרבה לבכות בספרים, אבל כמה שיותר תיאור קר וחסר תיאורים מלאי רגש - ככה אצליח יותר להתחבר ...

אחד הספרים!

ספרים של ניקולס ספארקס הורגים אותי... לא חושבת שהיה ספר אחד שלא בכיתי XD
בהארי פוטר זה היה בקטע שפרד מת ומתארים איך גברת וויזלי בכתה...
והמביך מכל - בספר אלה המכושפת. לא נעים, אבל בסוף כשהיא מנסה לשכנע את עצמה לומר לו "לא" והיא לא מצליחה והיא בוכה וזה - אני גם D:

ג"כ אחד הספרים המבכיאים (גורמים לך לבכות...)

הסוף נורא נורא עצוב...

שפכתי שם דמעות..

ממש לא אהבתי!

אני גם בכיתי בסוף של אלה המכושפת... ובכיתי טיפה בבודדה במערכה... אוי, אני צריכה לפתוח על הספרים האלו שרשור.....

מצטערת.

יותר מידי קיצ'י.

לא דווקא על האנשים בספר, בכללי..

כנראה שזה לא עובד על כולם אותו דבר

וכל פעם חשבתי שנגמרו לי הדמעות, ואינמצב שאני יבכה יותר..

אבל לא בכיתי בגלל האנשים עצמם בספר.. לקחתי אתזה למקום אחר..

כל הספר כמעט ישבתי ובכיתי.

ובספר גיא אוני כשיחיאל בסוף מת וגם כשהוא ופאניה כל הזמן מתברברים עם עצמם

יש עוד אבל אני לא זוכרת את כולם ולרוב אני לא בוכה מספרים\סרטים.

אבל בנשים קטנות תמיד בסוף יש את הקטע שעושה גוש בגרון..

המובטחת" שניהם מומלצים בחום.

להפסיק לבכות בסוף, כשמיכאל ותמר מתים... וואי, המצב נואש, גם עכשיו כשאני נזכרת בזה זה מעלה לי דמעות בעין..

טוב אני מניחה שבכיתי פעם באקסודוס כש-הישמרו לנפשותיכם! ספוילר אדיר! (וגם למי שראה את הסרט...)

כשדוד מת, אני מניחה שזה היה לי מאוד עצוב, אז אולי היו לי כמה דמעות...

וואי, אחרי שאחותי ראתה את הסרט היא היתה פשוט באבל על זה שקרן מתה...

כשסיריוס מת, אבל הייתי בהלם שחבל על הזמן....

לא רגועה בהם...

יש לו מיליון * מיליון ספרים...

בצרלי והשוקולד קוראים לילדים כל מני דברים מגעילים

בג'יימס והאפרסק הענקי הדודות נרמסות ע'"י אפרסק ענק

                                   וכו' וכו'

כל הקטע של עוגת השוקולד, והמנהלת הסאדיסטית והחולת נפש...

עזבו, אנטישמי מלוכלך ומגעיל. ימ"ש.

(חוץ מיזה שהם גם מהגזע הארי, אבל זה לא קשור) ומכיוון שזה פורום ספרים, מי שרוצה הוכחה לכך, יען בספריו של עזרא .א. יכין.(מומלצים!)

אמרו לי שזה ממש עצוב בסוף..

דווקא שמעתי דברים נגדו, שהרעיון יפה וכו', אבל.

התחלתי והפסקתי.

אפשר למצוא בתוכו את כל הגועל נפש של העולם הזה:

הנדוס ילדים,

ילדים שתובעים את ההורים,

סמים,

קללות...

בעעע... למה צריך?!

ספר אחד המיוחדים.

אחד היחידים שבאמת בכיתי בהם...

ודג זהב- פיספסת את כל הפואנטה של הספר.

אבל אני חושבת שהוא מתאים רק לחברה בוגרים(מינמום שמינית)

[נא לא לסקול אותי. זו דעתי!....]

אוקי, אז קראתי אותו בכיתה ח', ובקריאה ראשונה הוא היה נראה בעיני פשוט ספר מושלם!! ממש התאהבתי בו!! בקריאה שניה ושלישית עדיין ממש אהבתי אותו, אבל ככל שעבר הזמן והתבגרתי  וקראתי אותו שוב ושוב, פחות ופחות אהבתי אותו [וספרים שאני אוהבת באמת כל קריאה חוזרת הופכת את הספר ליותר יפה בעיני] 

אני חושבת שככל שהתבגרתי הבנתי עד כמה הוא ממש לא מושלם וכמה בעיות יש בו, למרות שהוא עדיין ספר מדהים.

דג זהב- 

הינדוס ילדים, ילדה שתובעת את ההורים שלה- זה אולי דברים רעים, אבל בספר זה שני הדברים הכי יפים ונכונים ואמיצים שיש!! להנדס את אנה זה היה הדבר הכי נכון ויפה שההורים היו יכולים לעשות, הבעיה היא שהם פשוט לא גידלו את אנה בצורה הנכונה. להוליד אותה? אין כל בעיה.

כשאנה תובעת את הוריה זה אולי נראה ונשמע רע, אבל זה הדבר הכי אמיץ ויפה שהיא עושה, וזה הרעיון הכי גדול בספר!! [רק מי שקרא ת'ספר בתשומת לב יבין למה] זה כנות ואומץ ואהבה והביטוי הכי נכון ל'ואהבת לרעך כמוך'. 

קללות? נו באמת,כמעט כמו בכל ספר. 

סמים? לא מספיק כדי לא לקרוא ת'ספר..

סה"כ ספר מדהים.

אם אני זוכרת נכון, יש שם קטעים מאוד לא נקיים. אז לצומת לבכם..

תקנו אותי אם אני טועה..

קראתי אותו בגיל 11-12 והוא היה בהחלט טוב.

אני עדיין חושבת שזה ספר לחבר'ה בוגרים.

אם קראתן ונהנתן, אז אחלה, אבל אני לא אמליץ עליו לחברה בגילאים שהזכרתן.

יומטוב

ואם לא הייתי יודעת מראש מה יהיה הסוף הוא בטח היה יותר מדהים בשבילי, אבל אחותי סיפרה לנו עליו לפני שקראתי אותו..

ובקשר לסקילות כאן - לא הייתי ממליצה עליו לאנשים בני 11-14, אבל אני גם לא חושבת שהספר מיועד לאנשים בני 18 ומעלה בלבד..

אממ...

והיא הסבירה לי בקצרה על מה מדובר...

אז אני לא יודעת אם לקרוא תספר או לראות תסרט..

אבל ממש שונה.
האמת הרבה מהסרט שונה...

לדעתי לגילאי 15 ומעלה..

וכן- לא הכי נקי..

אבל פשוט מ-ה-מ-ם!!!

יכול להיות שהיו בוודאי סיפורים אמיתיים כאלה, אבל לא כל דבר כדאי או רצוי להעלות על הכתב להפצה ברבים. סיפרו לי את תוכן הסיפור, ולא הייתי רוצה לקרוא.

ספר מדהים.

באמת אחד מהטובים שקראתי.

מאוד מלוכלך, אלים ופורץ גבולות. לא נועד לבעלי לב חלש ורוח עדינה.

בי הוא ממש נגע.. אולי כי זה נושא קצת רגיש בשבילי..

וזה ממש ספר שכתוב טוב.. ויפה...

זה סיפור על אפגניסטן. מי שקשור לתרבות הזו יהנה ללא ספק, מי שמכיר את המנהגים, את השפה, טאצ'ים קטנים שזר לא יבין - יהנה עד בלי די. בתור אפגנית, הספרים האלה בשבילי הם הנאה צרופה. גם רודף העפיפונים, כנ"ל. 

בתו של שומר הזיכרון - קראתי בחג והספר מדהים. מאוד נהניתי. אני במקום הסופרת אולי באיזה שהוא מקום הייתי לוקחת את העלילה לכיוון אחר, אבל הוא פשוט ספר יפה. אין מה לומר, ויש גם סרט.

את הספר השלישי אינני מכירה.

הכתיבה עצמה כל כך יפה וכל כך מרגשת (וכך גם התרגום, ללא ספק מתרגמת נפלאה לא פחות מהסופרת) וכל כך נדיר למצוא ספר שכתוב כל כך יפה, אבל לא מצועצע, אלא ספר שנותן לך באמת הרגשה נפלאה לקרוא ובאמת מכניס אותך לאווירה.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

 זה לקוח מהאתר של סטימצקי: "בן לורדוויל הוא ספר פנטזיה שמגולל את סיפורו של נער בן ארבע עשרה, החי בשכונה שקטה חיי שגרה עם משפחתו. העלילה נפרשת על יום גורלי בחייו, שממנו חייו לא ישובו להיות כשהיו. זהו יום שבו שוטף עולם הקסם את עולמו ומשנה את חייו מקצה לקצה. כבר בתחילת הספר ברור לכולם שמשהו עצום בגודלו מתרחש בשכונה השקטה, והקורא נשאב אל תוך עולם פנטזיה שבו כבלי המציאות מותרים לחלוטין. בן לורדוויל מבקש משאלה תמימה מעומק לבו, והיא מצליחה לחצות את גבול שמי המדבר והמישור החולי, להגיע אל נתיב המשאלות המתגשמות וכמעט ליפול אל ידיהן האכזריות של המכשפות. הגיבור יוצא למסע והעלילה מסתעפת פעם אחר פעם, כשריח של הרפתקה ומתח סוחף את הקורא אל תוך עולמות רחוקים."

בס"ד

והסרט פשוט מכוער!!! אני לא יודעת מי בוחר שחקנים כאלה היום!!!

סרט לא יצא משהו,

הספרים טובים

 אתה מאמין באלוקים והם כותבים את ההפך הגמור מזה...

אני מאמינה שדרקונים לא קיימים, אבל לפעמים אני נהנית מאד לקרוא ספרים שטוענים ההיפך.

מד"ב [ובמידה פחותה גם פנטסיה- ובידיון בכלל] עוסק ב"מה אם": מה אם היית מוצא את עצמך יום אחד בעולם שלא ידעת על קיומו בלי שום אפשרות לחזור למצב הקודם? מה אם גורל האנושות היה תלוי בך, למרות שאתה בכלל לא מעוניין בזה? מה אם היית נאלצת לתת את כל מה שיש לך למישהו אחר, בלי אפשרות בחירה, כדי להציל את חייו?*

אלה שאלות מעניינות מאד, אבל אני אשמח בהחלט אם הדיון בהם יישאר תיאורטי וספרותי בלבד- אין בי שום עניין להגיע לסיטואציות האלה ואני גם לא אגיע אליהן.

*נתתי שלוש דוגמאות של ספרים אהובים עליי מאד- מד"ב, פנטסיה ורומן רגיל. נראה אם תצליחו לזהות...

אבל זה ניחוש קצת רחוק...

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

ספר הפנטסיה לא כזה מוכר. במקרה קראתי אותו ערב לפני כן...

לסרט אין שמץ של קשר לעלילה / לדמויות של הספרים המקוריים. אני אישית מתכחשת לקיומו בכלל.

קצת רדוד..

אם כי בכללי ריק ריידן הוא סופר מצוין, מקורי ועם הרבה הפתעות בעט. 

באופן כללי לא התחברתי בכלל לקטע של האלים,או לדמויות שהוא מציג עצם היותן שטוחות, אבל הספרים היותר מאוחרים שלו מראים השתפרות מבחינת עומק (:

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t329371#4085076

אני הייתי בעד.

לא בעברית...

אין לי מושג לאיזה גיל, קראתי אותו בסביבות 12-13 ונהניתי מאוד. 

הוא פנטזיה-מודרנית. הפיות שם חסרות כנפיים בכלל, חיות מתחת לאדמה ובעלות טכנולוגיה מתקדמת פי מאה מהטכנולוגיה של בנ"א, והן בכלל לא טובות לב ועושות 'הוקוס פוקוס' לבנ"א. 

הסדרה כעיקרון מספרת על ארטמיס פאול, ומתחילה בהיותו בן 12, גאון אדיר והיורש של משפחת הפשע פאול.

סדרה מקסימה, מטובלת בהומור, נקיה, מקורית ומרעננת. 

בהחלט מומלצת (:

לגילאי 10-14 בערך ... נראלי... ממש שווה לקרוא!

אני יותר זקנה מגיל 14, ואני עדיין נהנית מהספרים. אמנם לא כמו פעם, אבל בכל זאת.

אני ממש אוהבת ת'סדרה הזאתי!! שווה לך לקרוא..

בס"ד

ציניקן, וחסר תכלית, ספר מעולה! -מומלץ- -מומלץ-מומלץ-!!!

אז לא נפגעת יותר מדי. יש לך בבית עוד ספר טיסה סתמי, למי אין?

אם אין סיכוי שתחזרי לקרוא אותו שוב- כדאי שתתרמי אותו הלאה [ואז אולי לעוד מישהו תקרה אותה טעות משעשעת שקרתה לך...]

להכנס לאתר "סימניה" לפני שקונים ספר.

יש שם המלצות קריאה, חוות דעת ועוד.

אתר טוב.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

אנשים בעשור השלישי לחייהם עדיין נהנים ממנו.

ובהחלט מצחיק וגאוני למדי

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

(חוץ מהסופרים שהעצמות שלהן כבר לא מחוברות אחת לשניה מספיק כדי שיוכלו להתהפך.)

אני לא בדיוק מחבבת ניתוח ספרותי כמו שהיו אצלנו בשיעור ספרות. אבל נהנתי בוויכוחים הפילוסופים שלי עם חברים על המשחק של אנדר. אני מאמינה שהייתי נהנת משיעור ספרות אם הוא היה שונה יותר. הסקת מסקנות וניתוח שלנו ולא פשוט ללמוד בע"פ ניתוח של איזה איש משועמם. שהניתוח יהיה דעתנו ולא דעתו של מישהו שמורות הפכו לעובדות על השיר/ סיפור וכו'.

הווה אומר, שהתלמידים יהיו חלק פעיל בשיעור ושלא סתם נלמד בעל פה איזה סיכומים שהמורה מצאה באינטרנט אי שם באתר למורי ספרות בלבד.

ואנחנו מנתחים בעיקר שירים וזה מהמם... אבל גם ספרים כמו הסיפור שאינו נגמר.

רוב שיעורי הספרות הם לא כמו שהיו לך נראה לי. 

אצלנו במגמת ספרות יושבים על ספות במעגל, ומדברים על הספר..

זו בעייה שיש בהרבה מקצועות לימוד.

קודם כל עלייך לזכור כשאת מנתחת את הספר הזה, שהוא נכתב לפני יותר מ60 שנה!

ג'ורג' אורוול (שם בדוי) היה בעידן הקרח הבין גושי, וחזה נואשות ואנושות לאנושות על סמך פחדיו מהממשל הקומוניסטי.

בדיעבד התברר שבדבריו היו חזיונות שהתאימו בעיקר לגוש המזרחי, אבל בהחלט היו נבואות שהגשימו את עצמן גם לגבי המערב הדמוקרטי (כביכול, או שלא כביכול... לבחירתך...).

פתאום יש לי הארה, אני מביאה לך את האמור בויקפדיה לגבי הספר, זה דיעונה על השאלות שלך:

1984 (ספר)מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר בגרסה העברית1984 (באנגלית: Nineteen Eighty-Four) הוא שמו של רומן שכתב . בספר מתאר אורוול חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי קיצוני. 1984 זכה להתייחסויות שונות: יש בו ביקורת פוליטית חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ועל טוטליטריזם בכלל, אך יש בו גם מסרים מוסריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים.

לספר ולרעיונות שביטא בו אורוול נודעה השפעה תרבותית ניכרת. הדיסטופיה שיצר אורוול בספר היא עולם קודר המנוהל ומפוקח באמצעים של שליטה פיזית ומנטאלית ומוחלטת - ההגשמה המלאה של המשטר הטוטליטרי. ראייתו הייחודית של אורוול את מערכת היחסים שבין היחיד לחברה, את האידאולוגיה המוצגת במערומיה, ואת תפקיד ה והמדינה, מאירה באור אחר גם משטרים וחברות שונים מאוד מאלו שעליהם כתב אורוול. כך למשל, הביטוי "" הפך המתייחס למצב בו פרטים נתונים לפיקוח ולניטור מתמידים מטעם השלטון. אורוול דמיין מצב כזה, אך כיום מחזיקות מדינות באמצעים טכנולוגיים המאפשרים ליישם את החזון הזה במידה כזו או אחרת. עוד טבע אורוול את המושג , שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר. נוהגים להשתמש בביטוי זה, לעתים, בהתייחס לשלטון המנסה להגביל את של אזרחיו.

תוכן עניינים [הסתרה]
1 עלילת הספר והעולם המוצג בו
2 פרשנויות שניתנו לספר
2.1 ביקורת על הקומוניזם
2.2 משמעות סוציולוגית
2.3 משמעות פילוסופית ופסיכולוגית
3 עיבודיו של הספר לקולנוע, לטלוויזיה ולמוזיקה
4 התרגומים לעברית
5 השפעותיו של הספר
5.1 יצירה תרבותית בהשפעת הספר
6 ראו גם
7 קישורים חיצוניים
8 הערות שוליים
 

[] עלילת הספר והעולם המוצג בוהספר, שנכתב בשנת 1948 ופורסם ב- 1949, הוא מעין חזיון של הכותב על שנת 1984. בשנה זו העולם מחולק לשלוש מדינות־על הנלחמות זו בזו ללא הרף: אוקיאניה, המשתרעת על פני ארצות הברית, אמריקה הלטינית, האיים הבריטיים, אוסטרליה והחלק הדרומי של אפריקה, איראסיה הכוללת את ברית המועצות ואירופה היבשתית, ואיסטאסיה הכוללת את יפן, , וחלק מן המדינות ב.

גיבור הספר, וינסטון סמית, חי ב"אוקיאניה", מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, והשפה המדוברת מותאמת, והופכת לשפה הנקראת "" (Newspeak), כך שתוגבל יכולת החשיבה של האזרחים. מטרת ה"שיחדש" היא לצמצם את אוצר המילים, תוך סילוק מונחים כ"חופש", ובד בבד ליצור מצב בו הדיבור הופך להיות פעולה אוטומטית שמקורה בגרון האנושי, ולא פעולה מנטלית שמקורה במוח. כך למשל, תרגום לשיחדש של הפסקה המפורסמת מהחוקה האמריקאית, המדברת על חופש ועל המרדף אחר האושר, הינו מילה אחת- "חשובפשע" (Thoughtcrime) - המילה המיוחדת בשיחדש לכל פעילות מנטלית שאינה על פי עקרונות המפלגה.

של העולם המתואר בספרבעולם הקודר המתואר בספר, אין לאדם חופש חשיבה, הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על מנת לרצות את המפלגה. מסך הטלסקרין (Telescreen)(מכשיר פיקוח) נמצא בכל פינה והאח הגדול - עינו תמיד פקוחה. כל סטייה ולו הקטנה ביותר - חיוך בלתי צפוי; הליכה לכיוון שונה מהרגיל; מחשבה המביעה ביקורת על השלטונות - תביא על המעז את יד המפלגה.

הגיבור עובד ב"משרד האמת", תפקידו לשכתב את ההיסטוריה עבור המפלגה. הוא מקבל קטעי עיתונות "בעייתיים" כגון קטעים המספרים בשבחם של חברי מפלגה שלאחר מכן סרחו, "אויידו" והפכו ל"לא אנשים", כאשר במקומם יש לשתול ידיעות על הגידול הצפוי בייצור השוקולד. או במקרה בו המדינה הכריזה מלחמה על מדינה שכנה היה עליו לשכתב כתבות היסטוריות כך שהמדינה השכנה תאוזכר בהן בצורה שלילית. ב"מיניסטריון האמת" מוצא וינסטון את אהבתו (פועלת במחלקת ייצור רומנים זעירים ופורנוגרפיה זוטא להמונים, "הפרולים", רומנים המיוצרים בידי מכונה מבלי שתיגע בהם יד אדם). ג'וליה יודעת בדיוק כמוהו, שאין העולם יכול להתקיים כמו שהוא כעת וביחד הם מנסים לשמר את אהבתם אל מול כוחה העצום של המפלגה.

שלוש סיסמאותיה של המפלגה, המתמצתים את עקרונות ה"סוצאנג" (IngSoc), שהוא התורה השלטת, הסוציאליזם האנגלי, מוחדרות ללא הרף למוחם של התושבים:

מלחמה היא שלום.
חירות היא עבדות.
בערות היא כוח.
חבר המפלגה המצוי אצל עקרונות הסוצאנג והשיחדש, אמור להיות מיומן ביותר ב"דוחושב" (doublethink) האומנות העדינה של חשיבת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת - רק כך ניתן להבין את ססמאות המפלגה, וכן את העובדה כי המקום בו מופצים שקרים גסים נקרא "מיניסטריון האמת" והמקום אליו נלקחים האסירים הפוליטיים נקרא "מיניסטריון האהבה".

בסופו של הספר וינסטון וג'וליה נתפסים בידי המפלגה, ומובאים אל "מיניסטריון האהבה" הוא הכלא של המפלגה. לאחר עינויים פיזיים ומנטליים קשים, מתוודה וינסטון על "פשעיו" כנגד המפלגה, אך עדיין אינו נשבר. גרעין האישיות הפנימי שלו נותר כשהיה. אז מובא וינסטון על ידי החוקר אובריאן אל "". בחדר זה מתעמת כל אסיר עם הדבר המפחיד אותו ביותר[1]. אצל וינסטון אלו הם . משמתקרבים אליו העכברושים זועק וינסטון - "לא אותי, קחו את ג'וליה, היא אשמה בכל". זוהי נקודת השבירה הפסיכולוגית שלו. מכאן ואילך הוא כחומר ביד היוצר בידיו של אובריאן, חוקרו והאדם שמחנך אותו מחדש.

וינסטון וג'וליה, לאחר שבגדו זה בזה, (גם ג'וליה נלקחה לחדר 101) מושארים במצב של "קיום מושעה", אינם מוצאים להורג אלא נותנים להם לחיות את חייהם לפי שעה מתוך ידיעה כי מאסרם והוצאתם להורג צפויה בכל רגע. דווקא במצב זה, לאחר שבגד באישה שאהב, בכל עקרונותיו, ועבר עינויים פיזיים ומנטליים מחרידים, לומד וינסטון סוף-סוף לאהוב את האח הגדול.

[] פרשנויות שניתנו לספר[] ביקורת על הקומוניזםבספר נכללת ביקורת על המשטר הקומוניסטי, בעקבות השינוי שחל בדעותיו של אורוול מספר שנים קודם לכתיבת הספר בהמשך לספרו "". בנוסף, פרטים רבים בספר מהווים תיאור מדויק למדי של החיים בברית המועצות בשנת 1948, ולא תיאור של עולם דמיוני בשנת 1984.

ההתפתחות הטכנולוגית המתוארת בספר (כגון מסך הטלסקרין המשדר תוכניות רדיו ובה בעת מקליט את האיש המאזין לו, עוקב אחר אמרותיו, בין היתר כאלו הנאמרות תוך כדי , ומשדר אותן למרכז מעקב) אינה דמיונית או מהפכנית כמו בספרי מדע בדיוני אחרים, ובשנת 1984, הטכנולוגיה המתוארת בספר נראתה מיושנת לחלוטין (התפתחות ה כמכשיר בידור מרכזי במקום ה, לדוגמה). עיקר כוחו של הספר בתיאור החברה הדיסטופית שבה מתרחש הסיפור, וזאת כאשר עיקר חוזקו של תיאור זה הינו כי המדובר בתיאור ריאלי של ברית המועצות כפי שהכירו אותה אורוול, וידידיו הקומוניסטים:

עבודתו של וינסטון כמשכתב רטרואקטיבי של ההיסטוריה אינה כה דמיונית, ובברית המועצות אכן נעשה שכתוב רטרואקטיבי של ההיסטוריה, בריטוש תמונות, בהשמדת ספרים ומגזינים, והסרטת קטעי סרטים "דוקומנטרים" מחדש. דוגמה יפה לכך היא שכאשר עבדה ב בשנות החמישים, שמה היא לב לכך שהתקבל עדכון ל שעיקרו החלפת הערך "" בערך ארוך העוסק ב. מכך הסיקו הסובייטולוגים כי בריה חוסל, וכפי שהתבטאה גולדברג: "בריה טבע במצר ברינג".
דמותו של הארכי-אויב של הסוצאנג, האדם שכולם מחונכים לשנוא, "עמנואל גולדשטיין" הינה תיאור מדויק של הוא לייב דוידוביץ' ברונשטיין. יש הרואים משמעות לדמיון בין שמו לשמה של ה ה . כן יש מקבילות רבות בין תיאורו החיצוני של "האח הגדול" ובין תיאורו החיצוני של הוא "שמש העמים".
התיאור לפיו המוני העם חיים בחרפת בערות ומכונים "פרולים" בעוד חברי המפלגה חיים חיי מחסור, כאשר העושר מצוי רק אצל חברי "החוג הפנימי" הוא תיאור של המתרחש בברית המועצות בשנים אלו, בהן ה צברה כוח ועושר כאשר המוני העם (הפרולטריון) מתו ברעב במסגרת ה שכפה עליהם סטלין.
התיאור של המלחמה, המחליפה לפתע חזיתות, ("בוגדים ומרגלים סיפרו לכם שאנחנו נלחמים כנגד איסטאסיה. האמת היא שאנחנו נלחמים כנגד איראסיה - תמיד נלחמנו נגד איראסיה!") הינו תיאור המתאר בדיוק את הלך הרוחות שנדרש מקומוניסט סובייטי טוב בימי .
עידודם של ילדים להלשין על הוריהם על "פשעים כנגד המפלגה" הוא מנהג שעודדה המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ומתואר בספר.
המנהג המקובל בסוצאנג לפיו מנהיגי המפלגה (פרט לאח הגדול) נתפסים מעת לעת בבגידה, ומתוודים באופן פומבי על חטאם (לרבות נסיון לרצוח את האח הגדול, וקשירת קשר עם אויבים חיצוניים), הינו תיאור של המתרחש במפלגה הקומוניסטית במסגרת "הטיהורים הגדולים".
העיסוק הבלתי פוסק בסטטיסטיקה של נתוני ייצור, תוך פיברוק העובדות במטרה להראות גידול בלתי פוסק בתוצר, בעוד שבפועל ישנו מחסור במרבית המוצרים היומיומיים, הייתה תופעה מוכרת בברית המועצות.
העיסוק הבלתי פוסק ב, במתרחש במוחו של האזרח ובמחשבותיו, ההתייחסות אל העולם כמתרכז במחשבות ובמילים, ולמעשה נובע מהן ("מהם הכוכבים?" שואל או'בריאן, מענהו של וינסטון, חבר "החוג הפנימי" - "אם ארצה - אכבה אותם"), הוא סממן סובייטי מובהק.
גדולתו של הספר היא שגם לאחר קריסתה של ברית המועצות, עדיין יש בו בשורה ואמירה אנושית אוניברסלית, מעבר לביקורת על משטר זה או אחר. אף הספר "חוות החיות" כולל אנלוגיה של אחת לאחת עם המשטר הסובייטי (כאשר כל דמות בו הינה מקבילה לדמות היסטורית מן ההיסטוריה הסובייטית), ועדיין האמירה בספר "חוות החיות" לפיה "כל החיות שוות, אך ישנן חיות אשר שוות יותר" הינה בעלת עוצמה כביום שנכתבה.

הספר מושווה לעתים קרובות לספרו של , "", שגם הוא דיסטופיה ומתאר עולם טוטליטרי.

[] משמעות סוציולוגיתמאידך, לספר פרשנות סוציולוגית חשובה. טען כי ל החברתי יש כללים, יש את שמותר לומר ויש את שאסור לומר. במובן זה ניתן לפרש את ספרו של אורוול כדוגמה למשטר השיח הפוקויני. יותר מכך, חוקרים חברתיים ובלשנים שונים טוענים כי השפה היא המעצבת את התודעה, לכן ספרו של אורוול מתאר טוטליטריות עמוקה וחוסר יכולת של הפרט להתנגד או להבין עד כמה תודעתו מעוצבת על ידי השלטונות. בסיס לפרשנות הסוציולוגית של הספר ניתן גם למצוא במאמרו של אורוול "" (Politics and the English Language), מאמר מ-1946 המקדים את 1984 ומביא מספר רעיונות מרכזיים של אורוול ביחס לקשר בין פוליטיקה לשפה.

[] משמעות פילוסופית ופסיכולוגיתהספר דן בניגוד שבין המציאות הראלית למציאות הווירטואלית, הנוצרת כתוצאה משטיפת מח תעמולתית מתמדת, משיכתוב ועיוות ההיסטוריה, מסילוף השפה ומחדירת השלטון אל ד' אמותיו של הפרט (הטלסקרין). מתעוררת השאלה האם מציאות זו אכן קיימת. כששואל או'בריאן את וינסטון בחקירתו האם אירוע מסוים, ששונה, שופץ וסולף בדיעבד, אכן קיים לדעתו של וינסטון, משיב לו וינסטון: "אבל הוא קיים! הוא קיים! הוא קיים בזיכרון!", משיב לו או'בריאן: "אני איני זוכר אותו". דהיינו במציאות זו הזיכרון הוא דבר סובייקטיבי והעבר אינו דבר אובייקטיבי. השיא הוא בשאלתו של וינסטון: "האם האח הגדול קיים?" ותשובת או'בריאן: "ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמותה של המפלגה". מוסיף וינסטון ושואל: "האם הוא קיים במובן שאני קיים?". משיב או'בריאן: "אתה אינך קיים". וינסטון מצביע על הסימנים הפיזיים לקיומו: "נולדתי, אני עתיד למות, יש לי זרועות ורגליים... במובן זה האח הגדול קיים?" ותשובת או'בריאן: "אין לכך חשיבות. הוא קיים." פה באה שאלת השאלות של וינסטון: "האם עתיד האח הגדול למות אי פעם?" ותשובתו החותכת של או'בריאן: "ברור שלא. הדבר לא ייתכן".

האח הגדול הוא דמות וירטואלית שאין קץ לקיומה. במובן זה יש להבדיל בין האח הגדול לבין ו שהיו אנשים ברורים ומוגדרים שהיה להם קץ. העניין כבר אינו רק ביקורת על הקומוניזם והנאציזם, אלא שאלת ממשותה של המציאות.

[] עיבודיו של הספר לקולנוע, לטלוויזיה ולמוזיקההספר עובד לסרט קולנוע פעמיים. בשנת 1955 יצאה הגרסה הראשונה של הסרט בבימויו של , ובכיכובם של ו. גרסה זו צולמה בשחור לבן, וסטתה מאוד מעלילת הספר ומרוחו. בשנת 1984 צולמה גרסה נוספת בבימויו של , ובכיכוב , ו. גרסה זו הייתה נאמנה יותר לרוחו של הספר, והיא נחשבת לטובה יותר, בין היתר בשל משחקם המוערך של ג'ון הרט בתפקיד וינסטון סמית', ושל ריצ'רד ברטון (שזהו תפקידו הקולנועי האחרון) בתפקיד החוקר אובריאן. ב הסרט נכלל השיר sexcrime של . גם הבמאי מתכנן בימים אלו גרסה קולנועית חדשה לספר.

כמו כן עובד הספר לפחות פעמיים לסרט . פעם אחת בשנת 1954 בבימויו של ובכיכובו של , ופעם נוספת בשנת 1964 בבימויו של כריסטופר מוראן ובכיכובו של דייוויד באק.

בשנת 1984, שודר בארצות הברית תשדיר בשם "", אשר בוסס על הספר. התשדיר פרסם את מחשב המקינטוש של חברת אפל, אשר ביקשה להציג עצמה כ"גואל" מפני שליטתה של חברת יבמ בשוק המחשבים האישיים.

בשנת 1985 יצא הסרט של הבמאי , שנעשה (בין היתר) בהשראת ספרו של אורוול.

ב-1974 הוציא הזמר בשם "1984" המבוסס ומושפע מספרו של אורוול. בואי הקליט שירים נוספים עבור מחזה המבוסס על הספר שהתכוון להפיק, ביניהם "Big Brother", אך אלמנתו של אורוול לא העניקה את אישורה לכך. בואי הכליל שירים אלה באלבומו "".

אחד מהרכבי הרוק של המוזיקאי הישראלי נקרא "חדר 101", מונח מתוך "1984". ב-1996 הוציא את אלבומו "". בחוברת של הדיסק נכתב מפורשות שהספר היה מקור השפעה לחלק מהרצועות.

[] התרגומים לעבריתהראשון של הספר לעברית הופיע בשנת 1950. הספר תורגם על ידי יהודית אביטל והופיע בהוצאת "פלס", שהייתה למעשה סוכנות להפצת עיתונות חוץ. התרגום שהופיע שנה בלבד לאחר הופעת המקור באנגלית עורר הד רב. האנלוגיה לברית המועצות ול הייתה מובנת מאליה לקוראים באותם ימים. התרגום הנפוץ כיום של ג. אריוך (שם העט של המתרגמת ג'נטילה ברוידא) הופיע בהוצאת ב-1971 ומאז הודפס במספר רב של מהדורות.

[] השפעותיו של הספרלספר הייתה השפעה רבה על העולם של אחרי 1948, אשר נחשף לזוועת הדיקטטורה והטוטליטריות. הוא אף מונהג כספר חובה, בקורסים רבים למחשבה מדינית.

מעבר להשפעה הגדולה שהייתה לספר בהבנה שבבעיה שבצורת המשטר הקומוניסטית וצורות משטר טוטליטריות אחרות, טבע הספר גם חשש גדול בציבור מפני מעורבות יתר של השלטון בחיי האזרח הפשוט. המונח "האח הגדול" מוזכר לעתים תכופות, עד ימינו, בכל פעם שיש חשש שמדינה או חברה אוספת יותר מדי מידע על האזרחים. במובן זה, הקדים אורוול את זמנו, שכן ההבנה כי "ידע הוא כוח" והחשש מפני ניצולו לרעה, טרם היו חקוקים בתודעתו של הציבור.

השפעה נוספת הייתה ההבנה של הבעייתיות ב"כיבוס השפה", ובכך שה משפיע על צורת חשיבתם של אנשים. בכך השתלב אורוול עם הזרם ה שקיבל תאוצה בזמנו, ואשר הוגיו (כדוגמת ) ייחסו משמעות גדולה לשפה ולשימושיה בפילוסופיה (ראו למעלה - משמעות סוציולוגית).

לקראת שנת 1984 התעורר לא רציונלי בציבור, מתוך חשש שמא "נגזר מראש" שבשנה זו יהיו דברים נוראים ואיומים, כמתרחש בספר. בישראל התווסף לכך באופן סמלי שמה העברי של השנה - שחלק מהאנשים שינו וקראו את שמה 'תשד"מ' בשל ההקשר השלילי של השורש שמ"ד.

[] יצירה תרבותית בהשפעת הספריוצרי הסרט "", העוסק במשטר הטוטליטרי ב, בחרו שהעלילה תתרחש בשנת 1984.
קיבלה את שמה בהשראת הספר.
"תולעת יעקב ודוד ישמעאל" - ספר שיצא לאור בישראל בהקשר ל, בו עורך המחבר שיחות עם אורוול על המצב בישראל בשנות האלפיים ומשווה אותו לעולם שבספר.
הרומן "האח הקטן" מאת קורי דוקטורוב, שמתאר מציאות מדומה בארצות הברית כיום, כשהמשטרה\ממשלה מקימה ב משטר טוטאליטרי, במטרה "לשמור על הביטחון" כתגובה לאירוע טרור שהתרחש בעיר.

או שהיא הייתה לצטט את ויקפדיה?

(לינק לדף המצוטט היה יעיל באותה מידה, אגב...)

ודבר נוסף,

עניין אותי לשמוע את דעות הקוראים דווקא, אם יש מישהו כפי שאמרתי, שקרא לאחרונה או זוכר היטב.

ואם אין - אז אין!

קודם כל, איזו מסה עצומה! כל הכבוד על ההשקעה!

חוץ מזה, נראה לי שמה שירושלמית התכוונה להגיד, שג'ורג' אורוול כתב את ספרו

לא כדי לנכאות את העתיד בעולם דמוקרטי מודרני, אלא כדי לשקף מציאות קיימת

בעולם קומוניסטי טוטליטרי, וודאי לא התכוון לכל התובנות שמצאת בספרו.

גם המשמעות שיש לו לאחר קריסת המשטרים הקומוניסטיים,

איננה בשקיעת תרבות המתרחשת באופן טבעי , אלא בכפייתיות של המשטר,

כל משטר באשר הוא, נאצי או רפובליקני, כלפי האוכלוסיה בה הוא שולט,

כפייתיות הכרחית מעצם זה שיש כאן שלטון מול נשלטים.

לגבי התובנות עצמן:

קראתי את הספר די מזמן, ואני מקווה שאני זוכר טוב...

כפי שציינתי, מוזר קצת לייחס לספר הזה תופעות פסיכו היסטוריות גורפות (אולי אם הארי סלדון

היה כותב אותו...)

* טלסקרין - לא יודע....  עם כל האפשרויות הפתוחות לפני הממשל בעידן שפע המידע,

אין תחושה של בלשות וחטטנות כזו ברשת. יש לממשל מספיק אמצעים, והיו לו גם לפני עידן הרשת,

לבלוש אחרי האזרח הקטן.

זה המקום להמליץ על סיפור של אסימוב בספר 'גדול ורחב הוא העולם' על כרונוסקופיה -

צפיית זמן - ולמה לדעתו היא סבל לאנושות...

*שיחדש - הרעיון המבריק ביותר בספר, וזו גם הסיבה שהוא הקדיש לו נספח מיוחד לדעתי:

אי אפשר לחשוב על דבר שאין איך לבטא אותו! באמת רעיון שפורץ את גבולות הספר והתקופה.

אין לו שום קשר לדעתי לניוון השפה העכשווי. הוא בא לבטא אמצעי שליטה שלטוני, ולא לקונן על איזשהו אובדן.

(אני גם לא חושב שהשפה מתנוונת. לא בדיבור לפחות.

לדוג', רק השבוע שמעתי את עירית לינור אומרת משפט כזה בערך: 'בתקופה זו אלפי אנשים משנסים את מזוודותיהם ומפליגים החול"ה...'.

לא מתנוונת. רק משתנה.

זה קשור קצת לגלובליזציה, אבל נראה לי זה נושא לשרשור נפרד...)

*תקשורת - הדוגמא שהכי מתנהגת על פי הספר, מהסיבות הכי לא נכונות לדעתי.

התקשורת בימינו היא פרטית לגמרי. אין בימינו שופרות (אלול!) תעמולה ממשלתיים.

בכלל, ונושא לעוד שרשור, השלטון האמיתי היום  הוא  ההון.

מי שיש לו כסף, יכול לקנות אדמות, יכול לקנות אמצעי תקשורת, יכול לזכות במכרזי מפתח,

יכול לקנות בעלי תפקידים (כן, כן, ע"ע פרשיות אולמרט/ברק/וויצמן/רבין ואין לי מקום לכתוב את כל השאר.)

יחס הון שלטון הוא דבר שאין לו שום אזכור בספר.

*מטרת הספר

נראה לי הנקודה היחידה שאני מסכים איתך....

הוא רצה לדכא את הקוראים.

הוא רצה להעביר להם במלא הכובד את תחושת החיים במשטר טוטליטרי.

הפרטים, בתקופה ההיא, היו הרבה יותר חיים לאנשים שחוו אותם.

הם ידעו בדיוק למה הספר מתכוון, ועד כמה הוא צודק.

ב 1949, סטלין שמש העמים עוד היה חי.

השיטה הקומוניסטית עוד לא נודעה בעולם על שלל זוועותיה ותפארת כשלונותיה.

היה דרוש הרבה אומץ כדי לזעוק בצורה גלויה כזו.

והוא הצליח בגדול.

אגב, כפי שכבר כתבתי, זהו ספר חוצה תקופות לא בגלל יכולותיו הנבואיות (?)

אלא בגלל שהדברים נכונים, במקרו או במיקרו, לכל משטר באשר הוא.

וכעת - המלצה נוספת - חוות החיות. גם הוא של ג'ורג' אורוול.

הרעיון הוא אותו רעיון - השלטון תמיד יבקש את טובתו ורעת האזרח הקטן -

אבל הסיפור חביב להפליא, אליגוריה מבריקה וגם סוף לא מדי מדכא.

זהו.

אני לא יודע אם לזה התכוונת, אבל זה מה שהיה לי לתרום.

לא התייחסת כלל למקומו של נסיון המרד, ולדילמה המוסרית המדהימה -

כשאומרים זאת לא מתכוונים לכך, אולם לאחר מכן מגלים שזה נכון.....

במחשבה נוספת, זוהי ג"כ תובנה פורצת גבולות ...

אבל די, מאוחר.

בקצרה, זהו ספר פוליטי (לא במובן הציני של המילה... אלא במובנה הערכי) שבא לעורר את האנשים למה שהולך סביבם ובתוכם.

לגבי השיחדש, תמיד ממשלות ניסו להשפיע על דעת העם באמצעות מכבסות מילים, החל ב'פרבדה'' הרוסי, וכלה ב'התנתקות' בת זמננו, המחשבה מושפעת מהמילים, היום זה כבר די נדוש, אבל לפי דבריו של עין הקורא, ג'ורג' ארוול היה מן הראשונים לזהות זאת (מלבד אלו שעשו בכך שימוש, ולהם בודאי היה שמץ של מושג...)

אני בעיקר התרשמתי מכך שהספר השפיע כ"כ על הלך המחשבה האונברסלי, כך שביטוי כמו 'האח הגדול' הוא מובן מאליו כיום.(אוי אוי, איך שג'ורג' אורוול היה מתפלץ לאיזה כיוון 'לקחו' את המושג הזה... ומה יצרו בעיקבותיו...)

גם משטרת המחשבות, הוא מושג נפוץ.

הפלא ופלא שני הביטויים הללו קיימים מבחינה מעשית גם בחברה הדמוקרטית. אם כי יש מימד פרנואידי בייחוס של מעקב אחרי האזרח הקטן לממשל, הייתי אומרת שכיום (כפי שציין עין הקורא) זה יותר מעקב של בעלי ההון, אחר הרוכש הפוטנציאלי..

יש אמנם מקרים שבהם אנו רואים במוחש את האח הגדול הממשלתי במעקבו אחר אזרחים, כמו במקרה האחרון של השב"כ בקרית ארבע.

בחברות סגורות יותר (כמו החברה החרדית למשל) הביטוי המעשי של משטרת המחשבות לדוג', גדול יותר....

בקיצור זה ספר שהשפיע רבות הן על אלו שקראו אותו והן על אלו שלאו.

בדרך אגב, אני לא סיימתי  לקרוא את הספר כצורתו... כי הוא דכדך אותי מדי, ולכן דילגתי על הסוף ברפרוף בלבד.

לקאת הסוף הוא כבר נהיה בלתי קריא בעליל .אבל הוא מעורר מחשבה .. קראתי אותו לפני הרבה זמן ,אז אני אעבור עליו שוב ואענה בפירוט ,

רק לגבי השאלה - למה התכוון המשורר,

הסופר כתב את הספר לפני הרבה זמן, ככה שהוא לא התייחס לפיסבוק\תוכניות ריאליטי וכאלה ..

אלא לבריה''מ (קומוניסטים..)שהייתה אז .

הוא ניסה לעורר את האנשים לדבר שקורה ממש כאן ועכשיו ע''י סיפור - תחזית דמיונית על איך העתיד שלנו עלול להראות אם הולכים בדרך כזאת.(קומוניזם בלי גבולות, שטיפות מוח, כח רב בידי מעט אנשים - מה שאני זוכרת בערך..). הספר הוא כאילו הפחד של הסופר ממה שעלול לקרות .

הדהים אותי , איך אותם הפחדים שהתהו בעבר בגלל משטרים אלו או אחרים, שהושלטו בכפיה .

מתאימים גם היום , גם למציאות העכשווית , ורלוונטים גם למה שקורה לנו היום, רק שאצלנו זה קורה מתוך בחירה , אולי לא מודעת , אבל אפחד לא מכריח אותך כלום.

והאנושות חוזרתץ כהרגלה , על אותם הדברים...

אני אחזור אליו מתישו ואגיב בפרוט בלנ''ד.

קראתי אוות 5 פעמים כולל את הספר של גולדשטיין.

אני מבטיח שאקרא את זה בהזדמנות/כשיהיה לי כח..

ראשית - תודה לכולכם!! נהניתי לקרא את דבריכם החכמים

מצחיק, אבל ממש הייתי צריכה את התזכורת שפעם התיאורים היו רלוונטיים מאד...

לא יודעת למה, זה נשכח מדעתי ואכן התמקדתי, בטעות, בניסיון להבין את הרלוונטיות בעיקר בהקשר של ימינו, שהיא כמובן רחוקה וספקולטיבית הרבה יותר.

נכון.... ברוסיה הסובייטית, באיטליה הפאשיסטית, היו גם היו האזנות סתר, מעקבי חרש וחטיפות ליליות מחרידות-לב... לזמנו זה לא היה משל בלבד אלא הקצנת מצב קיים.

עין הקורא - אני מסכימה לגבי החדשנות שלו בדברים שהבאת..

בכוונה לא פתחתי את הנושא של הדילמה המוסרית שבסופו של הספר, כי היא העיקה עלי מידי...

אינני פסיכולוגית ואיני יודעת כמה אמת יש בקביעה שאורוול הציג. כיצד באמת ינהג אדם במצבי קיצון ועד כמה רחוק ילך. זה מפחיד אותי, המסקנה שהוא העלה..... זה מזעזע וגם מעניין...

אני ירושלמית - תודה על הארותייך, ולגבי משטרת המחשבות - כמעט ומחיתי על ההשוואה, כשהבאת לדוג' את החברה החרדית. שהרי גם אם היא לוקה בהתערבנות בחיי הפרטים שבה, לא שמעתי על חקירת סתרי-ליבם ושפיטה על מחשבות והירהורים.

אבל אחרי מחשבה, הבנתי שיש בזה משהו, כנראה.... חלק ממשטר המחשבה אינו רק הענישה והאכיפה, אלא גם 'דקות שנאה' למיניהן שמוקדשות לשעירים לעזאזל, עיתונות סלקטיבית וקביעות חד-צדדיות לפי אינטרסים של קובעי דבר.

מעניין ביותר!!!!

ישר כוח גם לכם, האליגאלי ואנא קל

ניפגש בספרים נוספים!

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

אם את מפחדת, מנסה להדחיק והנושא הזה רגיש אצלך-

אז בשביל מה לקרוא?

אני באופן כללי בעד לא להרגיש מצפונים אם לא קוראים ספר. לא חובה! אין מצווה לקרוא כל ספר שנתקלים בו!

אם למשל את מקפידה לקרוא ספרים נקיים, אל תתלבטי יותר מדי אם ספר מסוים עובר את הגבול או לא- פשוט אל תקראי! בספר לא יעלה, והסופר לא ידרוש ממך הסברים. 

ואם את ספציפית חוששת מהספר הזה או ממה שהוא יעורר אצלך- לא שווה להסתכן.